מאת אלי אשד

תום שפירא, שסיפור קצר שתרגם על השופט דרד, “חברת החמצן” פורסם לאחרונה ביקום תרבות”, ידוע כאחד המומחים הגדולים בישראל לקומיקס אמריקאי ואנגלי. הוא אף פרסם מחקר אקדמאי פרטני על סדרת קומיקס אנגלית ידועה, שראה אור באחת מההוצאות האקדמאיות המובילות בנושא בחו”ל.

לפניכם ראיון מקיף איתו לרגל הרצאה שיעניק בשבוע הבא – אני הוא החוק – 40 שנה לשופט דרד”.

אלי: מה הכניס אותך לתחום הקומיקס? האם היו חוברות מסוימות שהשפיחעו עליך במיוחד?

תום: למדיום עצמו נכנסתי בגיל די צעיר עם התרגומים לעברית של כמה מהקלאסיקות האירופאיות לנוער – היו לנו בספרייה של הקיבוץ עותקים של אסטריקס, טינטין ולאקי לוק, והייתי קורא אותם שוב ושוב ושוב. אז לא חשבתי על עצמי בתור “חובב קומיקס” – אלו היו פשוט עוד ספרים שקראתי.

ל”תרבות קומיקס” פרופר נכנסתי עם התרגומים של הוצאת “קונקט פוינט”, הוצאה ישראלית שפעלה בתחום הקומיקס בסוף שנות התשעים. היא הוציאה לאור את הסדרות “ספיידרמן” ו”האקס-מן”.

במבט לאחור אלו לא היו סדרות מוצלחות במיוחד, נקודות הכניסה של ההוצאה העברית לגיבורי העל היו תקופות די נשכחות ואף מוזרות  בהיסטוריה של הדמויות (ספיידרמן אפילו לא היה פיטר פארקר באותו הזמן אלא שיבוט !), אבל ככה התחילה ההתמכרות.

אלי: אז אילו סדרות היו חביבות עליך במיוחד בימי נערותך ומדוע?

תום: כשנכנסתי לקומיקס באמת היה לי תקציב מוגבל, והדרכים להשיג קומיקס לנער בקיבוץ היו אפילו יותר מוגבלות, ולכן הייתי קורא את תריסר ומשהו היצירות שהיו לי (מתנות מההורים כאשר הם יצאו לטיולים לעיר הגדולה) בלי הפסקה: Punisher של גארת’ אניס וסטיב דילון, The Dark Knight Returns של פרנק מילר, Watchmen של אלן מור ודייב גיבונס. אני די בטוח שהקריאה החוזרת הזו עיצבה את הטעם שלי, כי אלו נשארו כמה מהיוצרים החביבים עלי עד היום.

אלי: אם אתה צריך לשהות כיום באי בודד עם עשר חוברות – באילו תבחר?

תום: אמרת “חוברות” ולא “סיפורים” אז אני מגביל עצמי לצורה האמריקאית:

Image result for G.I.Joe #34

G.I.Joe #34 – בסדרה הידועה בעברית כ”כוח המחץ”.  לארי האמה ורוד וינגהם בסיפור מצוין על שני טייסים שמנסים להרוג אחד את השני .

(סיפור קלאסי אחר בסדרה זאת, “הפתיחה הטרויאנית”, פורסם ב”יקום תרבות” כאן).

Image result for Sandman #19

Sandman #19 – ניל גיימן וצ’רלס ווס משלבים את דמויות הפנטזיה שלהם עם ויליאם שייקספיר, שמוצא את עצמו מעלה את ‘חלום ליל קיץ’ מול הקהל העל-טבעי שעליו הסיפור מבוסס.

Image result for From Hell,

From Hell, Chapter Four –  אלן מור ואדי קמפבל, סיור מודרך בלונדון הוויקטוריאנית עם האיש שיהיה ג’ק המרטש, שילוב בין היסטוריה אמיתית להיסטוריה מיסטית של העיר.

Image result for Hitman #34

Hitman #34 – גארת’ אניס וג’ון מקריי בסיפור הכי טוב על סופרמן, שהופיע דווקא בסדרה המוזרה הזו על רוצח להשכיר עם כוחות על – טומי, הפרוטגוניסט, מוצא עצמו מנהל דיון על מה זה אומר להיות אמריקאי עם איש הפלדה מכוכב הלכת קריפטון.

Image result for Giant Days #4

Giant Days #4 – ג’ון אליסון וליסה טריימן, כל גיליון של הסדרה הקומית הכי טובה במאה ה-21 יתאים, אבל בוא נלך עם הפרק הזה שבו דייזי התמימה נתקלת לראשונה בעולם של סמי הזיה.

Image result for Zaucer of Zilk

Zaucer of Zilk – אל יואינס וברנדן מקארתי, סיפור פנטזיה מוזר ומופלא על זקנה וסלבריטאיות והמחיר שאנחנו משלמים.

Image result for Astro City #10

Astro City #10 – קורט ביוזיאק וברנט אנדרסון, הסדרה הזו נותנת מבט מהצד על עולם גיבורי העל ויש המון סיפורים מעניינים וטובים. החביב עליי הוא הגיליון המינורי והמאוד מבדר הזה על פושע-על שמבצע את השוד המושלם… ומתחיל להשתגע כשהוא מבין שבגלל שלא יתפסו אותו הוא אף פעם לא יקבל את הקרדיט.

Image result for Bandette #1

Bandette #1 – פול טובין וקולין קובר, קשה למצוא סיפורים יותר מקסימים מהסדרה הזו, מחווה לפושעים הבדיוניים האלגנטיים של שנות השישים, על הגנבת הכי טובה (והכי מקסימה) בעולם.

Image result for Fell #8 –

Fell #8 – וורן אליס ובן טמפלסמית’, אסופה של סיפורים קצרים שמתרחשים בלילה אחד בעיר הכי נוראית באמריקה, ועל בלש אחד שמנסה לשמור עליה בחיים.

27036536

War stories #3 – גארת’ אניס וקרלוס אזקוורה, מחזה מוסר שמתרחש בסוף מלחמת האזרחים הספרדית, על חיילים מארבע מדינות שונות שמוצאים עצמם באותו הבור.

אלי: ואחרי שלמדנו מהם הקומיקסים האהובים עליך ביותר, מה אתה מעדיף בסיפור הקומיקס – את הציור או את הכתיבה?

תום: בחוברת טובה האמנות היא חלק מהכתיבה – היא הדרך שבה הכתיבה מובעת. אי אפשר להפריד אותם – אמן רע יכול להרוס סיפור סביר, ואפילו האמן הכי טוב בעולם יתקשה להציל תסריט בינוני.

אלי: מיהם לדעתך הקומיקסאים המובילים שכל אחד צריך להכיר כיוצרי מופת היום?

תום: חלק חשוב מהביזור התרבותי שאנחנו חווים כיום הוא שאין כבר אנשים ש”חייבים להכיר”, כי עולם התרבות נהיה גדול מדי. אני לא חושב שיש היום “קאנון” כמו שהיה פעם – גם משום שאנחנו ממשיכים לגלות דברים שההיסטוריה שכחה, ולייצר קלאסיקות חדשות, וגם בגלל ההבנה שאנשים שקבעו פעם מהו הקאנון הגיעו מפרספקטיבה תרבותית מאוד צרה.

מבחינת יוצרים מודרניים ששווה לשים עליהם עין לטעמי – טום סיולי, ברנדון גרהאם, סופי קמבל, דניאל וורן ג’ונסון, ג’ון אליסון, וליסה טריימן (בהנחה שהיא תבחר לחזור מאנימציה לקומיקס). כל אלו כבר עשו יצירות מופת או נמצאים בדרך לשם.

אלי: אתה חוקר מוביל היום בתחום הקומיקס. לאילו מסקנות הגעת במחקריך האקדמאיים?

תום: העבודה הגדולה הראשונה שלי, ובבירור משהו שהוא תוצר של סטודנט צעיר מדי עם ביטחון עצמי מופרז, היא Curing the Postmodern Blues ספר שיצא בהוצאת Sequart (בסדרה העוסקת במחקרים אקדמאיים על קומיקס) בשנת 2013. בספר הזה ניסיתי להשתמש בסדרה The Filth כדי להסביר את הפילוסופיה שמנחה (לטעמי) את הכותב הסקוטי המוערך גרנט מוריסון. ספציפית – את הדרך שבה הוא “עוקף” את האירוניה של הפוסט-מודרניזם בניסיון להגיע לכנות חדשה.

כתבתי, בעיקר בתזה שלי, על הדרך שבה יצירות הגל של קומיקס דקונסטרוקטי בשנות השמונים (Watchmen, Miracleman וכדומה) משקפות את התיאוריות של הרולד בלום לגבי ה”חרדה מהשפעות” – ניסיון של האנשים שהם הצאצאים היצירתיים של ג’ק קירבי וסטן לי להרוג את האבות שלהם. המסקנה העיקרית שלי הייתה שהם נכשלו – לא רק בגלל שהקומיקסים של האבות הרוחניים שלהם שרדו את ניסיון ההתנקשות, אלא בגלל שבסופו של דבר רוב היוצרים האלו נכנעו, וחזרו לכתוב או לאייר גיבורי-על.

אני בודק כרגע את הקשר, הפיזי והמטפיזי, בין מדיום הקומיקס, והאורבניזציה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. עוד מוקדם להכריז על מסקנות, אבל אני מאמין שהמדיום הזה קם באופן לא מודע כדי לעזור לאנשים להבין את צורת החיים החדשה והמואצת הזו. מה שהעתידן אלווין טופלר יקרא לו מאוחר יותר “הלם העתיד”.

אלי: אילו עבודות לא-אקדמאיות אתה עושה בתחום הקומיקס?

תום: אני כותב באופן קבוע לבלוג alilon.net כבר שנים – ביקורות, מאמרי דעה, רשימות של המלצות.

היו לי כמה פודקאסטים שונים שעשיתי כחלק מהבלוג כולל החביב האישי שלי –

Who Podcast the Watchmen* שבו ביקרתי עם אורח אחר בכל פרק את כל 12 החוברות של הסדרה. יצא לי לדבר עם יוצרי קומיקס, עורכי קומיקס, מבקרי קומיקס, וסתם חובבים – ואני חושב שהם הציגו מגוון מרשים של דעות על יצירה שבאמת ראוי לדבר עליה. כרגע אני מריץ סדרה דומה בשם Image-Nation, שהיא מעין מועדון ספר שבועי, לכבוד 25 שנים להוצאת הקומיקס האהובה Image. באנגלית אני מנחה כבר שלוש שנים את The smorgasbord, פודקאסט קומיקס דו-שבועי של ביקורות ודעות, עם הכותב והחוקר שון אדרי בשביל האתר Sequart.org.

אלי: כיצד אתה רואה את עתידה של חוברת הקומיקס?

תום: אני מניח שהחוברת כמו שאנחנו מכירים אותה, המודל האמריקאי שקיים בערך 100 שנים, לא תמשיך לנצח – זה מודל שנוצר לזמן ומקום מאוד ספציפיים, והרבה השתנה מאז. מצד שני, וורן אליס דיבר על סוף החוברות עוד במאה ה-20, והנה הוא באלפיים ושבע עשרה כותב את הסדרה הרצה The Wildstorm. יכול להיות שעוד חזון למועד – כמו שחשבנו שחנויות התקליטים יעלמו, והנה הן עדיין כאן.

אלי: ולעומת זאת, כיצד אתה רואה את עתיד המדיום בכללו?

תום: אני לא עתידן, ויותר מכך – אני חושב שחשוב לכל הנביאים למיניהם לקרוא את Reinventing Comics של תיאורטיקן המדיום סקוט מקלאוד, שבו הוא ניסה לחזות איך המדיום יראה בעתיד, ולהבין עד כמה הוא פספס. האיש הזה, שידע כל כך הרבה על קומיקס, וקידם את התרבות כל כך, לא הצליח לחזות את הפלטפורמות הדיגטליות לקומיקס ריאליסטי, את תרבות מימון ההמונים שאפשרה ליוצרים אלטרנטיביים להרוויח כאילו הם כוכבי רוק, או את החדירה של תרבות גיבורי העל למיינסטרים דרך קולנוע וטלוויזיה. העתיד הוא חידה שלא אוכל לפתור.

עד כאן תום שפירא. מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין במדיום של הקומיקס לקרוא את מאמריו המעמיקים ולחשוב איתו על העבר, על ההווה וגם על עתידו של מדיום חשוב זה.

ראו גם:

חברת החמצן: תום שפירא על השופט דרד

דף הפייסבוק של תום שפירא

המדור של תום שפירא ב”עלילון”

הבלוג של תום שפירא באנגלית

Curing the Postmodern Blues: Reading Grant Morrison and Chris Weston’s The Filth in the 21st Century

2 תגובות

  1. מענין מאוד. גם על הקומיקס, וגם על מוגבלות יכולתנו לחזות את העתיד. ואף מילה על webcomics. מה שגם מענין. דרך אגב, מי הצליח להרוויח ״כמו כוכב רוק״ ממימון המונים? אני שמעתי על סופרת שהצליחה לפרסם סדרה מצליחה ושערוריתית ושטענו שלמעשה הספר הראשון נכתב באתר fan-fiction ובעזרת חובבים אחרים שמאוד כעסו עליה אחר כך. אבל מימון המונים? מי הצליח להתעשר מזה?
    ואם כבר הזכרתי קומיקסי רשת, הנה שניים שאני אישית אוהב, ושמספיק אנשים אהבו כך שהפכו גם לקומיקסים על נייר :
    http://www.girlgeniusonline.com/index.php
    http://www.gunnerkrigg.com/?p=1

  2. מוזר שלא הזכיר את העובדה שצרכני הקומיקס, הם ברובם אספנים; מה שמסביר את הפורמט ה’שמרני’ של החוברות והמראה הקבוע. זה אולי הייחוד של המדיום על פני אחרים – שעיקר הצרכנים שלו הם כאלה שאוספים ומשמרים (וסוחרים), ועל כן יוצרי הקומיקס בחלקם מייצרים חוברות עבור אספנים (עם מס’ עותקים מוגבל בכוונה).

    עוד תופעה שבולטת היום היא כניסת החברות הגדולות, שקנו את די.סי ומארוול, הלא הן דיסני וסוני, לשוק הזה, במטרה לעשות בו כסף ולהשתמש בו לקידום דמויות קולנועיות וסרטים. התוצאה היא רידוד רציני של המדיום וקידום דמויות תקינות פוליטית. יש כמובן קומיקס עצמאי (רוב המועדפים שהוזכרו הם כאלה) אבל שוב, הקהל שלהם מצומצם.

    טכנולוגית, נראה לי שלא נעשתה התאמה של קומיקס למסך הסמרטפון או הטאבלט, וזה מוזר. אולי שוב מעיד על שמרנות החובבים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × אחד =