חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, נותנת אנטי-המלצה על

הסרט “זה

בשנת 1986 יצא לאור ספרו של סטיבן קינג “זה” (it), בשנת 1990 עובד לסדרת טלוויזיה, והשנה יצא כסרט קולנוע באורך של שעתיים ורבע.

חבורת ילדים בני כארבע-עשרה מנצלת את חופשת הקיץ כדי לחקור את היעלמותם של ילדים קטנים בעיירה אמריקאית נידחת. הם נתקלים בליצן מרושע, בעל כוחות על-טבעיים. הליצן אכן הרג מספר ילדים, אך מצד שני הוא מוצג כהתגלמות הפחדים של הילדים: מופיע כשילד מפחד, ונעלם, כשהילד מתגבר על פחדיו. לא ברור האם הליצן אמיתי או לא. האם הליצן קשור לנצרות? פחדיו של הילד היהודי שבחבורה אינם מתגלמים בליצן, אלא בפנים עקומות מטושטשות, לרוב כציור על קיר, ופעם כיצור שאף פוצע את הילד בראשו.

העלילה עשויה קרעים-קרעים, לא מפחידה, אלא משעממת, ומגעילה. הרוע אינו מרוכז במעשיו של הליצן בלבד. בני נוער משועממים ומרושעים מתנכלים לילד שמן, ואף עושים חתכים בבטנו. מי יודע מה היה קורה לו בהמשך, אילולא הצליח להימלט מהם.

לילדים יחסים מעורערים עם הוריהם. אין הורה אחד מתפקד, והרוב פשוט נעדרים. יש אימא אחת תימהונית, ושני אבות מתעללים. אחד הבנים רוצח את אביו, בהנחיית הליצן, והבת היחידה בסרט רוצחת את אביה, שלפי הרמזים הטריד אותה מינית, מיוזמתה שלה. רצח אב הוא פתרון רע לבעיית היחסים עם הורה, כי הוא פוגע עוד יותר במצבו הנפשי של הילד.

החבורה מונה שבעה ילדים, מספר בעל משמעות, וכוללת ייצוג של המגזרים השונים: בת אחת, יהודי, שחור, שמן, “משקפופר”, קטן-קומה, וילד שאחיו נתפס ע”י הליצן כשנה קודם לכן, שהוא שיוזם את ההרפתקה.

העלילה אינה מגובשת. לא ברור איך הילדים מתגברים על הליצן. בכל מקרה הם משיגים הפסקת אש, כלומר מבריחים את הליצן, כדי לסיים את הסרט הזה בניצחון בנקודות. אך לזמן-מה בלבד, כדי לאפשר עוד סרט-המשך מיותר. הילדים עלובים, ובאופן מגוחך, הצפייה בבני הארבע-עשרה אסורה לילדים בני גילם. היא מותרת מגיל שש-עשרה, אך בהחלט אינה מומלצת.

חגית ממליצה דווקא על

המופע “רובוט”

בלנקה לי, ילידת גרנדה שבספרד, היא כוריאוגרפית, רקדנית, ובמאית קולנוע. לאחר לימודי מחול בארצות הברית אצל מיטב הרקדנים, ובהשראת מוזיקת היפ-הופ, הקימה בשנת 1993 את להקת המחול המודרני שלה בפריז. בלנקה לי מרבה לשתף פעולה עם אמנים בתחומים שונים. חברת ALDEBARAN ROBOTICS הצרפתית יצרה משפחת רובוטים בני לוויה, NAO, המסוגלים לסייע לקשישים, לילדים אוטיסטים, ואף רוקדים.

מאיווה דנקי היא קבוצת אמנים אוונגרדית יפנית, המייצרת כלי נגינה מכניים אוטומטיים.

בשנת 2013 יצרה בלנקה לי את המופע “רובוט“, המשלב 8 רקדנים אנושיים, 7 רובוטים-רקדנים ממשפחת NAO, ותזמורת כלי נגינה של מאיווה דנקי. המופע הגיע לישראל, ובימים אלה, 26-28/10, הוא מוצג בבית האופרה בתל אביב.

המופע אנרגטי, מוזיקלי, ומשלב תאורה צבעונית קצבית, וקטעי ווידאו מרהיבים. כלי הנגינה המכניים האוטומטיים, שנראים משונים, מפיקים צליל צורם במקצת, אך נעים. הרקדנים האנושיים מרשימים בתנועותיהם, והרובוטים הרוקדים – משעשעים. הרובוטים נמוכים – כשישים ס”מ גובהם – ואינם מאיימים על בני האדם. הרקדנים רוכנים לעברם ללחיצת יד ידידותית.

תגובה אחת

  1. למבקר יש אחריות. הוא אינו יכול להלל ולשבח ולשמש בתפקיד תשדיר שירות. חגית בת אליעזר עומדת בכך יפה. הן במתיחת הביקורת על הסרט והן בניתוח המופע וההמלצה עליו. קשה לנתח מופע מחול אך חגית מצליחה בכמה מילים לבטא את סגולותיו של מופע זה. זכור לי כי המשורר חזי לסקלי ז”ל היה מבקר מחול. ותמיד ציינו אותו לשבח בהבנתו לפי מה שקראתי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − שש =