צעד לפה, צעד לשם – וחזרה לנקודת ההתחלה: על "פוקסטרוט"

מאת חנה טואג

ביקורת על הסרט "פוקסטרוט" בבימוי שמואל מעוז, 2017

קדימןן הסרט

שני צעדים קדימה, שניים לצד, שניים אחורה ושניים לצד השני, ותמיד חוזרים לנקודת הפתיחה.

לא מזמן  צפיתי ב"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז. סרט מסוגנן ואסתטי מבחינה קולנועית עם נגיעות של סוראליזם ודימויים קולנועיים מעניינים, שיש בהם אמירה על התקיעות שלנו כאן: צריף המגורים של החיילים שנדמה שהוא הולך ושוקע, הולך ומתעקם, התמונות הליליות מול המחסום, השיממון המדברי, שהגמל העובר ושב במחסום במין הליכה גמלונית נונשלנטית, מאיר אותו באור מגוחך והזוי משהו. של מי הדבשת? של מי הגמלוניות? של אלה העוברים במחסום או של אלה המעבירים אותם בו כבני מרון? שלנו או שלהם, או של שנינו גם יחד? ספינת מדבר צרובת שמש זו יכולה להיות סמל מיתי לסכסוך הנצחי בין שני העמים שבו חוברים יחדיו הצמא, הנדודים, הגורל והדבשת…

ובתוך כל זה הגעגוע של הילדים -חיילים האלה לרומנטיקה, לארוס כמפלט מהתאנטוס. אבל האם הארוס הוא אכן ישועה או שמא אף הוא סוג של אשליה?

באפיזודה מסוימת בסרט, שהכאיבה לי במיוחד, מספר הבן החיל לחבריו למחסום על ספר תורה קטן, ששרד את השואה ועבר מבן לבן במשפחתו במצוות הסב שמת באושוויץ ונמכר לבסוף על ידי הנכד (אביו של החיל יונתן) תמורת חוברת פורנוגרפית זולה. הערך הרוחני הוחלף בתצלום זול של נערת שער עירומה ונכספת,שעבר אחר כך מיד ליד, דביק מהורמונים… האם זה התהליך העובר עלינו ככלל, החלפת האמיתי בכוזב?

ויש לכך מחיר – רגשי האשם של צאצאי הקורבנות שנרדפו בעבר, הלכודים בהווה בהויית הריקות של עצמם. זו אפיזודה שאולי לא יכתבו עליה מבקרי הקולנוע, אבל יש בה, לדעתי, סבטקסט חרישי וכואב לא פחות מהעניין הצבאי. סבטקסט חיינו כעם, כחברה וכבני אדם.

רגשי האשמה הרודפים את האב (ליאור אשכנזי) מתוארים בדרך קולנועית מעניינת ( גם ב״הערת שוליים״ נעשה שימוש בטכניקה זאת) באמצעות אנימציה שהיא האינטרפרטציה האישית של הנכד יונתן – הדור הממשיך(את מה בדיוק הוא ממשיך) לסיפור המשפחתי. הסיפור שלנו.

Image result for ‫פוקסטרוט‬‎

יש רגעים אנושיים בסרט שבהם פחד פוגש פחד. בהלה פוגשת בהלה של הבודק והנבדק, החוסם והנחסם גם יחד במחסום שעל קו הגבול. גם התאונה האומללה שבה נהרגו הצעירים הפלסטינאים, ששבו מבילוי לילי, נעשתה מתוך פחד. מתוך תחושה של נרדפות (מצלמים אותנו כל הזמן מקליטים אותנו, אומר אחד החיילים).

Related image

זהו סרט המציג את האדם בסיטואציה של מלחמה, של סכסוך, של מי מריבה, ובמלחמה כמו בכל מלחמה יש רק מנוצחים. מבחינה זאת הוא לא חידש לי דבר. אין בו אמירה אנטי מלחמתית שלא נתקלתי בה קודם בספרים שקראתי או בסרטים שבהם צפיתי, ביניהם סרטיו הנפלאים של טרנס מאליק או "אוונטי פופולו", סרטו הנפלא של רפי בוקאי. הוא יפה במבעו הקולנועי המסוגנן והמוקפד. יש בו סצנות שהקסימו אותי, כמו ריקוד הפוקסטרוט של החייל עם הרובה וצילומים יפים בשילוב עם פסקול לוכד אווירה, אף שהקצב קצת איטי ודורש השתהות מתבוננת (לא מומלץ לחסידי האקשן).

לאחר כל הרעש התקשורתי שהסרט הזה עורר נשארתי עם אותה שאלה טורדת מנוחה: איך מרחיבים את המנעד של "הריקוד הפוקסטרוטי" הזה של חיינו כאן. איך פורצים את המחסום?

ראו גם:

פוקסטרוט בוויקיפדיה

אודות חנה טואג

תושבת ראשון לציון, סופרת הכותבת גם שירה. ספריה : "עלים של חסה" – קובץ ספורים קצרים בהוצאת כרמל – יצא לאור ב- 2004, על שם ספור שזכה ב-2001 בתחרות הספור הקצר ב"הארץ". "לאורה" – רומן שיצא לאור ב- 2009 בהוצאת מודן וזכה במקום הראשון בפרס קוגל  לספרות יפה בשנת 2011. "הרובע הקטן" - שיצא לאור בהוצאת אבן חושן 2015. "אהבה מסותרת" - רומן חדש שיראה אור בקרוב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, קולנוע עם התגים , . קישור קבוע.

11 תגובות על צעד לפה, צעד לשם – וחזרה לנקודת ההתחלה: על "פוקסטרוט"

  1. מאת חנה טואג:‏

    תודה, אלי אשד, על האכסנייה היפה והעריכה המרשימה

  2. מאת אדוה אילנד:‏

    המאמר מעניין , נראה שהסרט לא בדיוק כפי שהציגו אותו בתקשורת .
    מעוניינת לצפות בו . סוף סוף מישהו כותב על הקולנוע שבו ולא על הפוליטיקה שבו .

  3. מאת צדוק עלון:‏

    דברים יפים (ומאוזנים) הממחישים לנו עד כמה משוועים בני האנוש לאור.
    צדוק

  4. מאת ארלט:‏

    יפה מאד כתבת, חנה יקרה. ראיתי את הסרט ואני מזדהה עם דברייך במלואם. תודה רבה לך, ותודה ליקום תרבות.

  5. מאת לבנה מ.:‏

    מכתיבתך המעירה את הלב, מתעורר רצונה של העין לצפות. תודה חנה.׳

  6. מאת תלמה פרויד:‏

    אכן, במלחמה זו ובכל מלחמה, אין מנצחים, רק מנוצחים. סרט אנטי מלחמתי המדהד גם את 'מאש', 'החייל האמיץ שוויק', 'אוונטי פופולו' ועוד. לא עושה שום עוול לצה"ל, נהפוך הוא. חיילים כבני אדם. סרט מטאפורי יפה על אבסורד המלחמות. ויפה כתבת, חנה טואג.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*