סיפור ליום השבת – האיש שרצה לבטל את הזמן \ אבי גולדברג

זה לא שלאפרים אדם מבוגר שעבד בדואר לא היה זמן. להפך, עתותיו היו תמיד בידיו. כל חייו עבד אפרים בדואר, עוד לפני שהיה לאדם מבוגר. למען האמת, מלבד עבודתו בדואר לא היה לאפרים עיסוק או תחביב אחר. מדי בוקר הגיע למשרדי הדואר, היה מניח את תיקו על שרפרף , ולאחר שהיה מתבונן מבעד לחלון המשרד אל הרחוב המתעורר ליום חדש, התיישב תוך אנחה. מנגד לשולחנו היו תלויים על הקיר לוח שנה גדול מקרטון ושעון גדול עוד יותר. מדי יום התבונן אפרים מחדש בלוח, זיהה את היום והתבונן במחוגי השעון הקשיש, שזחלו כהרגלם מימים ימימה בטרם החל אפרים לעבוד כשומר החותם.

את דפי הלוח החליף מישהו לקראת ראש השנה. פעם היו דפי הלוח מקושטים בנופי הארץ, ופעם מעוטרים בנערות צעירות שאינן מקפידות יתר על המידה על לבושן, ולפעמים הופיעו על דפי הלוח סתם סיסמאות פרסום של חברת ביטוח.

חותמת הדואר הייתה עגולה וכבדה, בזהירות רבה החליף אפרים את התאריך מיום האתמול, תוך שהוא מקפיד שלא ללכלך את אצבעותיו בדיו הסמיכה. הוא הטביע את החותמת על דף נייר, התבונן בתאריך החדש, השווה אותו עם התאריך שבלוח השנה שמולו, והחל להטביע את החותמת העגולה תחילה באטיות כמו לבדוק אם יכול הוא, הפקיד אפרים, לשנות בכוחו את היום מאתמול להיום ואז במהירות הולכת ורבה החתים את המעטפות ששלף משק אברזין גדול וגדוש שניצב מימין לשולחנו.

בתחילת השבוע החתים אפרים את מעטפות המכתבים בחותמת יום ראשון, למחרת היום שינה את תאריך החותמת בזהירות, כדי לא להכתים את אצבעותיו בדיו הסמיכה, לחותמת יום שני וכך הלאה מדי יום ובכל שבוע, חוץ מאשר ביום השבת, כי אז היה הדואר סגור והיום השביעי לא היה קיים.

משסיים אפרים להטביע את חותמת היום על גבי כל המעטפות, בשעה אחת בדיוק על פי השעון הישן, פרש מפית צבעונית ששלף מתיקו, ועליה העמיד מלחייה, ושפופרת פלפל, וכריך. משסיים לסעוד קינח בכוס תה שמזג ממיחם קטן.

ערימת המעטפות המוחתמות שהצטברה על רצפת משרדו דמתה לגבעת נייר גמלונית. אפרים הכניס אותן בזריזות לשק האברזין הגדול, הקפיד שלא למעוך אותן, תחילה את אלה שבראש הערימה, ולבסוף את אחרונות המעטפות שהיו על הרצפה, ולבסוף גרר אותו לאורך המסדרון למחלקת המשלוחים. המעטפות מוינו ושוגרו לאילת, לעפולה, ולגבעת המורה. חלקן נשלחו במשאית הדואר האדומה אל שדה התעופה, כדי שמטוס יעביר אותן לאמריקה, לבנגלדש, או לטנזניה. לאיש לא היה אכפת איזו חותמת הטביע אפרים על המעטפות יום רביעי או יום שישי, והדבר תסכל אותו מאוד.

בכל אותם ימים ארוכים שעבד אפרים בדואר, וכל השעות האטיות שבהן עלתה זרועו ונחתה מטה, מטביעה חותמת על המעטפות, העסיקה אותו רק מחשבה אחת: כיצד אפשר לבטל את הצורך להחליף תאריך מדי יום. גם כשחזר לביתו, והשקה את העציצים שעל אדן חלון חדרו, רדפה אותו המחשבה הזאת.

יום אחד, כשפסע בדרכו מביתו לדואר, נצנצה במוחו הארה, מין תובנה פשוטה אך בוהקת כאבן טובה, שהסתתרה כל העת ממנו, מצאה מקום מסתור בנבכי מוחו, ולא רצתה להיחלץ משם, כמו יהלום ממכרה עמוק. כך, על מדרכת העיר, כשהוא פוסע כדרכו, הגיחה לפתע. לימים היה אפרים מספר כי חש כארכימדס בזמנו, אלא שלמזלו היה לבוש באותה עת, ולא היה לו צורך להישלף מאמבט כשהוא רטוב. הוא עצר את הליכתו, ועיכל את הרעיון הפשוט באופן מפתיע אם יוכל לעצור או לבטל את הזמן, לא יצטרך עוד להמשיך להחליף את התאריך בחותמת הדואר מדי יום, ולא ילכלך את אצבעותיו בדיו שקשה להסירה אפילו בשפשוף נמרץ. לבו של אפרים פעם בחוזקה, והוא נשען על כותלו של בית הדואר ונשם עמוקות. אך מחשבתו המשיכה במהלכה החופשי כל המכתבים שיישלחו לאחר ביטול הזמן יישאו חותמת דואר ללא תאריך או בעצם, את תאריך היום שבו עצר הזמן מלכת.

באותו יום המשיך את עבודתו בהיסח דעת, וניסה להבין את הרעיון שהשתלט עליו. לעצור את הזמן נשמע קצת מסובך, מכיוון שלכל יום יש שם כמו לילד שנולד. לבכור קראו ראשון, לזה שנולד אחריו קראו שני, ולצעירי הימים קראו שלישי, רביעי, חמישי, ושישי. אז כיצד יוכלו כל המכתבים לשאת חותמת יום זהה? ואם כן, איזה יום יהיה זה?

מעתה מחשבתו לא הייתה בהירה, ואפילו קצת מפוזרת, אף שפעמיים במשך הבוקר לגם מים קרים. מוחו קדח. הוא לא הבין אפילו מדוע שמו שלו, אפרים, הוא בלשון רבים. אפרים הוא שם לתאומים, חשב לפתע, והזכיר לעצמו לשוחח על כך עם אביו הקשיש, ולברר מדוע נתן לו את השם הזה.

גם לאחר שהסתיים היום הסוער, שבבוקרו נולד הרעיון כי יש וצריך לבטל את הזמן, ובכך תיפתר בעיית חותמות היום בדואר, הציקו לו חלומות בלילה, והמחשבות טרדו אותו בימים. אפרים כבר הצטער על כל העניין, הוא כבר היה מוכן להשלים עם העובדה שמדי פעם יהיה עליו ללכלך את אצבעותיו בדיו סמיכה כדי להחליף תאריך בחותמת, ובלבד שמוחו יירגע.

כתלמיד בבית ספר קרא בספר התנ"ך על אודות אחד, יהושע, לוחם ללא חת בפלסטינים, שכבש את ארץ ישראל. ופעם, כשמלחמתו נתארכה והחמה עמדה לשקוע, עצר יהושע את השמש בשמיים כדי שלא תשקע, כדי שאויביו לא יימלטו בחשיכה. עכשיו כמבוגר הבין שיהושע הלוחם הצליח לעצור את הזמן.

חלפו ימים, השעון הגדול מול שולחנו לא התקלקל מעולם, ואפרים, למרות המאמץ, לא מצא דרך מתאימה כיצד לבטל את הזמן. הוא לא היה מהסוג של יהושע. כל יום שחלף היה לו שם, ולכל שעה שחלפה הייתה ספרה. לכל סוף שבוע הייתה שבת ללא חותמת דואר, ולכל חודש היה ראש חודש. יום ראשון הופיע מחדש במשרד הדואר, ואחריו צאצאיו. ובכל יום הופיעו אותן שעות בדיוק על לוח השעון הזקן, וזה נראה לאפריים מיותר. הרי כולם כבר ידעו שאחרי יום ראשון יגיע יום שני, ואחרי השעה שמונה תהיה השעה תשע, אז למה לסמן את זה מחדש בחותמת המגושמת המרובבת בשכבות דיו שיבשו?

בתחילה ניסה לדבר עם הממונים עליו, אבל הם התבוננו בו, והשיבו לו בביטול שימשיך לעבוד ולא יעלה רעיונות מהפכניים. הוא ניסה להתייעץ עם גדליה, שעמו שיחק שח בכל יום רביעי בשש בערב, ולברר אם יש דרך מדעית לבטל את הזמן. גדליה השיב לו, בלי שהסיר את עיניו מלוח המשובץ, שהזמן הוא רק רעיון עתיק שמישהו הגה, וכי היום כבר אין בו צורך אבל גם אין דרך לבטל אותו, ואז הכריז מט!

"אין באמת צורך בזמן", אמר אפרים לגדליה. לא היה אכפת לו שהפסיד שוב במשחק השבועי. "יש יום ויש לילה, יש חורף ויש קיץ, וזה תמיד בדיוק אותו דבר, וזה לא משתנה אף פעם, אז מדוע צריך להזכיר לאנשים בכל יום את שמו ולסמן כל שעה?"

מומחה אחד לזמן ששמו צביקה, שהיה מדען זמן באוניברסיטה, והתבונן במשחקי השח, ניסה להסביר לאפרים על הזמן באופן מדעי, ועל כך שאם עכשיו בישראל השעה עשר בבוקר, עכשיו באמריקה אמצע הלילה.

"זה קשור לתנועת כדור הארץ", אמר.

אבל אפרים לא התבלבל, אף שהיה שקוע בהסטת הצריח שלו, והשיב לו שהוא לא מוכן לשמוע על הזמן שהוא גם יום וגם לילה באותו זמן בשני מקומות שונים, כי זה באמת לא עונה לשאלה שלו למה בכלל אי-אפשר לבטל את הזמן, ואם צריך אז גם בישראל וגם באמריקה.

צביקה המדען מהאוניברסיטה ניסה להסביר לאפרים שוב: "כדור הארץ מסתובב על צירו, פעם חלקו פונה לעבר השמש ופעם אל עבר הירח, וכך יש לנו יום ולילה".

"אז בעצם אם נבטל את הזמן כדור הארץ יפסיק להסתובב ויהיה כל הזמן יום?" שאל אפרים.

צביקה השיב לו כשהוא מגרד בראשו בקצה העט: "אם אפשר היה לעצור את כדור הארץ מול השמש היה כל הזמן יום, אבל זה בלתי-אפשרי".

אפרים חשב הרבה על השיחה שהייתה לו עם צביקה מהאוניברסיטה, ועל מה שהבין ממנה, והחליט שהאיש מהאוניברסיטה לא ממש יודע לפתור בעיה פשוטה כמו איך לבטל את הזמן.

הוא החליט לשאול את הפילוסוף נתן, שגר בקומת הגג שבבניין, בחדר שהיה פעם חדר כביסה.

נתן, כשהיה הוגה, היה פוסע על רצפת הגג המזופת הלוך ושוב באטיות, וכך עשה גם הפעם. לאחר כמה רגעים הסביר לאפרים שהזמן הוא עונש שהטילו האלים על האדם.

"אנחנו כולנו נושאים בעונש קולקטיבי הזמן. זה כמו מאסר פתוח שבו אפשר להסתובב בחוץ, אבל עם אזיק אלקטרוני שמכתיב לנו את טווח התנועה".

"כלומר?" שאל אפרים, שלא ירד לסוף דעתו של הפילוסוף מחדר הכביסה.

"כלומר", השיב נתן, כשהוא ממשיך להסתובב בין כבלי הכביסה הרפויים שעל הגג, "כלומר שהאנושות כולה כבולה לשעון וליומן, כמו שסיזיפוס כבול להר שאליו הוא צריך לגלגל סלע".

ההסבר הפילוסופי לא קידם את אפרים, גם לא התשבחות שנתן כיבד אותו בהן: "אפרים, הרעיון שלך לבטל את הזמן הוא רעיון קופרניקאי, מהפכה של ממש!"

"כלומר", אמר אפרים, שלא ירד לסוף דעתו של הפילוסוף.

"כלומר, במקום שהזמן ישלוט על חיינו, אתה מציע מהפכה שבה האנושות תשתלט ותבטל את מהלך הזמן, כפי שקופרניקוס טען שכדור הארץ מקיף את השמש ולא להפך".

התברר שיש חכמים רבים שניסו להבין את הזמן. אחד אפילו כתב ספר נוסטלגי בשם "בעקבות הזמן האבוד", ואחר על יחסיות הזמן, אבל אף אחד לא ידע בדיוק למה צריך את הזמן ולמי הוא מועיל. הוא קרא במיתולוגיה על אל שקוראים לו כרונוס, שהוא אל הזמן, אבל לא היה ברור איזה תפקיד יועד לו. בספר בראשית מצא שאלוהים חילק את היממה ליום וללילה, ונתן שמות לימים, אבל לא היה המשך לכך בתורה, ולא היה הסבר לעניין השעון, ולא ללוח השנה.

החברים של אפרים ולא היו לו הרבה חברים, כי כל היום היה חושב כיצד לעצור את הזמן או לבטל אותו ניסו לשכנע אותו שיעזוב את העניין הזה.

"אפרים", הם אמרו לו, "נניח שתצליח לעצור את הזמן. מה תרוויח מזה?"

ואפרים השיב להם שלא יצטרך להחליף כל יום את התאריך בחותמת הדואר, וכל המכתבים יישאו תאריך אחיד.

"יש יתרונות נוספים", המשיך. "ראשית, לא תצטרכו לקנות שעונים".

זה היה נימוק לא רע בכלל, כי שעונים הם אביזרים יקרים, ולפעמים הם נרטבים במקלחת ומתקלקלים, ואז צריך שוב לקנות שעונים חדשים. גם החברים לא פסלו את הטעם הזה, וחשבו שיוכלו לחסוך המון אם לא יצטרכו לקנות שעונים. נוסף על כך אפשר יהיה לזרוק את כל השעונים המעוררים שתופסים סתם מקום, וכשצריך להפעילם מתברר שהסוללה שלהם נגמרה, ואי-אפשר להשתמש בהם, וכשהם פועלים הם משמיעים צלילים לא נעימים, ומעירים את בני בית בשעות שבהן צריך בכלל לישון.

בכלל, עצירת או ביטול הזמן, הסביר אפרים, יש בו משום יתרונות רבים.

לא יצטרכו לזרוק תרופות שיש עליהן תאריך תפוגה, או בגדים ונעליים רק משום שהם נקנו בשנה שחלפה והם עכשיו אינם אופנתיים. אם תמיד תהיה אותה שנה לא יצטרכו להחליף בגדים ולזרוק את הישנים.

אפשר יהיה לבטל את כל היומנים, ולקבוע ימי הולדת כשמזג האוויר יפה ומתאים, וגם לצאת לחופשות כשמתחשק, ולא לפי תאריך שמישהו קבע במשרד.

מדי ערב ישב אפרים במשרד וכתב את הרעיונות, שעד אז היו מבולבלים, לפי סדר.

ראשית כתב מבוא לספר, והסביר כי זמן הוא כאמונה דתית. הוא ציטט חכם צרפתי אחד, וולטר, שאמר: "אם לא היה אלוהים היו צריכים להמציא אותו". כך עם הזמן, כתב. הזמן הומצא, מי שרוצה יכול להתעלם ממנו, ומי שרוצה יכול להשתמש בזמן. הוא הסביר כי אם נחיה במציאות שבה לא יהיו שעונים, או יומנים, או שידורי טלוויזיה שנקראים חדשות, או בגדים שהם אופנה, אלא עיתונים ללא תאריך, וצופר במפעל שאינו מצלצל בשעה שבע בדיוק, אחרי כמה ימים האנשים יתרגלו לחיות אחרת, כפי שחיו פעם לפני שהמציאו את הזמן, בדומה לאנשים בזמנים קדומים לפני אברהם אבינו, שחיו בלי אלוהים.

הוא כתב איך ולמה אפשר לחיות בלי זמן. כל ילד ידע שנולד בקיץ או בחורף, ביום או בלילה, אבל לא בדיוק באיזה שעה ובאיזה תאריך, וזה עדיף, כי בעצם לדעת באיזה יום ובאיזה שנה נולדת זה נטל לכל החיים. גם הצורך לזכור תאריכי לידה של אחרים הוא מידע שאין לו בכלל חשיבות. אם יבוטל הזמן, החיים יהיו נוחים. כל אחד יתעורר כשהוא מרגיש שישן מספיק, ולא בהוראת השעון המעורר. בתי הקולנוע יהיו פתוחים כל העת, ולא ייסגרו כשיהיה מאוחר לפי השעון. וכך המשיך אפרים לתאר את החיים הטובים ללא הזמן. אפשר יהיה לחגוג ימי הולדת תמיד, ולא יהיה צורך לחכות שתחלוף שנה שלמה כדי לחגוג שוב, ולצבא יתגייסו רק מי שמתאימים לכך לפי גודלם ולפי רצונם, ולא לפי תאריך הלידה שלהם.

מי שעובד בדואר יעבוד כל זמן שיוכל, ולא יישלח בגיל שישים וחמש לגמלאות, ולא יתנו לו שעון כמו-זהב במתנה.

אפרים חקר ומצא שגילו של אדם, הנקבע על פי תאריך לידה, פוגם בתוחלת החיים. בימי קדם, לפני שהמציאו את הזמן, יכול היה מתושלח לחיות עד גיל מופלג, ומשה הוציא את עם ישראל ממצרים כשהיה בן שמונים, וחצה את המדבר ברגל ארבעים שנה, כי באותם זמנים לא היה זמן או שעון או לוח שנה, ועל כן כל אחד חי כמה שנים שחי. מתושלח לא חי אמנם 969 שנים, אבל בערך. הפילים והצבים והתנינים חיים המון שנים, כי אין להם שעון או לוח שנה, ואי-אפשר לדעת בדיוק בני כמה הם, וזה לא כל כך חשוב להם.

בספר שלו היה פרק על תלמידים שצריכים להכין שעורים, ולהגיש עבודות לבית הספר, בזמן, והם כל הזמן מתוחים, ואפילו תלמידים באוניברסיטה צריכים לעמוד בבחינות בתאריכים מדויקים, ואם לא הם נכשלים גם אם הם מאוד מוכשרים. אם יבטלו את הזמן כל תלמיד יכין שיעורים מתי שנוח לו ויגיש למורה, וכל סטודנט ייבחן בבחינה כשהוא יהיה מוכן ואז גם לא ייכשל.

היה בספר פרק מעניין על אודות ביטול הזמן בספורט ובתחרויות.

בימי קדם המציאו היוונים את תחרויות הספורט וקראו להם אולימפיאדה. הם קבעו את המנצח זה המגיע ראשון לקו הסיום, ולא בדקו בשעון מיוחד כמה זמן הוא רץ. הראשון תמיד הוכרז כמנצח, ובשביל זה לא צריכים שעוני עצר משוכללים. וגם במקום פרס כספי נתנו למנצח זר מעלי דפנה שמריח נהדר, וזה גם מנע את הצורך להשתמש בסמי מרץ. הרי כדי לזכות בזר לא ממש כדאי להסתבך עם החוק…

הספר של אפרים על איך לבטל את הזמן יצא בפורמט קטן, כי הוא היה ממש קצר ובהיר וללא התפלספות. כריכתו הייתה אדומה ועליה שתי מילים בשחור: "ביטול הזמן", ובכתב קטן יותר בתחתית: מאת אפרים. בהתחלה לא היו לספר דורשים, והחנויות רצו להחזיר את העותקים שברשותם, אבל יום אחד, בתוכנית של ירון לונדון, הוצג הספר על ידי פרופסור שוורץ, הפיזיקאי שכמעט זכה בפרס נובל, והוא סיפר שהספר, למרות היותו כתוב בלשון לא מדעית, הוא פריצת דרך מהפכנית לא פחות מהמחברת של ויטגנשטיין. חוץ מירון לונדון אף אחד מהצופים לא הבין למה הוא מתכוון, אבל למחרת נרכשו כל עותקי הספר "ביטול הזמן".

הספר נקרא על ידי הרבה אנשים כי הוא היה מובן לכולם, ולכן אלו שקראו אותו הסבירו לאנשים אחרים בימי שישי בערב את הרעיונות של אפרים, ואלה ששמעו בימי שישי את הרעיונות בדבר ביטול הזמן סיפרו עליהם ביום ראשון לחבריהם בעבודה, וכך הלאה התגלגלו הרעיונות מפה לאוזן.

היו גם מתנגדים לרעיונות, כמו תמיד כשרעיונות המבוססים על היגיון מנסים לתפוס מקומן של אמונות תפלות. התנגדו לכך בעיקר מוכרי שעונים ובתי דפוס שמדפיסים לוחות שנה שחששו לעסקיהם.

נתן הפילוסוף מהגג אמר לאפרים שלמזלו המתנגדים ל"ביטול הזמן" לא שרפו את עותקי הספר כמו שעשו ל"מורה נבוכים" המתנגדים לרמב"ם בזמנו, וגם לא הוציאו אותו מתוכנית הלימודים, כי מלכתחילה הוא לא היה בתוכנית הלימודים, בגלל קטעי הכפירה שלו.

רוב הציבור הבין כי ביטול הזמן הוא צעד חיובי וחשוב. מנהל הספארי הסביר כי החיות משתעממות כל השנה עד לחופש הגדול, אבל אז כל הילדים מגיעים יחד לספארי, ואז רבה המהומה, והחיות נתפסות לעצבנות. ללא לוח שנה, הסביר, כל ילד יוכל להגיע לספארי גם באמצע השנה.

עם חלוף הזמן יותר אנשים אימצו את הרעיונות של אפרים, והחליטו שצריך לשנות את המציאות ולהפסיק "לרדוף אחרי הזמן".

הילדים שמחו, כי בבתי הספר היו מורים חסידי "ביטול הזמן", שלא אכפת היה להם אם איחרו ולא הגיעו בזמן.

גם מבוגרים שתמיד מאחרים לעלות למטוס, ובנמל התעופה קוראים להם, "חנה שמשון ומצדה כהן מתבקשים להגיע מיד לטיסה 454 לפריז", שמחו שהמטוס לפריז המריא רק לאחר שעלו עליו. והיו גם אנשים ששמחו, כי הם שונאים לצום ביום כיפור עשרים וארבע שעות, והם יוכלו מעכשיו לצום רק חלק מהזמן ולהחליט בעצמם מתי נגמר הצום.

הרעיון של ביטול הזמן כל כך מצא חן בעיני האנשים, עד שהטלוויזיה הזמינה את אפרים לריאיון, כדי שכל הצופים יוכלו לשמוע את מה שהוא מציע בעניין ביטול הזמן.

אנשים שהחליטו לאמץ את הרעיונות של אפרים הגיעו למקום העבודה בלי שבדקו מה השעה בדיוק. היו כאלה שהחליטו להוריד את השעונים הגדולים שהיו תלויים על הקירות במשרדים, ואז יצאו לאכול כשהיו רעבים, והפסיקו לעבוד במשרד כשהיו עייפים, ולא היה חשוב להם באיזו שעה בדיוק זה קורה. היו בתי ספר שחשבו שביטול הזמן הוא דבר חינוכי, וביטלו את צלצול הפעמון בתחילת יום הלימודים ובסופו, והילדים למדו רק כשהיו ערניים, ושבו לביתם כשהתעייפו.

אבל ככל שהרעיון של אפרים התפשט, ויותר אנשים חשבו שהרעיון טוב, והפסיקו להשתמש בשעון וביומן ולא הסכימו לכתוב תאריכים, כך התחילו להתעורר גם ויכוחים. למשל, אלה שרצו לבטל את הזמן לגמרי גם רצו לבטל את המילה זמן, את המלה שעה, ואת המילה תאריך.

הם דיברו בערך כך:

"שרה, תגיעי למשרד עם אור בוקר, יש כל מיני מסמכים לצלם ולמסור למשרד הממשלתי בירושלים".

ושרה שאלה:

"עד מתי אני צריכה להגיש את המסמכים בירושלים?"

והמנהל שלה השיב:

"צריך להגיש את זה בתקופה זו של אביב, לפני שיהיה חם".

תומכי ביטול הזמן נשאו בידם את הספרון של אפרים, כדי שכולם ידעו את דעתם, ולא יצפו מהם לעמוד בלוח זמנים. וכמו כל רעיון רדיקלי, היו קנאים לרעיון שכינסו את ועדי העובדים, ובהתלהבות שינו את כל סדרי הזמנים. הם פרקו את שעוני הנוכחות, וטענו שאלה שרידים לאזיקי הקפיטליזם, שיירי עבדות שצריך למחות מעל האדמה. הם החליטו שמשך יום העבודה לא יימדד בשעות, וכן זמני החופשות והפרישה מהעבודה. היו כאלה שגם דרשו לקבל משכורת לא בתחילת חודש, אלא כשחשבון הבנק שלהם נמצא באוברדרפט.

לקוחות הבנקים הגישו עתירה לבג"ץ, ודרשו שהבנק לא יחייב בריבית פיגורים כשלא החזירו הלוואות בזמן, כי לפי הספר האדום, כך טענו, הזמן בוטל!

מובן שקשה לתקשר כשלא אומרים באיזה יום ועד איזו שעה צריך לבצע משהו.

נהגי הרכבת התמרמרו, תמיד היו יוצאים לדרכם לפי השעון שבתחנה, ועכשיו כשהורידו מתנגדי הזמן את שעוני התחנות ושרפו אותם, לא ידעו הנהגים מתי לצאת במדויק, והאנשים שהיו רגילים להגיע לתחנת הרכבת בשעה מסוימת לא ידעו מתי תצא הרכבת. לכאורה רצו כולם לבטל את הזמן, כי לא רצו להיות יוצאי דופן, אבל אז קצת התחרטו בלבם על כך שרצו לבטל את הזמן.

המצב לא היה ברור. חלק מהאנשים כבר לא השתמשו בזמן והחליטו שהוא התבטל, וחלק מהאנשים לא הצליחו לתפקד בלי זמן.

ואז ממשלת ישראל הייתה צריכה להתכנס ולקבוע מה לעשות.

הם הזמינו את אפרים כדי לשמוע את דעתו על נושא ביטול הזמן, ועל אם זה אפשרי לקבוע את זה בחוק.

בשלב הזה אפרים כבר התחיל בעצם להתחרט על הרעיון, כי המון אנשים פתאום רצו בחברתו, ונשים רבות רצו את קרבתו, והוא לא היה רגיל בכך. בדואר העבודה המשיכה להיות משעממת. הוא הטביע בכל יום חותמת עם אותו תאריך, ולא היה צריך לחשוב איזה יום כל יום. לפעמים הוא גם הגיע לדואר ביום שבת, כי ביטל את התאריך, והתבלבל בין יום חול לשבת, וזה כבר לא היה נעים. גם הרכבת לירושלים שבה נסע לישיבת הממשלה שאליה הוזמן, יצאה לפי החלטת רוב הנוסעים, ולא בזמן מסוים, ואפרים הגיע לישיבת הממשלה באיחור, ולא היה נעים לו מראש הממשלה ומהשרים שהמתינו לו.

אחרי שהממשלה שמעה את אפרים, נוסף על מומחים אחרים לעניין הזמן, החליטה הממשלה להשאיר את השימוש בזמן. אבל הוחלט להיות גמישים יותר בעניין הזמן ועל כן מקובל היום לא להתחיל הצגות וקונצרטים בזמן נקוב, ולא להגיע לפגישות בזמן. מי שמוזמן לחתונה בשבע וחצי מגיע בתשע, ועדיין לא נוזפים בו, וסטודנטים מגישים עבודות גמר במועד ג'.

אפרים המשיך לעבוד בדואר עד לפרישתו בגיל שישים וחמש, ומעולם לא פסק לחשוב על כך שכמעט הצליח לבטל את הזמן ושאולי פעם בעתיד, לא ברור מתי, יבינו האנשים כי התאריך אינו חשוב, וכי אין צורך בזמן, מכיוון שכל דבר מסתדר גם אם לא מציינים באיזו שעה ובאיזה יום הוא יסתדר.

אודות אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017​. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה מרקר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

8 תגובות על סיפור ליום השבת – האיש שרצה לבטל את הזמן \ אבי גולדברג

  1. מאת דן אלוני:‏

    כתוב יפה קריא ומהנה

  2. מאת מאיר גרינפלד:‏

    אינני יודע למה, אבל הסיפור הזה מזכיר לי את שאנסי גרדינר מהסרט "להיות שם" עם פיטר סלרס.

    • מאת אבי:‏

      מאיר
      אני מסכים עם הבחנתך
      הדמויות התמהוניות המאכלסות את הספרות תפקידן הרהור נוסף אודות הסדר הדוגמטי ולאפשר בצורה קלילה לתת חומר למחשבה על המסגרות והגדרות בתוכן אנו חיים.
      אכן אפריים הולך במידת מה בשביל סלול של החייל האמיץ שוייק, שנסי גרדינר ואפילו פיטר פן .לא מדובר
      בפרוק המציאות כפי שנעשה על ידי הסוריאליזם אלא בדרגה פחותה.

      אבי

  3. מאת אמנון סטופ:‏

    משעשע, ואפילו מעורר מחשבה. אכן העריצות של הזמן, והשעונים בכל מקום – היום אפילו בסלולרי, שלא לדבר על האזיק שיש לרובנו עדיין על היד – מעוררת התנגדות טבעית. מצד שני, מה לעשות והמציאות ״מפריעה״, כפי שאבי הואיל והועיל לתאר בחלק השני של הסיפור. האמת, אולי באמת בעולם אידאלי היה רצוי לרופף קצת את העריצות. במהפכה התעשייתית היו חייבים למשטר את הזמן, כל הפועלים חייבים להתייצב ולהתחיל לעבוד עם צפירת הצופר בבית החרושת, וכמובן הסרט הנע, כפי שהראה צ׳פלין, הופך את האנשים למכונות. אבל בימינו עובדים אחרת, ובעצם מה אכפת למנהל כמה זמן אני במשרד אם אני עושה את העבודה שצריך (בזמן…)?

  4. מאת אבי:‏

    אמנון תודה
    החוק והסדר מתאימים עצמם למציאות תמיד בשיהוי ואיחור הגורם לתהייה
    תודה על התיחסותך לכתוב
    אבי

  5. מאת i goldberg:‏

    great story.actually moteach.
    it reminded me of the great quote fromm one of my favorite yet obscure movies
    Remo unarmed.
    The trained mind does not need a watch. Watches are a confidence trick invented by the Swiss

  6. מאת אבי:‏

    תודה
    המוח האנושי אכן הןא בעל קצב ומשך משלו
    לגבי הסדרה Remo unarmed אחפש לראות אותה fvnkm,l
    אבי

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*