מחאה והיעדרה בכתב העת "משיב הרוח"

פרק נוסף בספרו של עמיר סגל על השירה הפוליטית בעשורים האחרונים בישראל

הפרקים הקודמים בספר:

המגמה האנטי-פוליטית בשירה הישראלית

שירת המחאה והייאוש – המגמה הפוליטית בשירה הישראלית

מאבק המשוררים על השכר

עברית קשה שפה: המאבק כנגד השפה

זמנו של "מטעם"

הפוליטיקה  של "דקה"

Image result for ‫משיב הרוח‬‎

מאת עמיר סגל

במסגרת השיח על שירת מחאה בישראל מעניין לבחון את המקרה של קבוצת "משיב הרוח". "משיב הרוח" הוא שמו של כתב עת לשירה המוגדר "כתב עת לשירה יהודית-ישראלית" שם קוד המרמז לכך שהוא כתב עת של אנשי הציונות הדתית, של אנשי גוש אמונים, כתב עת שנולד בין ירושלים להתנחלויות הסובבות אותה.

שער גיליון א

כתב העת הוקם בשנת 1994, על ידי המשוררים הצעירים שמוליק קליין, נחום פצ'ניק ויורם ניסינוביץ', אשר כמשוררים צעירים בני הציונות הדתית, ואחרי סדנת שירה של המשורר יהונדב קפלון בירושלים ביקשו לייצר במה ייחודית למשוררים דתיים. הקבוצה הראשונה של משוררים שהובילה את כתב העת כללה את שלושת המשוררים שנזכרו ובהמשך הצטרפו אליהם  המשוררים אליעז כהן, טניה הדר, יוסף עוזר ונעמה שקד. כוונתם הייתה לייצר במה שלא רק תאפשר להם היות קבוצה מועצמת, אלא גם כדי להימנע מהצורך להתעמת עם תכנים שלא תאמו את השקפתם. אחד הסיפורים (אשר הופיע בכתבה של דוד נאו בוחבוט על כתב העת בעיתון "הארץ,) על טרום הקמת כתב העת הוא על שיריו של שמואל קליין שהתפרסמו בגיליון של כתב העת "מאזניים, ונחרד לגלות כי באותו גיליון הוצגו כמה יצירות של האמן ניר מנוסי (שאז נקרא ניל מנוסי) שייצגו אברי מין גבריים.

כך "משיב הרוח" הוקם כדי לשמש במה למשוררים שעד אז הרגישו חסרי במה משלהם, אך גם כדי לייצר מובחנות בינם לבין משוררים שאינם דתיים – כדי לייצר ייחודיות לתכניהם של משוררי אלו, אך גם כדי להימנע מתכנים בלתי נעימים להם.

כתב העת לא היה הסנונית הראשונה של שירה בציבור הדתי לאומי, וקדמו למשוררי "משיב הרוח", למשל חוה פנחס כהן שייסדה בשנת 1990 את כתב העת "דימוי" שהוקדש בעיקרו לשירה דתית-לאומית, אך לא נחל את ההצלחה וההשפעה הרבה של "משיב הרוח", או משוררים כמו יהונדב קפלון או מירון ח. איזקסון. אך "משיב הרוח" היה הכוח המשמעותי שהביא למהפכה בשירה האמונית – ללגיטימיות של שירה בציבור זה, לחדירת השירה הדתית-לאומית אל עולם השירה הישראלי ואל צמיחתם וצמיחתן של משוררים ומשוררות רבים ורבות.

שער גיליון ב

הייחודיות של "משיב הרוח" הייתה בכך שהפך להיות מפעל אדיר, וגם בהיבט מסוים בפעילות השירית של כתב העת והמשוררים שהייתה בה מחאה. כך למשל נחום פצ'ניק סיפר (בכתבה של דוד נאו בוחבוט על כתב העת, "הארץ", 2015) על כך שהקמת כתב העת עוררה התנגדות עזה בקרב חלק מהרבנים. "פעם הלכתי בשבת להתפלל בבית הכנסת של הרב צבי טאו (ראש ישיבת הר המור בירושלים, מראשי הזרם החרד"לי). סיפרתי לו על 'משיב הרוח' והוא מאוד התנגד. הוא אמר שרק לספרות קודש יש מקום ושזה לא קדוש. הזכרתי שמות של כל מיני סופרים ומשוררים והוא פסל את כולם, כולל את עגנון וביאליק. זה בדיוק המקום שלא מטפח שום יצירתיות ושום ספרות". כלומר, הייתה התנגדות גדולה לעצם המחשבה על יצירה ספרותית, שירית שמגיעה מהציונות הדתית ולמתן לגיטימציה ליצירה זו. כך שעצם ההקמה של כתב העת וההפצעה של משוררים נתפסה כפעילות מחאה – אף ללא קשר לתכני השירים.

שער גיליון י

נוסף על כך, היו כמה חידושים שנכנסו משך הזמן בזכות כתב העת אל השירה העברית – בהם שירה שעסקה בחוויות האמונה של אדם מול אלוהים, אך במובן הממוקד שבו הדבר מתבטא באופן האמונה של אנשי הציונות הדתית. כך למשל השיר "קריאת הקללות" של המשורר אלחנן ניר, שבו הוא מתאר שבת בבית הכנסת ואת הקושי לעמוד בעומס העונשים והאיומים בפרשת "בחוקתי" השמורים למי שלא ישמור על מצוות האל. השיר מסתיים בצורה יפה ואירונית בשורות: "וכבר פתחתי חלון ועמדתי לקפוץ / וצעקתי למה הקשר עם אלוהים / מגיע לאיומים המפורטים האלה / ולמה אי אפשר לדבר יפה. / כולם הסתובבו אלי, / סימנו לי באצבע זועמת להיות בשקט, / ואחד התנשף, תן כבר לסיים, אמר, / שיהיה מאחורינו." זה סיום אופייני לשיריו של ניר – אמונה דתית שמבקשת נחמה וחמלה, ונתקלת במציאות יומיומית אדישה.

נוסף על זאת, חידושים משמעותיים היו שירים שהתמודדו עם חוויות, מחשבות ותפיסות מיניות – בין אם של ההדחקה המינית הנדרשת בציבור הדתי, של צרכים מיניים, תסכולים מיניים וחוויות ארוטיות. כך גם התייחסות אל האוננות, עשייתה והאשמה לגביה.

שער גיליון יח

גם ביחס לפלסטינים למשוררים אלו היה חידוש מסוים, כאשר הביאו אמירות שחלקן היו בקורתיות כלפי צדקת דרכה של הציונות, או צדקת העם היהודי ואף לא חששו להתעמת עם מפעל ההתנחלויות – אם כי עימות זה היה מוגבל בהיקפו, בתכניו ובעוצמתו מאד. כמו למשל בשיר של אליעז כהן בשם:" הָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁרוֹעֶדֶת לָנוּ מִתַּחַת לָרַגְלַיִם" : "הָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁרוֹעֶדֶת לָנוּ מִתַּחַת לָרַגְלַיִם הִיא / לְבִיאָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת. / הִיא כְּבָר זְמַן לְבִיאָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת צוֹעֶקֶת פְּצָעֶיהָ / מִן הַפְּטָמוֹת רוֹצִים לַעֲקֹר לָהּ אֶת הַגּוּרִים / עַכְשָׁו שַׁאֲגָתָהּ מִתְגַּלְגֶּלֶת / הָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁרוֹעֶדֶת לָנוּ מִתַּחַת לָרַגְלַיִם / תְּנַעֵר אוֹתָנוּ (כְּמוֹ שָׁטִיחַ אֶת הָאָבָק לִפְנֵי הַפֶּסַח) / רַק מִי שֶׁצּוּמוּד בְּנַפְשׁוֹ יִוָּתֵר // הָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁרוֹעֶדֶת לָנוּ מִתַּחַת לָרַגְלַיִם בַּיּוֹם הַהוּא תִּבָּקַע / מִצְּפוֹן יָם־הַמֶּלַח תָּזוּב בַּנָּהָר הַסָּמִיךְ שֶׁל חָלָב וּדְבַשׁ / בִּנְהַר הֶחָלָב וְהַדְּבַשׁ שֶׁיַּדְבִּיק אוֹתָנוּ אֵלָיו / כְּמִנְהַג כָּל הַנְּהָרוֹת / אֱלֵי יָם" כלומר, לא מחאה ברורה כנגד היחס לפלסטינים על ידי ישראל והמתנחלים בפרט, ואף לא מחאה שנטועה בימין ומוחה נגד הפלסטינים – אלא איזו "מחאה לייט" שאומרת באופן כללי כי יש בעיה עם הסכסוך ובמעין נבואת זעם – מזהירה מפני האפשרות הרעה שהסכסוך יתפרץ ברעד מתחת לרגלים אשר "תְּנַעֵר אוֹתָנוּ".

אותה ניגודיות, בין הניסיון לייצר סביבה סטרילית מבחינת תכנים, ופעמים רבות גם מבחינה אידאולוגית; אל מול מחאה שהתקיימה גם בעצם הפרסום של שירה שמתויגת כשירה של הציונות הדתית, ובה בעת בחירה בתכנים ארוטיים מסוימים, או הרהורי כפירה מסוימים ואף הרהורים על הסוגיה הפלסטינית. אשר כולם מהווים מחאה מסוימת הן בציונות הדתית, אך פעמים רבות גם מחאה שמגיעה מימין כלפי השמאל או כלפי הממסד הישראלי.

משוררי "משיב הרוח" סיפרו כמה פעמים על חיכוכים עם רבני הציונות הדתית בשל תכנים ארוטיים שהופיעו בגיליונות, ודוד יעקובסון בספרו 'משיבי הרוח' מספר כי הרב צבי טאו אף אסר על קריאת כתב העת בשל דימוי שהופיע בגיליונו הראשון. אליעז כהן, מעורכי כתב העת, אף אוים להיות מפוטר מעבודתו לאחר כמה שירים שדנו בחווית "שמירת הנגיעה" ולבסוף פוטר מעבודתו במוסד חינוך חרדי בשל קובץ שירים שעסק בחוויות האינתיפדה השנייה.

אף שמדובר היה במחאה כלפי הכפייה כנגד חופש היצירה, בתוך משיב הרוח עצמו התנהלה משך השנים סוג של צנזורה עצמית כלפי יצירות בעלות תכנים מיניים מסוימים. אפשר להבין זאת בכך שאנקדוטה לצורך בהקמת כתב העת הייתה הימנעות מתכנים מיניים בכתבי עת לשירה שאינם דתיים, או אף באמירה של אבישר הר-שפי המופיעה בספרו של יעקובסון כי מדי פעם נשלחו למערכת כתב העת שירים שהיו "שירי מבחן, על מנת לבחון את מסירותנו לקדושת חופש היצירה" – זאת במקום פשוט להבין שיצירה בעלת מאפיינים מיניים היא חלק מהיצירה, וכן כי הוא מאמין במה שהוא מכנה "ארוטיקה צנועה".

ואכן אפשר לאפיין את השירים הארוטיים או המיניים שכן מופיעים בתור "ארוטיקה צנועה". זו מחאה משום שכן מדובר בארוטיקה, אך המחאה מוגבלת בהיקפה ותכניה משום צניעותה. למעשה, אולי אפילו הניסיון לשים את השירה הזו בתוך בתווית של "מחאה" כופה עליה להיות מה שאינה – זו שירה אישית שמנסה לתת ביטוי לרחשי הלב של המשורר או המשוררת, אשר חלקם ארוטיים, אך לא מתכוונת להיות כזו שתאתגר את קהילתו, ודאי שלא תוציא אותו ממנה – והקהילה הזו היא קהילה של הציונות הדתית.

שער גיליון מא

שתי מחאות נוספות שאפשר לציין בשירת משוררי "משיב הרוח" הן דיון באמונה והרהורי כפירה, מסוימים, וכן שירה שעוסקת ביחס אל הפלסטינים ובחיים בהתנחלויות. אפשר לראות את התופעה היטב בספר "מי שנפלה עליו מפולת" של אלחנן ניר הנוגע בנקודות שבהן לא נוגעים משוררים רבים אחרים. הוא מאזכר את השואה יותר מרבים מהמשוררים הצעירים ומראה את הקושי בחיים בעולם הדתי בצורה חדה יותר מאשר שאר משוררי "משיב הרוח".

בשיר "שבת יורדת על הגבעה" מציאות החיים בהתנחלות מתוארת כאימה וכחיים בצל איום מתמיד בלתי נמנע: "ואז, תמיד אז, אני לוקח אקדח / נזכר בפוגרום במשפחת פוגל באיתמר. / נועל את דלת הקראוון הרועדת, / מבקש הצלה במילות המתגרשים מצפת, / שהרבה מזיקים לו למקום / והרבה אבנים עפות עלינו בדרכים".

ספרו של אלחנן ניר הוא ספר מוצלח, ומציג כמה תמות ייחודיות – כך למשל שימוש בניגונים יידישאים ונגיעה בהיות דור שלישי לשואה ונוכחות זיכרון זה בהוויה הישראלית. כך גם עימות עם סוגיות של אמונה וחיים דתיים וכך גם שירה פוליטית מהצד הימני. אך גם כאן האומללות היא בלתי נמנעת. העולם הדתי הוא מקור לנחמה – אך גם מקור לתסכול וטרדות אינסופיות. המציאות הפוליטית היא דבר שאפילו קשה להסבירו ואין ממנו מוצא. הספר מסתיים במחזור שירים בדיוני על אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, וכך מציג איזו בלתי נמנעות של קריסת המשורר הרגיש אל אשפוז, אל מחלקה סגורה. כלומר, הרחקה מכל עמדה שיכולה להשפיע אלא קריסת המשורר תחת מכבש הסדר הקיים.

בכך הוא מייצג היטב את שירת משוררי "משיב הרוח", שביניהם הוא נמנה. מחד שירה העוסקת בתכנים רגישים, מאידך – שירה שלא מאתגרת תכנים אלו במיוחד. גם אם מייצרת שירה מוצלחת.

ישנם שלל שירים של משוררי "משיב הרוח" אשר מביעים אמפטיה וסימפטיה לאחר הפלסטיני. אפשר למנות ביניהם את "הבית" של נחום פצ'ניק ובו המילים: "מעץ הזית הכסוף של מחמוד / בוקעים קולות ילדותי" בניסיון להציג מציאות של דו-קיום בין פלסטינים ומתנחלים. כאמור, מחאה, שתביא לטלטלה אצל אדם כלשהו – אלא ניסיון להביא קול מתון אל סביהה שאיננה מתונה. לא מחאה שמנסה לאתגר את הסדר הקיים, אלא כזו שמנסה להראות אותו מזווית אחרת.

נוסף על התכנים, חשוב לסקור את "משיב הרוח" גם על הציר של האירועים הפוליטיים. כתב העת הוקם במהלך התקווה הגדולה של הסכמי אוסלו, שהיו איום מובהק על מפעל ההתנחלויות. כלומר, במהלך תקופה בה היה ספק בעצם קיום מפעל ההתנחלויות. האם היה קל יותר להוציא את כתב העת דווקא בתקופה בה הממסד המתנחלי הפנה תשומת לב אל האיום המדיני שבצבץ? או אולי דווקא העובדה שמדובר היה בתקופה קשה הייתה קטליזטור לקולות אישיים של משוררים? ואולי בכלל העיתוי היה מקרי.

כתב העת "דימוי" של חוה פנחס כהן יצא לאור לראשונה בשנת 1989 כמה שנים לפני "משיב הרוח", מבלי שהיה הסכם מדיני באופק. נוסף על כך, תקופה זו הייתה תקופת ההתבגרות של הדור השני של ידי ההתנחלויות – והם אכן אלו שהקימו את כתב העת. פריצה משמעותית של כתב העת "משיב הרוח" הגיעה אחרי רצח רבין בשנת 1995. טרם הרצח יצאו שני גיליונות לכתב העת, ואחריו יצא הגיליון השלישי, אך השמאל הישראלי והממסד המשוררי שהיו קשורים מאד חיפשו קשר אל הציונות הדתית. באותו התקף חנפנות שנבע מהטראומה של רצח רבין ובו השמאל הישראלי הרחב ניסה להתפייס עם הציונות הדתית.

שער גיליון כג

התייחסות משמעותית של כתב העת לאירועי השעה באה במקביל להתנתקות. גיליון מיוחד של כתב העת הוקדש להתנתקות ויצא חודשים לפניה – אך ממש כמו אותה שניות או צנזורה עצמית שהתקיימה במקומות אחרים גם בגיליון הזה, על אף האירוע הקונקרטי שאיים על מפעל ההתנחלות, על אף הדיון הפוליטי הסוער שליווה את ביאתה של ההתנתקות – מרבית הגיליון הוקדשה לכאב אישי ולא לשירה פוליטית במובהק. אפשר לציין כי חלק מהכותבים באותו הגיליון או מהצד השמאלי של המפה ובהם יוסי שריד וטל ניצן.

אחד השיריים בגיליון, "הזמנה לבכי" של אליעז כהן, הוא שילוב מעניין בין מחאה כנגד פינוי, לבין ניסיון לשמור על סולידריות ובמקביל ניסיון לביטוי אישי שבסופו של דבר הפך לסוג של שמלץ סנטימנטלי עם מובאות תנ"כיות: "אליך החיל הטוב הנאמן שביום מן הימים הוא יום פקודה / תקרב למעוננו: / ארוץ אליך בזרועות פתוחות. ארוץ אחבקך ואובילך / לפני הפתח אוחז צוארונך, אקרע בך קריעה עד / מקום הלב… בדממה נלך באחרונה בין חדרי הבית: / רק אני ואת והכתלים זוכרים ריבים ואהבים / שורות שנכתבו שנמחקו כמו נכוות בספר החיים / בעיניך, חילי הטוב, אראה דמעה, רעינו חונקים את / בכים, כתב בתש"ח המשורר, עכשיו אולי מותר לבכות / ואם היה עוד זמן / היינו רובצים בנאות דשא ושוב משחקים במשחק המחבואים של / שיר השירים / את הרעיה, אני הדוד, אתה בתפקיד השומרים".

יש שלל התייחסויות של משוררי "משיב הרוח" בשלל ראיונות, וכן בספר "משיבי הרוח" של דוד יעקובסון, לכך שיצירה אומנותית ושירה בפרט לא זכו להערכה במפעל ההתנחלויות של גוש אמונים, ואכן רק משנות התשעים של המאה העשרים החלו לא רק כתב העת "משיב הרוח" אלא גם בית הספר "מעלה" לקולנוע או עיסוק נרחב באומנות במגזר הדתי-לאומי. זאת, בין השאר בשל אי שביעות רצון של הרב צבי יהודה קוק מעיסוק באומנות, אשר לטעמו בא על חשבון הגשמת הגאולה, בעיקר בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. עם זאת, הדיון על יצירה אמונית היה דיון קיים, ודוד יעקובסון אף מציין את הגיליון של כתב העת "נקודה", שהוקדש לשאלה "מדוע מועט כל כך חלקם של הדתיים ביצירה הספרותית והאומנותית בישראל". כך יעקובסון מציין גם ביקור של עמוס עוז בעופרה המתואר בספר "פה ושם בארץ ישראל, 1982", שבו העביר על מארחיו ביקורת כי יש מיעוט של יצירה אמונית וכי רוב היוצרים בישראל "שמאלנים".

כך שהקמת כתב העת "משיב הרוח" הייתה במעט הגשמת רצון של יחידים בציונות הדתית לראות סוף סוף יצירה אומנותית משמעותית, אך גם ובעיקר מרד של צעירים משוררים בדור הקודם שלא ייחס חשיבות רבה לתחומי היצירה – ולשירה בפרט.

זה גם מרד או ניסיון לייצר הגמוניה חדשה בשירה שייקחו בה חלק בני הציונות הדתית. זה אכן ניסיון שצלח, והמשוררים מבית 'משיב הרוח' תפסו עמדות משמעותיות בעולם השירה הישראלי ובשירה העברית.

סיבה משמעותית נוספת לצמיחה המשמעותית של השירה הזו דווקא היא לא רק מרד פנים מגזרי, אלא גם תחושת איום על מפעל ההתנחלויות. החל מהסכמי אוסלו שהיוו איום על המשך ביומן של ההתנחלויות כמות שהן, והמשך בהתנתקות – שהייתה ביטוי מעשי וברור לכוונה לפנות התנחלויות וקרתה על אף תקוות שונות במגזר האמוני כי לבסוף תיעצר בדרך כלשהי. בספרו של יעקובסון "משיבי הרוח" מצוטט אליעז כהן, מעורכי כתב העת, אומר בדיוק זאת – ואכן אפשר לראות כיצד דווקא מצבי מצוקה סייעו לצמיחתה של שירה מחאתית.

גיליון כריכה נ

אך בזמן שבו נכתבות שורות אלו כתב העת הפך להיות מפעל אדיר של גיליונות בשלל נושאים – מגיליונות המוקדשים למשוררים, לנושאים או גיליון שנתי המוקדש לשירי תפילה או תפילות. כמו גם סדנאות שירה, אירועי שירה – בהם פסטיבל "ימי אהבה לשירה" שנערך החל משנת 1996 בירושלים, כיתת השירה "מזמור" והפכה לבמת כתיבה למשוררים רבים, שחלקם הוציאו ספרי שירה לאחר מכן. במהלך השנים הוציא כתב העת כמה גיליונות מיוחדים, שחלקם פורסמו כספרים: האנתולוגיה "משיב הרוח ה'תשנ"ה-ה'תשס"ה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005), האנתולוגיה "עד פתח הגן: נחום גוטמן ומשוררים עבריים בעקבות התנ"ך" (הוצאת אבן חושן, 2006) בה מבחר שירים הקשורים בתנ"ך לצד ציורי התנ"ך של נחום גוטמן, והאנתולוגיה "ליקוטי שירות" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2011) אסופה של שירה מודרנית שנכתבה בהשראת רבי נחמן מברסלב. כך גם את האנתולוגיה "גבוה מן הפחד אשיר" – אנתולוגיה דו-לשונית שיועדה לשירה ביידיש.

לעומת הגיליונות הראשונים, אשר יצאו במרווחי זמן גדולים בתחילתו, היה כתב העת פורץ דרך במגזר האמוני בעיסוק בשירה, אך גם בעיסוק בשאלות על אמונה, יחסים בין המינים וגם הקשר בין יהודים וערבים בישראל. עם השנים פעלו ככותבים ועורכים בכתב העת שלל משוררים בהם סיון ואבישר הר-שפי (אשר גם מוציאים כתב עת בעריכתם בשם "עתר"), אורית גידלי, שמעון פוגל, אלחנן ניר, יונתן ברג, עמיחי חסון, בכל סרלואי והרב מנחם פרומן.

רבים ממשוררי ועורכים כתב העת הפכו להיות משוררים מוכרים וזכו בשלל הכיבודים וההכרות שהממסד הספרותי או ציבור קוראי השירה יכולים להעניק, מפרסים ועד למעמד של משורר אורח של משרד החינוך למשורר אליעז כהן, ובעיקר פרסום ספרים ושירים שזכו להערכה והכרה.

למעשה, אפשר לציין נקודה מסוימת בזמן שבה ההכרה שלה זכה כתב העת סימנה סופית את היעדרה של מחאה מבין שורות הכותבים וכתב העת. בשנת 2013 זכו כתב העת והעמותה בפרס היצירה הציונית מטעם שרת התרבות (אז לימור לבנת) על היותו "מפעל קולקטיבי מרשים של משוררים ואמנים, חדשים וותיקים עם דגש על עמדה רליגיוזית, המקבלת מגע אסתטי ופואטי עם רגישות מיוחדת לשפה העברית לרבדיה"‏ (לדברי השופטים). הפרס השנוי במחלוקת ניתן לכתב העת וכמה מעורכיו אף התייחסו להיותו של פרס זה שנוי במחלוקת, אך עדין כזה המביא כבוד לכתב העת.

פרס זה, אשר נוסד על ידי לימור לבנת כשרת התרבות, כדי לעודד יצירה ציונית – כפי שממשלות הימין אבחנו אותה, הוא סימון של סופו של כתב העת "משיב הרוח" כבמה שיש בה מחאה משמעותית. יש להבהיר, גם כתבי עת שאינם מחאתיים כלל מופיע בהם מעת לעת שיר מחאה או משורר שמוחה נגד משהו. אלא ש"משיב הרוח" הפסיק להיות במה שעצם קיומה מחאה, שתכניו מאתגרים את הציבור ממנו באים מרבית כותביו ועורכיו, או שעצם האזכור של היות אדם משורר הוא נקודה לגנאי.

למעשה, קבוצת "משיב הרוח" השתלבה בהתעוררות גדולה שקרתה לציונות הדתית והפיכתה למגזר בעל נוכחות ציבורית גדולה – בפוליטיקה, בתקשורת, בצה"ל וגם בעולם האומנות. זאת עד לנקודה שנוכחות בעולם האומנות כבר איננה מחאה או מרד.

בסקירה של גיליונות כתב העת המאוחרים ניכר כי עיקר השירה היא שירת מחוות למשוררי עבר – בדגש על זלדה שאומצה בחום על ידי משוררי כתב העת, ובעיקר שירה העוסקת בחוויות אישיות. כך אפילו גיליון שהוקדש למבצע צוק איתן כלל בעיקר שירים שעסקו בחוויות אישיות. כלומר, אפילו לא שירה ימנית, אלא כזו שנמנעת מכל אמירה פוליטית.

הדבר מראה, בעיני, את החשש של משוררי משיב הרוח מאמירה ערכית עמוקה וברורה כמשוררים מעל במת כתב העת "משיב הרוח". תופעה מפתיעה משום שחלקם פעילים בתנועות או ארגונים פוליטיים, ביניהם תנועת "ירושלם" או "שתי מדינות מולדת אחת", שעמדותיהן עמדות שלום ודו קיום (קיום משותף ללא חלוקת הארץ), ומכיוון שחלקם מביעים מעת לעת עמדה ברורה לגבי אירועי היום. אך כקבוצה, ויותר מדויק – ככתב עת שבו כותבים משוררים אלו,  משיב הרוח נעדר אמירה מאתגרת, ברורה בנושא פוליטי. נוסף על כך, גם האמירות הפוליטיות של החברים בקבוצה זו (ויש לציין, של חלק מהחברים בלבד) הן לרוב ניסיון לתקף את מפעל ההתנחלויות תוך שמירה על צלם אנוש מוסרי.

אם נבחן את התרומה של קבוצת "משיב הרוח", התוספת המשמעותית של משוררים אלו לשירה העברית החדשה היה שימוש רב בציטוטים מתפילות, מהתלמוד או מהתנ"ך. עצם הציטוט לא היה חדש לשירה העברית שהסתמכה שנים על מקורות אלו בדיוק, אלא שלעומת מרבית בני דורם משוררי הציונות הדתית הסתמכו על מקורות אלו יותר. גם מגמה זו מתכתבת עם מגמה של כעניין גובר בטקסטים תלמודיים מצד ארגוני התחדשות יהודים וכן הלחנה של פיוטים או תפילות על ידי זמרים.

מבחינת הנוסח השירי משוררים אלו לא חידשו הרבה ושיריהם מסתמכים בעיקר על הנוסח המודרניסטי הנפוץ בשירה העברית שאחרי נתן זך ומזכירים לא מעט את שירי זלדה, חבורת לקראת או שלל משוררים שלא נזכרים דווקא כמשוררים "דתיים".

המשמעות הפוליטית הגדולה של משוררי "משיב הרוח" לא הייתה מחאתם בתוך הציבור הדתי-לאומי, אפילו לא מחאתם כחלק מאותו ציבור – אלא היות כתב העת, העמותה והקבוצה שהתהוותה סביבם קטר משמעותי לכניסת משוררי הציונות הדתית אל שיח השירה הישראלי, העברי. קבוצה זו הצליחה להפוך לא רק לכתב עת משמעותי, ולא רק שמשוררים אלו הצליחו להיכנס אל במות שירה נוספות – אלא שהפכו בחלקם למובילי השירה העברית בישראל. זאת במקביל להפיכת השירה לאומנות לגיטימית ואף נחשבת בחוגי הציונות הדתית.

אין לי כוונה להקטין את החשיבות של שירים שראו בפלסטינים שותפים לגיטימים, או כאלו שמחו כלפי הכפייה של הציבור הדתי, או פרצו דרך בחשיבה על ארוטיות בציבור המתנחלי – אך גם לא להפריז בחשיבותם או עוצמתם. כך גם שירים פוליטיים המתקפים את עמדות הציבור המתנחלי כלפי כלל הציבור הישראלי (כמו למשל שיריו של צור ארליך שייסקרו עוד מעט).

האם נאלצו לוותר בשל כך על מחאתם המשמעותית? האם מלכתחילה לא הייתה כוונה למחאה משמעותית? אינני יודע.

אך ברור כי קבוצה זו הצליחה לייצר שינוי בשני עולמות – בעולם השירה בכניסתם של משוררים חובשי כיפה ומשוררות עם כיסוי ראש, וקבלת התכנים שיצרו כתכנים רצויים. וכן בציונות הדתית כשמשוררים אלו הפכו לאישים משמעותיים בקהילה שהם חלק ממנה אשר כמה שנים קודם לכן לא ראתה בשירה תחום משמעותי, או במשורר או המשוררת אנשים משמעותיים. זו אכן הייתה מהפכה שאותה הנהיגו אשי משיב הרוח.

בכך קבוצת "משיב הרוח" השתלבה במהלך משמעותי יותר שכלל את כניסת הציונות הדתית אל מרכז העשייה הישראלית וכן את הפנייה הפוליטית לש הציבור הישראלי ימינה. הליכה זו ימינה, של ההנהגה הישראלית ולאחר מכן הציבור הישראלי מייצגת את המורכבות של משוררי משיב הרוח כמי שביקשו לייצר מהפכה, ייצרו אותה ולאחר מכן מוצאים עצמם כבשר מבשרו של ממסד ספרותי ושירי שאותו כבר אין להם עניין לאתגר – אלא בעיקר לכתוב שירים אישיים או להביע עמדות פוליטיות מזדמנות, מועטות. לרוב לא מאתגרות.

ראו גם:

אתר "משיב הרוח"

"משיב הרוח" בוויקיפדיה

"משיב הרוח" בפייסבוק

יובל גלעד על "משיב הרוח"

חגית בת אליעזר על אירוע של "משיב הרוח"

כריכה גיליון נט

אודות עמיר סגל

עמיר סגל, משורר ומבקר שירה. מפרסם מאמרי בקורת בעיתון "קו למושב" וב"עיתון 77". פרסם את ספרי השירה "בשובי מן המילואים" (גוונים, 2008) ו-"ארץ אחרת מאד" (עיתון 77, 2014), ואת הרומן האינטרנטי "מערבה מכאן" באתר בית אבי חי. שימש כעובד רווחה, מדריך טיפולי, רכז תעסוקה, וחקלאי. פעיל חברתי ופוליטי. שימש כסגן יו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון. הגיש את תכנית הרדיו ״שירת מחאה״ בתחנת כל השלום. התוכנית עסקה בשירי מחאה, בשירים חברתיים ופוליטיים עבריים. שימש כעורך ומנחה סדרת ערבי "שיר כאב" שעסקה בשירי מחאה בישראל בבית אבי חי בירושלים. משמש כמנהל עמותת "עובדים".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, כתבי עת עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*