"חשיכה" – פואמה אפוקליפטית מאת הלורד ביירון בשש גרסאות שונות

John Martin, The Last Man, 1849

הקדמה מאת אלי אשד

במהלך ספטמבר-אוקטובר 2017 שוב נפוצו בעולם שמועות אפוקליפטיות אצל חסידי תאוריות קונספירציה שכוכב לכת אחר, "כוכב הלכת העשירי" ניבירו, מתקרב לכדור הארץ ומאיים בהחרבתו, וכי ממשלות העולם מסתירות מפני הציבור את האיום האפוקליפטי הזה מסיבות מסתוריות..

( ראו על כך ביתר פירוט במאמר "נבואות " כוכב הלכת ניבירו על פי  זכריה סיטשין ודיויד מיד ")

זאת לא הפעם הראשונה ומן הסתם גם לא הפעם האחרונה ששמועות כאלו נפוצות (ומתישהו הן אף עלולות להתגלות כנכונות…), אבל  המקרה הזה מסביר חששות דומים שצצו בעשור השני של המאה ה-19 כתוצאה משינויים אקלימיים שהורגשו היטב באירופה. וביטוי מפורסם שלהם נמצא בפואמה של לורד ביירון, "חשיכה".

הפואמה הזאת נכתבה ב-1816, שהייתה ידועה כשנה ללא קיץ. הדבר התרחש עקב התפרצות הר געש באינדונזיה, אשר שלחה די עפר לאטמוספירה כדי לחסום את השמש ולגרום לתופעות אטמוספריות ואקלימיות יוצאות דופן שלא הובנו באותו הזמן, עד כי היו אנשים שחשבו שהגיע סוף העולם.

Image result for lord byron

לורד בירון

המתיחות הנפשית הקשה שחש המשורר הידוע ביירון ב-1816 ניכרת בסיוט הקצר שכתב "חשיכה". הפואמה חוברה בזמן מפגש בשוויץ עם המשורר פרסי ביש שלי ובת זוגו  מרי, ועם ידידיהם שכללו את רופאו של ביירון פולידורי ואת אחותה של מרי, שהייתה פילגשו של ביירון.

ההפרעות האקלימיות היו כה חמורות, עד שהיה יום שבו הייתה בחוץ חשיכה והם נאלצו להדליק נרות במהלך היום. הם  ניצלו את היום המפחיד להקראת סיפורי רוחות ואימה, ובמהלך היום הציע מי מהם שכל הנוכחים יכתבו  בעצמם סיפור אימה. מרי שלי כתבה בעקבות חלום בלהות, את "פרנקנשטיין" המפורסם, שנחשב כיום  לרומן המדע הבדיוני האמיתי הראשון על אדם מלאכותי, סיפור  ששימש כבסיס למאות סרטים.

לורד ביירון כתב פרק פתיחה לסיפור ערפדים קצר, שבעקבותיו כתב רופאו פולידורי את רומן הערפדים הראשון, שדמות הערפד בו מבוססת ישירות ובבירור על ביירון  כמעין סוג של ערפד. ביירון זעם על כך. רומן הערפדים הזה שימש מאז במקור השראה לסיפור הערפדים המפורסם "דרקולה" על אודות ערפד אציל.

אבל ביירון לא הסתפק בכתיבת סיפור הערפדים המודרני הראשון. ככל הנראה, גם כן בעקבות חלום בלהות, תיאר ביירון בפואמה חזון של חורבן העולם וכלל המין האנושי במה שנראה כאסון קוסמי. להלן השורות הראשונות של הפואמה, הנותנות לנו רושם ברור ביותר של אופיה המדעי-בדיוני:

I had a dream, which was not all a dream.
The bright sun was extinguish'd, and the stars
Did wander darkling in the eternal space,
Rayless, and pathless, and the icy earth
Swung blind and blackening in the moonless air;

בהמשך הפואמה מתאר ביירון עולם חרב, לאחר שהמין האנושי חזר לברבריות, אוכלוסיות שלמות גוועו ברעב, ושני הניצולים האחרונים מתים מפחד כשהם פוגשים זה את זה ומופתעים לגלות שהם אינם האדם האחרון. בכך יש את הביטוי הראשון של הנושא הידוע של הסופר פרדריק בראון, "האדם האחרון ישב בחדר ופתאום שמע דפיקה בדלת".

השיר האפוקליפטי  נכתב בהשראה כמו תנכית ומזכיר לנו חורף גרעיני ועולם שחרב.

Image result for mary shelley  last man

לאחר עשור כתבה מרי שלי בעקבות הפואמה רומן שלם בשם "האדם האחרון"  (1826) יצירתה החשובה האחרונה. אבל זה כבר התרחש לאחר מותו של ביירון.

נראה ש"חשיכה" שימשה כמקור השראה לסיפור המדע הבדיוני המפורסם של י. אסימוב, "שקיעה" ( שאותו אפשר לקרוא ב"יקום תרבות " כאן ). אסימוב הכיר את  יצירתו של הלורד ביירון כל כך טוב, עד כדי כך שפרסם מהדורה ובה פואמה ידועה של ביירון, "דון ז'ואן", שבה פירש כל משפט בפואמה…

Image result for asimov lord byron

ראובן  גרוסמן -אבינועם כתב על השיר בהקדמה שנכתבה בזמן שיא "האפלה" של מלחמת העולם השנייה: "בתוך שאר תצלילי המות והיאוש של בירון מצטרפים לסימפוניה אחת של חידלון ואין-ישע מתוך אנקת תמרורים ושוועת -דוי של מרירות ומרדנות חריקת שינים וזעקת נקם -הרס ,עומד השיר "מאפליה" בכל עוצמתו הנבואית, משקלו ובנוראות ציוריו, בארשת האכזבה הגדולה, שממנה שתה המשורר מרה לא אחת. השיר נכתב בשנת 1816, אך רשמו לא נחלש במאומה, שכן מן החיים יסודו ,מעין נבואה נזרקה מעט-זעמו בימים ההם. החזון הזה עם כל התאמתותו וקול בירון הלעגני טופחים על פני החברה עד היום, בלי רחם! מאפליה ואיש את רעהו חיים בלעו!  – צחוק בירוני הוא!"

לעברית תורגמה הפואמה שש פעמים בשלוש מאות שונות. פעמיים במאה ה-19, פעם אחת במאה ה-20 ושלוש פעמים במאה ה-21.

  1. מאיר הלוי לטריס בספרו "עפרות זהב: שירים מגדולי משוררי העמים, עשויים בדמותם ונעתקו ללשון עבר", וינה 1852- כולל כמה שירים מתוך "מנגינות עבריות" והשיר Darkness. פורסם שוב בספרו "תופס כינור ועוגב:  יבואו בו כל השירים והזמירות הבאים בספר דברי שיר, אילת השחר ועוד. דפוס ל.ק.זאמארסקי וק.דיטטמארס, תר"כ 1860.
  2. מתתיהו  שמחה רבנר, "חזיון מחשך, נעימות עבר" – תרגום של "מנגינות עבריות" ושל השיר Darkness מאת מתתיהו שמחה רבנר, 1862, צ'רנוביץ) עם מבוא מאת הרב אליעזר אליהו איגל. פורסם גם כ "חזון החושך" בעיבודו של מ.רבנר", כוכבי יצחק, כט, עמ' 98-101  1863.
  3. ראובן  גרוסמן -אבינועם  "מאפליה" בתוך מבחר שירת אנגליה. אנתולוגיה בשלשה חלקים המכילה את מיטב שירת אנגליה מראשיתה ועד דורנו. מסדה, תש"ב 1942.
  4. "החושך" בתרגום אריה סתיו, שבעה שערי שירה, שער שלישי כרך  ג': מבחר משירת העידן הרומנטי. גרמניה, אנגליה, תמוז, 2005.

5. "חשכה" בתרגום ליאור שטרנברג  במסגרת "אנתולוגיה קטנה מן השירה הרומנטית" "כתובת", גיליון 3, יוני 2010.

6. בתרגום תום בייקין -אוחיון, 2017, המתפרסם כאן.

לצורכי השוואה אנו מביאים את כל ששת התרגומים לצד המקור באנגלית. באמצעות התרגומים הללו אפשר לראות כיצד השתנתה העברית במשך למעלה מ-160 שנה.

Image result for the last man painting

חשיכה / לורד ביירון

תרגם: תום בייקין –אוחיון

Image result for ‫תום בייקין אוחיון‬‎

חָלַמְתִּי חֲלוֹם שֶׁלֹּא הָיָה חֲלוֹם כָּלַל.

הַשֶּׁמֶשׁ הָבְּהִירָה כְּבַתֵּה, וְהַכּוֹכָבִים

נָדְדוּ אֲפֵלִים בֶּחָלָל הַנִּצְחִי,

חָסֵר קָרְנַיִם, וְחָסֵר נְתִיב, הָאָרֶץ הַקָּפוּא

הִתְנוֹדֵד עִוֵּר וּמַשְׁחִיר בַּאֲוִיר חָסֵר הַיָּרֵחַ;

הַבֹּקֶר בָּא וְהָלַךְ-וּבָא, וְלֹא הֵבִיא עַמּוֹ יוֹם,

וַאֲנָשִׁים שָׁכְחוּ אֶת רְצוֹנָם וְאֶת חֲרַדְתֶּם

מִפָּנַי כִּילְיוֹנָם; וְכָל הַלְּבָבוֹת

צוּנְנוּ לִכְדֵי תְּפִלָּה אָנוֹכִית לְאוֹר:

וְהֵם חָיוּ לְצָד מְדוּרוֹת – וְכִסְּאוֹת הַמְּלוּכָה,

אַרְמוֹנוֹת הַמֻּכְתָּרִים – הַבִּקְתּוֹת,

וּבָתֵּיהֶם שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שׁוֹכְנִים,

נִשְׂרְפוּ לְמְשוּאוֹת; עֵרִים עוּכְּלוּ

וַאֲנָשִׁים נֶאֶסְפוּ סְבִיב בָּתֵּיהֶם הַבּוֹעֲרִים

לְהַבִּיט עוֹד פַּעַם זֶה בְּפָנָיו שֶׁל זֶה;

שְׂמֵחִים הָיוּ אֵלֶּה שֶׁשָּׁכַנּוּ בְּתוֹךְ עֵינוֹ

שֶׁל הַר גָּעַשׁ, עִם הַלַּפִּיד-הַר שֶׁלָּהֶם:

תְּקַוֶּה מְפוּחֶדֶת הָיְתָה כָּל שֶׁהָעוֹלָם הֵכִיל:

יְעָרוֹת הֻצְּתוּ – אַךְ שָׁעָה אַחֵר שָׁעָה

הֵם נָפְלוּ וְדָהוּ – וְהָגְזָעִים הָמִתְפָּצְחִים

כָּבוּ בַּחֲבָטָה – וְהַכֹּל נוֹתַר שָׁחֹר.

גָבּוֹתֵיהֶם שֶׁל גְּבָרִים בָּאוֹר הַנֶּעֱלָם

עָטוּ גִּוֵּן לֹא בָּרִיא, כְּבְּהֶתְקֶפִים

הַהֶבְזֶקִים נָפְלוּ עֲלֵיהֶם; כַּמָּה נִשְׁכְּבוּ

וְחָסוּ עַל פְּנֵיהֶם וּבָכוּ; וְכַמָּה הִנִּיחוּ

סַנְטֵרָם אַל יְדֵיהֶם הַקְּפוּצוֹת וְחִיְּכוּ;

וַאֲחֵרִים מִהֲרוּ מִכָּאן לַכָּאן וְהָזִינוּ

אֶת מִדּוֹרוֹת הָלְוַיָתָם בְּדֶּלֶק, וְהִבִּיטוּ מַעֲלֶה

בְּאִי-שֶׁקֶט מוּטְרָף עַל הָרָקִיעַ הַכֶּהֶה

זִכָּרוֹן תָּפֵל שֶׁל עוֹלָם יָשֵׁן; וְעִם זֹאת

בַּקְּלָלוֹת הָמוּטָחוֹת עַל פְּנֵי אָבָק,

וְחָרְקוּ בְּשִׁנֵּיהֶם וְיִלְלוּ: צִפּוֹרֵי הַפֶּרֶא צָוְחוּ

וְאָז, מְבוּעַתוֹת, פִּרְפְּרוּ עַל הַקַּרְקַע,

וְחָבְטוּ בִּכְנָפַיִם מְיֻתָּרוֹת; הַטּוֹרְפִים הַפְּרָאִיִּים בְּיוֹתֵר

בָּאוּ מְאֻלָּפִים וְנִרְעַדִים: וְאַפְעִים הִזְדַּחְלוּ

וְשָׂמוּ עַצְמָם בֵּין כָּל הָרַבִּים,

מְלַחְשְשִים, אַךְ בְּלִי עוֹקֵץ – הֵם נִשְׁחֲטוּ לְמָזוֹן.

וּמִלְחָמָה, אֲשֶׁר לְרֶגַע קָט לֹא הָיְתָה עוֹד,

הִצִּיעָה עָצְמָה בַּשֵּׁנִית: אֲרוּחָה נִקְנְתָה

בְּדָם, וְכָל אֶחָד יָשַׁב זוֹעֵף נִפְרָד

מאביס עָצְמוּ בקדרות: שׁוּם אָהֲבָה לֹא נוֹתְרָה;

כָּל הָאֶרֶץ הָיְתָה רַק מַחְשָׁבָה אַחַת – וְזוֹ הָיְתָה מָוֶת

מִיַדִי וְעָלוּב; וְהַכְּאֵב הַפִּתְאוֹמִי

שֶׁל הָרָעַב הִשְתַּלֵחַ בַּקְּרָבִיִּים – אֲנָשִׁים

מֵתוּ, וְעֳצְמוֹתֵיהֶם הַלֹּא קְבוּרוֹת אִבְדוּ בְּשָרָן;

הַכָּחוּשׁ עַל יְדֵי הַכָּחוּשׁ נֶאֱכָל,

אֲפִלּוּ כְּלָבִים תָּקְפוּ אֶת אֲדוֹנָם, כֻּלָּם מִלְּבַד אַחֵד,

וְהוּא הָיָה נְאַמֵּן עַד לְבֵתּוֹ, וְהוּא שָׁמַר

אֶת הַצִּפּוֹרִים וְהַטּוֹרְפִים וְהַגְּבָרִים הַמֻּרְעָבִים רָחוֹק,

עַד שֶׁהָרָעֵב דָּבַק בָּם, אוֹ שֶׁהַמֵּתִים הַנּוֹפְלִים

פָּתְּחוּ אֶת לִסְתוֹתֵיהֶם הָמְאוֹרָכוֹת; הוּא לֹא חִפֵּשׂ מָזוֹן,

אַךְ עִם יְבָבָה נִצְחִית מְעוֹרֶרֶת רַחֲמִים,

וַאֲנָקָה חֲטוּפָה שׁוֹמְמָה, לִקֵּק אֶת הַיָּד

שֶׁלֹּא הֵשִׁיבָה בַּלִּטּוּף – הַהוּא מֵת.

הַקָּהָל גָּוַע לְאִטּוֹ; אַךְ שְׁנִיִּים

שֶׁבָּאוּ מֵעִיר עֲצוּמָה כֵּן שֶׁרָדוּ,

וְהֵם הָיוּ אוֹיְבִים: הֵם נִפְגְּשׁוּ לַצָּד

גְחָלַיו הַגּוֹוְעִים שֶׁל מִזְבֵּחַ

בַּמָּקוֹם בּוֹ נֶעֶרְמוּ דְּבָרִים קְדוֹשִׁים רַבִּים

לַשִּׁמּוּשׁ לֹא קָדוֹשׁ; הֵם גָּרְפוּ,

וְנִרְעָדִים גֵּרְדוּ עִם יְדֵי הַשֶּׁלֶד הַקָּרוֹת שֶׁלָּהֶם

אֶת הָאָבָק הַקָּלוּשׁ וּבִנְשִׁימָתָם הַקְּלוּשָׁה

נָשְׁפוּ לִקְצָת חַיִּים, וְיָצְרוּ לֶהָבָה

שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא בְּדִיחָה; אָז הֵם הֵרִימוּ

אֶת עֵינֵיהֶם בְּעוֹד הֶחָלָל הִתְבַּהֵר, וְחָזוּ

הָאֶחָד אֶת קוויו שֶׁל הָאַחֵר – רְאוּ, צָוְחוּ וּמִתַּו-

אַף מִכִּעוּרָם הַהֲדָדִי הֵם מֵתוּ,

לָעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ מִי זֶה אֲשֶׁר עַל גבתו

רָעֵב כָּתַב שָׂטָן. הָעוֹלָם הָיָה רִיק,

הַמְּרֻבֶּה וְהֶחָזָק הָיָה גּוּשׁ,

לְלֹא טָעַם, לְלֹא תַּבְלִין, לְלֹא עָצִים, לְלֹא אָדָם, לְלֹא חַיִּים –

גּוּשׁ שֶׁל מָוֶת – תֹּהוּ שֶׁל חֵמָר קָשֶׁה.

הַנְּהָרוֹת, הָאֲגַמִּים וְהַאוֹקְיָאנוּס נִצְּבוּ דּוֹמֵם,

וְדַבֵּר לֹא זַע בְּדוֹמִיַית מַעָמַקֵיהֶם

סְפִינוֹת לְלֹא סַפָּן נוֹתְרוּ מַרְקִיבוֹת עַל פָּנַי הַיָּם,

ותורניהם נָפְלוּ בְּלָאט: בְּנוֹפְלַם

הֵם זָלְגוּ אֶל הַתְּהוֹם בְּלֹא נַחְשׁוֹל –

הַגַּלִּים הָיוּ מֵתִים: הַגֵּאוּת הָיוּ בְּקִרְבֶּם,

הַיָּרֵחַ, מְאַהָבָם, כָּבָה מִזְּמַן;

הָרוּחוֹת הָיוּ קְלוּשׁוֹת בָּאֲוִיר הָעוֹמֵד,

וְהָעֲנָנִים כֻּלּוֹ; לְחֳשֵיכַה לֹא הָיָה צוֹרֵךְ

בְּעֶזְרָתָם – שָׁכַן הִיא הָיְתָה הַיְּקוּם.

Image result for darkness byron

Darkness

I had a dream, which was not all a dream.
The bright sun was extinguish'd, and the stars
Did wander darkling in the eternal space,
Rayless, and pathless, and the icy earth
Swung blind and blackening in the moonless air;
Morn came and went—and came, and brought no day,
And men forgot their passions in the dread
Of this their desolation; and all hearts
Were chill'd into a selfish prayer for light:
And they did live by watchfires—and the thrones,
The palaces of crowned kings—the huts,
The habitations of all things which dwell,
Were burnt for beacons; cities were consum'd,
And men were gather'd round their blazing homes
To look once more into each other's face;
Happy were those who dwelt within the eye
Of the volcanos, and their mountain-torch:
A fearful hope was all the world contain'd;
Forests were set on fire—but hour by hour
They fell and faded—and the crackling trunks
Extinguish'd with a crash—and all was black.
The brows of men by the despairing light
Wore an unearthly aspect, as by fits
The flashes fell upon them; some lay down
And hid their eyes and wept; and some did rest
Their chins upon their clenched hands, and smil'd;
And others hurried to and fro, and fed
Their funeral piles with fuel, and look'd up
With mad disquietude on the dull sky,
The pall of a past world; and then again
With curses cast them down upon the dust,
And gnash'd their teeth and howl'd: the wild birds shriek'd
And, terrified, did flutter on the ground,
And flap their useless wings; the wildest brutes
Came tame and tremulous; and vipers crawl'd
And twin'd themselves among the multitude,
Hissing, but stingless—they were slain for food.
And War, which for a moment was no more,
Did glut himself again: a meal was bought
With blood, and each sate sullenly apart
Gorging himself in gloom: no love was left;
All earth was but one thought—and that was death
Immediate and inglorious; and the pang
Of famine fed upon all entrails—men
Died, and their bones were tombless as their flesh;
The meagre by the meagre were devour'd,
Even dogs assail'd their masters, all save one,
And he was faithful to a corse, and kept
The birds and beasts and famish'd men at bay,
Till hunger clung them, or the dropping dead
Lur'd their lank jaws; himself sought out no food,
But with a piteous and perpetual moan,
And a quick desolate cry, licking the hand
Which answer'd not with a caress—he died.
The crowd was famish'd by degrees; but two
Of an enormous city did survive,
And they were enemies: they met beside
The dying embers of an altar-place
Where had been heap'd a mass of holy things
For an unholy usage; they rak'd up,
And shivering scrap'd with their cold skeleton hands
The feeble ashes, and their feeble breath
Blew for a little life, and made a flame
Which was a mockery; then they lifted up
Their eyes as it grew lighter, and beheld
Each other's aspects—saw, and shriek'd, and died—
Even of their mutual hideousness they died,
Unknowing who he was upon whose brow
Famine had written Fiend. The world was void,
The populous and the powerful was a lump,
Seasonless, herbless, treeless, manless, lifeless—
A lump of death—a chaos of hard clay.
The rivers, lakes and ocean all stood still,
And nothing stirr'd within their silent depths;
Ships sailorless lay rotting on the sea,
And their masts fell down piecemeal: as they dropp'd
They slept on the abyss without a surge—
The waves were dead; the tides were in their grave,
The moon, their mistress, had expir'd before;
The winds were wither'd in the stagnant air,
And the clouds perish'd; Darkness had no need
Of aid from them—She was the Universe.
לצורכי השוואה נביא כאן את התרגומים האחרים של הפואמה לעברית:
Image result for ‫לטריס‬‎
מאיר הלוי לטריס
תרגום ראשן מהמאה ה-19 של מאיר הלוי לטריס בספרו קובץ "עפרות זהב: שירים מגדולי משוררי העמים, עשויים בדמותם ונעתקו ללשון עבר" (וינה 1852). הספר כולל כמה שירים של הלורד ביירון  מתוך "מנגינות עבריות" ואת השיר "חזיון חושך" – הוא Darkness.
התרגום פורסם שוב בספרו  של לטריס "תופש כינור ועוגב: יבואו בו כל השירים והזמירות הבאים בספר דברי שיר, אילת השחר ועוד (ווין: דפוס ל.ק.זאמארסקי וק.דיטטמארס, תר"כ, 1860).

תרגום שני לעברית מהמאה ה-19:

מתתיהו שמחה רבנר, "חזיון מחשך", שהופיע ב"נעימות עבר – תרגום של "מנגינות עבריות" ושל השיר Darkness ,1862, צ'רנוביץ) עם מבוא מאת הרב אליעזר אליהו איגל. פורסם גם כ "חזון החושך" בעיבודו של מ.רבנר"  בכתב העת  העברי כוכבי יצחק, כרך כט  עמ' 98-101  1863.

אנחנו מביאים כאן את גרסת "כוכבי יצחק".

"חזון מחשך"

Image result for ‫ראובן אבינועם‬‎Image result for ‫מבחר השירה האנגלית אבינועם‬‎

ראובן אבינועם (גרוסמן)

תרגום שלישי:

ראובן  אבינועם (גרוסמן) "מאפליה", בתוך מבחר שירת אנגליה – אנתולוגיה בשלושה חלקים המכילה את מיטב שירת אנגליה מראשיתה ועד דורנו. מסדה, תש"ב 1942.

תרגום רביעי:

Image result for ‫אריה סתיו‬‎Image result for ‫שבעה שערי שירה‬‎

"החושך" בתרגום אריה סתיו בתוך שבעה שערי שירה, שער שלישי, כרך  ג': מבחר משירת העידן הרומנטי: גרמניה, אנגליה, תמוז 2005.

תחילה הקדמה קצרה על הפואמה מאת סתיו :

תרגום חמישי לעברית:

Image result for ‫ליאור שטרנברג‬‎

  1. "חשיכה" בתרגום ליאור שטרנברג במסגרת "אנתולוגיה קטנה מן השירה הרומנטית, "כתובת", גיליון 3 יוני 2010.

ראו גם:

"הקראה של "חשיכה" מאת לורד ביירון

"שקיעה" מאת יצחק אסימוב, סיפור מופת של מדע בדיוני, שנכתב בהשראת "אפלה" של לורד ביירון.

על לורד ביירון ראו:

יצחק לאור – הלורד ביירון, הערפדים והדיכוי המטריארכלי

Image result for the last man painting

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , , , , . קישור קבוע.

4 תגובות על "חשיכה" – פואמה אפוקליפטית מאת הלורד ביירון בשש גרסאות שונות

  1. מאת אלי אשד:‏

    תום בייקין אוחיון כותב :
    ום תרבות' החליטו לפרסם את התרגום שלי לפואמה 'חשיכה' של הלורד ביירון, לצד תרגומים אחרים טובים ממנו. את היצירה הזו תרגמתי במסגרת המחקר שלי ל'ארכיאולוגיה של סוף העולם' והיא מהווה נקודה מיוחדת בהתפתחות של הרעיון האפוקליפטי.
    כמו שהעורך אלי אשד כתב בהקדמתו, היצירה נכתבה בשנת 1816 המפורסמת בכינוי "השנה ללא קיץ", באותה שנה התפרץ הר געש ענקי באינדונזיה וענני עשן ואפר כיסו את האטמוספירה. השיר הזה נכתב קצת אחרי התחרות המפורסמת בוילה דיודטה שהולידה לעולם את פרנקנשטיין. כמה חודשים אחרי כן ביירון ישב לכתוב את הפואמה הזו.
    עד ליצירה הזו, סוף העולם נתפש כדבר שקורה מתישהו בזמן מיסטי, ובמימדים גבוהיים לעולמנו הארצי. ביירון מתאר כאן סוף עולם גלובלי, ארצי לחלוטין. היעדר שמש שמביא לקץ החיים על פני הארץ. ואם זה לא מספיק, ביירון גורם לקץ הזה להיראות יפה. זו האפוקליפסה האסתטית הראשונה. היום אנו רגילים שיש תיאורים יפהפיים של העולם נחרב בקולנוע ובספרות. כל אלה לא היו קיימים, אמלא אציל אנורקט עם חיבה לשירה, חזה את החלום הזה.

  2. פינגבאק: "היכל התהילה " של הספרות העברית בכתבי העת העבריים במאה ה-19 | המולטי יקום של אלי אשד

  3. מאת יוס ואחיו:‏

    3 דברים –

    * ראובן אבינועם תרגם בשעתו גם את מילטון, בנוסח העברי המלא הראשון (הקודם לו היה עיבודי יותר, אבל גם פיוטי יותר).

    * ציור מצויין של מארטין. חביבו של מורקוק, דרך אגב, שגם כתב ספר על 'סוף הזמן'.

    * גם לטולקין היה חלום של חורבן – אבל על ארץ ספציפית, שלדעתו היתה אטלנטיס או בדומה (במיתולוגיה שלו היא נקראה 'נומינור') – ארץ שהיתה סוג של גן עדן, שנלקח מהאנושות החוטאת.
    יש שטוענים שחלומות על חורבן הם תופעה מוכרת בפסיכ'.

  4. מאת אור ארנסט:‏

    חלום חלמתי, חלקו חזיון
    השמש הבורקת הוכחדה, והכוכבים
    שוטטו באפלת החלל הנצחי
    חסרי אור, חסרי נתיב, וכדור הארץ הקרחוני
    מתנודד עיוור וקודר תחת שמי ירח חסר

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*