חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים ממליצה על

המחזה ״קרקס של יהודים״, תיאטרון חיפה

נתן אנגלנדר הוא סופר יהודי-אמריקאי, שגדל בקהילה יהודית אורתודוקסית בלונג איילנד, בקרבת העיר ניו יורק. ספרו הראשון, שפורסם בשנת 1999, ויצא בעברית בשנת 2003 תחת השם “גלגול בפארק אווניו”, כלל תשעה סיפורים על הווי של יהודים חרדים ברובע ברוקלין בניו יורק.
רוני ברודצקי ודניאל כהן-לוי עיבדו את הספר למחזה “קרקס של יהודים”, המוצג בתיאטרון חיפה בבימויה של רוני ברודצקי.
היהודים שומרים על אורח החיים הדתי, ועם זאת מנסים להשתלב בסביבתם הניו יורקית. הסיפורים האנושיים של זוגות ושל רווקים מוצגים בצורה בהירה ונוגעת ללב, והם נעים בטוב-טעם על המנעד שבין הטראגי לקומי. גם לתפאורה בעיצובה של רות מילר נגיעות הומור: אהבתי את הכיסאות הקטנים, שעליהם מתיישבים היהודים כבדי המשקל, לעומת הכיסא הענק המשמש את הסנטה קלאוס של חג המולד הנוצרי.

מבין השחקנים בלטו לירית בלבן, סיגלית פוקס, ולדי פסחוביץ’, אייל רוזלס ורון ריכטר, שאותם אני מכירה מהפקות קודמות של תיאטרון חיפה.

חגית ממליצה גם על

המחזה ״במנהרה״, תיאטרון גשר

זהו מחזה של תיאטרון גשר מאת רועי חן, ובבימויו של עירד רובינשטיין, בהשראת סרטו של דניס טנוביץ’ “שטח הפקר” משנת 2001 על מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר.

שני חיילי צה”ל ולוחם חמאס מנהלים קרב יריות במנהרה בגבול עזה-ישראל, ונלכדים בקטע של המנהרה לאחר ששני פתחיה התמוטטו ונחסמו. השלושה נוצרים את האש, ומעבירים את הזמן בשיחות מתוחות וקולניות על “המצב”, המתרככות תחת השפעת העישון של גראס טבעי, שאותו מצאו במנהרה, וגלגלו במיומנות לסיגריית השלום.
המנהרה ממוקמת בפס אופקי בחלקה התחתון של הבמה, בזמן שבחלקה העליון מתרחשים החיים שעל פני הקרקע. תחילה מוקרנת תוכנית בוקר טלוויזיונית קלילה על לייף סטייל, אשר מופסקת, ואותו המנחה, באותו משלב לשון “רוחניקי” משדר דיווחים על תקרית המנהרה. שלושת הגורמים המדיניים – הבכיר הישראלי, המנהיג מהרשות הפלסטינית, ונציג האו”ם – המנהלים משא ומתן לפתרון תסבוכת המנהרה, מוצגים באור סאטירי. בכל זאת הם מגיעים להבנות, המאפשרות להם להגיע למנהרה ולשחרר את החמאסניק ואת החייל הישראלי הצעיר מבין השניים. החייל השני, שישב כל הזמן על מוקש “ענתיקה”, שהיה ספק אם יתפוצץ עם קומו, נשאר בהמתנה למפרק מוקשים שיבוא לחלצו.

ההצגה לקראת סופה, ומתברר שיש לה שני סופים. יחד עם כרטיס הכניסה להצגה, הצופים קיבלו פתק הצבעה, שאותו יכלו לשלשל לפני ההצגה לאחת משתי התיבות המוצבות בכניסה לאולם. הכיתוב על התיבות הוא תשובה לשאלה “האם יש אור בקצה המנהרה?”: “יש אור” על אחת מהן, “אין אור” על השנייה. בהצגה שבה הייתי, הקהל הכריע שאין אור, וזה אומר סוף פסימי. ואכן שני החיילים המחולצים מהמנהרה, הישראלי והערבי, יורים זה בזה במהלך ויכוח במסיבת עיתונאים שבה הופיעו, מפרק המוקשים לא מגיע לחלץ את החייל שנשאר במנהרה, והוא מחליט לקום. המוקש מופעל ומתפוצץ. אפשר לנחש שבסוף הטוב שלושת החיילים נשארים בחיים.

הייתי רוצה לראות את הסוף האופטימי, אבל נאלצתי לקבל את הכרעת הרוב. כמו בחיים – גם בדמוקרטיה ההחלטות נכפות גם על מי שמתנגד להן.

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

8 + 15 =