האי של אטלס – סיפור פנטסטי ליום השבת \ אלי יונה

Ἀτλαντὶς νῆσος

אלי יונה, משורר ומספר נודד (גם בין דפי המגזינים השונים בישראל) מחשיב עצמו כתלמידם הרוחני של ויליאם בלייק, תומס א קמפיס, רודולף שטיינר, יעקב במה, הרקליטוס ונח שטרן (שהיה לטענתו בגלגולו הקודם).

עד כה פרסם בכתבי העת הספרותיים 'מבוע', 'משיב הרוח', 'בגלל' ועוד. סיפוריו מצטיינים באופיים המיתי-פנטסטי.

לפניכם סיפור הכתוב בסגנון ייחודי (לפחות בזמננו אנו, זמן העתיר בשפה "רזה") על תרבות קדומה ששקעה באוקיינוס.

טירות-פז והדר טרקליני-אולמות

ושאר כלי הפאר-התפל,

חצרות-הענק, גורדי-שחק, חומות –

יתנדפו כאדי ערפל…

ליאונרד קוטרל

כל ציוויליזציה משוּלה לשמש; נוקפת במחזור של זריחה ושקיעה. סופו של הפרח השמיימי להיטמע באדמה ולהפוךְ לזהב. כך אירע לתרבותי הנאדרה בתבל, לאחר שהאירה על כל סביבתהּ בהוד חוכמה ומוסר. את שתי המידות הרוחניות הללו ירש ההבל הארצי, המוחשי, האוריכאלקום, "נחושת ההר": כשמצאנו אותה, איבדנו את עצמנו, את דרכינו המופתית, את ערכינו הנעלים. המרנו את לבנו בלב המתכת של העפר. למתכת הזו ברק אדום שאין מושלו, אולם רחם האדמה הרה אך מעט ממנה, וכורינו העלו יותר כסף וזהב. הנה כך נעשה איינו ליותר ויותר נוצץ, ליותר ויותר זוהר, ליותר ויותר מסנוור, כשמש קייצית באמצע השמיים. ה כ ל נעטה פז וכסף: מקדשים, מזבחות, ארמונות, צריחים, שערים, כיכרות, אולמות, שבילים, גשרים, חומות, פסלים… עד שאף שתי המתכות הללו הפכו אוצר נדיר בחבלי ארצנו. רובן מוצו משורשי ההרים ומעורקי הסלעים, מקרקעיות היובלים והים, ודומה כי ערערנו בכךְ את יציבותו של  האי.

מאמא אדמה נותר רק עור ועצמות, ומנת האוריכאלקום אך זעומה היתה בידינו. או-אז למען שלוש בנות האדמה האצילות אותן חמדנו עד בלי די, ובייחוד למען זו בעלת גון המלכוּת האדום, לטשנו עיניים גם לארצות שמעבר לים.

בשנה השבעים וארבע למאה הנוכחית, אני, צוילוס בן דרופידאס, קפטן בחיל הים, נצטוויתי להשיט בצו המלך משלחת סיור לאפריקה. באותה עת ביקשו שלושת הכוהנים הגדולים לחרוט את חוקי הממלכה על עמוד דם ולהציבו במקדש פוסידון שבטבור האי, למען תשוב החברה כולה לחוג סביב אלה כתמול שלשום. שאלו השלושה את האורקל למקום כרייתו הרצוי, והאורקל השיב להם בְּחלום: כוהן ראשון חלם את השן הימנית בקלשון של פוסידון;  כוהן שני – את השן האמצעית; כוהן שלישי – את השן השמאלית. אם איינו הוא מצחו של האל, כשבין זרועו לאמתו לפותה היבשת התחתית, הרי הן הים הפרסי, הים האדום והים המצרי, הנילוס, שהנו ים תת קרקעי. הנה כי כן, התרחבה שליחותנו הממלכתית לשליחות דתית.

עם עלות השחר השנים-עשר לחודש השמיני, העלנו עוגן ומפרש מנמל פוסידה ומסענו הימי החל. על סיפונִי נמנו עשרים אנשי חיל, כולל אנשיי שלי. כלי השיט שלנו היה ספינת סחר פיניקית טיפוסית, שפניהַ, לכאורה, אלי פונת, ארץ הלבונה בדרום; ולה ההגה הכפול, המפרש היחיד ומערכת המשוטים השגורים. למעשה לא נפלה היא מן המשוכללים שבכלי התחבורה הימית שלנו, שכן סיפחנו אליה את מיטב המכשור אשר אנו אוחזין. חשיפת יתר אסורה בכתובים, אך אציין שלא רק הודות למשקלה הקליל [שכן התעתדנו להעמיד פני מייבאים], לרוח גב אידיאלית, ולמזגו הנוח של אגן הים המזרחי, ארכה ההפלגה אל 'תהילת שתי הארצות' כמחצית מן הזמן הרגיל: מיצר הים התיכון חיש בלענו לקרבו כלשון הצפרדע את הזבוב, ותוך זמן קצר הטלנו עוגן בפי-רעמסס שבדלתת הנילוס. תפקידי היה להשיט את המשלחת מקרת לקרת, לאורך עורק החיים של מצרים.

בחלוף עשרים יממות, ואנו חונים בפאתי אוֹן, היא התחנה השלישית, נתחרד לגורל אחינו אשר יצאו חקור אותה ולא שבו במועדם. באותה תקופה נתיידעה מצרים בשל פורענויות רבות מספור וטמירות מדעת, אשר הכו בה כברקים והדהדו בה כרעמים, על כן כוּפל חששנו עשרת מונים. עם רדת החשכה גמרנו אומר להתחקות אחר עקבותיהם, אחר גורלם, והנה בקושי הצלחנו להבחין בספינה קרבה לעברנו בלאט, משל היתה חתול שחור וספינתנו אגן חלב. עצם השעה המאוחרת, ועצם ביכור נווטיהַ את מאור הלבנה על פני מאור הלפיד, היה בם די והותר להבהילנו אל נשקנו; חשבנוּם לנוודי פרא הזוממים לפשוט עלינו. עין אנוש פקוחה אשר תיחתם בעפעף הלילה השחור, תשגה גם כן בחלומות תעתועים: ככל שקרבו אלינו, נדמו לנו כאנשי נמר! אפס כי אז נקרא שמי בצעקה מסורסת, ויכולנו להרפות מן הנשק ומן המתח; בירכתיה של סירת אשכבה צרה עמדו דיוקליאון וצוותו. הם נטלו מן האפיריון את המת ונשאו אותו בכבדות אל סיפוננו, אגב פקודה נמרצת להפליג מהר לים סוף. לא ידענו, צוותי ואני, לסיבת בגדיהם הטקסיים ולפשר הגופה המכורכת מפרש, אולם ידוע ידענו כי משימתנו שם תמה ונשלמה. כלום אין זו משמעות הוראתו הפתאומית של מפקדנו? "ראשית הרחיקונו מהישג ידה של הסכנה, אחר-כך נרחיקכם מהישג ידן של התהיות. קדימה, אל הים!"

לאחר שחצינו את אפיק הנהר אל מפרץ הים, יכלו אחינו לנשום לרווחה, ואנו יכולנו לתהות על קנקנו של המת העטוף; אורכו ורוחבו חרגו בעליל ממידותיו של אדם, כל שכן מגודלו הממוצע של איש מצרי. אז החל דיוקליאון בן הרמוקראטס ספר לנו את הקורות אותם בעיר המעטירה:

"און היא מרכז פולחנו של רה, אל השמש של דרי הארץ הזו. קיים מקדש בלב המטרופולין, אשר אין דומה לו, הן בתבניתו והן בניהולו, במצרים כולה: ממדיו גדולים, אך לא מעבר לטווח העין האנושית. צורתו כעין הביצה, חצובה מאבן הבהט הלבנה; זרוע נילוסית לופתת אותו, מבורצת תנינים עדויים. למראית עין, הריהו חתום לחלוטין. סובק, מן אל תנין, מפוסל על גבי החזית הפונה אל הים הגדול; זהו למעשה גשרו הנישא של המקדש, וכל אימת שהוא מוּרד, מצטרף סובק אל צאצאיו. אחד ממנהגי המקום, עד כמה שייראה לנו תמוה או נקלֶה הדבר, הוא לגמוא ממימיו של מרבץ הזוחלים הזה… כאמור, אין המקדש יוצא דופן רק מן הבחינה המבנית, אלא גם מן הבחינה התפקודית: מעבר לכך שהפולחן הוא יומיומי, היות שהשמש היא יומיומית, אין הפולחן נתון אך ורק בידי הכוהנים. שלוש פעמים ביום, בזריחתהּ, בשיאהּ ובשקיעתהּ של השמש, צולל סובק אל המים, למען יוכל כל בן תמותה להיכנס אל "בית-הנצח" ולהעלות את מנחתו הצנועה לאל. ידוע כי אוצרותיה של ארץ ניכרים במקדשיה, על כן גמרנו אומר לפסוע על גבו פנימה, לא בלי מנחות בידנו, כמובן…

ישנה מבואה לקודש-הקודשים, בה מיטהר כל הנכנס בקטורת ובתפילה ומנחתו נלקחת ממנו אל היכל הקורבנות להיטהר שם. לאחר-מכן הוא רשאי להיכנס אל משכן האלוהים ולשאת את תפילתו לפניו. הו, כמה רבות הן אבני-החן בהיכל האש! רצפתו עשויה אבן אדמדמה המכונה בפי המצרים "הנישואין בין האדמה והמים"; זוהי אבן בלתי שרופה המופקת מבוץ הנילוס. לכתלים הצחורים מקבילות מצבות-מחט, ואלו חצובות משלל אבנים מגמתיות כגון הבזלת והשחם. מן הכותל המזרחי מתבלט פסל זהב גדול-ממדים בדמותו של רה, האוחז שרביט בידו השמאלית, ואנח, מן צלב שבראשו לולאה, בידו הימנית. מעל לראשו החיפושי יש צוהר כדורי לשמש, ומשך חפיפתם הוא משך הטקס. כך גם בשני הטקסים הנוספים, אלא שדמותו, מיקומו וצבעו של האל משתנים בהתאמה לשמש – "

"אז כל פסל הוא למעשה דלת סוּב?"

"פרט לפסל השלישי; בצהריים ראש-בז לו, גונו לבן זוהר, והוא ניבט אלינו מן הכותל העליון; אולם בערביים ראש אדם לו, והוא ניצב על ספינה מופזת בעלת חרטום דמוי נחש, המושטת מן המקְווה, לאורך הנילוס, בידי כוהנים עטויי עורות נמר… התנחשו את גונו של האל הגוסס?! אכן, כעין השמש השוקעת! שלוש מתכות לשלושה גלגולים: צהובה, לבנה, ו –"

"בשם כל האלים, אסור היה לכם!"

"הס! גורלו היה לאבוד בים כקודמיו!"

"וכי מן המצולות משיתם אותו?!"

"לא כך; אותו פדינו בטרם יטילוהו השוטים למצולות הים. על פי האמונה המצרית, כך היינו למדים למחרת, מדי ערב בולעת נות, היא אלת השמיים, את בנה המת, להולידו מחדש עם שחר; כך שהטקסים מחזוריים כמו חייו – "

צמרמורת תחצני ככוכב נופל ותותיר בי שובל של רעדה, אימתי אזכר בעיתוי של געשת הרוח והים אשר נצלב בדברי הדעת של רעי. קול שאון אדיר ומחריד אשר אין להמחיש אלא כנשיפה של מאה לווייתנים, חולל רוח קדים כה עזה, עד כי תנסוק ספינתנו – תנסוק ממש! –  מעל פני הים המתהפך, ותנחת כאלבטרוס שבור-כנף קרוב מדי לקו החוף של הארץ אותה חיללנו.

אינני מצפה שתאמינו לזאת, וכיצד אוכל לצפות לכך שעה שאני עצמי מיאנתי להאמין? אולם אלמלא נתלש ממנה המפרש, גורלנו המשותף היה – חרף משקלה שהוכפל זה לא כבר – להינתץ על הררי החוף. תחת זאת, הוטלה כמצוף חזרה לים המתהרהר… רק הודות לשדריתה המצופה בדיל, כמו גם למטען החדש שהיטה את מרכז הכובד אל חרטומה דמוי הדולפין, לא נשברה לשניים עת נחיתתה, שלא כמו השלד האנושי – לו נרפתה אחיזתי מן המעקה, היו נשברות מרבית עצמותיי וספק רב אם הייתי נותר בחיים; לבטח לא הייתי נותר על הסיפון.

ברם, החשש הנורא לגורלם של האחרים הסיח ממני את הכאב הנורא פחות של שוק שבורה וריאות מלוחות. לשווא התאמצו עיניי חדוֹר בעד גשם הזלעפות שהרוח המטירה, ומקהלת האימים דיכאה את מאבק שמיעתי לקול חיים. סירבתי להאמין כי אני הוא הניצול היחיד, אזרתי כוחות לגוף וגם לנפש להמשיך הלאה, והתחלתי לפסוע בעזרת ידיי לאורך מעקה הספינה. כה הוקל לי למצוא ניצול נוסף מלבדי, והלה חי אמנם, אך דומם כמת; רק איישיר מבט אל פניו המתנשאות מעל לקו הספינה, והן כעין הלבנה המתנשאת מעל לקו האופק! על נקלה יכולתי לשייך את הפנים לשם: היו אלו פניו של דיוקליאון; באיזה פלא חזו, נבצר ממני לדעת, אולם היטב ידעתי כי התופעה אשר שבתה את כל חושיו, חייבת להיות נשגבת מכל בינה אנושית; וכי יש הסבר אחר לאדישותו המוחלטת לגורל מרעיו?! מה התרחש שם, והוא כמו מכושף? ניערתיו וטלטלתיו בחוזקה עד שצנח על ברכיו, כצנוח הנשמה ממרומי החלום אל הגוף המקיץ. מבט אחד בי השיבו אל המציאות האסונית ואל דחיפות המעשה. בתושייה של מנהיגים כרך את אחד החבלים סביב מותניו, והחל זוחל כנחש אל תוך מאורת המוות. כשעין הראש נעצמת, עין הלב נפקחת: הכיצד ייתכן עלעול כה פתאומי בזרוע ים נחה בין הרים?! כשם שכוכבי הליל אינם נראים באחת, כך אין הרוח נסערת באחת; והנה הטבע מפר את חוקיו שלו! דומה כי מלך השמים ביקש לכבות בנשיפה אחת את הנר השמימי. או אז אזכר בשרשרת האסונות אשר ידעה מצרים באותה תקופה, ואתהה אם נידונו כולנו להיחרב עמהּ בשיטפון – לחיוב הנהן הים, ללא הפסק! ללא רחם! עד אסבור כי הטלטלה האיומה ניערה את שפיותי ממני, שכן אחזה ברוחות חבריי רוחפות לעברי מתוך העלטה, משל זוממות להתנחל בגופי כנוודים מזי צמא בנאת מדבר.

"החרטום מוצף!" קרא דיוקליאון, ולאחר שהוריד מעליו את סגני המעולף, חש בנחישות של מיילדת חזרה אל רחם המוות. "נות… נות…", מלמל סגני כמתוך חלום רע; נות?! דומה שנפל טרף להזיה…

בחלוף רגעים מספר שנדמו לי כנצח נצחים, חזיתי בדיוקליאון רוחף לעברי עם ניצול נוסף – רק פלג-גוף עליון להם! – והחל להכות בגבו כשם שמכים עולל מעולף. לבסוף גברה סקרנותי על נכותי, ובעזרת ידיי הצלחתי להתרומם די ולראות את אשר מעבר לספינה, את אשר מעבר לתפישה –  אלומת יום בדמי הלילה! או אז שאלתי עצמי בפלצות ואימה:

האין זו אלא כתרהּ של נות?! האין הסער אלא

חורי אפה?! האין ברק הים אלא ברק

עיניה?! האין שצף המִשברים

אלא ניביהַ?! האין

הבלועה אלא

לועה?!

טבוע

טבעתי טבוע טבעתי

טבוע טבעתי במערבולת עוועים!

לאחר שצפתי ממצולות העילפון אל ההכרה, ונפקחו עיניי בכבדות של רעם, מצאתי עצמי שכוב סמוך לרה, והיה נדמה לי כי כלוא אני עמו בין צלעות אמו.

"עודך חי, צוילוס…" שמעתי קול מוכר… "הרוח והים כמו התחרו ביניהם על חורבן ספינתנו, וזו נתרסקה בחוף טרם נבלעה בים…"

לנבלה טרופה נדמתה לי ספינתנו, חשופת השלד. לאחר שנסתייעתי ברעי לזקוף את פלגי העליון, יכולתי לאמוד את המרחק שבין שרידי ספינתנו לקו הים, כעדות מצמררת לעוצמת המשב וגובה הגאות מהם נפלטנו. נמנינו אף פחות מאצבעות היד, וגם זה נחשב לנס כביר: אני וסגני, דיוקליאון וסגנו; השאר נחלו מיתות מרות אשר אעדיף לשכוח… לשכוח. נפלטנו לחופי נוביה, ממזרח למצרים, מדרום למדבר סיני.

*

מיהו האל הזועם שחסם את דרכנו?… שאלו את כוהני מצרים, וישיבו לכם כי אין אחר זולת נות.

שאלו את הכוהנים שלנו, וישיבו לכם כי אין אחר זולת פוסידון. נות – על שביקשה לבלוע את בנהּ החטוף; פוסידון – על שהתעתדנו להמשיך במסענו בטרם נציב את עמוד הדם במקדשו כמובטח. אנו עצמנו לא ידענו את התשובה. בני שבט מוזר אחד במדבר הגדול שחצינו בדרכנו חזרה, השיבו לנו כי אין אחר זולת האל שאת שמו אינם יודעים. וכך יאדירו משפחות רבות את אביהם השמימי, עד אשר לא נדע נכוחה.

בין כה ובין כה, רה נולד מחדש כקרן קדושה של צדק, סביבה ייאספו אחת לשש שנים עשרת המלכים תוך העלאת קורבנות למחוקק האלוהי ושבועת דם לחוקתו החרוטה. בלוע לא בלעתנו נות, ואפס לא תהיה לעקרה, אף כי ילדהּ אבוד לנצח תפארתהּ של אטלנטיס!

[ממצא ימי מס' 3, 45ºס'20 סאן מיגל]

אודות אלי יונה

אלי יונה, משורר ומספר נודד (גם בין דפי המגזינים השונים בישראל), מחשיב עצמו כתלמידם הרוחני של ויליאם בלייק, תומס א קמפיס, רודולף שטיינר, יעקב במה, הרקליטוס, ונח שטרן (שהיה לטענתו בגלגולו הקודם). עד כה פירסם  בכתבי העת הספרותיים 'מבוע', 'משיב הרוח', 'בגלל', ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פנטזיה, פרוזה עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*