"ארץ אוכלת יושביה" – סיפור מתח מאת אור רוזנברג-זילברמן

סיפור מתח קצר ומצמרר על רקע שוק הנדל"ן המשגשג שלנו מאת אור זילברמן, אחת מהזוכות בתחרות סיפורי המתח של "יקום תרבות" על סיפורה "ספלאש לאנד".

וכעת לסיפורה החדש העומד בשתי רגליים מוצקות על שיגעון הנדל"ן האוחז בתושבי מדינה זאת מזה שנים רבות.

איך יכולתי להתעלם? הוא פשוט עמד שם.המגרש הזה – חמש מאות מטרים, מספיק כדי לבנות שכונה שלמה. ממש מאחורי אזור התעשייה. יציאה ישירה למרכז העיר. כמה עסקים סגורים במחירי רצפה, מפעל שבבים נטוש, בית מגורים אחד. לא חשבתי שמישהו גר שם בכלל.

"מחוץ לתחום", פסק עוזי.

לא הצלחתי להבין למה. עוזי רק אמר שלא מתעסקים עם האזור הזה. הבעיה היא שלא היו לו אלטרנטיבות. העיר הזאת בנתה את עצמה עד להתפקע. יחידות דיור בתוך דירות, הרחבות בתוך מרפסות וחניות – והתושבים לא הפסיקו להזכיר לנו את זה.

"לפחות תן לי לנסות?" שאלתי.

עוזי, כמו כל ראשי המחלקות בבניין, ידע מה הנוסחה היחידה שתוכל להבטיח לו עבודה בשנה הבאה – "פרויקט לדיור בר-השגה", קראו לה. הוא גם ידע שבמרכז העיר לא היה מקום לכלום, ובאזור התעשייה הארנונה ששילמו המשרדים הייתה משתלמת מדי.

"זה היחיד?" שאל עוזי.

"זה הזול מביניהם, והיחיד שנספיק להכריז עליו עד תקופת הבחירות, אם נקבל הסכמה מהדיירים לפינוי-בינוי".

"הם לא יסכימו".

"ניסו לפנות אליהם בעבר?"

"לא שידוע לי. אבל אם אתה ממש רוצה, דבר עם ההיא, קסטן, שתצטרף אליך לפגישה. היא יודעת על מה אני מדבר".

ברור שדקלה ידעה.

עוזי לא ידע שכבר יצאנו. הוא לא היה מספיק לגלות – זה נגמר מהר, תוך בערך ארבעה חודשים. אני בסך הכול עובד אצלו פחות משנה.

"בטח. אני אחליף אתה מילה".

לא היה טעם להתקשר. היא חסמה אותי. קפצתי אליה למשרד, כלומר לכוך החביב שלה במחלקת פיתוח ותשתיות, רק כדי לשמוע שהיא קפצה הביתה לאיזה מקרה חירום עם ההורים. לקחתי את הדברים מהמשרד, ירדתי לחניה ויצאתי לכיוון הבית שלה. הנייד איך שהוא זכר את הכתובת. לקח לי כפול זמן להגיע מבדרך כלל, אבל כן זכיתי לראות אותה יוצאת מהדלת עם כפכפים ושיער סתור, אוחזת בדלי.

היא לא ראתה אותי עד שצפרתי, ואז היא החווירה. הדלי רעד בידה והתיז קצת מים.

"סליחה!" צעקתי: "מצטער, אני צריך להראות לך משהו!"

היא הניחה את הדלי בחבטה ושילבה את ידיה: "זה קשור לעבודה?"

"פינוי-בינוי! את תמותי על זה".

הסקרנות של דקלה כנראה גברה על התיעוב שפיתחה כלפיי, כי היא צעדה לכיוון הרכב ולקחה ממני את הפלאפון, שכבר היה מכוון לכתובת של המגרש. היא הניחה את אצבעותיה על המסך, הגדילה והקטינה את הרזולוציה, עיניה מתרחבות ומצטמצמות בהתאם מבעד למשקפיים, ולבסוף השיבה לי את הטלפון ושילבה את ידיה.

"מה את חושבת?" שאלתי.

"זה הבית של הקטוּמים", אמרה.

"אז?"

"אז אין פינוי-בינוי".

"למה? מישהו דיבר איתם?"

היא משכה בכתפיה.

"אז איך את יודעת שהם עדיין גרים שם?"

"זה משהו שידוע. תראה, אני לא זוכרת בדיוק מה הסיפור איתם, כל פעם זה משהו אחר. הם ניאו-נאצים, הם חוטפי ילדים, הם גרים בבית רדוף רוחות – זה לא באמת משנה. לא מתעסקים איתם. נותנים להם לחיות את חייהם ומקווים שהם לעולם לא יידעו מי אתה. אתה חושב שאתה התל-אביבי הראשון שחושב להציע לרכוש מהם את הקרקע?"

"אני לא הראשון?"

"לא. כל כך אתה. לא, רביד. היו כמה לפניך. הם דיברו איתי ועם עוד כמה גורמים שאמרו להם בדיוק את מה שאני אומרת לך עכשיו. הם גם עשו את מה שאתה בטוח הולך לעשות אחרי שתסיים לדבר איתי – הם הלכו לשם בעצמם כדי לדבר עם הבעלים. אני מניחה שבערים אחרות זה עובד, ומילא אם כך זה היה נגמר – אבל הם נעלמו".

"כלומר לא רצו יותר להשקיע בעיר?"

"מה זה לא רצו להשקיע, רביד? הם נעלמו! לא שמעו מהם יותר. הכריזו עליהם כנעדרים, פתחו חקירות משטרה. בנס הם לא אמרו ליותר מדי אנשים לאן הם הולכים לפני שניתקו איתם כל קשר, אחרת היינו אוכלים אותה".

"רגע, את אומרת לי בעצם…"

"אתה מבין טוב מאוד מה אני אומרת. שמע, אני לא רוצה לדעת יותר ממה שאני יודעת, לא רוצה להיות חלק מזה. אתה לא היחיד שלחוץ לשמור על הג'וב שלו אחרי הבחירות".

"מה זה קשור?! את באמת חושבת שאם תקברי את הראש באדמה הבעיה תיעלם?"

היא משכה בכתפיה, ואז הרימה את ידיה ונפנפה אותן ליד הראש.

התכופפתי ופתחתי את הדלת המושב שלידי: "יש לך עוד רעיונות, או שאת מעדיפה להישאר מהנדסת שלא בונה שום דבר?"

"מה אתה עושה?"

"עוזי ביקש שתבואי איתי".

היא נותרה נטועה במקומה: "השתגעת לגמרי?"

נאנחתי. יכולתי לומר את האמת, או לאיים שאספר למשטרה, אבל היא ידעה כמה חשוב לי להוכיח את עצמי בתפקיד הזה. היא תעלה על הבלוף מיד.

"כנסי הביתה. תגידי להורים איפה את. אם אנחנו לא חוזרים עוד שעתיים, אין לכל זה חשיבות. שיזעיקו משטרה. שיעלו דחפור מצדי. זה ירגיע אותך? את יודעת שאת חייבת לעשות את זה מתישהו, בכל מקרה. זה או זה או לעשות קסם שיגרום לכיתות להתרחב עד סוף החופש הגדול".

דקלה ניסתה להעביר את הנסיעה בלדבר על הצינור שהתפוצץ בבית של ההורים. מאז שהיא חזרה לגור אצלם היא שימשה סוג של איש תחזוקה, אבל פשוט לא ראתה את זה ככה. אחרי שהיא מסיימת לספר על הדרמה ועל הגעגועים לתקופה שבה הגרוש שלה היה מוזעק לדברים האלה, לפני שההורים שלה נזכרו שהיא מהנדסת, היא שואלת על רביולי, הכלב שלי. יצור קטן ומדהים שכמותו, עם חיבה עזה לפסטה בלי כלום ואמבטיות קצף. עליו אף פעם אין לי בעיה לדבר.

הדרך לאזור התעשייה הייתה נוחה יחסית. הפקקים נגמרו. דרכי האפר שבהן השתמשתי נסללו עבור משאיות למרכזים מסחריים שכבר ננטשו, מה שאומר שהם היו פנויים בשבילי, עם מינימום רמזורים. ברקע שמענו רק צעקות של ילדים שסיימו את יום הלימודים בבית הספר ואוושות מנועים של אופנוענים עם מעט מדי מודעות עצמית. ככל שהתקרבנו לאזור התעשייה, הקולות הללו הלכו ונחלשו, עד שנעלמו.

"אתה חושב שהם בכלל בבית?" שאלה דקלה.

האמת שלא חשבתי על זה. קיוויתי שכן.

הבית של משפחת קטום היה אפילו יותר עלוב מהקווים הכלליים שבתכנית המתאר. זה היה פחון, עם גג מפח שאפילו לא ניסה לאטום לחלוטין את הקירות החלודים. הוא היה בנוי לתוך אדמה בוצית מגעילה, כששביל הגישה שלו היה קרשים שהונחו באופן אקראי על האדמה. בכמה מקומות השתלשלו מתוכו כבלים, אחד מהם בבירור היה צינור השקיה, ועדיין שרר במקום ריח מסריח. כמה מסריח? כמו בשר פג תוקף שבושל עם דגים בתוך שתן, אני חושב. דקלה הרימה את צווארון חולצתה וכיסתה בו את האף.

"אולי הם לא מודעים לריח", אמרתי לעצמי כשדילגתי מעל הקרשים, טיפסתי במדרגות לקומה השנייה (למה הכניסה בקומה השנייה? אלוהים יודע) וחיפשתי את הפעמון. לא היה פעמון, אז נקשתי בדלת, ואז נקשתי עוד פעם. דקלה החלה להקיף את המבנה, ואז שמעתי רחש קל מפנים. בדיוק כשהצמדתי את האוזן לדלת, הרחש נעשה פתאום קרוב והדלת נפתחה.

"שלום, שלום!" קרא הבחור שבתוך הבית, גבר בשנות השישים לחייו עם פלומת שיער דקה וכרס בתוך גופייה לבנה: "אחר צהרים טובים. איבדתם את הדרך?"

"מר קטום?"

"עקיבא".

"נוכל לשוחח אתך כמה דקות?"

עיניו הצטמצמו פתאום, אך ההבעה השתנתה שוב לחביבות לפני שהספקתי להבין אם מדובר בזעם או משהו אחר: "בוודאי. נשמח לעזור. תן לי לקרוא לאשתי. חדווה! בואי!" הוא קרא ונעלם בתוך החושך.

הסתובבתי לדקלה: "זה לא היה כל כך נורא, נכון?"

היא הייתה חיוורת כמו סיד.

חדווה קטום מיהרה לארגן לנו קנקן תה ועוגת שיש בסלון ביתה, לא שהבנתי איך מישהו יכול לפתח תיאבון בסירחון הזה ובאור הקלוש שהקרינו נורות הפלורסנט. אני ודקלה ישבנו על כורסת ספוג שהמזרון שלה נטה מעט למטה, נזהרים לא להביט בכיבוד כדי שלא יחשבו חלילה שאנחנו רעבים. החלטתי לגשת ישר לעניין – הצגתי את שנינו: "מר קטום, עקיבא, אני מניח שאתה יודע למה אנחנו כאן. אתה מודע לתנועת ההתחדשות בעיר ולדעתי תשמח להיות חלק ממנה. אני רוצה להציע לך הזדמנות חד-פעמית לקבל דירה חדשה, מהניילונים, באזור אטרקטיבי לפי בחירתך…"

"אתה רוצה להעיף אותי מפה", הוא אמר, הבעת הנעימות לא יורדת מעל פניו.

"אני רוצה להרחיב לפה את אזור התעשייה הצומח של העיר, ולצ'פר אותך בהתאם. אנחנו מדברים על בית פרטי, כן? עם תשתיות חדשות, עם פיקוח צמוד של קבלן…"

הוא קם ממקומו והחווה לעבר הקומה העליונה. החיוך כבר נמחה לחלוטין מעל פניו.

"עוד לא הגעתי לחלק הכי טוב", אמרתי.

"אין פה חלק טוב. אתה יודע כמה זמן אני גר כאן? אני מהראשונים שעברו לעיר הזאת. הייתי כאן עוד לפני שנולדת. כאן הפעלתי את העסק שלי. כאן נולד הבן שלי. אני לא מסוגל עכשיו לקחת את כל מה שיש לי וללכת. אני אפילו לא יכול לסחוב, בגלל הגב שלי, ואתה רוצה שאני אלך? מה אפילו יכול להבטיח לי שאקבל את הבית לפני שאמות?"

הוא לקח נשימה עמוקה: "אני מציע שתלך, אלא אם כן הגברת רוצה להוסיף משהו?"

דקלה התכווצה. פתאום היא נראתה מודעת לסמרטוטים שהיא לובשת.

משהו באופן שבו עקיבא קטום שילב את ידיו על החזה, אף שלא היה שרירי במיוחד, גרם לי להבין שכדאי לא להמשיך. אחזתי בידה של דקלה וקמנו מהספה. מלמלתי משהו להודות להם על הזמן שהקדישו לנו ועל התה. חדווה קטום, אישה ששפתיה מעוקלות באופן טבעי כלפי מטה ושיערה הקצר מסופר באופן מטופח מדי לעקרת בית שמעבירה את חייה בתוך פחון, התנשפה בחוסר סבלנות וצפתה בנו כשטיפסנו למעלה, מבלי לאסוף את האוכל מהשולחן. תהיתי אם הייתי צריך לגרום לה לדבר, באותו אופן שבו עקיבא קטום פנה לדקלה, אבל החלטתי שלא. המרחק ששמרה מבעלה גרם לי להרגיש כאילו דווקא היא המסוכנת יותר מבניהם.

שמתי לב שדקלה כפופה יותר, כאילו היא מתקשה לנשום. כשהגענו לרכב, נשענה לאחור על המושב והתחננה שאדליק את המזגן. "זה לא היה עד כדי כך מפחיד", מלמלתי, תוך כדי שהסדירה את נשימתה.

היא בלעה את רוקה והסתובבה אלי, עיניה רושפות: "מי דיבר על פחד? אני נושמת, זה מה שחשוב".

"היה מסריח, אבל לא ברמה…"

"כן ברמה, רביד. אין לי מושג איך הצלחת אפילו לדבר, שלא לדבר על לנסות למכור משהו. האוויר היה רעיל. זה לא משהו שהרחתי בחיים שלי. ככה הגיהינום מריח, אוקיי? ושני אנשים שחיים ככה ולא שמים לב שהם נושמים רעל – כנראה משהו ממש לא בסדר איתם".

"מה את חושבת שזה היה?"

"אני לא יודעת! ושוב, אני לא רוצה לדעת. יש לי מספיק על הראש כרגע כדי לא להיכנס לחרא הזה".

התנעתי את הרכב והתחלתי לנסוע לכיוון הבית שלה.

"אני מצטער", אמרתי לה, והתכוונתי לזה, אבל היא המשיכה לבהות מחוץ לחלון.

לא הייתי נואש מספיק לפנות למשטרה, אבל עזר שהיו לי קשרים שם. נטי היה איתי בצבא, וחבר אחר שלי שמר אתו על קשר, מה שאומר שהיינו יוצאים לדרינקים משותפים פעם בכמה חודשים. עכשיו, כשהתחלתי לעבוד פה, זכיתי לתענוג להיות הנהג התורן שלו, מה שאומר שהוא חייב לי על כמה מקרים שבהם שמעתי אותו אומר שטויות. כשאני תופס אותו בולס שווארמה בחשאי ושואל על הקטומים, נטי כמעט נחנק: "מה לך ולהם?"

"הם העיפו אותי מהבית שלהם, והבנתי שהיה לי מזל".

הוא גיחך, ושם את ידו מול פניו: "קח מנה. אתה צריך את זה".

ניגשתי לדוכן, פוקח עליו עין לראות שהוא לא נעלם לי. כשחזרתי, הוא עיקם לעברי גבה: "סלט וחומוס, באמת?"

"אתה יודע שאני מנסה לשמור, והחומוס שלהם ממש טעים".

הוא גלגל את עיניו: "תן לי לנחש. עקיבא שיחק אותה סבא חביב. הוא סיפר לך כמה הוא מאוהב בבית שלו, שהיה שלו ויהיה שם לעולם ועד".

"עם הסירחון הזה, אני הייתי מעדיף לעבור לבית אבות".

"הוא הציע לך עוגיות?"

"עוגה".

"אוקיי, אז באמת היה לך מזל", נטי הושיט יד לכיס ומצא שם מגבון שסחב מאיזו מסעדה. הוא פתח אותו עם השיניים וניגב את ידיו: "שוב, אני לא יודע כלום. אין הוכחות". הוא הסתכל סביבו: "אומרים שאת הסמים הם שמים בעוגיות".

"אז הם סוחרי סמים".

"לא. הם משתמשים בסמים לטשטש אותך, זה לפחות מה שסיפרו לי, ואז אם בא להם הם משאירים אותך באיזה חור כשאתה לא זוכר כלום, ואם לא בא להם – לא רואים אותך יותר. אם אתה אויב שלהם, אתה תדע. יהיו להם גם בריונים שישמרו עליך והכול. כל אחד מוכן לשתף איתם פעולה אם ישלמו לו מספיק".

זרקתי את המגבון של נטי לפח. החטאתי, אבל לא קמתי לאסוף אותו: "אז לא הבנתי, יש להם כסף? ממה הם מרוויחים אותו בדיוק?"

"חמוד אתה. הם עולם תחתון, נשמה, מהסוג שלא הצליחו להניח עליו יד בפרשה חמש מאות ושתים עשרה. השמועות אומרות שהם סוג של בוררים בעולם התחתון, ואני אומר 'שמועות' כי בחיים לא מצאו גופה. אני לא יודע מה הם עושים איתם, אם הם עושים איתם, באמת, אולי מטמינים אותם בחולות של גני האירועים שנסגרו, אולי זורקים לים. כשהגעתי לכאן היו שמועות שהם אוכלים אותם".

נחנקתי, עם נגיסה גדולה למדי בתוך הפה. נטי גיחך והיכה לי כמה פעמים על הגב עד שסימנתי לו ביד שהכול בסדר.

"שמע, אני חייב לחזור לעבודה", הוא אמר: "סליחה אם הרסתי לך את התיאבון. אני רק מספר מה שאני יודע. אתה מגיע ל'מזג' בשישי?"

הנהנתי, כשהדמעות חונקות לי את העיניים.

"מעולה. תאסוף רק את הדבר הזה שם, בסדר? אני לא אוהב לכלוך".

למחרת אני מגיע למשרד והמוקד קורס מרוב עבודה. התחנה המרכזית, האתר היחיד שהוחלט להרוס ולבנות מחדש בקדנציה הנוכחית, הפך למפגע ציבורי מסוג אחר – עם הריסות שזולגות לכביש וחוסמות גם את המעבר להולכי הרגל. אין לי מושג מי עוד משתמש בתחבורה ציבורית כשהיא לא מתפקדת אבל עובדה שהשיחות לא מפסיקות להגיע. אני מתכתב במיילים עם דובר העירייה כדי לנסח תגובה רשמית לציבור ולתקשורת כשגם השלוחה האישית שלי מצלצלת. מישהו ביקש לדבר עם הבוס.

"ביקשתי לא להעביר לי שיחות!" קראתי, אבל כל הנציגים נראו כאילו הם ממשיכים לדבר, כלומר להיאבק, בטלפון. נאנחתי והרמתי את השפופרת: "תכנון עירוני, שלום".

"שלום שלום".

ברכת השלום הזאת מעבירה בי צמרמורת. הלבביות נעלמה כאילו לא הייתה מעולם. מי שענה לי היה אדם שידע משהו שאני לא יודע.

"מר קטום", התנערתי, כמו מי שהעביר את שלוש שנותיו במכללה בשירות לקוחות: "נחמד לשמוע ממך שוב. איך אוכל לעזור?"

"ביקשתי שיעלו גם את הגברת שבאה אתך על הקו, אבל אתה הגעת ראשון. לא משנה. רציתי לומר לך שחשבתי על ההצעה, ויש לי חדשות טובות".

"אני שמח לשמוע".

"בטח כבר אמרו לך שהבן שלי בכלא".

האמת שאף אחד לא אמר כלום. בלעתי את הרוק כדי לא להישמע מופתע, ותוך כדי הקשבה הערתי את המחשב ממצב שינה והקלדתי: "קטום כלא".

דור קטום. היום הוא צריך להיות בן עשרים ושבע. נעצר בגין סחר בסמים, חברות בארגון פשיעה, התנגדות למעצר וניסיון רצח – כל זה אחרי שאחד החיילים שלו הלשין עליו. בסוף הורשע במסגרת הסדר טיעון בסחר בסמים. היה אמור להשתחרר עוד שלוש שנים. אחרי קיצור שליש, זה כנראה מחר.

מתוך סקרנות הקלדתי "עקיבא קטום". אפילו לא תוצאה רלבנטית אחת. אולי יש למשפחה הזאת חיילים בגוגל.

"תראה, אני לא גאה במה שהוא עשה, אבל הוא משתחרר בקרוב", עקיבא קטום השתעל בקול לתוך השפופרת, ותהיתי אם האוויר שהוא נושם באמת רעיל: "והילד צריך שידאגו לו לקורת גג. חשבתי על זה ומה שיכול באמת לעזור זאת הרחבה של הבית. אני אוותר על החדר הנוסף ההוא שהצעת לי. מה שאני צריך זה מרתף…"

מה?

"…אם אפשר לדאוג שם למטבחון, מקלחת ושירותים, אני בכלל אגיד תודה. מה שכן, בגלל שזה מרתף אני צריך שתבטיח לי שהוא ייבנה עם קירות עבים, לא עם חצר אנגלית מטופשת כמו שעושים אצל העשירים. חדווה המסכנה שלי סובלת מחרדות אחרי המלחמה האחרונה ואם כבר להצטופף ביחד כשיורדים פצמ"רים, אני רוצה שיהיה לה נוח ושתרגיש בטוחה".

"בוודאי. כל תוספת שנבנה לך תהיה בסטנדרטים המחמירים ביותר. אבל, אדוני, אני אישית לא מוסמך לאשר את התוספת הזאת. איאלץ להעביר את הבקשה שלך הלאה, אבל אני מבטיח ללוות אותה באופן אישי כדי לעדכן בהתפתחויות".

"אמרת שאתם רוצים לצ'פר אותי".

"זה מה שאמרתי, אבל אני לא אחראי על הבנייה עצמה. אצטרך להתייעץ עם בעל מקצוע שיוכל לאשר לי שהבקשה שלך אכן מתיישבת עם תכנית המתאר של העיר ועומדת במבחן המציאות".

את רוב התושבים המילים הגבוהות האלו מפחידות מספיק שיודו לי וינתקו, אבל עקיבא קטום מתעקש לדבר עם "בעל המקצוע" הרלבנטי כדי להבין "מה בדיוק הבעיה" ולהבהיר שאין לו סיבה אחרת לעזוב את הבית. עד שאני מצליח לנתק, אני מכבה לרגע את השלוחה וכובש את הראש בידיים.

עקיבא קטום יודע שאני יודע שהוא משקר. הוא מדבר בשפה שלי, שפה של אנשים שאומרים מה שאחרים רוצים לשמוע. הוא אפילו לא מנסה להסתיר זאת, כשהוא מדקלם את המונולוגים המִתְמָסְכֵּנִים ודורש ממני לחתום על הבקשות שלו במקום, או לא לחתום בכלל. זה לא בן אדם שסבל – זה אדם שיודע שכל הקלפים אצלו ביד.

אני לא חייב לתת לו מה שהוא רוצה. בטח אפשר לשכור עורך דין שיוכיח שהבנייה נערכה מלכתחילה באופן לא חוקי, או שיש הרחבות לא חוקיות בקרקע – אבל זה יהיה יקר, ויכול לקחת שנים. בטח יש סיבה אחרת לפנות את הנכס, אולי הסירחון הנורא, אבל אני לא באמת יודע מה עומד מאחוריו, ולא בדיוק יכול לאסוף דגימות למעבדה, או למצוא שכנים שיתלוננו בטווח הרחה סביר. אני כן יכול לרחרח בעצמי מסביב כדי למצוא את המקור לבעיה. אולי דקלה תוכל למקד אותי איפה לחפש.

הרמתי לה צלצול, וכשהיא לא ענתה השארתי הודעה בווטסאפ.

עד הערב היא לא חזרה אלי, אבל במקרה אחותי שמרה על רביולי ולי היו בגדים להחלפה. חשבתי שלא יהיה זמן טוב יותר. התלבשתי ויצאתי מהמשרד אחרי שאחרון הנציגים הלך הביתה. ליתר ביטחון, השארתי הודעה לעוזי על כך שאני רוצה "להשקיע מחשבה" במשבר הקטומים. חשבתי שהוא יתקשר ויגיד לי להניח לזה, אבל הוא כנראה מזמן בתנומת צהרים.

קשה להאמין, אבל הבית אפילו יותר מסריח בלילה. הצחנה הקבועה שלו מתערבבת ברוחות שרביות מכיוון הים ואזהרות לחיבורי גז לא תקניים. יש ליד הבית פנס רחוב אחד מנותץ, אז הדלקתי את הפנס בפלאפון. התחלתי מלחקור את הבוץ שמסביב לקרשים, ואז את הקומה הראשונה שמתחת לגרם המדרגות. לבסוף משך את תשומת הלב שלי אותו צינור השקיה רופף שראיתי בפעם הקודמת, והבנתי שאפשר להציץ מאחוריו. הארתי פנימה בזהירות, במה שמבפנים אולי נראה כמו פנסים של מכונית חולפת, ואז העברתי את האלומה מפה לשם, עד שמצאתי את זה. עוד גרם מדרגות, הפעם למטה. הבנתי מה זה אומר.

לקטוּמים כבר יש מרתף.

התחלתי לחשוב איך אני מגיע אליו, שהרי עיקר הריח הגיע ממנו, כשלפתע שמעתי נביחה עצבנית, ואז עוד אחת. הן התקרבו אליי, ואני רק הספקתי לחשוב איך לא ידעתי שלמשפחה הזאת יש כלב כשסוף סוף ראיתי אותו: רועה גרמני עצבני, שאני לא אתפלא אם שטפו לו את המוח אחרי שנגנב משוטר מת. ניסיתי לברוח ממנו אבל הוא דהר אחרי ותפס אותי מאוד מהר. גם הכלב הזה היה מסריח, וכשהוא נשך לי את הנעל ספורט האישונים שלו יצאו מהחורים מרוב זעם. השערות שלו עמדו והזנב שלו הצליף באמוק על הפרעושים. הוא טלטל את הנעל מפה לשם. חשבתי מצד אחד כמה מסכן הוא נראה ומצד שני כמה מהר הוא יוכל להוריד לי את הנעל, כששמעתי גם את עקיבא.

"ארצה! ארצה, אופל. הבחור הזה כבר לא יפגע בנו, נכון? תזכיר לי מה השם?"

אני כמעט השתנקתי כשהכלב סוף סוף הניח לי: "מר קטום, שלום. השם הוא רביד".

"אני מצטער על אופל, רביד. היא כלבה מאוד מגוננת. בוא, כנס הביתה. חדווה תכין לך עוגיות. אני מניח שבאת לעדכן אותנו בתוצאות הדיון בבקשה?"

קמתי על רגלי, בזהירות: "אני לא רעב, תודה רבה. רק עדכון כללי. חשבתי שכדאי לתת לך פנים אל פנים".

הוא הושיט לי את ידו ואני קם ועוקב אחריו, תחילה לכניסה לבית, לגרם המדרגות לקומה השנייה, לירידה בחזרה לקומה הראשונה, ולקח עוד רגע, מטושטש למדי, עד שאני מבין שהוא לא לוקח אותי שוב לסלון. הוא הוביל אותי מאחורה, לגרם המדרגות למטה, אל המרתף שאליו רציתי להגיע מלכתחילה. הסתכלתי ביד וראיתי שם את סימן הדקירה. הוא ידע שאין טעם לפתות אותי בעוגיות.

"בוא, שב", הורה לי עקיבא ואני מצאתי את עצמי קורס על כיסא מרופד, סמוך לקיר, כשאופל שומרת עלי.

"אתה יודע מה זה?", שואל עקיבא קטום ומצביע על מכונה במרכז החדר, מוארת בפלואורסצנט חלש: "לא תיארתי לעצמי. זאת מכונה לקליית גרעינים, רביד, אחת הראשונות מסוגה בעולם. לאבא שלי היה עסק ממש פה ליד. לא הכי מצליח, אבל הוא שרד לא מעט שנים. סגרנו אותו כשפתחו את המסעדות באזור התעשייה".

הוא לבש כפפות לטקס והחל לנקות את המכונה באמצעות מטלית: "אני בדרך כלל מפעיל אותה רק כשיש מי שמוכן לשלם על זה, או מאיים עליי, אבל אתה תהיה מקרה יוצא דופן. לא בכל יום מישהו פולש לבית שלי פעמיים".

אני רוצה לומר משהו, אבל שום חלק בגוף לא זז.

הוא ממשיך: "אל תדאג, אתה לא תהיה בהכרה. זה הרבה יותר קשה לביצוע כשמתפתלים וצורחים, ולדעתי גם פחות טעים. כשנסיים, נארוז הכול יפה-יפה וניתן לך לנוח בחצר. אני צריך רק שתעשה דבר אחד: צ'ק אין בפייסבוק. בטח אתה מאלה שעושים את זה כל הזמן. הנה, חדווה תיתן לך לבחור את המסעדה, וכולם יקנאו בך על כמה נהנית הערב, ויבינו אם מחר תאחר קצת לעבודה".

חדווה קטום השתופפה לידי, חיטטה לי בכיסים ומצאה את הנייד. מבלי לחשוב יותר מדי היא הניחה את האצבע שלי על מקש הפתיחה, נכנסה לאפליקציית פייסבוק והחלה לגלול את רשימת המסעדות בסביבה. היא הצביעה על כמה מהן מדי פעם עד שאמרה, בקול חרוך מסיגריות: "הוא רוצה את זאתי". היא הקליקה והתכוונה להתחיל בצבירת הלייקים כשהטלפון החל לזהור ולרטוט בידה. עמידתה השפופה התערערה, מה שלא היה מובן מאליו בהתחשב במבנה גופה השרירי. היא התבוננה בזעם במסך. זאת הייתה דקלה.

חדווה קטום הוציאה מכיסה מזרק קטן, דחפה את המחט לתוך ידי, לפתה את הצוואר שלי ביד השנייה שלה וירקה: "שים לב למה שאני אומרת עכשיו. אתה עונה לה שהכול בסדר, שאיזו בעיה שלא הייתה לך נפתרה. אתה אומר משהו על משטרה – אנחנו באים לקחת את החברה שלך. ברור?"

לא יכולתי לענות לה כי הלשון עדיין הייתה דבוקה בתוך הפה ולא באמת הצלחתי לנשום, רק להנהן בקושי. היא קירבה אלי את הטלפון ודקלה אמרה: "הי, אני מצטערת שלא הייתי זמינה קודם. סיפור ארוך. תראה, אני פה עם עוזי. הוא דואג לך. שמעתי שאתה שוקל לתת להם מרתף…"

"דחפורים, עכשיו", מלמלתי, וחטפתי מיד נשיכה ברגל שמאל. אולי דקלה הספיקה לשמוע את זעקת הכאב לפני שהשיחה נותקה.

מה שאני זוכר אחר כך הוא שהמכונה נדלקה, והשמיעה המהום בלתי פוסק. לאחר מכן היא כובתה שוב. נשאר רק הזמזום של נורות הפלורוסנט, וגם הוא כבה באיזה שהוא שלב. אני סוממתי שוב, ואז או שהחושך השתלט או שאני נרדמתי. בכל פעם שחשבתי שאני חוזר להכרה ויכול לזוז, אופל נבחה, ומרוב פחד נשארתי איפה שאני עד שהכול נהיה מטושטש שוב. באיזה שהוא שלב נכנסו פנסים, אני לא יודע כמה בדיוק, ואז נכנסו בני אדם. מישהו ירה באופל, ואני הושכבתי על אלונקה. הייתי אסיר תודה, הצוואר שלי התחיל ממש לכאוב, אבל מצאתי את עצמי קצת מרחם על הכלבה – אני לא הייתי נוטש מאחור את רביולי. לו היה את היתרון של להיות ביגל חמוד, אבל גם לכלבים גדולים לא מגיע גורל כזה.

"איפה היא?" שאלתי את דקלה כשחזרתי להכרה. היא הרגיעה אותי שאופל רק הורדמה. הבטחתי לה שכשאתאושש אאסוף אותה מהכלבייה. דקלה חשבה שיצאתי מדעתי.

"תראי את הצד החיובי", הוספתי: "עקיבא לא חשב להתקשר אליך קודם. הוא לא הבין שאת בכירה ממני ויכולה לאשר לו מרתף בָּמקום".

היא התכווצה: "הוא איים עלי, שתדע. נתן לי עצה נחמדה להפסיק 'להיגרר' אחריך, או שאני וההורים נקבל גם ביקור בית, עם קפה ועוגה. הוא ידע את השמות שלהם".

"זאת הסיבה שלא חזרת אליי?"

"בהתחלה, ואז עוזי אמר ששיקרת לי, והבנתי שאתה בצרות. למה הם נתנו לך לענות לטלפון, אגב?"

"זה מה שבאתי להגיד לך. יש מצב שאת וההורים תצטרכו לעבור אליי לקצת זמן".

אישוניה התרחבו והיא בלעה את רוקה: "ככה?"

"זה היה זה או להפוך את המוח שלי לפופקורן".

"אל, פשוט אל", היא הניחה יד על מותניה והביטה סביבה: "לא יודעת למה ציפיתי ממך. אני לא אמצא גופות אם אתחיל לחפור פה, נכון?"

הנדתי בראש לשלילה. אני מניח שהקטוּמים נעלמו כל כך מהר כי פחדו שמיד אענה לדקלה על השאלה והמצוד יתחיל. הם לא הבינו שאצל עובד עירייה סדר העדיפויות קצת שונה.

כל כך שונה, שמעולם לא תפסו אותם – ובאמת, למה שהמשטרה תשקיע משאבים בלרדוף אחר זוג קשישים שחשודים בשמועות ובכמה איומים לא מפורשים?

הדחפורים עצמם הגיעו רק שבוע לאחר מכן. ראש העיר כינס בינתיים מסיבת עיתונאים שבה הכריז על הקמת "קריה אקולוגית" שתורכב מבנייני משרדים לצד מעונות יום, מתנ"סים ופארק ציבורי. הוא קרא לה "המורשת של נבות חסיד", כאילו שכח לגמרי מהפרויקט בתחנה המרכזית. הארנונה הגבוהה הייתה פשוט מפתה מכדי להשקיע את כל זה בדיור לצעירים.

אחרי שהוא הפסיד בבחירות, אף אחת מההבטחות האלה לא יצאה לפועל. המועמד המנצח העדיף לעסוק בלהקים בתי כנסת. התחנה המרכזית לא שוקמה והריסות ביתם של הקטוּמים נותרו היכן שהיה לאחר שהמקום גולח, כשהן צוברות לכלוך, אבק ועוד ריחות רעים. ראיתי אותן כשנסעתי חזרה לתל אביב, אחרי שעוזי פיטר אותי. "צמצומים במחלקה", הוא אמר, תוך שנתן לי תלוש אחרון וצעצוע חדש לרביולי. הבנתי מהאופן בו השפיל את ראשו שבסך הכול רצו להיפטר ממני.

עצרתי את הרכב וקשרתי את אופל לרצועה לפני שנתתי לה לצאת אל מה שהיה פעם הבית האפל שלה. יצא לי לתהות מדי פעם איזה תפקיד היה לה מעבר ללהישאר בחושך בשקט עד לרגע הנכון – האם אי פעם התעללה בקורבנות עד למותם, או אפילו אכלה אותם? איך תגיב לקטומים, אם אי פעם תראה אותם שוב? ואם כבר מדברים, מתי נראה את דור קטום? האם הכלבה זוכרת אותו בכלל?

בין אם זכרה ובין אם לא, אחרי שטיפלתי לה בפרעושים וסידרתי לה לינה במרפסת, אופל הפכה לכלבה שונה לגמרי. היא הפסיקה כמעט לנבוח. היא הסתדרה מצוין עם רביולי, למרות שהדבר הכי קשה שהפצפון הזה עבר בחיים הוא קצת סבון בעיניים. היא אפילו רחצה אותו בעצמה לפעמים. היא גם מלקקת אותי כשאני קם בבוקר, והיא ממש לא אוהבת להישאר לבד בחושך.

חשבתי שתתחיל לרחרח את הריסות הבית. אולי זה היה מזכיר לה את בעליה הקודמים. אבל אופל ניגשה ישר לחצר, רחרחה את האדמה ואז הרימה את זנבה ונבחה בתוקפנות.

"אוקיי, אוקיי, את צודקת", הוצאתי את הטלפון וחייגתי. כשנטי ענה, יריתי: "אהלן. נכון אמרת לי שאף פעם לא מצאתם את הגופות?"

לפחות שיהיה כאן נדל"ן למתים.

אודות אור זילברמן

אור זילברמן היא עורכת חדשות שעובדת כיום בהייטק, ומפרסמת את פרי עטה בבלוג האישי שלה, "מליצה". סיפורהּ "למטרות שלום" ראה אור באסופה "היה יהיה" של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות מתח ובלשים עם התגים , . קישור קבוע.

תגובה אחת על "ארץ אוכלת יושביה" – סיפור מתח מאת אור רוזנברג-זילברמן

  1. מאת אלמוני:‏

    חד וקולע, נהנתי לקרוא

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*