אגרוף גדול מאוד – על "אגרוף קטן" של נעמה ארז

דן אלבו (שבימים אלה עולה לאקרנים סרט תיעודי  בשם " אהבה מתרגשת לבוא" שבו הוא מעורב כתסריטאי  על המשוררת מירי בן שמחון)  מנתח בדקדקנות את יצירתה השירית של נעמה ארז, משוררת ועורכת כתב העת לשירה "נתיבים"

מאת דן אלבו

ניתוח ספר השירה "אגרוף קטן" \ נעמה ארז (הוצאת "נתיבים", 2016)

Image result for ‫נעמה ארז‬‎

"אגרוף קטן", ספרה החדש, השביעי במניין ספריה של המשוררת נעמה ארז מציע ויתור כמעט סגפני על פרטים מיותרים בדרך למהותה הראשונית של הצורה. הספר נזירי במובן זה שהוא זונח במודע מרכיבים צורניים הכרוכים בפרובוקציה, אקלקטיות, היסחפות דתית אקסטטית, דקורטיביות, או צעקנות היפסטרית, ויוצא ממעמקי תחושותיו של מי שרחק מרצונו, מהמולת החיים. ההומור והאירוניה מצילים את הספר מכובד מעיק, אלה משוטטים בהיתוליות כמו ילדותית, בין רבות משורותיו. המשוררת שחה בישירות בדברים הרציניים ביותר ועם זאת היא לא לוקחת את עצמה ברצינות יתרה, מכל מקום, לא עד כדי אובדן קשר עם המציאות.

לצד הלך נפש מהורהר ועגמומי הנוגע לעתים במלנכולי, מעל  שירי הספר משוחה ענווה של מי שמביט על החיים בכלל ועל חייו בפרט מהסוף אל ההתחלה. המוות והחיים נוכחים בשיריה ללא מורא. אכן כדבריה, "צריך מזל כדי לחיות / ויותר מזל כדי למות" (עמ' 27).

החיים בסופו של דבר, הם חלקיקי קיום ורגעים, שניתן לחלוף על פניהם בשוויון נפש ובהתעלמות כמו-אוטיסטית או לחוות אותם, לגעת בהם בחמימות בכף היד, ולהתבונן בהם במלוא צבעוניותם האנושית ומורכבותם. רגעים מינוריים מזינים רבים משירי הספר, למשל: "בבית המרקחת / מספק לי אבו מוח / את כל התרופות הנדרשות / ושואל אם אני מכירה./ אני אומרת לו מתוך סקרנות, מהו שם המשפחה שלך? / והוא עונה לי. / מח זה בעברית הוא אומר. / כנראה היה אחד מאבותיך חכם, / אני צוחקת, ומרגישה איך כל הגוף שלי מתרחב ומתפשט / והוא מחייך אלי." (שיר ללא שם, עמ' 23). דו שיח עם רוקח ערבי, בביקור בנאלי בבית מרקחת, הופך לחוויה פואטית, בזכות הנכונות של המשוררת להתעכב על פניו, על חיוכו ועל שמו כלומר על זהותו, תולדות אבותיו ותפיסתו העצמית. בשיחה אגבית זו, שמשכה לא עלה על שניות ספורות, נברא השיר.

תודעת המוות נוכחת ברבים משירי הספר בנגיעות שונות, בספקטרום רחב. ניתן לזהות בשירי הספר טווח רחב של תגובות רגשיות, הנע מחרדה בקצה האחד ועד לתחושת שלווה בקצה האחר. מהתייחסות קוגניטיבית כללית ומרוחקת למוות, ועד התייחסות רגשית ואישית של המשוררת למותה שלה ולמשמעות מותה.[1] מהשלמה עם בואו הצפוי ועד לתובנות קוסמיות לגבי שוויון בני האדם בפניו. למשל, על מותה ומות המבקר הספרותי שלה, נעמה ארז כותבת:

הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא יַצִּיל אוֹתִי

גַּם לֹא תִּשְׁבְּחוֹת הַמְּבַקֵּר

אֲשֶׁר מְבַקֵּר וְהוֹלֵךְ וּמְבַקֵּר

בְּבִקָּרְתּוֹ יַכְתִּיר מְשֹׁרֶרֶת אוֹ יְגַלְגֵּל אוֹתָהּ

אֶל עֶבְרֵי פִּי הַפַּחַת אוֹ הַשַּׁחַת,

הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא יַצִּיל אוֹתִי

וְגַם לֹא עוֹרֵךְ הַמּוּסָף הַסִּפְרוּתִי.

נִתְגַּלְגֵּל יַחַד לְאָבָק בְּאוֹתוֹ בֵּית הַקְּבָרוֹת

עַל שִׁלְדּוֹ יַצִּיבוּ שֶׁלֶט מֵאִיר עֵינַיִם:

"פֹּה נִקְבַּר הַמְּבַקֵּר וְהָעוֹרֵךְ הִסָּפְרוּתִי הַנִּכְבָּד"

וְעַל שִׁלְדִּי לֹא יַצִּיבוּ שִׁיר.

המוות בוא יבוא. אפילו שירה אין בכוחה להציל מפניו. איזה פלא, המוות מביס אפילו את המבקר הספרותי, על אף כוחו, עוצמתו ופגיעתו הרעה. באותה רוח צינית היא כותבת על מבקרת הספרות המבקשת למכור ספר שהגיע לידיה חינם כדי להרוויח כמה פרוטות. כאותו מבט סרקסטי-פילוסופי של אן סקסטון בשירה "שלושה חלונות ירוקים" על מה שאין היא רואה או זוכרת, "שכחתי את שמותיהם של המבקרים הספרותיים", אכן כבשירה של אן סקסטון, אף כאן, בשיר "שיר מחאה מנוקד" (עמ' 39), תודעת הזמניות והמוות מביסה אפילו את המבקרים הספרותיים.

Image result for ‫נעמה ארז‬‎

"ומה לי, משוררת זקנה ולכל זה?"[2] שואלת ארז את עצמה, מה זה משורר? אי הבהירות המתלווה להגדרה עצמית זו, לצד הזיהוי המובהק של האני עם הוויה זו מזינים את השיר "דמות": שואלים אותי מי את. / אני מגמגמת: / נכון, אני כותבת שירים / אבל מי יושבת מאחורי הראש? / העברית דלה / מלהכיל אותה / או את ההוויה שבה היא / מופיעה ונעלמת. (דמות, עמ' 19).  נעמה ארז בפתיח לספרה כותבת "מילים בוראות אשליה הרחוקה מן החוויה." מצד שני, עם כל דלותה של השפה האנושית, ללא מילים אין אפשרות לתעד את חווית הקיום או להנציח את הרגע. מוזר שעיסוק זה כל כך נחשק, בעיני כותבי שירים. מבט אירוני בהוויה זו מניע את השורות בשיר, "שירים למתי מעט". "אני כותבת שירים למתי מעט אשר קוראים שירים / ולמעטים שבהם הקוראים את שיריי" (עמ' 11). ובמקום אחר היא כותבת " אני לא המילים שאני משתמשת בהן" (יכולתי להשתגע עמ' 24). מצד אחד, שירה מצריכה עיסוק כלשהו במילים, מצד שני, מילים הן אך אשליה, ואולי אפילו ביטוי לא מודע לאימפוטנטיות פסיכולוגית[3] שמא זו הסיבה שבגינה אין לנעמה ארז דחף לכתוב שירים? (עמ' 83).

לשונה של נעמה ארז, בספר זה, היא רזה ורחוקה מראוותנות. לשון הספר אינה מרחיקה משפת דיבור ועם זאת, זו לשון הכרויה מאותם עומקים שעמם מוות וחיים אינם חוששים עוד לאחוז זה בידו של זה. לא קל להביט בעיניים פקוחות בסופך או לגעת בצער ובתחושות האין-אונים של אדם יקר ההולך למות. שירים אחדים בספר עוסקים בחוסר-אונים המתלווה לזקנה[4] המבט של מי שרואה את אמו או אביו מביטים במוות, אינו קל יותר ממבטו של מי שרואה את מותו קרב והולך. מעלתה של השירה נעוצה אולי בכך, שהיא מאפשרת לפחדינו מן המוות להסתתר במלים שלנו, כאילו היו יקום נשגב, נפרד ומרוחק שאין לו ולנו, דבר ולא חצי דבר במשותף. כבר בתחילת מסעה הפואטי מודעת המשוררת למגבלותיה של השירה להיות תחליף לחוויית הקיום. "מילים בוראות אשליה, הרחוקה מן החוויה" ועם זאת, עוצמתן טמונה בקיבולת האין סופית שלהן, הן עמוקות דיין כדי לשמש מקלט נוח, גם לחרדותינו מהמוות. שירה ככל תחום אחר בחיים, אינה נקיה מקנאה, שנאה ותאווה. ביקום יש די מאלה לכולם, ככל הנראה. "משוררת / צריכה דברים אחרים: / משוררת צריכה כתפיים / משוררת צריכה שדיים / משוררת צריכה לכתוב זין / בשלוש הטיות שונות בשירים" (עמ' 40). בהמשך היא כותבת ברוח צינית "משוררים מעולים בלהזדעזע" (עמ' 51).

החומרים הפואטיים הקשים, שמהם עשוי הספר, אינם מצליחים להעכיר את צלילותו האסטטית. מול ההתרחשות החד פעמית, הסנסציונית העוברת את מסך הטלוויזיה על כל מאפייניה הספורדיים, הדילטנטים והקונטרוברסליים, בסופו של דבר מצויה ההתרחשות העל זמנית הקוראת תיגר על האופטימיזם המסולף, המניע את תרבות הצריכה, את תרבות הרגע, ואת הסגידה של החילוניות לתרבות האושר המדומה. בשיר "זיכרונות" כותבת ארז, "יושבת מול המסך הגדול עוקבת אחרי / ילדה קטנה ההולכת לבדה בשביל.. הזיכרונות שלי מתקבצים בתוך ראשי.. הרגשות נשחקו המחשבות נשכחו וכל התובנות מתלכדות לכדי נקודה אחת פשוטה:.. הבל הבלים הכול הבל" (עמ' 29).

נקודת שיא היא מחזור השירים הקרוי "מחזר מן המחלקה האונקולוגית". שכן, דרכו ניתן להתבונן בשאר שירי הספר ולראות את אותו גון צבע החסר מפלטת הצבעים, של אדם צעיר מלא תקווה ורוח נעורים. נעמה ארז, היא משוררת השמה ליבה לפרטים הקטנים. היא מצביעה בדייקנות על דברים שחומקים מין העין, מכל מקום מעינו של מי שכלוא בפרגמנטרי, בחולף, ברגעי, ובעכשווי. להיות מודרני כפי שאמר יונג פירושו 'להיות מודע לגמרי את ההווה' מצד שני, תרבות האד-הוק, משמיטה כל אפשרות להיווצרותה של פרספקטיבה, או מבט אקסוגני על הדברים. בשיר "ההצגה הכי טובה" אנו קוראים: "גם כאן יש חלוקת תפקידים: / הנה נגיעה מלכת חדר ההמתנה / מנהלת את גופה בחן / של מי שיודעת שמגיע לה הכל. / והנה זאת שמספרת  בקול / על הכימותרפיה האחרונה שלה. / הגרורות הגיעו עד הכבד, אבל היא מתמודדת. / והנה זאת המתוקתקת. / היא לא תצא מהבית מבלי להשלים קווי מתאר סביב עיניה / ויש גם זאתי עם הספר ביד, / שימות העולם, אבל היא תקרא עוד שורה / ועוד מילה ודי / ויש גם משוררת". (ע 64) נעמה ארז מודעת לתפקיד השירה בחייה, עובדה זו נוכחת לכל אורכו של הספר. לכל אורכו היא מזהה את עצמה כמשוררת, ועם זאת רואה בנתון ביוגרפי זה לפרקים סוג של הוויה נטולת מובן ותכלית.[5] בשורות שצוטטו קודם נאמרים הרבה דברים, ובעיקר עובדה שקשה לומר אותה: אך חייבים לומר אותה והיא: בכל צער גדול ככל שיהיה, יש ביטויים צורניים, טקסיים ותיאטרליים, ויש מחוות ומילים שאינן יכולות לומר דבר. ודווקא בשל כך, יש פיתוי לגלוש אל הדקורטיבי, לאותה תפאורת-צער מלאת קולות נהי ובכי, הנוגעת בנקל במלודרמה. "אגרוף קטן", מהווה אנטיתזה לפיתוי זה. בספר מצאתי, משקעים ממגילות-החכמה המקראיות, חכמת הקבלה והזן, פרקים ביוגרפיים, ובעיקר זן מסוים של רוגע, ריחוק, שקט מאופק ושירים ענוגים, המזכירים נביעת מים ממעיין בכרם סמוך.

Image result for naama erez

ראו עוד מאמר ניתוח על יצירתה של נעמה ארז:

אגרוף קטן בנשמה: שמעון רוזנברג על נעמה ארז

כתב העת "נתיבים" בעריכת נעמה ארז


[1] למשל בשיר, נקודת ראות בעמ 20, נעמה ארז מסיימת את השיר בשורה "ואם אעלה אל אלוהים -"

[2] שיר ללא כותרת, ע 27

[3] מה הכוח של המשוררים מול הפתולוגיות הסדיסטיות / של הנרקיסיסטיים בעלי החרבות / ומה הכוח של המשוררים / מול מלים, מלים מלים. (ע 34)

[4] התעוררות ע 78,  לא שיר, גזענות ע 59

[5] למשל בשורה: ומה לי, משוררת זקנה, ולכל זה? (ע' 27)

Image may contain: 1 person

נעמה ארז

אודות דן אלבו

דן אלבו הוא משורר, היסטוריון, וחוקר תרבות. אלבו ייסד וערך את כתב העת שֶׁלֶם בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים" על שירת מירי בן-שמחון. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. שיריו תורגמו לאנגלית, ספרדית, וצרפתית. בין היתר תרגם מסות של הפילוסוף רולאן בארת מצרפתית לעברית, כמו כן תרגם שירים ונובלות של יוצרים שונים מצרפתית לעברית. בארבע השנים האחרונות השתתף כתסריטאי בהפקת סרט על חייה של מירי בן שמחון עם הבמאים דוד בוגנים וישראל וינקלר.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

תגובה אחת על אגרוף גדול מאוד – על "אגרוף קטן" של נעמה ארז

  1. מאת אלי אשד:‏

    היום, 3 באוקטובר, בסינמטק בתל אביב, בשעה 21:00 בערב יוקרן הסרט התיעודי "אהבה מתרגשת לבוא" על המשוררת מירי בן שמחון שאותו כתב ד"ר דן אלבו וביים אלדד בוגנים .מחר יוקרן הסרט בסינמטק ירושלים .
    הציבור מוזמן.
    דף הפייסבוק של הסרט הוא כאן :
    https://www.facebook.com/miribensimhon/

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*