2084: העתיד בעיני סופר אלג'יראי

"יקום תרבות" פותח בפרויקט שמטרתו תיאור ודיון של יצירות מדע בדיוני שונות, שנכתבו בידי סופרים ערבים ומוסלמים לאורך ההיסטוריה,בעבר ובהווה , כדי להבין טוב יותר את הדרך שבה רואים שכננו הערבים והמוסלמים את העתיד.

בתחילה נעסוק ביצירות מסוג זה שתורגמו לעברית. הציבור מוזמן לשלוח לנו רשימות ומאמרים גם לגבי יצירות שלא תורגמו לעברית. ראו הודעה מפורטת על כך כאן.

נפתח אפוא בתיאור של המבקר הספרותי משה גרנות על אודות ספר חדש יחסית בנושא, שכתב סופר אלג'יראי – "2084 – סוף העולם".

תקציר הספר – גב כריכה:

ספק־משל ספק־חזון אפוקליפטי
על עולם עתידי המבוסס על שכחה ועל ציות לאל אחד.
כל מחשבה אישית אסורה. מערכת פיקוח משגיחה על
התושבים בכל מקום ובכל עת. באופן רשמי, כולם חיים
באושר תחת אל אחד ואמונה אחת. אבל אַטִי מתחיל לפקפק
באמת הנכפית עליו. הוא פותח בחקירה באשר לקיומם של
אנשים שחיים מחוץ לאימפריה, בשוליים, ולמעשה מעלה
את האפשרות לחיות חיים ללא דת וללא אמונה.
סנסל, מהקולות החשובים והבולטים בספרות העכשווית, מגולל
סיפור משולח רסן, מלא בהמצאות מצחיקות ומטרידות, והולך
בעקבותיו של ג’ורג’ אורוול במטרה לחשוף את האלימות
והצביעות של הקיצוניות הדתית המאיימת על הדמוקרטיה.
"'2084' מציג את הטוטליטריות הדתית כפי ש־'1984' של ג‘ורג‘
אורוול הציג את הטוטליטריות הפוליטית: היעלמות החירות,
הרס האינדיווידואליות. ספר מרשים, מרשים מאוד, שלערכו
הספרותי נוספת קריאת אזהרה.“
ברנאר פיבו, Le Journal du Dimanche
"הוא רומן ספרותי יפהפה והצלחה עצומה." Lire
"הרומן הזה ירדוף אתכם זמן רב. טקסט אפל, מחוספס, מדויק
עד סחרחורת." Le Point
בואלם סנסל, יליד 1949 , הוא מהנדס ובעל תואר דוקטור
בכלכלה המתגורר באלג‘יריה. '2084', הרומן השביעי שלו,
עורר סערה ציבורית גדולה ונמכר ביותר מרבע מיליון עותקים
בצרפת. זכויות התרגום שלו נמכרו ל־21 מדינות.

כתיבה דיסטופית מחייבת הגיון פנימי – על ספרו של בּוּאַלֶם סַנסַל, "2084 – סוף העולם"

מאת משה גרנות

Image result for 2084: La fin du monde

ההקצנה האסלאמית השולחת זרועותיה המבהילות בארצות האיסלאם עצמן, ובעולם המערבי, מעוררת דאגה עמוקה בכל מי שתרבות וחירות יקרות לו. למרות הטרור שהאיסלאם הרדיקלי משליט כלפי מאמיניו, יש כבר לא מעט מוסלמים היוצאים חוצץ נגד האכזריות והבערות שאינספור הכנופיות האסלאמיות המטורפות מבקשות להשליט על "דאר אל איסלאם" ועל "דאר אל חרב" – "הכופרים" כולם.

Related image

כפי שהחשש מפני הטרור הקומוניסטי יצר את הדיסטופיה "1984" של אורוול, כך מאורעות הדמים שמחוללים האיסלאמים הקיצוניים גרמו למישל וולבק לכתוב את ספרו "כניעה" (בתרגום עברי בהוצאת בבל, 2015), המתאר הליך  פוליטי רשלני שמובילה לשלטון איסלאמי בצרפת.(ספר שעליו ראו מאמר מקיף של יובל גלעד ב"יקום תרבות ")

גם אצלנו נרתעים ממה שמכונה "נוער הגבעות" המטורלל, המבקשים להביא את המשיח בדם ואש, וישי שריד כתב דיסטופיה בשם "השלישי" (עם עובד 2015), המתארת אופציה של כניעה להזויים אלה, הקמת בית המקדש השלישי, והסוף הנורא המתחייב.

"2084 – סוף העולם" של בואלם סנסל, סופר אלג'יראי, זכה לשבחי הביקורת בצרפת, והיה לרב-מכר ב-21 מדינות, ואני מודה שממש לא ברור לי על מה הרעש וההמולה בעניין ספרו. הספר איננו מתאר עולם איסלאמי עתידי המטיל טרור על אוכלוסיית העולם – הוא מתאר דת חדשה לגמרי, שחוץ מהרצחנות שלה ודרישת הכניעה של חוקיה – אין לה הרבה משותף עם האיסלאם. אדרבה, בהרבה פרטים ההוויה המתוארת בספר דומה יותר להווי גולאגי של ברית המועצות, שכידוע חלף מן העולם לפני 36 שנים.

הגיבור הראשי של "2084" הוא אַטי, חולה שחפת שבדרך נס החלים ממחלתו, אף על פי שהוא נשלח לסנטורים בסין, מקום מזוויע, שרוב שוכניו מתים, שרופא מגיע פעם בחודש, ולא מדבר עם אף אחד, ולא מרפא אף אחד. אטי חוזר לעירו קודסאבאד, בירתה של המדינה העולמית אביסטאן. הבירה הזאת היא ענקית, וכדי להגיע מאחת השכונות אל מרכז הממשלה – יש ללכת שלושה ימים. תוך כדי תיאור חזרתו של אטי לשכונתו (לתושבי אביסטאן אסור לעזוב את השכונה – וזה מתאים, כאמור, לשלטון הקומוניסטי), מסתבר לקורא איך מנוהלת המדינה אביסטאן: ובכן, המנהיג הדתי הבלתי מעורער (וגם בלתי נראה) הוא אַבִּי. הוא הגה את הדת החדשה, היחידה המותרת, שדורשת כניעה מוחלטת ומלחמת חורמה בגאוותנים ובכופרים. הוא "הנציג" של האל היחיד יולה, ועל כל התושבים להילחם בשטן ששמו באליס.

אבי כתב את "גקאבול" שהוא ספר הקודש של הדת, שכל מאמין חייב לדעת בעל-פה פסוקים ממנו, ולהתפלל 9 פעמים ביום בבית תפילה המכונה מוקבה, וכהן הדת המקפיד על תפילות המאמינים הוא המוקבי. השפה הרשמית היחידה במדינה היא "אבילאנג" (שפתו של אבי). כל המאמינים לבושים בלבוש אחד בשם בורני, הנשים לבושות בורניקאב מכף רגל ועד ראש (אחד הפרטים הבודדים המזכירים את האיסלאם). צבעי הבורני, והסרטים שעליהם, מצביעים על מעמדו, דרגתו ועושרו של הלובש. מדברים בסתר על ביגיי  (big eye), אך מי שמעז להגות מילה זאת  - נשפט למוות – הוא, משפחתו וידידיו. לפי האמונה מתהלכות בין הבריות "ויאים", מעין רוחות רפאים, שמרגלות אחרי התושבים, וחודרות אפילו למחשבותיהם.

מסתבר שנותר גטו של כופרים, הסוגדים לבאליס (במקום אחר כתוב שהם סוגדים לחורוס בעל דמות הציפור, מן הסתם, על פי המיתולוגיה המצרית), המכונים מומים. הם סגורים בחומות ענקיות, מסביב מוקשים ושומרים חמושים, מכ"ם, כלבים טורפים, אבל יש מנהרה שבה גילדות של סוחרים חודרות פנימה, מביאים סחורה, ומקבלים בתמורה כל מיני חפצים מהעולם שחרב. המומים חיים בהסגר, בתוך ערימות אשפה ענקיות, חייהם הם זוועה אחת גדולה, אבל הם מסמנים גרפיטי על פנים החומה בצואה, שבה הם מגדפים את יולה ואת אבי. המדינה מפציצה מדי פעם את המקום, אבל זה לא מפריע להם לבלות בפאבים (!). הקורא המבקש הגיון פנימי בתוהו ובוהו הזה – לא ברור לו מדוע המדינה שהחריבה את העולם הישן (שהיה מצויד בפצצות אטום!), משאיר את הגטו, ולא מחסל אותו. ואם היא מבקשת לבודד אותו – איך זה שהשלטון, שכל אחד מתושביו הוא מלשין בכוח החוק -  איננו יודע שיש מנהרה שעושה צחוק מכל החומות, המוקשים, המכ"ם, הכלבים הטורפים והחיילים? – למחבר הספר פתרונים.

מתברר ש-2084 היא השנה בה זכה אבי להארה שבעקבותיה קמה אביסטאן בשלוש מלחמות  קודש נוראות שבהן נהרגו מיליונים רבים, והארץ הייתה גדושה בגוויות. גילדות רבות נרתמו לקבור ולשרוף את המתים. אחת התופעות שהשלטון מעודד הוא שיירות צליינים אל מקומות קדושים. השיירות האלו גומעות מרחקים אדירים, רבים מעדיפים למות בדרך, וזה נחשב למות קדושים. הצליינים מצליפים עצמם בשוטים (שוב, דמיון מה לחג העשורא השיעי) ושרים עד אובדן ההכרה.

מדברים הרבה על אויב שמעבר לגבול, אבל למרות ששיירות של חיילים נרצחות באכזריות בהרים הגבוהים – הטענה הכללית היא שכל העולם הוא אביסטאן, והשלטון המציא אויב, כדי שיהיו מתנדבים להיהרג למען המולדת, ואף לשמש כפצצות חיות נגד אויב זה. מי שעורק מהצבא מוצא להורג באצטדיון. הספר גדוש תיאור ההוצאות להורג ההמוניות של מאות ואלפים באצטדיונים – סקילות, עריפת ראשים, קריעת אברים, האכלת כלבים בבשר ההרוגים – כל זה כשההמון מגיע לשם כמו אל הצגה. עוד מההווי של המדינה: ברית לגברים וכריתה לנשים, מכות לילדים והצלפות לנשים (אולי בעקבות סורה ד' 39-38 בקוראן המרשה להכות נשים…).

באטי מתעוררים הרהורי כפירה – הוא היה פעם מלשין בעצמו על כופרים ולא נאמנים לדת (הספר מתאר מנגנונים רבים של בילוש וחקירה אחרי כל התושבים, בלי קשר לחשד כלשהו – כל תושב עובר סדרה של חקירות, שמובילות לא פעם אל הגרדום). הוא נזכר שבמבצר שהיה בו סנטוריום הייתה כתובת "1984" (יש בספר עוד רמזים לספרו של אורוול; ראו עמ' 213), כלומר היה משהו לפני 2084, למרות שהדת החדשה מחקה כל זכר לתרבות קודמת ולהיסטוריה קודמת. בדרך הוא פוגש את נאש, פקיד גבוה וארכיאולוג רשמי, שהגיע בעקבות שיירת צליינים לכפר, שבו קפאו החיים הקודמים. הוא מבין שהייתה תרבות קודמת, וכי הדת שכביכול אבי הביא לעולם בהארה ב 2084 – הייתה קיימת הרבה לפניו. אבל השלטון הדתי מעלים את כל מי שידע משהו על הכפר, כולל את נאש, וממציא סיפור שכביכול הכפר הוא תחנה בדרכו של אבי אל ההארה, ולכן הכפר יהיה אתר קדוש ויעד לצליינים.

אטי מתחבר לקואה (נכד של כוהן דת מטורף שזכה לכבוד גדול על קיצוניותו), ולשניהם יש הרהורי כפירה. במסמכים מזויפים הם מצליחים להיכנס דרך המנהרה אל הגטו (היגד הזוי לחלוטין – הרי הגטו הוא טאבו!), ואחר כך, שוב במסמכים מזויפים הם הולכים (3 ימים) אל מרכז קודסאבאד, שם מצוי האַבִּימֵם, מקום ממשלתו של אבי, הכיעבה, פירמידה ענקית בה עובדים עשרות אלפי פקידים, וליד המתחם הזה מצויה כיכר ענקית, בה מתגודדים המוני אנשים: מבקשי עבודה, צליינים, מתנדבים לצבא, אסירים, מתנדבים להיות פצצות חיות.

Image result for 2084: La fin du monde

סביב האבימם יש חומה ענקית, ושוב שמירה הדוקה כמו סביב הגטו, אלא שכל אדם יכול לספר לשני המפקפקים באמונה, שניתן לחדור פנימה דרך "חור העכבר", מין מנהרה כזאת שדרכה נכנסים פנימה סוחרים המביאים ירקות ומזון אחר, ומקבלים תמורתם מסמכים מידי הפקידים הקונים את המצרכים – חוסר הגיון פנימי מוחלט: אם "חור העכבר" ידוע לכול – מה טעם בחומות ובשמירה הקפדנית? ולא רק זאת, מתוך האבימם יוצאת מנהרת מילוט (במקרה של הפיכה) אל תוך הגטו!

בכך לא מסתיימים האבסורדים הפנימיים של העלילה: אטי וקואה מחפשים את נאש (שכאמור, חוסל על ידי השלטון, בטענה רשמית שהתאבד), ובמוקבה מפנים אותם לטוז, איש עשיר מופלג, שיש לו ארמון מבוצר, ובתוכו מוזיאון של שרידים מהעולם הישן של המאה העשרים. הכתוב מרמז שהוא חיקוי ללובר הפאריסאי (!).

טוז מקבל את השניים תחת חסותו ומחביא אותם בתוך מחסן הנמצא בתוך שכונת עוני. השניים יוצאים ביום תשיעי ממחבואם כדי לראות את אבימם, את הפירמידה הענקית ואת הכיכר המלאה המונים ביום ובלילה. היציאה הזאת גורמת להלשנה, ואטי ניצל בעור שיניו (קואה נהרג). טוז, ואחיינו רם, שניהם עשירים מופלגים, מעניקים לאטי חסות, וחושפים בפניו באריכות את הרהורי הכפירה שלהם (בעולם של טרור כשאב איננו סומך על בנו שעלול להלשין עליו בפני ועדות החקירה – איך הם חושפים את מחשבותיהם בפני זר מוחלט?!).

בביתם של טוז ורם מתוודע אטי לפריטים שאין למצוא באביסטאן: כיסא, שולחן, ציורים, ספרים, חפצי נוי, שוקולד, גבינה, סיגריות, טבק. יחד עם זאת, הספר מזכיר שאבי כתב את ספר האמונה – הגקאבול, שהכול חייבים לצטט ממנו. יש הכותבים תיזות ומחקרים (עמ' 183-182), אטי מדבר על סרט (עמ' 160), על הולוגרמות (עמ' 163). מדובר על עותק מודפס בסטנסיל (עמ' 223), ובכלל הספר מלא וגדוש בתיאורים של מכוניות מפוארות לעשירים, מסוקים, צלחות לויין, מצלמות מכ"מים.

מילא הסתירות האלו, אבל הספר מלא וגדוש בחזרות, בפרטנות מעייפת (שני עמודים וחצי על תיאור הבורני – הלבוש המסורתי – עמ' 134-132). יש בספר אינספור שמות של גיבורי משנה וסטטיסטים שעל פניהם הם נראים מיותרים ומעייפים. "לה מונד" כתב ש"חובה לקרוא". נראה לי שממש לא: הערך המוסף מזערי, והטרחה גדולה.

ראו גם:

פרק ראשון מהספר "2084"

בואלם סנסל בוויקיפדיה

ריאיון עם בואלם סנסל

בואלם סנסל מזהיר מהשתלטות איראנית על עולם האיסלאם

המבקר אריק גלסנר על "2084"

סוף העולם לייט: דוד רוזנטל על "2084"

פרויקט המדע הבדיוני הערבי -המוסלמי: קריאה למאמרים

Image result for 2084: La fin du monde

אודות משה גרנות

בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, מדע בדיוני עם התגים , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*