תוצאת תמונה עבור מטעם יצחק לאור גיליון 1

פרק נוסף מספרו של חוקר השירה העברית עמיר סגל על השיר הפוליטית – והפעם על כתב העת הספרותי השנוי מאוד במחלוקת “מטעם”, שערך משורר ומבקר שנוי במחלוקת, יצחק לאור

הפרקים הקודמים בספר:

המגמה האנטי-פוליטית בשירה הישראלית

שירת המחאה והייאוש – המגמה הפוליטית בשירה הישראלית

מאבק המשוררים על השכר

עברית קשה שפה: המאבק כנגד השפה

זמנו של “מטעם”

מאת עמיר סגל

הגיליון הראשון של כתב העת “מטעם” יצא בחורף 2005, כמעט במקביל לכמה כתבי עת אחרים, משמעותיים לעולם השירה ולשיח על פוליטיקה, מחאה ושירה. “מטעם” יצא במקביל לכתבי העת “מעין”, “הו!” וכן “דקה” והיה חריג ביחס אל שאר כתבי העת בכמה מובנים. האחד, כתב העת הוגדר בתור “כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית”; השני הוא עורכו של כתב העת, יצחק לאור, שהיה מבוגר משמעותית מעורכי ומקימי שאר כתבי העת; השלישי הוא הבחירה הסגנונית של כתב העת שהיה, אכן, מוקדש לשירה פוליטית, מסות בענייני השעה אך גם לדיוני עומק על השירה העברית (דיוני עומק בהם הפוליטיקה נכחה במנות גדושות) וכן שירה לירית לרוב. השלישי, מטעם יצא בתכיפות קבועה וגדולה לכתב עת ספרותי ישראלי, של אחת לשלושה חודשים. כך שלאחר שבע שנות פעילות. כשנסגר יצאו סך הכל עשרים ושמונה גיליונות.

תוצאת תמונה עבור מטעם יצחק לאור

יצחק לאור הוא אחד הכותבים הפוליטיים הבולטים של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. בחירותיו הפוליטיות והאומנותיות הביאו אותו לשלל חיכוכים עם הממסד הישראלי ולשלל שערוריות. בשנת 1972 ישב בכלא הצבאי לאור סירובו לשרת בשטחים. בשנת 1973 הורשע בבית דין צבאי בקיום הפגנה מול הכפר הערבי עקרבה, כנגד הכוונה להקים בו התנחלות. בשנת 1983 שירו “חייל טיפש אחד” שפורסם בכתב העת “סימן קריאה” הביא לתגובות נזעמות בעיתונות. השיר “המנון לגוש” שהופיע שם גם כן, וכלל את המילים “את חג חירותנו יום המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטינים” המזכיר את הלילות הדם כנגד היהודים, הביא לתגובות חריפות עוד יותר. בשנת 1985 מחזהו “אפרים חוזר לצבא” נאסר להקרנה בתיאטרון חיפה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות, לאחר שלאור עתר לבג”ץ בית המשפט הפך את ההחלטה והתיר את הצגת המחזה.

פרשה ייחודית הייתה האשמת לאור בהטרדות מיניות שהחלה בפרסום באתר “העוקץ” בשנת 2010 על ידי אשכר אלדן-כהן בשם “על האונס” על אונס שעברה על ידי גבר שהכירה, מבלי לציין את שמו של לאור. תוך כמה ימים העובדה כי מדובר בלאור עשתה לה כנפיים, תחקיר מקיף על לאור פורסם בתוכנית הטלוויזיה “המקור”, שבה סיפרו מספר נשים כי סבלו מהטרדות מיניות מצדו, ונטען כי פוטר מבית הספר “סם שפיגל” בעקבות האשמה בהטרדה מינית מצד סטודנטית. למרות תלונה למשטרה מצד אשכר אלדן-כהן לאור לא הואשם משום שחל עליה חוק ההתיישנות. לאור טען במאמר שפרסם כי זו “עלילת דם”. השמועות וההאשמות השונות כלפי לאור לא שככו. וכך בשנת 2014 כשבחרה ועדת פרס לנדאו של מפעל הפיס להעניק את הפרס ללאור לחץ ציבורי רחב התעורר (גם אני פרסמתי מאמר שבו הבעתי התנגדות למתן הפרס ללאור) ובעקבות הלחץ והליך הבדיקה שנקט דירקטוריון הפיס, בוטלה זכייתו של לאור בפרס, אם כי בהמשך תבע יצחק לאור את מפעל הפיס וזכה בפיצוי של 40 אלף שקלים.

כאמור, יצחק לאור הוא איש ספרות ותיק ופעיל פוליטי ותיק – ומי שלא נרתע ממאבקים ושערוריות – ועם כל יצירתו הספרותית וכל מאבקיו הפוליטיים, נראה לי כי מפעלו המשמעותי והחשוב ביותר הוא כתב העת ‘מטעם’. הן בשל איכותו של כתב העת שעלתה בהרבה על איכות יצירותיו של לאור עצמו; והן בשל הבמה שהעניק לדיון הספרותי, לדיון הפוליטי, למיזוג בין שניהם ובעיקר לצמיחת משוררות ומשוררים וקולות חדשים מעל בימתו של כתב העת ‘מטעם’.

גיליונו הראשון של כתב העת ‘מטעם’ הכיל את המאמר המשמעותי של אותה התקופה “אצלי היגייני, אזור כתיבה”, שכתבו יערה שחורי ותמי ישראלי. במאמר חד הן מותחות קו משירת הפנאי של משוררות שנות התשעים, והמייצגת העיקרית שלהן – אגי משעול (“המשוררת המובילה את שירת הפנאי” לפי ישראלי ושחורי), קו שמגדיר את אותה השירה כשירה בורגנית, שירת פנאי וצרכנות: “זה המקום שבו נבקש לקרוא את הפואטיקה של בעלוּת בית. זוהי פואטיקה של שפע וקניין; עולמה של השירה הזאת הוא חלל תיירותי, חלל מנוחה, כתיבה וייצור של תרבות עם נחת. המרחב בשיר ניתן תמיד לרכישה בידי הדוברת, וכך הוא הופך לשלה.” כתבו ישראלי ושחורי כהגדרה לאותה השירה. שירה זו כשירה שמכוונת אל רכושנות, אל צבירת רכוש ויצירת פנאי ונוחות – ושירה של “אני” נוכח כמוקד להספקת אותם צרכים: “חנויות עיצוב ואופנה מציבות ספרי שירת נשים ופמיניזם רך בתצוגה, מקטעי שיר תפורים אל תוויות הבגדים. השירה נלווית אל חוויית הקנייה ונתפסת רק כנעימה, רכה והרמונית.”

שחורי וישראלי מסבירות את הסיבה לאותה שירת פנאי בכך: “החלום על מזרח תיכון חדש, חלום אוסלו, הבטיח מפה נקייה של הארץ, מפה רחבה, שבה ישראל היא מעצמה כלכלית ותרבותית. התנפצות אוסלו הותירה מעמד שלם, שחזון הנורמליות ברח מבין אצבעותיו. הכישלון הצורב התגלגל למפה אסקפיסטית של תענוגות ופנאי, אותה מציעים הפואטיקה והמגזינים של “החיים הטובים”. במפה זו שב הכיבוש ומוכחש, וירושלים היא מתחם אוריינטלי ונינוח. שירת הפנאי משכתבת את המציאות לצרכיה, היא כותבת מתוך המִבדד, כאילו היא מצויה בעולם ונוגעת בדברים. מעטה של נוחות ושלווה עוטף את הארץ. המפה נבלעת בגוף ולשון הדיבור-מטעם הופכת לחופי פלא שמרפדים את הנפש, כפי שכותבת משעול (‘מאין נחלתי את שירי’): “‘מחסום כיסופים’ – מי אינו מכיר מקום כזה בחזהו?”

מאמר זה משמעותי משום שהוא מכיל את המאבק שלשמו יצא כתב העת – מאבק לפוליטיות של השירה, אך במקביל לשמירתה כעניין אינטלקטואלי. תמהיל מורכב שהוקפד בכל גיליונות כתב העת וגם בגיליונו הראשון שבו הופיע מאמר זה לצד מאמר, או שברי אפוריזמים, מתורגמים של קפקא, מאמר של עודד שכטר על היחס בין תרגומים שונים של ‘האתיקה’ לשפינוזה ונטיעתם בשלל הקשרים היסטוריים ותרבותיים. אך במקביל למאמרים אלו גם סיפורים קצרים ושירה, בהם הפואמה ‘שפת אם’ של מאיה קופרמן אז משוררת צעירה ובלתי מוכרת טרם פרסום ספרה הראשון.

תוצאת תמונה עבור מטעם יצחק לאור

תמהיל זה חזר בשלל גיליונות כתב העת (עם החריגים של גיליון 19 שהוקדש לחנוך לוין, וגיליון 27 שהוקדש ליצירתו של ברטלוט ברכט) והכיל מאמרים אקדמיים שנושאיהם נעים מספרות ושירה ועד לשלל הקשרים פוליטיים – ההקשרים הפילוסופיים של חומת ההפרדה, הארגונים היהודיים בארה”ב, יחסי ישראל וארה”ב, שמרנות האקדמיה בישראל, כשלי הקפיטליזם המערבי, מאמרים של חנה ארנדט על הציונות ושלל נושאים הנעים מההיסטורי אל העכשווי.

‘מטעם’ לא היה רק כתב עת ספרותי שבו שירה, סיפורת ומסות על ספרות, אלא גם כתב עת אינטלקטואלי שמאלי בו דיון עומק בחברה הישראלית, הקשריה וניסיון לחדור ולרוב למוטט את היסודות והתפיסות הנתפסות כאלו שביסוד החברה הישראלית, הציונות או האקדמיה. אם כי, למעשה לייצר כתב עת שהוא במה שמאלית-בורגנית-משכילית, כזו שנושאת את ערכי השמאל המסוים הזה.

במאמר הסיכום של יציאת ‘מטעם’ כתב יהודה ויזן מאמר ארוך בגיליון השלישי של כתב העת ‘דחק’  שפורסם ברשת במגזין “יקום תרבות ” תחת השם :”ריחה המר של הבוגנוויליה-ניתוח לאחר המוות לכתב העת “מטעם” שם כתב כי: “יכול אדם לבכר את הפוליטי על הפואטי. אך לא כתב עת לספרות. כתב עת לספרות שמבכר את הפוליטי על הפואטי הוא אינו כתב עת לספרות כי אם ביטאון פוליטי. ו”הבעיה היא שהכיבוש מוכחש” היא גם בעייתו של כתב העת ‘מטעם – כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית’, שתועפות הכיבוש מצלות על דפיו כבוגנוויליה כבירה.

המשך הביקורת של ויזן הייתה כי: “‘מטעם’ לא קם עבור הספרות העברית. הוא קם כדי לשמש במה לאנשים שרצו להגביה את רמת הדיון. אך לא את זה הספרותי. עבור אקדמאים שרצו להתבטא ולפעול מחוץ למסדרונות האקדמיה אך לא במתנ”ס. שרצו לגעת ברוח עצמה. לחוש את הרוח מלטפת את שערם. להיעשות לחוקרים ולמושאי המחקר גם יחד. חוקרים-סופרים, חוקרות-משוררות ולהיפך, המודל הכפול החדש. את כל אלו משך ‘מטעם’ לחיקו – ובלהקות. בסופו של דבר, למרות מבחר תרגומים משובחים לעילא, שאין להמעיט בערכם ובחשיבותם התרבותית, וחוברות יפות שהוקדשו לברכט, לוין ופאזוליני (שראויות לדיון נפרד ומעמיק), לא הותיר ‘מטעם’ כל חותם על הספרות העברית.  הייתה זו אכסניה זמנית, שיישרה קו עם רוח הזמן, שהעניקה מקום נוסף לחמוק בו מן הסוגיות הפואטיות הבוערות, וזו במסגרת של קהילה מדומה ותומכת, מלאת חשיבות עצמית וצדקנות בורגנית, שהתפוגגה מיד עם הסגר כתב העת ושלחה את חבריה לתור אחר בוגנוויליה אחרת לחסות בצילה.”

הבימה הרעיונית של ‘מטעם’ שאבה בעיקר מהמאמרים שפורסמו בו ופחות מהספרות. בעוד המאמרים היו המשך של השיח השמאלי-אקדמי וכינסו כותבים כמו ענת מטר, אילן פפה או דפנה בירנבוים-כרמלי. גם מאמרים בנושאי ספרות ניסו לייצג את השמאל הישראלי או להציג עמדה רדיקלית כלפי הספרות הישראלית. החל ממאמרן של שחורי וישראלי המשך במאמר של לאור על א.ב. יהושע וביקר את גישתו כלפי המזרחיות והגזענות של הסופר ובשלל מאמרים.

תוצאת תמונה עבור מטעם יצחק לאור גיליון 1

את מרכז הכובד הרעיוני שאפשרו המאמרים אפשר לראות כבר בגיליונותיו הראשונים של כתב העת. כך למשל בגיליון השלישי של כתב העת, שבו הופיעו לראשונה שיריה של המשוררת הילה להב, שהפכה למשוררת בולטת בכתב העת שאפשר את צמיחתה, שבעת שיריה לא מספקים מבט ביקורתי על החברה הישראלית, אלא מאמרים כמו “על תרבות המוות הישראלית” של ענת מטר או “בכוחות משותפים: הצבא, העיתונים וההרג ה’מובן מאליו’ בפלסטינים” של אלינה קורן הסוקר את יחס התקשורת הישראלית להרג פלסטינים ורואה בו יחס שמאפשר את אותו ההרג.

‘מטעם’ לא היה כתב העת היחיד שבימתו הוקדשה לשירה יחד עם ספרות ומאמרים אקדמיים שמסקנותיהם, הנחותיהם או הקשרם הוא שמאלי, גם כתב העת ‘דקה’ שימש לבמה כזו. אך היה כתב עת קטן יותר – בתפוצה, בזמן היציאה לאור, במספר הגיליונות ובוודאי שבהשפעתו ואף בגודלו של כל גיליון.

‘מטעם’ שימש אכסניה רעיונית לשמאל האקדמי הישראלי ובימה לתפיסות שמאל זה ממש, גם בקורת על האקדמיה נעשתה בכלים אקדמיים, וגם בקורת הספרות שרתה בחברה עקרונית זו – וכאמור, מאמר הביקורת הבולט והמשמעותי ביותר שפורסם בכתב העת – זה של שחורי וישראלי – גרס כי הבעיה המרכזית בשירה הישראלית הנשית בשנים שקדמו ליציאת כתב העת לאור היא התברגנות והיעדר פוליטיות. כך שימש כתב העת במה לשלל אמירות המבקרות את הציונות, את הכיבוש, את היחס לאחר בחברה הישראלית וכל זאת ביצירות ספרותיות, כמו גם במאמרים הסוקרים את החברה הישראלית ואת הספרות הישראלית.

תוצאת תמונה עבור מטעם יצחק לאור גיליון 1

כתב העת היה במה לשלל יוצרים, בדגש על משוררות ומשוררים שמצאו בו במה משמעותית ראשונה ובעיקר מקפצה אפקטיבית אל היותם יוצרים מוכרים. אפשר למנות בין אלו שזכו להיות משתתפים בולטים בכתב העת את סיגל בן יאיר, יודית שחר, יעקב ביטון, הילה להב, מאיה קופרמן, נעם שדות, יאיר אסולין ואלי אליהו. כל אלו יחד עם נוכחותם של משוררים מוכרים ושלל תרגומים.

מאיה קופרמן התפרסמה לאחר שחלקים מהפואמה שכתבה “שפת אם” הופיעה בגיליון הראשון של כתב העת. הפואמה הפכה את קופרמן להבטחה גדולה לשירה העברית וספרה בשם זה יצא בשנת 2007 לאחר שזכתה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם. פריצה שבאה הרבה בזכות הופעתה בכתב העת. פריצה שגובתה גם בנושאים המגדריים בהם עסקה קופרמן בפואמה שכתבה.

יודית שחר פרסמה לראשונה בכתב העת בגיליונו השמיני, סיגל בן יאיר לראשונה בגיליונו הארבע עשר. שתיהן פרצו לתודעה הציבורית מהר מאד אחר כך. ספרה הראשון של יודית שחר “זו אני מדברת” יצא בשנת 2009 ונשא את שמו של השיר “זו אני מדברת” שתאר את חוויות המוקדנית במוקד שירות לקוחות. הספר כולו הציב את שחר כמשוררת חברתית בולטת והביא לזכייתה בפרס טבע לשירה בשנת 2009. בשנת 2011 זכתה בפרס סיגל בן יאיר על ספרה “לא מעודן” שתאר לא רק את חוויות העובדת המדוכאת אלא גם סקר באריכות את חיי האם במשפחה היחידנית, למשל בשיר “חדורית”. שחר ובן-יאיר היו המשוררות החברתיות הבולטות למשך זמן רב.

תוצאת תמונה עבור מטעם יצחק לאור גיליון 1

‘מטעם’ היה יותר מכתב עת ספרותי, אך גם יותר מכתב עת אקדמי. הוא גם לא היה “כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית” כפי שנקרא על ידי עורכו ומייסדו יצחק לאור, אלא היה כתב עת לספרות ובמה למחשבה שמאלית-אקדמית-פוסט מודרנית או פוסט ציונית. המילה רדיקלי בהקשר זה נכונה לכאורה משום שהעמדות בכתב העת אכן היו והינן מנוגדות לשיח הנפוץ בישראל, אך אינן חורגות במיוחד מהשיח של הקבוצה המובחנת שכתב העת שימש לה במה – דהיינו השמאל האקדמי, ספרותי ושאיננו ספרותי.

מעטים מהמאמרים בכתב העת חרגו מהקו השמאלי, אך לא מעט יצירות ספרותיות חרגו ממנו. לא שהופיעו יצירות “ימניות”, אלא שהופיעו יצירות שהממד הפוליטי בהן מעורפל או בלתי קיים.

אותה מידה של “איכות”, או למעשה: איכות, היא העניין המרכזי שהפך את מטעם למשמעותי. איכות המאמרים האקדמיים ואיכות רבות מהיצירות הספרותיות הפכו את כתב העת לבמה משמעותית לקידומם של משוררות ומשוררים – אך למעשה הספרות, השירה והמאמרים שרתו כולם קידום של תפיסה פוליטית מחאתית של השמאל האקדמי הישראלי, כזה  המשתמש במונח רדיקלי, או פוסט-לאומי, פוסט ציוני. עמדה שתכליתה התנגדות ליסודות הציונות והתנהלות המדינה הישראלית.

אלו לעיתים באו בדמות מאמרים אקדמיים, ולעיתים בדמות בחירת הטקסטים – כך למשל נבחר ההספד של מחמוד דרוויש ליאסר ערפאת או טקסטים בהם חנה ארנדט מנבאת את כישלון הציונות ואי הקמת מדינת ישראל במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים.

במועד שבו התחיל לצאת ‘מטעם’ הייתה השירה העברית בנקודת שפל משמעותית – אחרי תקופה ארוכה של ממסדיות השירה, שוליות השירה והיעדר רלוונטיות של משוררים ושירה. אם אנשי ‘מעין’ או ‘גרילה תרבות’ ניסו לחבר את השירה “לרחוב”, ובמקביל אנשי ‘הו!’ ניסו להגיב לשוליות על ידי התכנסות אל האומנות כאומנות, ב’מטעם’ הניסיון היה מקביל לזה של תפיסת המערכת של עיתון ‘הארץ’ של אקדמאיות של עמדות השמאל והספרות. חיבור בין ספרות לאקטואליה, בין ידע, אינטלקט ואומנות לבין עמדות שמאל. קישור שהפך את האינטלקט עצמו ואת האומנות עצמה לכאלו המייצגים את השמאל המסוים הזה.

כך ‘מטעם’ היה בימת מחאה שמאלית, כשם שהיה המשך של בימות שיח קיימות באקדמיה. היו אלו בדיוק הביקורות על כתב העת. ‘מטעם’ היה כתב העת של יצחק לאור גם בהקשר זה בדיוק – מחאה אקדמית כנגד האקדמיה הישראלית (כולל מאמר שסוקר את כשלי האקדמיה בישראל), קיום בימה לספרות ושירה שחלקה פוליטית שמאלית ואחרת היא שירה שלאור תפס כאיכותית – ושי לומר שכעורך אכן נתן במה לכמה מאמרים מוצלחים במיוחד בתחום הספרות, לכמה משוררים מוצלחים וקיים דיונים מעמקים בספרות שמעטים מהם התקיימו מעל במות אחרות.

גיליונו האחרון של ככתב העת ‘מטעם’ יצא לאור בנובמבר 2011 אחרי שבע שנות פעילות ו-28 גיליונות. הבחירה להפסיק להוציאו לאור הייתה של יצחק לאור עורכו. בחירה אישית זו השתלבה היטב עם איזו רוח שנישבה בישראל לאחר המחאה של קיץ 2011, של דכדוך ואכזבה מהיכולת של מחאה להשפיע ובאופן מעניין סגירת ‘מטעם’ קרתה במקביל לסיום הוצאתו לאור של כתב העת ‘תכלת’ שניסה לאפשר שיח הגותי ימני והפסיק לצאת לאור יחד עם ‘מטעם’ שניסה לייצר הגות שמאלית.

כבימה לשירה ולספרות היה ‘מטעם’ מקדם מוצלח במיוחד של משוררים וסופרים וסקירת המשוררים שפרצו דרך דפי כתב העת מראה זאת בדיוק. כבמה לשיח מחאתי שמאלי היה ‘מטעם’ מעין בועה שאפשרה את השיח ההגותי שהתקיים באותו המרחב – אך כלל לא ברור מה השפעתו לאורך זמן. אך זאת ניתן לומר על כל כתב עת.

העובדה שעד לעת כתיבת שורות אלו לא קם המשך לכתב העת ‘מטעם’ מציגה כמה אפשרויות. האחת היא כי כתב העת היה אקורד סיום של סוג שיח שהגיע למיצוי באזור הזמן בו נסגר כתב העת ולא היו לו עוד מבקשים לאחר שהפסיק ‘מטעם’ לצאת. השנייה היא כי השיח שקיבל ביטוי בכתב העת חלחל אל מסגרות אחרות – עיתונים, אתרי אינטרנט ומוסדות אקדמיים ובהם התקיים לפני, תוך כדי ואחרי יציאתו של כתב העת לאור. השלישית היא אמירה לא על ההגות האקדמית בכתב העת, אלא על מקומה של שירת מחאה שלאחר מחאת קיץ 2011 שינתה את אופייה בצורה משמעותית – כך ממש כפי שגרילה תרבות הפסיקה את פעילותה, כתב העת ‘דקה’ חדל לצאת לאור תמה פעולת כתב העת ‘מטעם’ כשתחושת חמיצות מרחפת מעל שירת המחאה בשל מה שנתפס ככישלון מחאת האוהלים, ועל השמאל הישראלי בשל כהונתו המתמשכת של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל.

ראו גם:

אתר “מטעם”

“מטעם ” בויקיפדיה

יהודה ויזן: ניתוח לאחר המוות ל”מטעם”

תוצאת תמונה עבור מטעם יצחק לאור

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − eleven =