החלק השני בסיפור קורותיה של אשת הייטק מהרצליה שנכנסת עם בעלה בטעות לעולם אחר…

הנה לפניכם החלק הראשון של הסיפור

וכעת לחלקו השני:

לאחר ששניהם עברו את המחיצה, הם שמו לב שהם נמצאים בסוג של חדרון קטן והרוס, עם קירות מתקלפים שהדבר היחיד שהיה בו שלם הייתה המחיצה הנוזלית ממנה הגיעו. רק לאחר מספר רגעים, כשראתה אסלה שבורה באותו חדרון, אמרה זהבית “עמית, אני מכירה את החדר הזה! זה חדר הרחצה שלנו, או סוג של גרסה מעוותת שלו בתמונת ראי”.
הוא הביט שוב פעם בחדר המוזר ולאחר מספר שניות אמר “בחיי, את צודקת!”
הם יצאו מחדר הרחצה, אל תוך הבית, וגם כאן הם נתקלו בגרסה מעוותת והרוסה של הדירה היפה שלהם, כשכל סידור החדרים הפוך כבתמונת ראי. כל דלתות הבית היו חסרות, המשקופים היו שבורים, והרהיטים שהכירו, וכל כך אהבו, היו מנופצים ופזורים לכל עבר. כל חלונות הבית היו הרוסים, ושברי הזכוכית שלהם היו מפוזרים גם כן. הרצפה הייתה מכוסה בשכבת אבק עבה והכל היה מלוכלך. הם יצאו מהדירה שלהם וראו שהמצב דומה גם בדירות האחרות בבניין שלהם, שבעולם האמיתי נחשב לאחד המטופחים והיפים ביותר בשכונת “הרצליה הירוקה”.

בשלב מסוים, אמר עמית, “בואי אחריי, יש לי תיאוריה שאני מעוניין לבדוק”, והוביל את שניהם לדירה של אדון וייס מהקומה הראשונה. גם בדירה של אדון וייס, ששימש כראש ועד הבית של הבניין, הכל היה הרוס, אך עמית הלך ישירות לחדר השינה שלו. כשנכנס לחדר הרחצה שלו, במקום מחיצה נוזלית ראה עמית כיור שבור עם ברז חלוד, ויצא משם באכזבה.
“למה נכנסת לכאן?” שאלה בסקרנות.
“רציתי לבדוק אם כל המראות בחדרי הרחצה הם שער לעולם שלנו ובחזרה”.
“אה, הבנתי. רעיון טוב! אבל עדיין לא בדקנו בחדר הרחצה המרכזי של אדון וייס”, אמרה והחלה ללכת לכיוון חדר הרחצה המרכזי. כשהגיעה לשם ראו השניים מחיצה נוזלית נוספת. המחיצה הזאת הייתה גדולה יותר מהמחיצה הנוזלית שבביתם, ככל הנראה הואיל והמראה שבחדר הרחצה של אדון וייס הייתה גדולה משלהם. באותו הרגע הבינו השניים כי יש כניסות ויציאות רבות לממד ה-“Sepia” וזה קצת הרגיע אותם. עמית אף אמר “התיאוריה שלי הוכיחה את עצמה. המראות בעולם האמיתי, הן שערי הכניסה והיציאה לממד ה-“Sepia”. זה אומר שבמקרה של צרה, נחפש מקום בו בעולם האמיתי יש מראה, ונוכל לחזור לעולם שלנו”.
לאחר שיצאו מהדירה של אדון וייס, הם ירדו לקומת הקרקע, יצאו מהבניין, וריח כבד של מדורה עלה באפם, בדומה לריח השורר ברחובות בליל ל”ג בעומר. ברחוב לא הייתה נפש חיה, ושקט קודר שרר מסביב, ללא קולות של רחוב או של טבע. גם קולות הציפורים והחרקים שהאדם רגיל לשמוע ומסנן במוחו כלאחר יד, בלטו בחסרונם. למרות שעת הבוקר המוקדמת בחודש יוני, השמיים היו מכוסים בעננים כבדים שפילטר ה-“Sepia” הציג בצבע חום קודר, והם לא הצליחו לראות את השמש. באוויר היה סוג של משקע דק שירד עליהם כל העת וכיסה את כל הרחוב, אך הם לא נרטבו מהמשקע המוזר. לאחר שזהבית מיששה את המשקע בידיה, אמרה:
“זה אפר!”
הרכבים המעטים במגרש החנייה היו הרוסים או שרופים, וכולם, כמו יתר הרחוב, היו מכוסים בשכבה עבה של אותו אפר. עמית הצליח לזהות את ג’יפ הסוזוקי שלו הרוס לגמרי, עם כתמי חלודה וללא מנוע ואמר “זה לא ייאמן איך בממד הזה הכל הרוס”.
לאחר שסקרו את כל אזור חניית הבניין, שנראתה שונה כל כך ממה שהכירו, ראתה זהבית מרחוק שלושה שרידים של גופות אדם, שניכר שהם נמצאים במצב הזה זמן רב, הואיל ונותרו מהן רק עצמות מפויחות. זהבית נבהלה מאוד ממראה השלדים המפויחים, נצמדה לעמית בבעתה ואמרה לו “סיכמנו שבסימן ראשון לסכנה אנחנו חוזרים הביתה, זוכר?”
“כן, אבל נראה שהשלדים הללו נמצאים כאן זמן רב. הכל נראה מת. נראה לי שהסכנה שהייתה פה כבר חלפה מזמן”, אמר בביטחון למרות החשש שניקר בראשו.
לאחר ששמעה זהבית המבוהלת את דברי אמיר, היא נרגעה קצת, ויצר הסקרנות שלה גבר על החשש הקמאי שקינן בליבה מרגע שהם נכנסו לעולם קודר זה. היא החליטה להמשיך ולתור יחד עם אמיר את העולם המוזר.
באותו הרגע היה לזהבית רעיון. היא הלכה לתחתית הבניין וראתה דלת ברזל נעולה. היא הוציאה מכיסה צרור מפתחות, הכניסה מפתח פלדלת לחור המנעול וסובבה אותו נגד כיוון השעון כשהיא ממלמלת לעצמה “Please! Please!” המנעול נפתח וזהבית פתחה את הידית בחשש. היא נכנסה לחדרון שפתחה ולאחר מספר רגעים אמרה “יש!” זה היה המחסן שלה ושל עמית והם אפסנו בו את האופניים שלהם. היא קראה לעמית ואמרה “האופניים שלנו נשארו שלמות, ובגלל שהשלדה שלהם עשויה מאלומיניום, הם לא החלידו. רק השרשרת קצת חלודה, אבל אפשר לנסוע איתם. אמרתי לך ששווה היה להשקיע באופניים עם השלדה היקרה!”
עמית וזהבית החלו לנסוע ברחבי הרצליה באופניים שלהם, כשכל העת האפר ממשיך ליפול מהשמיים הקודרים. כל מקום בו עברו היה מצד אחד מוכר, ומצד שני זר לחלוטין. כאילו סופת טורנדו עברה על העיר כולה, והרסה אותה לחלוטין. בכל המסע שלהם במימד המוזר, הם לא ראו נפש חיה ותהו כל העת בתוך תוכם “לאן נעלמו כל האנשים בעולם הזה?!” מדי פעם הם נתקלו בשרידים מפויחים של שלדי אדם, בדומה לאלו שראו בחניון הבניין שלהם, אך לא היה כל סימן לאנשים חיים. כשהגיעו לרחוב העלייה השנייה בשכונה, אמרה זהבית לעמית:
“בוא ניסע לבית של הראל, הבוס שלי. הוא גר ברחוב ויתקין, אני רוצה לראות איך נראית הווילה המדהימה שלו כשהיא הרוסה”, ושניהם נסעו בעקבות זהבית. זהבית נכנסה באחת הסימטאות של העלייה השנייה, ולאחר נסיעה של כמה עשרות מטרים נעצרה ואמרה, “הגענו!”
הם ירדו מהאופניים, השאירו אותם ברחוב, ונכנסו דרך שער גדול ושבור ולתוך חצר גדולה. בכניסה לחצר ראו על שביל הגישה לבית עוד שלד מפויח. החצר שנגלתה להם הייתה לא מטופחת, ומלאה בצמחים ובעצים קמלים. קירות הבית היו מקולפים וזרועים בסדקים, ובמרכז החצר הייתה בריכת שחייה הרוסה, מלאה במים עכורים ובאפר, וצחנה חריפה עלתה ממנה.
“וואו, זה לא ייאמן איך הגינה המטופחת של הראל ובריכת השחייה המדהימה שלו נראות בעולם הזה. תבין, בפעם האחרונה והיחידה שהייתי פה, בערב גיבוש שהראל אירגן לנו, כל הצוות היה בהלם מההגינה שלו. הוא בנה לעצמו גן יפני מדהים עם מעצב גינות מיוחד שהוא הביא מיפן, ועכשיו הגן היפה שלו נראה גרוע יותר מהאדנית ששכחנו להשקות במרפסת שלנו”.
כדי לא להתקרב לשלד המפויח, פילסו זהבית ועמית את דרכם בגינה העזובה, ונכנסו למבואת הבית דרך דלת הכניסה הגדולה השבורה. “הדלת הזאת ראתה כבר ימים טובים יותר”, אמר עמית בשעה ששניהם נכנסו לבית. בכניסה לבית הם ראו משהו מוכר, מוכר מאוד אפילו. זאת הייתה מחיצה נוזלית ענקית שכיסתה כמעט קיר שלם. כשראתה זהבית את המחיצה הנוזלית העצומה, אמרה לעמית “עכשיו אני נזכרת שבכניסה לבית של הראל, הייתה מראה עצומה שכיסתה כמעט את כל הקיר. זה מחזק את התיאוריה שלך לגבי המראות”.
זהבית ועמית המשיכו לתור את הבית, שבעולם האמיתי היה מושא לקנאה לכל אדם שביקר בו, אך בממד ה-“Sepia”, נראה היה שכל הרכוש שבעולם הפך לחסר תועלת וחסר תוחלת. בתי מידות רחבים ומפוארים היו עלובים בדיוק כמו דירות קטנות ומעופשות. אזורי יוקרה התערבבו עם שכונות מצוקה, ונראה היה לרגע כי בממד זה לרכוש פיזי אין משמעות אמיתית. לא לשוויון זה בתנאי המחיה פילל קרל מרקס כשהגה את התיאוריה הכלכלית חברתית שלו, אבל בממד ה-“Sepia” ככל הנראה לא שמעו על המרקסיזם, או על כל תיאוריה כלכלית-חברתית אחרת. הדברים היו פשוט כפי שהם, מבלי שיהיה כוח ניראה לעין שמכוון את הדברים לכיוון כלשהו, והיה נראה כי כל הרעיונות הנעלים של האנושות בנוגע לשוויון, לחירות, ולאחווה, פשוט לא תופסים במימד הזה. כמובן, לעיתים לא ברור אם הם תופסים בעולם האמיתי.
לאחר כמה דקות של סיור בביתו ההרוס של הראל, יצאו זהבית ועמית מהבית, עלו לאופניים שלהם, והמשיכו לרכוב בעצלתיים במורד רחוב ויתקין לכיוון רחוב “לייב יפה”. כשהגיעו לרחוב שמעו קולות צחוק מוזרים מכיוון רחוב הדר הסמוך, קולות המזכירים קולות צבועים מייללים, וריח חזק של עשן התפשט בכל האיזור. זהבית ועמית עצרו מיד את האופניים והביטו לכיוון הכיכר הסמוכה ברחוב הדר. כל הכיכר ועץ הבומבק הגדול שניצב במרכזה, עלו באש במדורה ענקית. מסביב למדורה הגדולה עמדו שדים, הדומים במראה שלהם לשדון הקטן שביקר בביתם, אך הם היו הרבה יותר גדולים, ועם מבט הרבה יותר מפחיד ומאיים בעיניים האורכיות שלהם. רובם היה בגודל של אדם בוגר, חלקם קטנים יותר, אך אחד מהם היה עצום בגודלו. הוא היה בגובה שני מטרים לפחות, והכנפיים העצומות שלו נגעו ברצפה כשהוא התהלך. השדים חגו מסביב למדורה הענקית שבערה בכיכר, והשליכו לתוכה מדי פעם משהו, משהו גדול. ניכר היה שהחום הרב שיצרה האש לא איים עליהם. למעשה נראה היה כי הם מורגלים לחום הזה, ומדי פעם אחד השדים התעופף דרך האש היוקדת מבלי להישרף. עמית וזהבית המפוחדים הסתתרו מאחורי אחת המכוניות ההרוסות שברחוב והתבוננו במחזה המוזר. בשלב מסוים הבחינה זהבית כי על האספלט שמסביב לכיכר שכובים מספר רב של אנשים, כפותים בידיהם וברגליהם, הממררים בבכי נוראי. ליבם של עמית וזהבית התמלא פחד נוראי למראה האנשים האומללים והשדים שחגו סביבם. לאחר שהתבוננו היטב, הבחינו כי רוב האנשים הם זקנים, אך היו שם גם מספר גברים ונשים בגיל צעיר יותר. לאחר דקה ארוכה של התבוננות חרישית ראתה זהבית כי אחד האנשים הכפותים מסתכל עליה במבט מוכר. היא מיד זיהתה אותו. זה היה פסחזון. בעל המכולת הזקן מרחוב סוקולוב. היא אף פעם לא חיבבה את האשמאי הזקן בגלל ההערות המגעילות שלו, ונמנעה מלקנות במכולת שלו. לאחר מספר רגעים היא נזכרה כי ביום שישי האחרון, כשהייתה בעיר, המכולת שלו הייתה סגורה, ומודעות גדולות בכיתוב שחור ולבן, שעליהן התנוסס בגדול השם “יוסף פסחזון”, כיסו את כל זכוכיות הוויטרינה של המכולת. באותו הרגע סימנה זהבית לעמית שהם חייבים לברוח משם ומהר.
בעודם מתחילים לנוע לאחור בחרישיות, הרים השד הענק בידיו החסונות גבר גדל ממדים, פרש את כנפיו והתעופף ללא מאמץ ניכר אל מעל למרכז המדורה, והטיל לתוך האש היוקדת את הגבר המבוהל שלא פסק מלזעוק לעזרה. השדים צחקו וצהלו בקול כה רם למראה שריפת האדם שמולם, עד שזעקות הפחד של האנשים הכפותים שמסביב למדורה כמעט ולא נשמעו. בניגוד לשדים האחרים השד הגדול לא צחק. במקום זה, הוא המשיך להתעופף גבוה מעל האש ואמר לחבורת השדים בקול צווחני ומעורר אימה “אני מריח בני אנוש שלא שייכים לפה! הם קרובים! תתפסו אותם!!!”
בתגובה, כל השדים פרשו כנפיים והחלו להתעופף בכל הכיוונים, מחפשים אחר עמית וזהבית, כשהם זועקים בקול הצחוק מעורר הפלצות שלהם. עמית וזהבית הבינו שזמנם קצוב, ושיש איום ממשי על חייהם. בשבריר השנייה שהיה להם להחליט, הם בחרו שלא לעלות לאופניים והחלו לרוץ בריצת אמוק לכיוון המוצא היחיד עליו חשבו באותו הרגע, הבית של הראל. הם היו חייבים להגיע למחיצה הנוזלית הענקית שבמבואת ביתו.
בשלב מסוים אחד השדים המעופפים ראה אותם רצים במעלה רחוב ויתקין, וזעק זעקה מקפיאת דם לחבריו, וכולם החלו להתעופף במהירות לכיוון עמית וזהבית. אז הבין עמית כי הסיכוי שלהם להצליח להגיע לתוך הבית של הראל לפני השדים המעופפים קלוש, והוא צעק לעבר זהבית שהקדימה אותו במספר צעדים “לא משנה מה קורה לי, את ממשיכה לרוץ!”
זהבית המבועתת שמעה את עמית, והמשיכה לרוץ בכל כוחה. כשהגיעו השניים לשער הכניסה לבית, השדים כבר היו קרובים, קרובים מדי. באותו הרגע נעצר עמית, לקח ענף גדול שהיה מונח על הקרקע וקרא לשדים, בקול הכי חזק שהוא הצליח לגייס באותו הרגע “בואו אלי, חבורת פחדנים, אני כאן! בואו לכאן!”
באותו הרגע, כל השדים מיקדו את המעוף שלהם לכיוון עמית, למעט שד אחד, השד הענק, ככל הנראה מנהיג החבורה. הוא המשיך לעוף אחרי זהבית המבועתת. לפני שנכנסה זהבית לבית של הראל היא סובבה את המבט שלה וראתה כי חבורת השדים תפסה את עמית שהיה מבוהל מאוד. בשארית כוחותיו הוא צעק לעברה “זהבית, תמשיכי לרוץ! אל תעצרי!”
זהבית נכנסה למבואת הבית ומולה ניצבה המחיצה הנוזלית הגדולה, כשבדיוק בכניסה לבית נחת השד הענק. כשראתה זהבית את השד האימתני, היא זינקה בכל כוחותיה אל תוך המחיצה הנוזלית, הישר אל אולם הכניסה לביתו של הראל בעולם האמיתי, ובעודה באוויר שלחה את ידה לכיוון המשקפיים החכמים והסירה אותם מעיניה. גופה עבר כבר כמעט כולו לעולם האמיתי, כאשר היא חשה שמשהו תופס את כף רגלה בסוג של לפיתת חנק, ומושך אותה בחזרה אל ממד ה-“Sepia”. זהבית ניסתה להתנגד בכל כוחה, אך כוחותיה הדלים לא הספיקו כנגד כוחו הרב של השד האימתני שאחז בה, ומשך אותה לממד ה-“Sepia”, שממנו ניסתה להימלט. הדבר האחרון שעשתה לפני שנכנעה, היה לעזוב את המשקפיים החכמים שהסירה לא מכבר. כך, בשעה שהיא נעלמה לתוך מראת הקריסטל הגדולה והיפה שבמבואת הבית של הראל, נחתו בחוזקה על רצפת המבואה המשקפיים החכמים, ונשמע קול חזק של ניפוץ עדשות המשקפיים.
——————-
באותו הערב, חזר הראל מהעבודה לביתו בשעה שמונה בערב. כשהגיע, נשק לאישתו חגית ולשתי בנותיו, והם אכלו יחדיו ארוחת ערב. במהלך הארוחה, אמרה חגית להראל “דרך אגב, כנראה כשיצאת מכאן בבוקר, נפלו לך המשקפיים שהבאת מהמשרד. כשהגעתי הביתה בצהריים עם הילדים כל המבואה הייתה מלאה בזכוכיות של המשקפיים השבורים”.
“על מה את מדברת? איזה משקפיים הבאתי מהמשרד?!” שאל בתמיהה.
“נו, משקפיים כתומים היי-טקיסטיים כאלו, עם לוגו של TK על הידיות שלהם”, אמרה, בשעה שהיא מביאה מהמטבח את המשקפיים השבורים. הראל זיהה מיד את המשקפיים החכמים שנתן רק אתמול בערב לזהבית.
“מה? איך זה יכול להיות? המשקפיים האלו אמורים להיות אצל זהבית ויינר מהעבודה שלי. איך הם הגיעו לכאן?”
לאחר שסיימו לאכול, התקשר הראל לזהבית, אך לא היה מענה בצדו השני של הקו. לאחר מספר רגעים נזכר הראל במייל המוזר שקיבל אתמול בלילה מזהבית על פיצ’ר נוסף שהכניסו למשקפיים מבלי שידעה מזה. הוא נכנס למייל שלו במחשב, קרא שוב את אותו המייל, ואמר לעצמו “פיצ’ר של שדון קטן במצב המצלמה, תחת הפילטר ׳Sepia׳”, בחיי שזה נשמע מוזר. הראל המשיך לנסות להשיג את זהבית בטלפון ובוואטסאפ במהלך אותו הערב עוד מספר פעמים, אך ללא הועיל. לא ניתן היה להשיג את זהבית. בשלב מסוים, שלח הראל הודעה בוואטסאפ של צוות הפיתוח “מישהו שמע מזהבית לאחר ישיבת הצוות של הפיתוח אתמול?”
לאחר מספר רגעים ענה לו ניסן מהצוות “היא התקשרה אלי אתמול בערב למשרד לברר אם יש משקפיים עם פילטר של ׳Sepia׳ וכשאמרתי לה שכן, היא ביקשה שאמתין לה כי היא באה לקחת אותם. היא הגיעה למשרד בסביבות תשע, לקחה את המשקפיים והלכה”.
המידע החדש סיקרן את הראל יותר ויותר, ולאחר מספר ניסיונות נוספים להשיג את זהבית בטלפון, הוא החליט שמחר בבוקר הוא ימשיך לבדוק את העניין. קצת אחרי השעה אחת עשרה נכנס הראל למיטה לישון. אשתו חגית ראתה בטלוויזיה בחדר השינה סרט עם ג’ורג’ קלוני. הראל שאל את אישתו “את ממשיכה לראות את הסרט או שאת נכנסת לישון”.
“רק שנייה אחת, אני שמה הקלטה, זה סרט מעניין”.
“הקלטה! איך לא חשבתי על זה קודם? את גאונה חגית! פשוט גאונה!”, אמר, קם מהמיטה, והלך לחדר העבודה שלו מבלי להסביר את עצמו. כשהגיע לחדר העבודה, הוא הפעיל את המשקפיים החכמים, והעביר את הקבצים המוקלטים עליהם לטאבלט שלו. להפתעתו היה שם רק קובץ אחד, קובץ גדול. זה היה קובץ וידאו. הראל התיישב ולחץ על כפתור ה-“Play”. הסרטון שצילמה זהבית מהרגע שהיא ועמית נכנסו מחדר הרחצה שלהם לממד ה-“Sepia” הופעל, והראל היה המום ומבועת לגמרי ממה שראו עיניו מאותו הרגע בו זהבית ובעלה נכנסו לאותו מימד מוזר, ועד לרגע בו נשאבה זהבית לתוך המראה הגדולה במבואת ביתו על ידי סוג של שד עצום ואימתני.
למחרת בבוקר הטיל הראל על ניסן מצוות הפיתוח להכין לו תוך שלושה ימים שבעה זוגות משקפיים חכמים הכוללים פילטר “Sepia” בלבד. במהלך הימים שלאחר מכן הזמין הראל בעצמו את ההנהלה הבכירה של החברה לבית שלו, ליום רביעי בשעה עשר בבוקר, ואמר להם כי יש לו תגלית מהפכנית להציג להם, ושהפגישה חייבת להיערך בבית שלו. ברגע שמנהלי החברה שמעו את צמד המילים “תגלית מהפכנית”, הם פינו מיד את הלו”ז שלהם, ואישרו הגעה לפגישה. במקביל לזימון הפגישות, עבד הראל בקדחתנות על סרט הווידאו שצילמה זהבית במשקפיים החכמים. לאחר שלושה ימי עבודה הוא הצליח לקחת את הסרט המקורי שאורכו היה שעתיים ועשרים ושלוש דקות, וזיקק אותו לסרטון באורך של 7 דקות ו-34 שניות.
ביום שלישי בבוקר הודיע ניסן להראל כי המשקפיים שביקש מוכנים. הראל בדק כל אחד מזוגות המשקפיים בעצמו ולבסוף אמר לניסן תודה. בערב, לפני שיצא מהעבודה, לקח הראל לביתו את כל זוגות המשקפיים.
למחרת בבוקר, לקראת השעה עשר, החלו להגיע לביתו של הראל כל מנהלי החברה הבכירים – המנכ”ל והבעלים, עוזי ארנון, וחמשת הסמנכ”לים שלו. כל אחד מהם ניסה בתורו לדובב את הראל לומר לו מהי בדיוק התגלית שגילה, אך הראל ביקש בנימוס שיחכו בסבלנות לפגישה.
בשעה עשר בדיוק, ביקש הראל מכל המנהלים לבוא עמו למבואת ביתו. כשהגיעו חילק לכל אחד מהם זוג משקפיים ושאל אותם “אתם מכירים את המושג ׳סרנדיפיות׳?”
“כן, מדובר במצב בו אתה מחפש משהו אחד ומוצא משהו אחר לגמרי. חלק מהתגליות הגדולות ביותר בעולם הן סרנדיפיות. הדוגמה הכי מוכרת היא גילוי אמריקה”, אמר עוזי, מנכ”ל החברה.
“בדיוק! אהבתי גם את הדוגמה שבה נקבת – גילוי העולם החדש, היא מתאימה בדיוק למה שאני עומד להציג בפניכם!” אמר הראל בדרמטיות והסקרנות בקרב המנהלים גאתה.
“אני מבקש מכם להרכיב את המשקפיים שקיבלתם. אלו לא המשקפיים החכמים שעליהם עמלנו בשנתיים האחרונות. אנו באנו לכאן לראות משהו אחר לגמרי. משהו לא מהעולם הזה”.
מנכ”ל החברה ויתר המנהלים הרכיבו את המשקפיים, ראו את כל העולם בגוון חום אדמדם, והחלו להתלהב מהפיצ’ר המגניב. הראל עצר את ההתלהבות הרגעית של המנהלים כשהוא אמר להם “עכשיו תסתכלו על עצמכם במראה!”
כל המנהלים הביטו במראה הגדולה שמולם, ונדהמו לראות כי הם אינם רואים בה כל השתקפות. מראת הקריסטל היפה הפכה למחיצה נוזלית מסוג כלשהו. למראה המחיצה הנוזלית המוזרה החלה המולה בקרב המנהלים, ומנכ”ל החברה, עוזי, שאל בסקרנות “מה אנחנו רואים כאן בדיוק?”
באותו הרגע הרים הראל את ידו, והעביר אותה דרך המחיצה הנוזלית, כך שהיד שלו נעלמה לחלוטין מאחורי המחיצה המוזרה. הראל ביקש מהמנהלים להסיר את המשקפיים וכשהם הסירו את המשקפיים, באורך פלא מראת הקריסטל הופיעה שוב בדיוק במקום בו הייתה לפני שהרכיבו את המשקפיים, והם ראו את ההשתקפות שלהם. אך דבר אחד לא השתנה. היד של הראל הייתה עדיין תקועה בתוך המראה מבלי שניתן יהיה לראות את ההמשך שלה. הראל המשיך לשחק עם היד שלו בתוך המראה, פנימה, החוצה, ולצדדים, עד שבסופו של דבר הוא הוציא מהמראה את היד שלו לחלוטין והסיר גם הוא את המשקפיים.
עוזי שאל “זה סוג של קסם או משהו כזה?”
הראל התבונן בחבורת המנהלים הבכירים שמולו ואמר להם “לפני שאני אמשיך לענות לשאלות שלכם, אני מבקש שתתיישבו בסלון. יש סרטון קצר שאני רוצה שתראו”.
ששת המנהלים התיישבו בסלון ביתו של הראל, והראל לחץ על כפתור ה-“Play”. המנהלים הביטו בסרטון המוזר מבלי להוריד מבט מהמסך וכשהסרטון נגמר, אמר עוזי להראל “שמעתי על הסרטים האלו. הם מצולמים בטכניקת צילום מסוג ׳Found Footage׳. הבנתי שהם פופולאריים מאוד היום בז’אנר סרטי האימה. דבר אחד אני לא מבין. למה הצגת לנו פרומו לסרט אימה סוג ב’. מה הקשר של הסרט שראינו לפגישה הזאת?”
“לצערי זה לא פרומו לסרט אימה, כל מה שראיתם בסרט התרחש באמת ביום שני בשבוע שעבר. האנשים שראיתם בסרטון הם זהבית ויינר, מנהלת פרויקט המשקפיים החכמים ובעלה עמית, וכל מה שקרה בסרטון קרה להם באמת, וצולם בעזרת אב הטיפוס של המשקפיים החכמים שנתתי לזהבית לטסטים…” המנהלים החלו לזוז בכורסאות בהן ישבו בחוסר נוחות והראל המשיך ואמר “הסרטון המקורי היה באורך של למעלה משעתיים, ואני קיצרתי אותו לצורך הפגישה עמכם. למעשה, המחיצה הנוזלית שראיתם בסוף הסרט ושדרכה ניסתה זהבית להימלט מהשד היא אותה מחיצה נוזלית שראיתם לפני דקות אחדות”.
באותו הרגע החלו המנהלים להיות חסרי שקט, למעט עוזי, שהתיישב בשקט בכורסא שלו וחשב על כל מה שקרה בדקות האחרונות. חלק מהמנהלים חשב שהראל מנסה לעשות להם סוג של מתיחה, והחלו להטיח בו האשמות. בשלב כלשהו קם עוזי מהכורסא שלו, הרכיב שוב את המשקפיים, והלך לעבר המראה הגדולה שבמבואת הבית, כשכל המנהלים מביטים בו בתמיהה. כשהגיע למראה, לתדהמת כל הנוכחים הוא הכניס את ראשו לתוכה, סובב את ראשו ימינה ושמאלה, והחזיר את ראשו למבואה. עוזי הסיר את המשקפיים והעיניים ההמומות שלו אמרו הכל. לאחר מספר רגעים שאל עוזי “מה קורה כאן לכל הרוחות? זה סוג של קסם?!”
“זה לא סוג של קסם, זה סוג של שער. זהבית שילמה בחיים שלה ובחיים של בעלה כדי לספר לי על השער הזה, ועוד שערים רבים אחרים, דומים לו. כולם מובילים לאותו מקום…”
“ספר לנו, לאן השער הזה מוביל?” שאל עוזי בסקרנות.
“לפי מה שראיתי, מדובר בשער לעולם אחר. עולם שכולנו שמענו עליו”, אמר הראל, ולאחר כמה רגעי שקט מותח, הוסיף ואמר בדרמטיות, “אני מעריך שזה השער לגיהינום…”
כשסיים הראל את המשפט, קול דממה דקה השתלט על סלון ביתו היפה…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 4 =