עושה הנפלאות מנווה עמל – סיפור לחג \ עמי עיני

סיפורה של כתבת תוכניות תחקירים בטלוויזיה המנסה "להפיל בפח" אדם המתיימר להיות עושה נפלאות.

איילת אזולאי התכוננה לצאת מביתה ברמת אביב למפגש עם ארז לובלינר, הידוע יותר בכינוי "עושה הנפלאות מנווה עמל". היא הייתה גאה בעצמה שהצליחה לשכנע את אלונה, העורכת הראשית של תוכנית התחקירים שאליה הצטרפה רק לפני חמישה חודשים, ללכת על התחקיר הזה. היא רצתה להוכיח לכולם פעם אחת ולתמיד שגם לובלינר הוא שרלטן העושה כסף מטיפשותן של הבריות, וכי כל המקובלים והיידעונים למיניהם הם נוכלים המנצלים את המצוקות של האנשים לעשיית כסף קל.

לפני שיצאה לדרכה, היא בדקה שהכרית ששמה בבטנה יושבת טוב, ושהבגדים וכיסוי הראש שלראשה אכן משווים לה מראה של בחורה דתיה הרה. היא ידעה בדיוק כיצד מתנהגת ונראית אישה דתיה, הואיל ועד סוף כיתה יב' היא למדה באולפנה לבנות באשדוד ורק מאוחר יותר החליטה להתנתק מהדת, להתגייס לצה"ל ולהיות חילונית במאה אחוז. היא החליטה להשתמש בתחפושת של אישה הרה, כסיפור כיסוי טוב שיוכיח לכולם ולעצמה שהוא לא עושה נפלאות ולא "נעליים".

בדיוק כשיצאה מביתה, צלצל הסלולארי שלה. זה היה ירון, בן הזוג שלה בשנה האחרונה וארוסה בחודשיים האחרונים.

"היי, ירון, מה העניינים?"

"מה איתי, מה איתך? את מוכנה?"

"כן, בדיוק יצאתי".

"התקשרתי כדי לאחל לך בהצלחה. אני יודע שהתחקיר הזה חשוב לך מאוד גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית, והוא יכול להקפיץ את הקריירה שלך. אני בטוח שתצליחי".

"תודה, באמת חשוב לי לשמוע את זה ממך".

"אז הרבה בהצלחה ותתקשרי לעדכן כשתהיי אחרי… חולה עלייך! ביי".

"ביי", אמרה כשהיא חושבת עד כמה טוב לה עם ירון ועד כמה היא רוצה כבר להתחתן איתו.

היא נכנסה ליונדאי הקטנה שלה ורשמה ב-WAZE "בית פוסטר הרצליה", שם קבעה להיפגש עם רני, האיש הטכני של צוות התוכנית, שאמור היה לתת לה את ציוד הצילום וההקלטה הנסתרים ולהיות הגיבוי שלה במקרה שתקלע לסכנה.

ה-WAZE הציג מסלול שאורכו 24 דקות. במהלך הנסיעה נזכרת איילת בשנים שחלפו, כשעוד הייתה ילדה מתבגרת והוריה שכמעט והתייאשו מלמצוא בן זוג לאחותה הגדולה, מלכה, פנו למקובלים וליידעונים רבים לישועה. הדבר המשותף לכולם היה שכולם אמרו שהם יוכלו לעזור, אך משום מה תמיד זה היה כרוך בטקס מוזר ובתשלום מופקע ושערורייתי. כנערה היא הבינה שהכול "בולשיט" לאחר שהוריה, בהוראת רב מקובל שפגשו, שחטו בבית "תרנגול ערבי" (מסתבר שתרנגול לבן רגיל אינו מספיק למטרה מפוקפקת זאת) ומרחו את הדם שלו על משקופי הדלתות. היא עדיין זכרה את זעקות השבר של התרנגול היפהפה שכאילו הבין שהוא הולך למות ואת נהרות הדם שהציפו את הבית. היא לא האמינה שמייצור כה קטן וחסר ישע יצא כל כך הרבה דם. היא עדיין זכרה בצורה ברורה איך היא, אחותה מלכה ואמה עמלו כל כך קשה לנקות את הבית ואת הסחבות ספוגות הדם שהן הכניסו לשקית הזבל השחורה יחד עם גוויית התרנגול המסכן. אבל מה שהכי זכור לה הייתה העובדה שבאותה סיטואציה היא בחרה לשתוק ולא אמרה דבר, אף על פי שזה קומם אותה. ככל הנראה מתוך כבוד של ילדה שרק נכנסה לעולם המבוגרים ועדיין מכבדת את הוריה כילד תמים הרואה את הוריו כיודעי כל.

חודשיים לאחר מכן, כאשר הוריה הלכו למקובל ידוע מהצפון, שהגיע במיוחד לדירה ושרף בה קיפוד חי כחלק מטקס הסרת עין הרע מאחותה ובסוף אף קיבל מהוריה עבור השירות המפוקפק תשלום שערורייתי של עשרת אלפים שקלים (שהוריה לוו מסבא אלברט במיוחד למטרה זאת), מבחינתה כלו כל הקיצים. היא נכנסה לוויכוח הכי גדול שהיה לה בחייה עם אביה. למעשה מאותו היום היא לא ממש השלימה עמו, למרות הניסיונות הרבים שעשה כדי לזכות באמונה מחדש. רק לאחר שהתנתקה מהדת היא הבינה שזאת הייתה הנקודה הסינגולרית שבה החליטה להפוך לחילונית. עד היום היא זוכרת את הריח הארור והייחודי של הקיפוד השרוף. היא ידעה שזה ריח וזיכרון נורא שילוו אותה לאורך כל חייה. מה שהכי חרה לה היה שאפילו שכל ידעוני תורן לא ממש עזר לאחותה ורק לקח מהוריה כסף (והרבה) לחינם, הם המשיכו לחפש את הידעוני הבא, כאילו הישועה נמצאת אצלו מעבר לפינה.

כשנכנסה לשכונת נווה עמל בהרצליה, היא נזכרה ששכחה להגיד לרני לא להגיע עם הרכב הממותג של ההפקה. רק זה היה חסר לה, שמישהו יקלוט רכב עם שם התוכנית ליד הבית של לובלינר – והלך התחקיר. כשהגיעה למגרש החנייה של מתנ"ס בית פוסטר בשכונה, הסלולארי שלה צלצל. זאת הייתה עדי, החברה הכי טובה שלה. לאיילת לא היה זמן לדבר עמה והיא שלחה לה הודעה אוטומטית מהנייד, "אני עסוקה, אתקשר מאוחר יותר". היא זיהתה מרחוק את הרכב המסחרי של ההפקה, ואבן נגולה מעל לבה כשראתה שזה הרכב הלא ממותג. איזה מזל שתמיד אפשר לסמוך על רני, חשבה לעצמה. רני המתין לה ליד הרכב והיא החנתה את היונדאי שלה בסמוך לרכב ההפקה, יצאה ממנו ואמרה לרני -

"אהלן, הכול מוכן?"

"בטח, חיכיתי לך. סחתיין על התחפושת. עליי הצלחת לעבוד, כמעט ולא זיהיתי אותך", אמר וחייך לעברה.

"באמת, זה נראה טוב?"

"אצלך הכול נראה טוב", אמר ואיילת חייכה אליו במבוכה. היא ידעה שרני "דלוק עליה" עוד מהיום שבו התחילה לעבוד בהפקה, ושהוא בחור זהב, אבל כיוון שהייתה עם ירון, הבהירה לו כבר בהתחלה שהיא בקשר ושזה לא מתאים. לזכותו של רני יאמר שהוא באמת כיבד את זה והם הפכו לחברים טובים, אך מדי פעם הוא מחמיא לה והיא עדיין לא יודעת איך "לאכול את זה".

רני הוציא מהרכב תליון יפה שזור באבנים צבעוניות ואמר -

"שימי את התליון הזה עליך בזהירות, יש שם מצלמה ורמקול קטנים. זאת הטכנולוגיה הכי קטלנית בתחום. עד היום השתמשו בה רק גופי המודיעין ולפני חודשיים היא יצאה גם לשוק האזרחי וישר ביקשתי מאלונה לקנות כמה פריטים לתוכנית התחקירים. תאמיני לי, אין סיכוי שבעולם שמישהו הולך לקלוט שמצלמים ומקליטים אותו".

איילת ענדה את התליון ושאלה – "זה יושב עליי בסדר?"

"זה יושב פצצה! עכשיו אל תזוזי, אני רוצה לראות איך קולטים את התמונה ואיך שומעים". הוא נכנס לרכב וביקש – "תגידי משהו".

"מה אתה רוצה שאני אגיד?"

"זהו, אמרת. עכשיו תסתובבי קצת במגרש החנייה". היא החלה ללכת במגרש החנייה ולאחר חצי דקה אמר -

"זהו, סיימתי את הבדיקות. רואים ושומעים מצוין. עכשיו רק נסכם ביננו את קוד העזרה".

"מה זאת אומרת?"

"רואים שזאת הפעם הראשונה שלך. תבחרי מילה שאם תגידי אותה בשיחה, אני אדע שאני צריך להגיע אליך ולחלץ אותך".

"כל מילה תתאים?"

"עדיף שתבחרי מילה שתוכלי להשחיל במשפט בלי לעורר חשד".

היא חשבה כמה רגעים ואמרה -

"אני יודעת – המילה 'עפולה', אם תהיה בעיה אני אגיד שאני מכירה מישהי מעפולה שצריכה עזרה או משהו כזה".

"אז סיכמנו על 'עפולה', אל תשכחי!"

"אל תדאג".

"ועוד דבר".

"מה?"

"בהצלחה!"

"תודה!"

איילת נכנסה לרכבה, הקלידה ב-WAZE את הכתובת שמסר לה לובלינר כשקבעה עמו את הפגישה לפני כחודש (מתברר שיש לו רשימת המתנה ארוכה) והתחילה לנסוע, כשהרכב של רני נוסע אחריה במרחק ביטחון. לאחר נסיעה של כחמש מאות מטרים החנתה את הרכב ויצאה ממנו, כשהיא רואה בקצה העין את רכב ההפקה חונה כחמישים מטרים מאחוריה. על תיבת הדואר בכניסה לבית צמוד הקרקע הסמוך לחנייה, התנוסס שלט שעליו כתוב "משפחת לובלינר". היא פתחה את השער בהתרגשות ונכנסה.

היא לחצה על פעמון הדלת, ולאחר מספר שניות פתח את הדלת אדם גבוה ורזה, קירח, עם עיניים טובות, בגיל ארבעים בערך. כשראה את איילת, הוא חייך חיוך גדול ואמר -

"שלום, את בטח איילת. אני ארז. בואי תכנסי. תרגישי בנוח. אפשר להציע לך משהו לשתות".

"רק מים קרים, תודה", אמרה. לובלינר נכנס למטבח ומילא לה כוס מים גדולה. בינתיים היא הסתכלה על קומת הכניסה של הבית ומאוד הופתעה. מדובר היה בבית מאוד נעים וחמים ומעוצב לעילא. לובלינר הוביל אותה לסלון הבית ושם את כוס המים שמזג לה על שולחן הסלון. היא התיישבה ואמרה -

"יש לך בית מאוד יפה, מאוד חם".

"תודה! בדיוק סיימנו שיפוץ. אשתי לילך מאוד אוהבת את נושא העיצוב, והיא השקיעה הרבה מרץ ואנרגיות כדי להגיע לתוצאה הזאת. אני אגיד לה את מה שאמרת, היא מאוד תשמח".

"להגיד לך את האמת, לפני שהגעתי לפה ציפיתי למשהו אחר. ציפיתי שהמקום יראה שונה ושאתה תראה שונה".

"כן, כולם אומרים את זה. אני באמת לא הידעוני הטיפוסי. אני משתדל להפחית את הבולשיט למינימום. אצלי לא תמצאי תמונות של הבאבא סאלי ולא תקבלי קמעות".

"איך זה עובד עכשיו? אני אמורה להגיד לך מה בדיוק העניין שבגללו באתי, או שזה פועל אחרת?"

"אצלי זה עובד קצת אחרת. קודם אני אסביר לך קצת יותר על מה שהולך לקרות בדקות הקרובות ואחר כך, ברשותך כמובן, נתחיל לדבר ת'כלס".

או-קיי".

"הדבר שאני יודע לעשות, שמשום מה בגללו קוראים לי 'עושה נפלאות', למרות שבמקרה שלי 'ידעוני' זה התיאור היותר מדויק, הוא שאני יודע דברים. דברים שאין שום סיכוי שאני אוכל לדעת ושבמקרים רבים, את חלקם גם האדם שמולי לא יודע על עצמו ועל מה שקורה בחיים שלו. אני יודע שכרגע זה לא בדיוק מובן, אבל ברגע שנתחיל את תביני מיד למה אני מתכוון".

"ואיך בדיוק זה קורה?"

"אה, זה פשוט, זה כרוך רק בלחיצת יד רגילה והשתהות של מספר שניות בלחיצה וזהו. אל דאגה, מדובר בלחיצת יד רגילה ותמימה ושום דבר מעבר לזה. בכל רגע תוכלי להגיד לי שזה לא מתאים ואפסיק את הלחיצה ואם תבחרי גם את המפגש. זה בסדר גם אם תרצי לקבוע למועד אחר ולבוא עם מישהו כדי שיהיה לך נוח יותר עם כל העניין".

"כשאתה אומר לחיצת יד אתה מתכוון ל-"handshake"?

"כן".

"או-קיי, אם מדובר רק בלחיצת יד, אז אין בעיה. רק דבר אחד… לא הבנתי כמה עולה לי כל הסיפור הזה?"

"אה, את זה אני אגיד לך לאחר לחיצת היד. נתחיל לדבר ואז אגיד לך כמה זה יעלה לך ואז תוכלי להחליט אם לשלם ולהמשיך במפגש או לעצור ולא לשלם כלום".

"מה, אתה בא להגיד לי שאני יכולה להחליט שלא מתאים לי וללכת בלי לשלם כלום, גם אחרי שבזבזתי לך את הזמן ויכולת לקבל לקוח שמשלם?"

"בדיוק. אבל אני חייב להגיד לך שאני עושה את זה כבר שנתיים וחצי, ופגשתי כבר אלפי אנשים, ועד עכשיו אף אחד לא בחר ללכת. למעשה חלק גדול מהאנשים כבר חזר אלי מספר פעמים ואף שלח אלי אנשים נוספים".

"אתה רציני?!"

"הכי רציני שיש", אמר וחייך חיוך רחב.

"רגע, אתה עושה את זה רק שנתיים וחצי? מה עשית לפני כן?"

"לפני כן הייתי הרבה דברים ושום דבר. התעסקתי בהמון דברים – הייתי להטוטן ואקרובט בכל מיני ירידים, מופעים ומסיבות יום הולדת, הייתי גם מנעולן חובב ועסקתי בכל מה שבא ליד, בלי שתהיה לי ממש עבודה קבועה או מסודרת. בקיצור, כמו שחמותי אוהבת להגיד, הייתי כלומניק, "שמנדריק" במילים שלה. את האמת, עד עכשיו לא ברור לי איך אשתי נשארה איתי. עכשיו זה כבר סיפור אחר. עכשיו זה התיקון שלי. במיוחד בשבילה ובשביל שתי הבנות שלנו".

"אז איך הכול התחיל?"

"את לא תאמיני אם אני אספר לך".

"עכשיו אני סקרנית, תספר…"

"הכול התחיל במשבר שהיה לי בחיים לפני שנתיים וחצי. הכול התפרק לי. את מבינה, בגלל שלא הייתה לי עבודה קבועה ובגלל ההתנהגות המחורבנת שלי באותה תקופה, צברתי המון חובות, ובנוסף לכול, אשתי תפסה אותי בוגד בה והיינו על סף גירושין. לילה אחד, לפני שהלכתי לישון בסלון – את מבינה, אשתי לא הייתה מוכנה שאשן איתה אחרי כל הסיפור שהיה ובצדק – בקיצור, לפני שישנתי, חשבתי הרבה והבנתי שאני חייב לשנות את ההתנהגות שלי, אחרת אפסיד הכול, ובאותו הרגע, לא יודע מאיפה זה בא לי, התפללתי לאלוהים תפילה פרטית, לא תפילה דתית למרות שיש לי רקע חזק בדת, אלא משהו באמת מהלב, במילים שלי. בתפילה ביקשתי מאלוהים עזרה בפעם הראשונה בחיי, וכשנרדמתי היה לי חלום מוזר, מארץ המוזרים, אפשר לומר. אני לא אספר לך את כולו, אבל בחלום עשיתי סוג של עסקת חליפין עם דב נמלים. נתתי לו צנצנת עם נמלים והוא סיפר לי על לחיצת היד ואיך אני יכול לדעת יותר. באותו הרגע לא הבנתי למה הוא מתכוון ב'לדעת יותר', אבל שהתעוררתי, החלום היה כל כך מוחשי, שישר כשקמתי ניסיתי את לחיצת היד על לילך והבנו שקרה משהו".

"חתיכת סיפור".

"כן, אמרתי לך… נו, את רוצה להתחיל?"

"נתחיל".

לובלינר לחץ את ידה של איילת. מגע ידו היה חם ונעים והוא לחץ בדיוק במידה הנכונה. לא חזק מדי ולא חלש מדי. לאחר כמה שניות, אמר -

"זהו, סיימנו", והחיוך שהיה נסוך על פניו עד כה, נעלם.

"אז מה קורה עכשיו?"

"עכשיו תספרי לי למה בדיוק הגעת לכאן", אמר לאיילת בסקרנות.

איילת, נזכרה מיד בסיפור הכיסוי שבנתה ואמרה -

"תשמע, אני נשואה כבר חמש שנים לבעלי, חיים, ומאז ניסינו להביא ילד לעולם ללא הצלחה, וברגע שחשבנו לפנות לטיפול, נכנסתי להריון. הקטע הוא שבמשפחה שלי יש לי שני בני דודים עם תסמונת דאון, ולחיים יש אח אוטיסט שנפטר בגיל חמש בתאונה, ואני מאוד מפחדת שהתינוק שלנו יצא לא בסדר, ובגלל זה באתי. לוודא שהתינוק שלי יהיה בסדר. מה אתה אומר. הוא יהיה בסדר?" שאלה, והשתדלה בכל כוחה לחלץ מפניה פרצוף מסכן ככל האפשר.

לובלינר הביט בה קצרות לאחר שסיימה את דבריה, ואמר לה בחוסר סבלנות מופגן -

"תשמעי, אני לא יודע למה ציפית שבאת לפה, אבל יש לי שני דברים להגיד לך. פגישת הייעוץ תעלה לך שמונה מאות שקלים, ויש תנאי אחד להמשך".

"מה התנאי?"

"תפסיקי לשקר לי! יש הרבה דברים שאני יודע ושאני יכול לספר לך, אבל אני לא אספר לך כלום, אם לא תהיי כנה איתי", אמר, כשהוא מנסה לכבוש את כעסו.

"למה אתה מתכוון?"

"עד עכשיו, להכול! ההופעה שלך כדתייה, למרות שמגיל שמונה-עשרה את כבר לא ממש דתייה, והסיפור עם ההריון המפוברק. את זה עוד לא ראיתי. אני לא יודע מה בדיוק חשבת לעצמך כשבאת לפה, אבל אני מתייחס לעבודה שלי ברצינות", אמר כשהוא מרים את קולו. הפעם הוא כבר לא הצליח לכבוש כעסו.

איילת חשבה לרגע לקרוא לרני לעזרה, כי היא הבינה שהוא עלה עליה ושהיא עלולה להיות בסכנה וכמעט אמרה "אתה יודע שאתה מזכיר לי מישהו שאני מכירה מעפולה", אבל משהו עצר אותה ובמקום זה, אמרה-

"אתה צודק, לא הייתי בטוחה שאתה הדבר האמיתי ורציתי לבדוק אותך. אני מתנצלת אם נפגעת", אמרה, והוציאה מארנקה ארבעה שטרות של מאתיים שקלים מתוך אלפיים השקלים שההפקה הקצתה לה לעניין, והניחה אותם על השולחן.

"אני מבין שממשיכים", אמר, לקח את הכסף שעל השולחן והכניס אותו לכיס האחורי של מכנסיו, מבלי לספור אותו.

"כן. מה עושים עכשיו שהקלפים כולם על השולחן?" שאלה בהיסוס.

"עכשיו אני אספר לך כמה דברים ואתן לך כמה עצות שכדאי לך מאוד לקחת. כמה מהדברים יהיו קשים בשבילך לעיכול, ויהיה קשה לך להאמין להם, אבל אני מבטיח לך שזאת האמת לאמיתה".

באותו הרגע הסקרנות הציפה את איילת והיא אמרה -

"נו, מספיק עם הפרומואים, תדבר כבר…"

"דבר ראשון. את בטח יודעת את זה כבר, אבל אבא שלך מאוד אוהב אותך, ומאוד קשה לו שאתם לא בקשר. אני מציע לך בחום לנסות להתחבר אליו מחדש למרות משקעי העבר ולמרות הסיפור שהיה עם אחותך הגדולה. אני מבין שהיא עדיין רווקה?!"

"מאיפה אתה יודע על מה שהיה עם אחותי ואבא שלי?" אמרה כשהיא חושבת בלבה, מאיפה לעזאזל הוא גילה על זה? מה, גם לו יש תחקירן שבודק לו על הלקוחות לפני כל פגישה?

"אמרתי לך, אני יודע דברים. גם אני לא מבין איך בדיוק. אבל עד עכשיו לא טעיתי".

"מה בדיוק אתה יודע על הסיפור שלי עם אבא שלי?"

"את הכול! כולל כל מה שקרה עם התרנגול והקיפוד. עצוב הסיפור הזה…" אמר בטון רציני.

באותו הרגע הבינה איילת שאין ללובלינר תחקירן כי אין סיכוי שמישהו ידע משהו שכזה. אין אף אחד שיודע מזה. היא בטח לא סיפרה לאף אחד, גם לא לעדי, החברה הכי טובה שלה. היה לה גם ברור שהמשפחה שלה לא סיפרה כלום, מהבושה. נסערת כולה אמרה בתגובה -

"אני לא מאמינה! אתה הדבר האמיתי! אתה הדבר האמיתי! זה לא יכול להיות!"

לובלינר הסתכל על איילת, שהייתה בסערת רגשות, ואמר לה -

"מתישהו, בכל פגישה שלי, הרגע הזה מגיע. גם לי היה קשה להאמין בהתחלה. אבל זה אמיתי לחלוטין. אני מציע שתשתי קצת מים ונמשיך".

איילת גמעה את כל המים שבכוס שמולה ואמרה בתמיהה -

"מה עוד אתה יודע?"

"מה שאני עומד להגיד לך הולך להיות קשה. אפילו קשה מאוד".

"מה?"

"הארוס שלך, ירון, נכון? אני מציע שתיפרדי ממנו וגם מהחברה שלך עדי. הם בוגדים בך ביחד, כבר חצי שנה בערך".

"מה? על מה אתה מדבר?" אמרה, כשדמעות החלו להציף את עיניה.

"בדיוק מה שאמרתי. ירון ועדי שוכבים ביחד כבר כמעט חצי שנה. אם את רוצה לבדוק שאני צודק, תתקשרי לעדי שתגידי לה בדיוק את המילים האלו – 'עדי, אני לא מאמינה שעשית לי את זה. ירון סיפר לי הכול עלייך ועליו, איך יכולת, חשבתי שאת חברה שלי?' – ותראי מה התגובה שלה".

באותו הרגע היא כבר לא יכלה להחזיק את עצמה והחלה לבכות, בשעה שהיא מוציאה, כאילו בהילוך אטי, את הסלולארי שלה מהתיק ומחייגת לעדי. עדי ענתה ואמרה -

"מה קורה, איך היה לך תותחית?"

היא לא התייחסה למה שאמרה עדי ואמרה בבכי -

"עדי, אני לא מאמינה שעשית לי את זה. ירון סיפר לי הכול עליך ועליו, איך יכולת? חשבתי שאת חברה שלי, איך יכולת?"

למשך דקה ארוכה היה שקט מעברו השני של הקו, כאשר הדבר היחיד שנשמע היה הבכי של איילת, ואז אמרה עדי, כשקולה רועד -

"איילת, אני מה זה מצטערת. לא התכוונתי, זה פשוט קרה. לא ידענו איך לספר לך. אני מצטערת! אני מצטערת!…"

באותו הרגע ניתקה איילת את השיחה עם עדי, החזירה את הטלפון לתיק ואמרה ללובלינר בבכי -

"יש עוד משהו שאתה רוצה לספר לי?"

"כן, אני יודע מי יהיה בעלך והאבא של הילדים שלך שעמו תקימי משפחה לתפארת ושעמו יהיה לך טוב בחיים. אפילו טוב יותר ממה שדמיינת".

"מי זה?" אמרה בסקרנות, בשעה שהיא מנגבת את שאריות הדמעות מעיניה.

"רק רגע, אני אקרא לו", אמר לובלינר לאיילת ההמומה, תוך שהוא מישיר מבט ומחייך למצלמה שרני התקין לה בתליון ואמר -

"איך אתה מעדיף שאני אקרא לך? רני? או שאולי 'עפולה'? בכל מקרה, כדאי שתבוא, יש פה מישהי שממש צריכה אותך", אמר תוך כדי שהוא קם ממקומו ופותח את דלת הבית לרווחה ומחכה לרני שייכנס לביתו הנעים והחמים…

סיפור המשך לסיפור זה

:"עושה הנפלאות מנווה עמל 2

אודות עמי עיני

הרצלייני, איש משפחה, בעל שלושה תארים אקדמיים - תואר שני בניהול מצבי חירום ואסון, תואר שני בניהול מערכות בריאות, ותואר ראשון בחינוך. חובב תשבצי היגיון, בישול, קולנוע, וטלוויזיה. לאחר שנים רבות של עבודה בהנהלת המרפאות במרכז הרפואי תל אביב, עבר לנהל את בית הספר לתארים מתקדמים ("מדרשת פיינברג") במכון ויצמן. מתכנן לפרסם בקרוב ספר סיפורים קצרים בנושאים ובז'אנרים מגוונים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*