ללכת על השבר הסורי אפריקאי: פרחי הערפד של שולמית חוה הלוי

פרחי הערפד / שלמית חוה הלוי (שירים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017

מאת גליה אבן חן

הציור הססגוני שעל הכריכה, שאותו צייר הצייר אלחנדרו רומרו ובו מצוירת בתולת ים עם ילדים, מתקשר בצבעיו ללבושה הססגוני של המשוררת שולמית חוה הלוי המתלבשת בדיוק באותם גוונים. הוא גם מתקשר לבדים, לבגדים ולכביסה, שאותם נמצא לרוב בתוך השירים עצמם. הילדים הם כמובן ילדיה של הדוברת בשירים, אלו שישנם ואלו שאינם. כמו כן נמצא בספר שירים העוסקים בבתולת ים, כמו השירים "קשקשים" (עמ'  13-15), ו"כפרה" (עמ' 32-33).

צילום: רוני נאמן

זהו ספר שיריה השלישי של שולמית חוה הלוי. קדמו לו שני ספרי שירה נוספים: הראשון, "הטירה הפנימית / מסע לירי אל ההוויה ואל הויית האנוסים"
Image result for ‫שולמית חוה הלוי.‬‎

וספרה השני, "אות הבל" (הוצאת כרמל), ספר העוסק כולו במסומנות של הקורבן, בנשיות הכוללת לידות והפלות.

ספריה בנויים וערוכים כך שכל ספר ממוקד בנושא מרכזי אחד, והשלם בו עולה על סך כל חלקיו.

כל השירים בספר זה הם שירי "האני" במובן ההדוק של המילה. כלומר על המשוררת עצמה ורק על המשוררת. הם על המודע שלה, ויותר מכך על התת מודע שלה. הספר עוסק בהתמודדות עם השדים הפנימיים. פרחי הערפד הם אמיתיים ונושכים ושורטים בדמיון, שנראה אמיתי מאוד. הדוברת צריכה ומנסה להשתחרר מהם ומתמודדת איתם לאורך כל הספר. הספר הוא וידוי גלוי בפני האל על חטאים שרובנו חוטאים בהם, אך לא טורחים להתייסר בגללם כמו הדוברת.

כל שיר ושיר משירי הספר צריך לקרוא לפחות פעמיים, כדי להתחיל להבינו, אבל כבר בקריאה ראשונה מרגישים את השיר. מדובר בשירה מוזיקלית מאד עם לחן מיוחד רק לה. שפת השירים גבוהה, לעיתים לא מדובר דווקא במילים גבוהות אלא בהטיית מילים מוכרות באופן לא שגרתי.

התחושה העולה מקריאה בספר היא שלא רק שהמשוררת מדברת עם ה', כלומר מתפללת, אלא שה' גם עונה לה.

Image result for ‫שולמית חוה הלוי.‬‎

מדובר בספר שהיה מוכן לדפוס כבר לפני שנים, כלומר המשוררת העומדת מאחורי הדוברת הייתה צעירה בזמן כתיבתם. הספר הזה היה חייב לצאת לאור, וטוב שיצא סוף כל סוף עכשיו מאשר היה נשאר בדיסק הקשיח של מחשב המשוררת.

שירי הספר נבחרו בקפידה וכולם, כן, כולם ללא יוצא מהכלל, הם שירה במיטבה, אף שהספר איננו דק.

הספר נטול פרקים, והוא בנוי כך שכל שיר משתרשר לשיר העוקב אחריו. כך למשל השיר "חרוב" קשור במהותו לשיר "סובלת בדומיה" בעמ' 27, המתאר את פרח החמניה (השיר פורסם בעיתון הארץ). הן עץ החרוב והן פרח החמנייה מתוארים בדייקנות חקלאית.

בחרתי להביא את השיר "חרוב", העוסק בחיפוש הבלתי נדלה והבלתי נלאה של הרחוק, בעוד הקרוב קיים.

חרוב

הָיִיתִי שָׂדֶה חֲרוּשָׁה

וְהָיוּ רְגָבַי הֲפוּכִים כֻּלָּם

גֵּבִים גֵּבִים חוּמִים

קְרוּעֵי מַחֲרֵשָׁה

הוֹלֶכֶת וְגֹוַעַת בַּצָּמָא הָיִיתִי

קוֹרְאָה לַגְּשָׁמִים וְאֵינָם

פּוֹתָה שֶׁכְּמוֹתִי

רַק עֵץ חָרוּב אֲנִי רוֹאָה

עָמוּס פִּרְיוֹ, מַשִּׁיר מָתְקוֹ

בִּפְאָתַי

וְאֵין לוֹ מְאַסֵּף

(ע"מ 26)

בשירים רבים בספר יש רמזים למעשה אונס שעברה הדוברת, אך השיר "פטל" אומר זאת במפורש. פרי הפטל אכן דומה לפצע פתוח ומדמם שלא יוכל להבריא לעולם. גם תיאור זה הוא תיאור חקלאי מדוייק. "נערה אנוסה / כמו פטל בשל בשיאו שנקטף / מן השיח רך ואדום / ומרסה בפנימו (עמ' 54):

פטל

נַעֲרָה אֲנוּסָה

כְּמוֹ פֶּטֶל בָּשֵׁל בְּשִׂיאוֹ שֶׁנִּקְטַף

מִן הַשִּׂיחַ רַךְ וְאָדֹם

וּמֻרְסָה בִּפְנִימוֹ

שָׁנִים יַעַבְרוּ

הִיא תִּגְדַּל וְעִמָּהּ הַמֻּרְסָה

כָּל הַיֹּפִי וְהַתְּהִלָּה

רַק יַעֲצִימוּ אֶת הַשְׁחֹר בְּתוֹכָהּ

רַק יַרְחִיבוּ אֶת

שֶׁטַח הַמִּחְיָה

לַמֻּרְסָה

תָּקוּם הַמֻּרְסָה עַל בֵּית גִּדּוּלָהּ

וּתְסַרְטֵן, וְהַגּוּף יֵלֵךְ וְיִפְחַת

הִיא תַּכֶּה אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּדִכָּאוֹן

וְזוֹ תִּפְנֶה לְיוֹצְרָהּ

וּתְבַקֵּשׁ לָשׁוּב וְלִישֹׁן

אֲבָל הוּא יִשְׁלַח בָּהּ מֵדוּזוֹת

וְיוֹצִיאָהּ מֵחֲלוֹמָהּ

הֲלוּם הַיָּגוֹן

עַכְשָׁו יוֹשֶׁבֶת מוּל קְעָרָה

וּכְמוֹ יַלְדָּה שָׂמָה פֶּטֶל

עַל כָּל אֶצְבַּע מִן הַקְּעָרָה

אֶת אֵלֶּה עִם הַמֻּרְסָה

הִיא מַנִּיחָה עַל מַפִּית

לֹא מַבִּיטָה, הִיא הֲרֵי

יַלְדָּה, וּכְמוֹ לֹא קָרָה

לָהּ דָּבָר, זִכְרוֹנָהּ

נָקִי וְטָהוֹר וְהִיא

בְּאֶרֶץ זָרָה

מֻרְסָה מְקַנֶּנֶת בְּאִשָּׁה

עֲסִיסִית וּפְגִיעָה כְּפֶטֶל

וְאֵין לָהּ מָנוֹס

מְקַפֶּלֶת אֶבְלָהּ בְּלִבָּהּ

בּוֹשׁ תֵּבוֹשׁ אֶל תּוֹכָהּ

תִּתְאַבֵּל בְּכָל כֹּחָהּ

נֹד תָּנוּד בָּאָרֶץ

תֹּאהַב אֶת יְלָדֶיהָ

וְאֶת אִישָׁהּ

וְתֹאהַב אֶת

בּוֹרְאָהּ

(ע"מ 54-55)

מעשה האונס שעברה הדוברת מוביל אותה למחשבות אובדניות, בדומה לאלו שליוו את סופרת זרם התודעה הידועה וירג'יניה וולף. ועל כך כתוב בשיר "כבד" בעמ' 61 . המחשבות האובדניות גורמות לתחושת כובד בבטן, ובכך מתקשר השיר לשיר "הגעש" שאחריו.

כבד

אָפֹר

וּמִסְתָּעֵר

לַעֲבֹר

בְּתוֹךְ

הַנִּתָּךְ

הָרָטֹב

וְהֶעָזוּב

לַעֲצֹר

לְהַרְהֵר

בְּטֵרוּף

מַעַרְכוֹת

הַגּוּף

הַלֵּב כָּבֵד

כְּמוֹ כִּיסֶיהָ

שֶׁל וִירְגִ'ינְיָה

ווּלְף

(ע"מ 61).

בשיר "הגעש" (עמ' 62-63) הדוברת הולכת על השבר הסורי אפריקאי, כלומר על אדמה שבורה, בדומה לעם ישראל ההולך על מקומות שבורים. היא פורצת כהר געש בדומה לפרי הפטל המדמם שממנו יוצאת מוגלה. ולפיכך בסוף השיר קיימת תחושה סובייקטיבית של הדוברת, שאין בה תועלת וגם לא תוכל להיות, ושאין בה חיים.

השיר מתייחס גם לשואה. השורה ״אנחנו שרצינו להיות חדשים…״ מתייחסת לישראליות המנסה לא להסתכל אחורנית, לא להיות גלותית וכולי, ואז, באמצע החיים, זה מתפרץ לנו בלי שנרצה.

הזכוכית היא חומר טהור, חומר שאפשר להתיכו וליצור אותו מחדש. אבל לא כך האפר ואפילו החימר – השואה והמלחמות והחרדות והתקוות וכל הבלגן של הקיום הישראלי שלנו טבוע כאן.

הגעש

הַמַּגְמָה בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה

מַה לִּי וָלָהּ, מַה לָּהּ וְלָמָּה לָהּ

הַפְּתָחִים שֶׁהִיא פּוֹתַחַת בְּרָאשֵׁי הָרִים

מְצִיצָה בְּכָל הֲדָרָהּ הַהַרְסָנִי וְהַשּׁוֹבֶה

זִיקוּקִין דִּי נוּר וְנַחֲלֵי אוּר אֲשֶׁר מִי יַעֲמֹד

בְּדַרְכָּם, לֹעַ מְבַעְבֵּעַ מְפֹאָר וּמְזַמֵּן אֶת לִבִּי, לְמָה?

מַה לִּי וְלָהּ, מִתְפָּרֶצֶת וְעוֹלָה מֵהַתְּהוֹמוֹת

בְּסִדְקֵי עוֹלָם וּבַיַּמִּים, אִיִּים בּוֹנָה

מַה לָּהּ וְלַנְּשָׁמָה אֲשֶׁר בְּהֶבֶל אֵל נוֹצְרָה

מַה לָּהּ וּלְסִינַי עָשֵׁן כֻּלּוֹ בְּרָקִים וְאֵשׁ

וְרַחַשׁ כֹּה נוֹרָא

אֲנַחְנוּ שֶׁרָצִינוּ לִהְיוֹת חֲדָשִׁים וַאֲחֵרִים

שֶׁכֹּה רָצִינוּ לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵחָדָשׁ

עָטַפְנוּ אֶת הָאוּד אֲשֶׁר הוּא לִבֵּנוּ

כְּזַחַל מֶשִׁי

אֲבָל הָרַגְלַיִם מְהַלְּכוֹת עַל הַשֶּׁבֶר

הַסּוּרִי-אַפְרִיקָנִי כְּמוֹ סֵיסְמוֹגְרָף, מוֹדְדוֹת

חָם-קַר-מִתְחַמֵּם-מִתְחַמֵּם-חַם!

וְהָאוּד מִתְעוֹרֵר, מַתְחִיל לְהָאִיר, לְהָעִיר

הוֹפֵךְ לַגַּחַל, מִתְעַצֵּם הָלֹךְ וְגָעֹה

וּבְעוֹד אֲנִי חוֹפֶנֶת רִגְבֵי אֲדָמָה רְוֻיָּה

טוֹמֶנֶת זַרְעֵי פְּרָחִים, מְשַׁוַּעַת לְיָרֹק

מִתְפַּלֶּלֶת לַגֶּשֶׁם, בּוֹנָה עוֹלָמוֹת קְטַנִּים

אֲשֶׁר יָגוּרוּ בָּם יְצוּרֵי עוֹלָם

טֹוָּה חֲלוֹמוֹת שֶׁל זְכוּכִית

הוּא מִתְפָּרֵץ בְּלָבָה אַדִּירָה

מַגְמָה נוֹהֶרֶת בּוֹעֶרֶת פּוֹרֶצֶת מִמֶּנִּי

מְאִירָה אֶת הָעוֹלָם לְרֶגַע, פְּרָחִים שֶׁל

אֵשׁ מַפְרִיחָה סְבִיבִי לְרֶגַע, וּמַשְׁחִירָה

מוֹתִירָה אוֹתִי פְּעוּרָה וּצְמֵאָה

צִמָּאוֹן שֶׁאֵין עָלָיו מַעֲנֶה

שְׁלָגִים לֹא יְכַסְּיוּנִי, גְּשָׁמִים לֹא

יִצְּרוּ בִּי אֲגַם תָּכֹל, וְחוֹל אֵין בִּי

שֶׁיִּפַּח מִמֶּנּוּ אֻמַּן כֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם

תַּקָּנָה.

עמ' 62-63

למרות קשיי החיים הרבים המועברים בספר, קיימים בו גם שירים אופטימיים, כי הדוברת מתגברת על הקשיים. כך למשל השיר "שיר של פגעים". המתאר רגעים כל כך נעלים של הזוג המאוהב במציאות, עד שלמחרת בבוקר נדמה להם כי חלמו:

שיר של פגעים

שְׂעָרִי שָׂרוּעַ עַל יְצוּעַ נִזְרְךָ

רֹאשְׁךָ הַגַּלְמוּד טָמוּן בְּיַעַר עָבוֹת

אַתָּה חוֹפֵן, פּוֹכֵר יָדֶיךָ לְפָנֶיךָ, מִתְחַנֵּן

נוֹשֵׁם רֵיחוֹת פְּרִיחַת שְׁקֵדִים וְתַפּוּחִים

שׁוֹאֵף אֶל נַפְשְׁךָ נִיחוֹחוֹת עַזִּים שֶׁל יְצָרִים

אֲשֶׁר הוֹתַרְתָּ יְתוֹמִים בְּרֶחֶם אִמְּךָ.

"וִיהִי נֹעַם" אַתָּה מְמַלְמֵל עַל מַעֲשֵׂה יָדַיִם

לֹא מְכֻנָּנִים. פּוֹשֵׁט אוֹתָן לְפָנֶיךָ, נוֹפֵל בְּתוֹךְ

שְׁנָתְךָ קוֹרֵס בְּסִיּוּטִים הֲרֵי עָווֹן. אַתָּה נִתְקָל

בְּצִפֹּרֶן בְּהוֹנִי הַשְּׁבוּרָה טִפַּת דַּם שֵׁדִים

מַכְתִּימָה אֶת הַצִּיצִית שֶׁלֹּא הֵסַרְתָּ. רֵיחוֹת

דְּחוּסִים שֶׁל חַיְתוֹ יַעַר שֶׁעָבְרוּ מִכָּאן אוֹפְפִים

אוֹתְךָ עַד מַחֲנָק, אַף אַתָּה עֲבֹר.

פְּשֹׁט יָדַיִם לְפָנֶיךָ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, עַלְוָה דּוֹקְרָנִית

וּמְלַטֶּפֶת — אַל תַּעֲצֹר. נְהָמוֹת — הֲקוֹלִי שָׁמַעְתָּ?

אַל תַּבִּיט לְאָחוֹר. בֵּין אִם בּוֹצִית הַקַּרְקַע בֵּין

בְּקוּעָה, עַל סְבַךְ שָׁרָשִׁים וּפֶתֶן תִּדְרֹךְ

אַל תִּירָא. לֵךְ לְךָ אֶל הַמָּקוֹם שָׁם תֵּעוֹר

וְלִמְרָאשׁוֹתֶיךָ הַנָּהָר הַקַּר, הַגּוֹעֵשׁ וּמְצַוֶּה.

שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה הִיא נִצֶּבֶת בַּשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר

מוֹשֶׁטֶת יָדָהּ. אָכֵן, זֶה הַמָּקוֹם וְזֶה הַמִקְוֶה

עֲבֹר בַּסַּעַר וְהִזּוֹךְ, צְלֹל וְהֵיעוֹר.

כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם תֵּדַע: אֲנִי לֹא הָיִיתִי.

חָלַמְתָּ חֲלוֹם.

עמ' 82

ראו גם:

שולמית חוה הלוי בלקסיקון הסופרים

דף השירה של שולמית חוה הלוי

שולמית חוה הלוי באגודת הסופרים העבריים

אודות גליה אבן-חן

גליה אבן-חן היא סופרת, משוררת וקולנוענית. נולדה באשדוד וחיה בתל-אביב. שני ספריה "עובדות מהדמיון" (רומן, 2015) ו"אישה מטורפת" (שירה, 2009) זכו לשבחי הביקורת. פרסמה שירים וסיפורים במוספי סוף השבוע של "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", ובכתבי העת נבחרים. הלחינו משיריה אריאל הורביץ, טובה גרטנר, א.ב. דן, דניה לנדסברג, רות דנון, דנאל קריאף, עודד שכטר, גלי אבינועם ועוד רבים וטובים אחרים. שיריה נכללים באנתולוגיות: "השירים הכי יפים בעברית" בעריכת מנחם בן ודורון קורן, ו"מלכה עירומה" בעריכת דורית ויסמן. בקרוב יוקרן סרט קצר נוסף שכתבה וביימה בשם: "אין פטנט לאהבה" בכיכובו של השחקן א.ב. דן.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, שירה עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*