טְריקוֹ – סיפור ליום השבת \ ורד זינגר

ציור: יסמין זינגר

ציור: יסמין זינגר

המאלפת של טְריקוֹ הכירה אותי אך ורק במצב מדמם. היא אילפה את החתולה הפראית שלי במשך חודשיים, שלוש פעמים בשבוע. במשך חודשיים זהרו עיניה הענקיות של המאלפת בשעה שהייתה אומרת לחתולה שלי "אסור" בקול קשה אבל מתוק, כמעט פתייני. גם אליי דיברה באותו קול ממש. "הכול יהיה בסדר", הייתה מהבהבת לעברי בחיוך שהלך והתחזק, עד אשר התקבע ככוכב הראשון לפני כניסת השבת, "טריקו רק רוצה קצת צוּמי".

בפעמים שבהן טריקו לא הסכימה לשחרר לי את הזרוע בתוך דקה, הייתה המאלפת לוחצת על קצה חוטמה של הטריקולורית הדו-פרצופית שלי, ושפתיה היו מתכווצות בקצב שבו הציפורניים של טריקו היו נעשות קטנות יותר ויותר, עד שנעלמו כליל בתוך כפלי העור שלה.

הרבה דם נשפך על הספה שלי בחודשיים ההם, שבין אוגוסט לאוקטובר, מעט מאוד כוסות קפה נשתו, מעט מאוד עוגיות נאכלו. היחידה שהלכה למטבח בפגישות האילוף הייתה המאלפת, שבכל פעם הייתה שבה ממנו עם קערת מים וסמרטוט. ההליכה שלה הייתה אטית להדהים. היו פעמים שיכולתי להישבע שלא זזה בכלל, אבל באורח פלא תמיד שבה לבסוף עם המים. כשהלכה לאט כל כך נדמה שרקדה. היה זה מראֶה ניו אייג'י להחריד, ובכל זאת – לאט-לאט, אבל בהתקדמות ניכרת, הלכה טריקו ונרגעה. פחות ופחות נעצה בי את שיניה, יותר ויותר הפכה לצפויה. פתאום כבר אפשר היה לחיות איתה. התחלתי לנשום.

כשריח הגויאבות הנרקבות על אדמתו של השכן בישר את פרוץ החג, התמעטו תקיפותיה של הטריקולורית לתקרית אחת ביומיים-שלושה. לא היה אפשר לשכוח שבהתחלה הייתה תוקפת ללא הרף – לפחות שש פעמים ביום, אם נדרשתי לחישובים.

טריקו לא תקפה אותי ביום שבו הגיעה אליי המאלפת בפעם האחרונה – וגם לא ביום שלפניו – אבל לרגע לא עלה בדעתי לבטל את הפגישה. פגישה זאת פגישה, והמאלפת הגיעה.

"מה שלום פוצקי?" שאלה כשנכנסה. עיניה הגדולות, שנראו תמיד קצת פעורות, מצמצו על פני הסלון.

"את לא תאמיני", אמרתי בהתרגשות. "היא לא נושכת אותי גם אם היא לא מקבלת אוכל רטוב במשך יומיים. וגם אם אני מגרשת אותה מהכביסה החמה שיצאה מהמייבש".

"אז למה לא ביטלת את הפגישה?" שאלה בכעס.

"חשבתי שסוף-סוף נשב בשקט, נשתה משהו…" התבלבלתי, השאלה שלה הפתיעה אותי, וגם הכעס. "אולי נסכם את התהליך", זייפתי, "נסיק מסקנות ונלבן תובנות וכאלה".

טריקו השתרעה על מקלעת השמש שלי ומתחה את כפותיה, כאילו אני החוף, והמאלפת – הים. זה דגדג קצת. צחקקתי.

"היית צריכה לבטל", תקעה בי מבט נוקב. "אנשים נואשים ממתינים לי, חתולים מבולבלים מרגישים שאני מגיעה, עוד מעט יתחילו לדמם בלעדיי. כל רגע נוסף כאן הוא ביטול זמן", עיניה רשפו בזעם.

"בחייך", צחקקתי במבוכה, "מה הלחץ? מה קרה? את לא שמחה שזה הסתדר? לא זה מה שרצית?" בזו אחר זו יריתי את השאלות.

"הבגדים שלי מזוהמים. באתי בבגדי עבודה למקרה של דימומים", נקבה.

"אז… אז מה?" הפטרתי בגמגום.

הטריקולורית ייללה והתחככה בי. עיניה של המאלפת ניצתו – וכבו באחת כשהניחה שמן הסתם לא תיפתח כאן איזו שריטה ישנה – או תיווצר חדשה, טרייה וריחנית.

"אני לא מבינה את המיאו הזה", רטנה.

"איזה מיאו?" נלחצתי.

"המיאו המתחנחן הזה, השבע רצון הזה שלה. גועל נפש", חתמה בקולות מוגזמים של בחילה.

בלי משים קרצפתי את ראשה המרובע של טריקו, ולגמרי במשים התבוננתי במאלפת. בקושי הצלחתי לזהות אותה. בחודשיים האחרונים זהרו עיניה הגדולות, וקולה היה מתוק ורך והתנגן כג'ינגל עליז, ואילו עיניה של האישה שישבה מולנו בברכיים מהודקות היו קטנות ומצומצמות. קולה היה חתוך, גס וקשה. חלף כלא היה הניגון הישן.

לפתע נעמדה ופנתה לדלת. "אני הולכת", אמרה. "כל טוּב שיהיה לך".

ברגע הזה, בלי שום אזהרה מקדימה, ניתרה טריקו מחיקי והסתערה על רגליה של המאלפת. במשך רגע ארוך כמו תקיעת שופר היו שתיהן גוש רוטט של בשר ופרווה. המאלפת צרחה וצנחה על הספה, וטריקו נהמה והפיקה קולות משונים ועמוקים, שכמו הגיחו מתוך חתולות אחרות ורחוקות.

הצרחות של המאלפת הלכו ונחלשו, הגוש הפסיק לרטוט. המאלפת דיממה מולי עד כדי עילפון או למצער הקאה. הסלון שלי התחיל לקבל ריח של גבעת התחמושת. כתם אדום התפשט על הספה, טיפות טפטפו על הרצפה. היה חם להחריד, הרגשתי שאני מזיעה בעיניים, הכול היה שחור-לבן.

"אני… אני אביא לך קערת מים כדי לנגב את זה", התקשיתי לסיים את המשפט. נדמה שקולי קיבל נפח אחר. הוא התארך והתרכך והסתלסל ונשטף, עד אשר לא היה עוד קולי שלי.

קמתי והלכתי למלא מים בקערה; לאט-לאט הלכתי, כאילו הייתי מחוברת בקצוות לחוטים שחוברו לצלב עץ, אשר החזיקו ידיים עצומות מעליי. כל כך לאט הלכתי, כה בעדינות, ממש רקדתי כל הדרך אל הברז.


עוד שני סיפורים של ורד זינגר:

"שני אחוז", מוסף "תרבות וספרות", "הארץ", 8.9.2017

"הרוח שבלעה את הרו"ח", "עתון 77", גיליון אוקטובר-נובמבר 2016, עמ' 47-44


אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים . קישור קבוע.

סגור לתגובות.