הספד לנביא הזעם – לזכרו של אמנון נבות מאת יובל גלעד

המבקר והסופר אמנון נבות, יורשו הרוחני של י.ח.ברנר, נפטר בגיל צעיר יחסית.
לפניכם מאמר לזכרו מאת תלמידו הרוחני, המבקר יובל גלעד.

מאת יובל גלעד

פגשתי את הסופר והמבקר אמנון נבות פעם אחת בלבד, בבית קפה תל אביבי, עת ישבה שם קבוצה ספרותית זו או אחרת. החלפנו מילים ספורות, ותו לא. אבל נהגנו להתכתב דוא"לית, בעודו תובע את גיוסי לטובת הביקורת הספרותית.

נבות המבקר

רק בגללו אני עוסק באותו תחום מוזר, ונכשל יותר מאשר מצליח, אבל מנסה. אינני חושב שהייתי היחיד. בעוד מבקרים הם בדרך כלל זן אנשים מתבודד, וכך גם היה נבות, ולא ממש אכפת להם אם יעמידו צאצאי ביקורת, נבות לא היה כזה. הוא חי את הספרות העברית בכל רמ"ח אבריו, וכשהתריע בשנות השמונים על דרדורה של הספרות העברית-ישראלית, בעודה נמכרת לתרבות הפנאי, בזמן אמת, לא רצו להקשיב לו.

אבל בימים אלה, פורחת פתאום ביקורת הספרות העברית. תלמידים של נבות, כיהודה ויזן ואורין מוריס (ולא מדובר בתלמידים במובן האקדמי, חלילה, אלא מי שלמדו ממנו את אמנות השקילה והמדידה חסרת הפניות בשיחות רבות או קריאה של כתביו) מניפים מחדש את נס הביקורת, גם אם לעיתים בווליום מופרז, בדפים המנומנמים של מוסף "ספרים" ב"הארץ", וישנם עוד המנסים בבמה זו ובבמות אחרות.

מנבות למדנו שמבקר חייב לקטול לפעמים, אחרת אינו מבקר. אין הנאה בקטילה, למרות שיש לפעמים זעם, לעתים קדוש וצדקני, אבל אין ביקורת בלי הצבעה על החיובי והשלילי. מבקר שאינו מוכן לקטול, גם אם יכולת הקריאה והחיוב שלו מזהירה, אינו מבקר.

אז נכון, לנבות המבקר היו חסרונות: הוא ראה את המציאות בשחור ולבן, והיו אצלו "טובים" ו"רעים". והנפגעים מעטו המושחז היו רבים, כאשר מרביתם נפגעו שלא בצדק, שכן קיבלו "גמר חשבון" הוגן למדי, צירוף שהיה חביב עליו וגם שימש כשם הרומן האחרון שלו, שיצא לפני חודשים ספורים. שנות התשעים ושנות האלפיים היו שנות הביקורות המתקתקות, הצפיחיות בדבש, החנופה ההדדית של אקדמאים לסופרים, סופרים לאקדמאים, במעין ביצה של רמייה עצמית אינסופית. נבות היה שם, שרד, לקח ללב והעמיד תלמידים. כעת תורם.

נכון גם ששנותיו האחרונות כמבקר לא היו מיטבו: בגליון הראשון והשני של "דחק", כתב העת שהיה לו לבית, פרסם חומרים שהצטברו אצלו במשך שנים, חזקים ביותר, שכונסו גם בספרו "מזכר פנימי: סיפורת עברית 2010-2000(דחק, 2011).

Image result for ‫אמנון נבות ספר‬‎

שם ערך גמר חשבון מזהיר עם הפרוזה של העשורים האחרונים, אבל לא פחות מכך עם האקדמיה, בדמות  דן מירון וגרשון שקד, שגייסו עצמם בהלל ושבחים לפרוזה הישראלית בתמורה לכבוד ועוד כבוד (קטע מ"מזכר פנימי" ראו כאן).

אבל בהמשך מִחזר נבות את  עצמו במתקפות שרובן היו מוגזמות, בלא הסבלנות הנדרשת וקריאת הטקסט. ועם זאת יבוא על הברכה עורך "דחק" יהודה ויזן, שהיה בית לנבות העזוב בשנותיו האחרונות, ואף הוציא לאור את הרומן האחרון של הסופר והמבקר, כאשר אף אחת מההוצאות לא רצתה לגעת בו.

"לטש ולטש" היה חוזר ואומר לי במיילים בהם התכתבנו על ענייני ספרות וחיים, עוני ומשפחה. תמיד תבע שלא להוציא תחת היד טקסט ספרותי שלא חיכה במגרה חודשים ושנים, והבשיל לאיטו, נמחק ושונה, עד שהגיע להבשלתו. אבל מצד שני היה בו גם נביא הזעם שלא היה מוכן לחכות, מוכן תמיד למתקפות פרסונליות כביכול, מנומקות וחדות הלכה למעשה, וכמו כן, תוך כדי קיטורים לא מעטים אמנם, גם לשלם את המחיר הספרותי הנדרש באי התקבלות, בעיקר של הפרוזה שלו, אליה אגיע מיד.

אמנון נבות מקריא מספר

כלומר – אמנון נבות היה אדם בעל לב ענק. הדברים ישמעו מוזרים לכל מי שנקטל על ידו, או מי שמכיר אותו רק כקריקטורה של ביקורת. אבל כך היה. היה לו אכפת, וכשהיה מקבל מייל של ייאוש מיהודי צעיר (כיום פחות) שמנסה לכתוב ביקורות ומצליח חלקית, היה עונה מיידית בעידוד, בתשומת לב, במשלים ברסלביים-קפקאיים על גבול הגרוטסקה, מחמירים מחד, אבל משולבים בהומור (והוא ידע להיות מצחיק, רק סירב להודות בכך, בפרוזה שלו, בעיקר המאוחרת, יש רגעים מצחיקים).

כי מי מתנדב לתפקיד כפוי הטובה של נביא הזעם, המוכיח בשער, ברפובליקה ספרותית קטנה וביצתית שבה סופרים נוטרים טינה לאורך עשורים? נכון, הוא צייר עצמו כמסכן יותר ממה שהיה, שכן בנותיו טובות הלב (ככל הנראה, לא הכרתי ופגשתי) עזרו לו ותמכו בו במסירות. והרי משפחה חשובה יותר מאהדת מוסף כזה או אחר.

ככלל, תקופתנו הופכת בני אדם לקריקטורות, תקופת המסכים השטוחים. כך גם אמן הביקורת הקיצונית, נבות, הפך לכזה בשנותיו האחרונות, בין השאר כפי שהוזכר ברשימה שכתב יצחק לאור: לאור כתב על נבות ש"הוא סובל, הוא תמיד סבל". מה שלא הפריע לנבות לצאת להגנתו של לאור עת הותקף על מעלליו השונים.

אבל, או א ב ל, כמו שהיה כותב נבות ברווחים, בהשפעת מורו ורבו קורצווייל, נבות במיטבו היה מבקר מ ע מ י ק. עצם העובדה שטרם כונסו כתביו הביקורתיים היא פשע ספרותי ממדרגה ראשונה! רק עכברי כתבי עת כמותי, נברו ומצאו את המאמרים הרבים שכתב, בין השאר על ברנר אלילו, חלקם בכתבי עת נידחים, אליהם נפלט עת הודח מתפקידו כמבקר בעיתונות היומית.

חפשו למשל את מאמריו המזהירים על ס. יזהר, למשל "שיירה של חצות". שם היה במיטבו, כי הוא היה אמביוולנטי כלפי יזהר, העריץ אבל הסתייג, הדגיש את שורשיו הספרותיים בגנסין, ועוד. נדרש בדחיפות מישהו בעל אמצעים (יגאל שוורץ, שתמך בפרוזה של נבות?) שיואיל ויאסוף את כתביו הביקורתיים ויוציא אותם במהדורה נאה, כדי שמעט חובבי הספרות הרצינית שעוד נותרו, יוכלו לעיין בדברים לעומק.

נבות היה גיבור מעמד הפועלים שלא הוכר ככזה. הוא גדל בשכונת עוני (מעולם לא שאלתי אותו על הקשרים בין גיבוריו בפרוזה לחייו האישיים, אבל ברור שהיתה זיקה חזקה) וכל חייו הביקורתיים היה רגיש לעוני, לנאבקים לשרוד תחת קשיי עוני, בתקופה בה הספרות הלכה והתברגנה ובחרה להפוך לתרבות פנאי עבור דודות משועממות. כך הבסיס המ ט ר י א ל י של הקיום תמיד עמד לנגד עיניו. כך קרא את עוז, את גרוסמן ויהושוע, שנואי נפשו, ויש להודות שהחמיר עימם, בוודאי עם עוז שהיה ונותר סופר רציני גם בימינו.

כמי שמנתח את הבסיס המטריאלי, היה נבות רכילאי מהמדרגה הראשונה. לא בפומבי, אלא במיילים פרטיים. והמידע לא נאסף כדי להכפיש סופרים, אלא כדי להבין את המנגנונים המטריאליים הגורמים להתקרנפות של אמנים, גם בעלי כישרון וכוונות טובות. לא היה רגיש ממנו להתקרנפויות.

בחודשים האחרונים עוד תכנן נבות ספר על ברנר. לפני זמן מה שודר סרט העוסק בסופר-מבקר הדגול, ושם התראיינו להם "אויביו" של נבות, בהם דן מירון ואחרים. אבל מי שהעמיק לקרוא בכתבי ברנר לא רואיין, שכן התבודד ולא חיפש לעצמו הופעות בתקשורת. הוא התעניין רק בטקסטים, בספרים. את הספר על ברנר, אם הצליח להתקדם בו (מסופקני, הוא היה חולה ופלא שכלל המשיך לכתוב), ככל הנראה כבר לא יכתוב. אבל למעשה כתב למעלה מספר על הסופר במהלך השנים, כאמור, בבמות שונות, וצריך רק להקליד ולאגד את הדברים לכדי ספר.

נבות הסופר

נבות היה מבקר טוב מסופר, כך שח לי רן יגיל פעם. יגיל צדק, כמובן. אבל גם ידע להעריך את הפרוזה של נבות, לה הקדשתי כמה וכמה רשימות, ומסה אחת נרחבת, שפורסמה ב"עכשיו", כתב העת של גבריאל מוקד, ובאתר מרשתת זה. מוקד וכתב עתו היוו בית לנבות כמבקר וכסופר לאורך עשרות שנים, עד לאיזה ריב שנגלע ביניהם, השד יודע על מה. ה"ואריאציות" של מוקד גם היוו מקור השראה לטוב בספריו של נבות, "לוכדי עריקים", רומן זרם תודעה מופתי.

כי נבות היה סופר מ ש ו ב ח. אולי שולי מרצון, קיצוני ומחמיר, יש יאמרו בלתי קריא. ונכון, הקיצוניות והשוליות של הדמויות אותן תאר, ואופן הכתיבה בו בחר (זרם תודעה) דנו אותו לשוליות ומיעוט קוראים. מוקדי השפעה עליו היו מחזות האבסורד (נבות למד תיאטרון בצעירותו), ברנר וגנסין, וזרם התודעה בגרסת הסופר האמריקני הדגול ויליאם פוקנר. נבות החל לכתוב פרוזה לאחר מות יעקב שבתאי, כך כתב לי, ובהשפעת "מחניים" של פרנץ מולנאר החל לכתוב רומן על נערים בשכונת המצוקה של פרדס כ"ץ.

Image result for ‫אמנון נבות טיסת מכשירים‬‎Image result for ‫אמנון נבות ספר‬‎

כך ברא לעצמו מיתולוגיה הרמטית יפהפייה, תחילה ב"עונת המלכים" בו הנרטיב עדיין היה קוהרנטי וקולח יחסית, אחר כך ב"טיסת מכשירים" בה החל כבר פירוק הנרטיב, ושיאה של הטרילוגיה – "לוכדי עריקים", שמעטים קראו. ברומן טוטאלי זה למיטיבי לכת, כפי שנכתב על גב עטיפתו, מצויים עמודים שלמים ריקים, כאשר נבות עוקב אחרי תודעתו של נער, ככל הנראה בן דמותו, "בן המלך" במשחקי הילדות במפרדס כ"ץ, שהולך ומאבד את שפיותו באוהל של טירונים המיועדים למשטרה הצבאית (ניתוח מרשים של הספר, שכתב פעם אברהם בלבן, מצוי באחד מכתבי העת).

Image result for ‫אמנון נבות ספר‬‎

זעם פנימי עצום וחקירות חוזרות ונשנות אפיינו את העולם התודעתי של גיבורי נבות, בצד אלימות חיצונית קשה מצד אבות מכים, אימהות נוטשות, ומדינה ששכחה לחלוטין את קיומם של אותה קבוצת מהגרים מרומניה, שהגיעו במאוחר, והוזנחו לא פחות מאשר העולים מארצות צפון אפריקה ואסיה.

מבחינה תמאטית אפשר לשייך את פרוזת השוליים של נבות לחטיבות בפרוזה של יהודית הנדל, יהושע קנז, שמעון בלס ועוד, אבל מבחינה סגנונית, כאמור, מה שאפיין את נבות הוא זרם התודעה הפוקנרי. פוקנר היה מלך בתיעוד שפת הסלנג של שחומי העור באמריקה, ונבות פשוט הפנים את המוזיקה של פוקנר והעביר אותה לנערי השוליים של פרדס כ"ץ. פרט להגירה, גם זכר השואה (בדמות ניצולים נרדפים ושנואים בשכונת המצוקה) הדהד בספריו.

Image result for ‫אמנון נבות טיסת מכשירים‬‎"מקראות ישראל", הרומן הרביעי של נבות, הורכב למעשה בעיקרו משלוש נובלות. הוא הוצג על פניו כרומן, שכן ככל הנראה זו היתה הדרך לשווק את הסופר הלא מכיר להוצאת ספרים. ב"שער החומה" אותו נער אבוד מטרילוגיית הרומנים הראשונים שלו משרת בבסיס צבאי, אשכנזי יחיד בין מזרחים, המכנים אותו בשמות גנאי, אבל שומרים עליו מעצמו, כאשר הוא על סף התאבדות, כאשר מתברר שאחיו הגדול מת.

הרגש הרב והלב הגדול שהיו לנבות באו לידי ביטוי גם בכתביו. הוא לא היסס להציג את ההתעללות של עניים בעניים, באלימות נפשית ופיזית, אבל גם את החמלה ואת האחווה המסוימת המתגלה לעיתים, למשל בין חלק מהנערים המשחקים יחד בעוד הוריהם מתפוררים מעוני בדירותיהם.

בנובלה השניה ב"מקראות ישראל", "קו הרקיע", פרץ נבות לטריטוריה חדשה. גיבור הנובלה הוא פסקל לואיס, בעלים של להקת חתונות כושלת ופתטית, שבעזרתו מתאר נבות את ישראל השניה והשלישית באמפתיה וגרוטסקה גם יחד. בלואיס הכניס נבות מהביוגרפיה שלו, ומות גרושתו של לואיס הינו כנראה הדהוד להתאלמנותו של נבות הביוגרפי. כל זה נכתב בכנות ורגש רב, בין השאר בעזרת נקודת התצפית של הבת. בנובלה זו, שהיא מצחיקה ביותר, על אף שנבות כאמור הכחיש את ההומור שלו, מצייר הסופר דיוקן של ישראל המסורתית, שהופכת למסורתית-דתית יותר ויותר, ומככב בה הרב "הרנטגן", ואפילו ביבי, ראש ממשלתנו הנצחי, כמעין גבר עדין ואבוד, בעוד אחיו המת, יוני, מנסה להתנקש בו. כל זה הוא סיפור על גבול ההזיה של מי שאינם יכולים לסבול יותר את המציאות של חייהם, והמציאות הפוליטית מתערבלת בתודעתם עם מצוקותיהם האישיות (במקרה של לואיס, אישה גוססת מסרטן בבית החולים) עד לבלי הפרד, בישראל של טרטורי חדשות מדי שעה.

אז נכון, נבות היה סופר שוליים. הוא הופתע מכך, שכן ככל סופר רציני לא היה נטול אגו. אבל סופר שוליים מעולה, חד, קיצוני, ששם מראה מול המציאות של ישראל שאת סיפוריה איננו מכירים, ישראל של העוני ושכונות המצוקה, לא כפי שהן מתוארות כיום בדיעבד על ידי כל מיני פרחי מצוקה עדתית כזו או אחרת, אלא בזמן אמת, כפי שחווה בילדותו.

כך שאמנות הסיפור של נבות, שמלכתחילה יועדה למיטיבי קריאה מעטים, לא נשכחה יותר מסופרים טובים אחרים שהוזנחו בצד הדרך (ישראל ברמה, למשל, שהיה ידידו הקרוב של נבות). וגם אין כאן דרמה טראגית של סופר בינלאומי שלא זכה לכבוד הראוי לו. עוז אכן היה והינו בעל מלאכה טוב יותר מנבות, שהיה בעל טמפרמנט של משורר יותר מאשר של סופר, ונזקק להשראה כדי לכתוב פרוזה. אבל הביקורות הרבות כל כך, המסות שלו, כולן יכולות להיקרא גם הן כפרוזה, נוקבת וקיצונית, מצחיקה לעיתים (ושוב, מדובר בעיקר על עבודות משנות השמונים ואחר כך, עת גלה מרצון ושלא מרצון). זכורה לי בעיקר מסה בהמשכים שלו שפורסמה ב"מאזניים" בשעתו, ובה הוא מתאר את המבקר בעל מכונת הכתיבה השכורה, שההוצאה לפועל באה לבקר אותו ולא מוצאת מה לקחת, אלא את מכונת הכתיבה שכלל אינה שלו, בעוד תיבת הדואר מתפקעת מהרומנים החדשים של עוז ואחרים, מעוכים בין מכתבי התראה שונים. אז נבות בהחלט היה אביר היגון, והיה פאתוס רב בעמדת הנידח השולי שלו, ישואיות מופרזת למדי. אבל היתה גם הירואיות של מאבק.

גמר חשבון | אמנון נבות

את הרומן האחרון שלו, "גמר חשבון", העוסק בימי קום המדינה טרם הספקתי לקרוא וכבר נודע שנפטר. הוא היה צעיר מדי מכדי למות, אבל גם מלא עזוז ורוח קרב עד הסיום. יהי זכרו ברוך.


ראו עוד על אמנון נבות:

אמנון נבות בוויקיפדיה

אמנון נבות בלקסיקון הספרות העברית

ניתוח יצירתו הספרותית של אמנון נבות:

נבות התל אביבי – החלק הראשון

נבות התל אביבי – החלק השני

הבשורה על פי נשר שרשבסקי – מאמר ביקורת טיפוסי של אמנון נבות

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, סופרים עם התגים . קישור קבוע.

15 תגובות על הספד לנביא הזעם – לזכרו של אמנון נבות מאת יובל גלעד

  1. מאת אלי אשד:‏

    מאת יובל גלעד :‏

    וכאמור, נדרשת הוצאה שתרים את הכפפה, ותכנס את כתביו הביקורתיים. זאת בושה שמירון מפרסם עשרות אלפי עמודים (חלקם מעניינים, כמובן) בספר אחרי ספר, ואילו לנבות נותר רק ספרון ביקורתי. אולי לא כל רשימותיו הזועמות "מעריב" צריכות להדפס מחדש, אבל לפחות המסות היפהפיות שלו הפזורות בכתבי עת כ"מאזניים", "עכשיו", ועוד.
    אבל במקביל, נבות ידע גם לשתוק. כיום מבקרים מפטפטים יותר מדי, מפרסמים בלי סוף בעידן המרשתת. נבות התבונן, שקל, ובסוף ירה. אבל תמיד היה מעורב, ועדויות על כך מצויות בטוקבקים ספרותיים באתרי מרשתת שונים, בהם הגיב באופן מבריק, הופך את הטוקבק, אותה תגובה טפשית מיסודה, לאמנות.

  2. מאת אלי אשד:‏

    מאת שאול סלע:‏
    ספטמבר 7, 2017 בשעה 2:44 pm
    קצת הופתעתי שבהספד אין אזכורים לדוד שחר וליצירה המונומנטלית "היכל הכלים השבורים". מלבד לילות לוטציה קראתי כל אחד מהשערים שבהיכל לפחות שלוש פעמים חלקם גם שש פעמים. עשיתי זאת בהשראתו של אמנון נבות ,ובמיילים ששלחתי אליו בנושא הבנתי שהוא נפגש הרבה פעמים עם הסופר הענק הזה. כאן אני גולש לקיטש בדברים שנאמרים על המת, כאשר אמנון נבות קטל ספרים וסופרים,אבל הוא ידע מה כן ראוי. מלבד שחר הענק הוא הזכיר את יצחק אברבוך אורפז ואת קנז.

    נראה שהוא קרא בחייו אלפי ספרים אם לא למעלה מזה וזכר את מה שמתרחש ב"קול והזעם" של פוקנר ואת "היושבת בגני" של הזז כאילו הוא קרא את הספרים אתמול. לגבי הזז,במיילים הפרטיים הזז היה הרבה פחות משמעותי ממה שהוא אמר עליו בפומבי.

    יש בידי את גמר חשבון ,שאלתי אותו על אפיזודות שקראתי,לא ידעתי שאחרי פחות מחודש הוא ימשיך להיות איתנו רק במה שהוא כתב וזה מה שחשוב

  3. מאת אלי אשד:‏

    את יובל:‏
    ספטמבר 7, 2017 בשעה 6:19 pm
    אכן, נבות מאוד העריך את 'היכל הכלים השבורים' של שחר.
    לגבי כמות הספרים שקרא, בטוח קרא הרבה, אבל ככלל יתרונו היה בהיותו קורא מעמיק. נזירי. כלומר התפקס על סופר אהוב וקרא שוב ושוב. בעיניי זאת קריאה טובה יותר מרוחבית.
    כך למשל, גיבור "לוכדי עריקים", אותו בן מלך לשעבר ממשחקי השכונה האכזריים, שוקע בדמדומי תודעה בין טירוף לשפיות, באוהל הטירונות של המשטרה הצבאית. הוא מתואר כמי שקרא בנעוריו פעם אחר פעם את קפקא. החזרה האובססיבית אפיינה גם את נבות המבקר, והנזירות המחמירה.

  4. מאת אלי אשד:‏

    את עזרא לוי:‏
    ספטמבר 8, 2017 בשעה 6:09 pm
    נבות ז"ל נפטר בגיל יחסית מוקדם. פתאום לקרוא עליו הספד עכשיו, זה קשה ועצוב, יובל. ללא ספק, קשה מאוד היא עבודתו של "מבקר מקצועי", ובכל תחום כלשהו. כידוע, וכפי שציינת, נבות ז"ל היה מאלה שהלכו עד הסוף במה שהאמינו בו, וללא פשרות. ההספד שלך כאן, יובל, הוא מקיף ונוגע. עצוב. חבל, חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך.

  5. מאת אלי אשד:‏

    מאת יובל:‏
    ספטמבר 8, 2017 בשעה 9:59 pm
    תודה עזרא. נבות החזיק את רוח הביקורת, וכאמור – היה חכם מספיק ליצור קשרים עם אנשים בעלי פוטנציאל לעניין, בידיעה שלא יחיה לנצח. הוא באמת היה טוטאלי בעניין, והביקורת היא דבר יפה, שימשיך להתקיים. אי אפשר להעלים אותה עם מות המבקר, למרות שאני בטוח שיש הרבה סופרים שאומרים "ברוך שפטרנו" ולא "יהי זכרו ברוך". בסופו של דבר זאת עשייה אנושית, שתמשך גם אחרי מות מבקר גדול. ביקורת היא בטבע האנושי, כמו חמלה או אהבה.
    עוד כמה הערות תוספת בעניין ביקורת הספרות בישראל:
    קיימת ביקורת בישראל בתחום הפוליטי, עם כל הבעייתיות שלה, ובתחום הספורט החביב עלי. בתחום הספרות היו עשור או שניים די חשוכים, והיא הפכה להיות מעין צפיחית בדבש, או תענוג תרבותי ובורגני. נבות נלחם נגד זה כל עוד נשמת אפו בו, והיה גם אמן ההקצנה – גם ברומנים שלו, ולכן גם הביקורות היו לעתים מוקצנות. האידאל הברנרי של המוכיח ונביא הזעם. למרות שבמקרים רבים לא היה לסופרים ולסופרות על מה להלין – הוא לא כתב את ספריהם הגרועים, רק שם מראה מול האיכות הירודה.
    כיום יש כאמור התעוררות בתחום ביקורת הספרות, ולדעתי לנבות יש חלק בכך. אבל הווליום גבוה מדי. ב"הארץ" ספרים למשל. הסיבה היא שכיום העיתונות היומית מתחרה בזירה שבה קיימות הרשתות החברתיות, וכל ווליום שהוא פחות ממחריש אזניים (כלומר, קטילה מוחלטת, או לחליפין קביעה שהמשורר או הסופר חד פעמי, נפלא, מדהים) לא נשמעת.

    כל ההתעוררות נובעת מכך שבמקרה מונתה עורכת (ליסה פרץ) שהבנתה בספרות אינה מרהיבה, אבל היא מבינה מה מעניין, וקטילות מעניינות יותר מהחנופות ההדדיות העבשות שאפיינו את תקופת העורך הקודם (בני מר). כך כל הקוטל הרי זה משובח, וקטילה היא דבר נחוץ בספרות שרובה רדודה, אבל קטילה איננה תענוג סאדיסטי, ויש להבין שכיום (והדברים מופנים למר מוריס, ויזן, אביבי ושאר המבקרים החדשים יחסית הפועלים שם) עיתון "הארץ" החשוב, שנאבק על קיומו הכלכלי, מצליח לייצר טראפיק במרשתת בעזרת הקטילות, וטראפיק פירושו כסף.

    אישית, אני מקווה לווליום פחות גבוה, אבל לביקורת לא פחות נוקבת. המציאות מתנהלת הרבה פעמים בגוונים של אפור, לא שחור ולבן. ביקורת ריאליסטית תקבע נגיד ש"סיפור על אהבה וחושך", שהיה שנוא על נבות כמו כל הרומנים המאוחרים של עוז, הינו רומן ביוגרפי עם פרקים כתובים לעילא ולעילא, של סופר אמת שבמידה רבה חזר להיות בעל כוח בשנים האחרונות, גם ב"הבשורה על פי יהודה", אחרי שנים של רומנים באמת גרועים, כמו "לדעת אישה" ואחרים משנות השמונים המאוחרות והתשעים, אבל בו זמנית יש קטעים משעממים ב"סיפור על אהבה", הרבה פטפטת, ונימה של סבא נחמד המספר לנכדים, תוך התעלמות מאלמנטים רבים במציאות הישראלית.

    ויש גם לדעת, למי שלא יודע, שגם המבקרים הכותבים בעיתונות היומית ביקורות שבועיות, אינם משתכרים די לפרנסתם, וגם כתיבה שבועית מצטברת אולי לאלף ש"ח לחודש, ולכן ביקורת הספרות נעשית בעיקר על ידי משוגעים לדבר (או כאלה שמבקשים לתפוס טרמפ ולזכות במכובדות ספרותית שניתן למנף להרצאות וכו'), ונבות היה משוגע לדבר. הוא האמין באמנות, ביכולת שלה לייצר קתארזיס, כלומר להועיל לאנשים ולעזור להם בהתמודדויותיהם עם החיים, ולכן כל זלזול באמנות פירושו זלזול בחיים.

    כך שנבות החזיק את הביקורת בחיים בתקופה בה תרבות הפנאי בלעה את הספרות הישראלית. גם בשתיקתו, אגב, והוא שתק שנים, בזעם, מתבודד ומלטש כתבים ביקורתיים עד שנמצאה לו במה לרוחו. נבות קיבל על עצמו את תפקיד נושא הדגל של הנושא, והיה גם מבקר מוכשר מאוד. גם לזה צריך כישרון, כישרון ספרותי. יהי זכרו ברוך, ומי שיכול ומעוניין לקחת עליו את תפקיד המבקר, תפקיד כפוי טובה, יבורך. אבל מבקרים מוכשרים, בעלי יכולת ראייה לעומק הטקסט, ויכולת למפות את המציאות הספרותית ולהבין את הכוחות הפועלים בה, ואף לחזות את התדרדרותה או מגמות אחרות הקיימות בה, אין הרבה. אין כמעט בכלל. אז מותו של נבות הוא אבדה גדולה.
    להגיב

  6. מאת אלי אשד:‏

    מאת אלי אשד:‏
    ספטמבר 10, 2017 בשעה 7:16 pm
    חיפוש אקראי בפייסבוק אחרי הספדים לאמנון נבות העלה כמה הספדים מעניינים ביותר .
    עורך כתב העת הספרותי "דחק " יהודה ויזן כותב :
    מנון נבות – סופר, מבקר, מורה, חבר יקר ואחד מעמודי התווך של כתב העת 'דחק' – הלך אמש לעולמו, במיטתו, בביתו.
    במהלך העשור האחרון הייתה לי הזכות הגדולה לעבוד עם נבות על בסיס יומיומי, לשוחח עימו ארוכות על מצבה של הספרות העברית, להוציא לאור את שני ספריו האחרונים – המסה 'מזכר פנימי' והרומן 'גמר חשבון' – ולפרסם את מאמרי הביקורת שלו בכתב העת 'דחק'.
    לא הכרתי אדם שאהב את הספרות העברית ושחרד לגורלה כמו נבות. ואיני מדבר על חרדה אינטלקטואלית גרידא, כי אם על החיבור הפיזי שהיה לאמנון נבות עם הספרות העברית. על ההזדהות המוחלטת שלו עם מצבה. על כך שחש על בשרו את עלבונה.
    היה שלום אמנון יקר
    אחרון הצופים לבית ישראל
    ותודה על הכל.

    "והיא מבינה שהכל גזירה, גזר-דין, שהעששית גזר-דין, העשן המחניק גזר-דין, גזירה מן השמים. הכל היה טוב ועלול לתיקון אלמלא העששית, אלמלא הגזירה. העששית, רק העששית – היא הכל. אילו היה הוא כאן והיה מתקן… אבל אין תיקון, אין תיקון למנורה. אין מנוס ממנה. היא תעמוד נצח על אדן-החלון. תעמוד ותעשן. הפתילה – זוהי רק תואנה. ואפילו אלמלי היתה לה פרוטה והיתה קונה עכשיו פתילה אחרת, פתילה ארוכה, טובה – איזו תרופה בזה, איזו תרופה, אם העששית נשארת, ואדם אין שיתקנה, שיתקן את העששית? –"
    (י.ח. ברנר, מתוך 'העששית העשנה')

  7. מאת אלי אשד:‏

    את אלי אשד:‏
    ספטמבר 10, 2017 בשעה 7:18 pm
    העורך הספרותי חיים פסח הספיד את אמנון נבות כך :
    "אמנון נבות שנפטר ממחלה היה יריב ספרותי שלי. הוא תיעב כל מה שאהבתי בספרות, וגם להפך. הוא כתב ביקורות תוקפניות (כן, זו ממש לא תופעה חדשה) כמעט על כל סופרת או סופר מתחילים שהעזתי להוציא , היום רובם מוכרים לכל קורא כאן וחלקם ידועים היטב גם בחו"ל. מה זה אומר, שאני צדקתי והוא כשל? לא בהכרח. כבר מזמן למדתי שהעדפה של הקוראים לא תמיד מעידה על טעם טוב, אפילו שברוב הסופרים שעליהם מדובר אני בהחלט גאה. התכתשנו בעיתונות, ברדיו איפה שאפשר, הוא בסגנון האלים שלו, אני בסגנון שלי.
    מה אני חושב עכשיו? חושב שהלוואי והיו עוד כמוהו היום. אולי תוקפניים, אבל לא כדי לצבור נקודות אצל העורך או העורכת של המדור – אלא מתוך דם לבם – גם שתפיסתם מנוגדת ממהותה לתפיסתי – מתוך אהבה בלתי מתפשרת לספרות העברית (והרי ידוע שאוהבים עושים הרבה שטויות, וכולן נסלחות להם בגלל האהבה).

  8. מאת דוד אדלר:‏

    מאמר יפה ומקיף יובל. לא רק שמעטים כמוהו היו מכורים (כמו צרכני סמים – לא פחות) לספרות העברית ויכלו להקיף ולהעמיק ביצירות רבות כל כך. כך גם כיום, מעטים, אם בכלל, יכולים להכיר ולהקיף את יצירתו שלו, בביקורת או בפרוזה (או אפילו בטוקבקים – שהיו אכן לעיתים מבריקים במיוחד, כפי שגם אני יכול להעיד) כמו שעשית אתה כאן. הדברים הבאים הם בגדר זוטות לשבחים המגיעים לך.

    כתבת: "(ושוב, מדובר בעיקר על עבודות משנות השמונים ואחר כך, עת גלה מרצון ושלא מרצון)". למרות "השוב" לא נראה שהזכרת את "הגלויות" האלה ובכלל היו חסרים יותר פרטים ביוגרפיים תלויי-זמן (לא רק על העוני והדחקות – אותם הדגשת). מתי והיכן נולד? מתי עלה ארצה (אם עלה?), במה עסק?, ממה התפרנס? (בעקר – אחרי מעריב). מתי התאלמן ואיך זה השפיע על כתיבתו. לא רכילות אלא מסגרות זמן לפריחת כתיבתו ושקיעתה היחסית, לטענתך, בתקופות שונות בחייו.

    ושאלה מהותית יותר: לא חידדת מספיק – האם ביקורתו החריפה נבעה מ"תסכול" (מוצדק או לא – נוכח החנופה המוכרת וכו' ואי הכרה ביצירתו – זו שאלה נפרדת) או משיפוט אובייקטיבי אדוק המוכן לשלם מחיר. במילים אחרות: "רגשות נקמה" או יושרה קיצונית. זו השאלה!!!

  9. מאת יובל:‏

    תודה על התגובה, דוד. אני לא יודע פרטים ביוגרפיים, פרט למעט מידע. הוא התאלמן די מזמן, הז"ל החדש יהיה זכרו ברוך (יש גם שני הספדים נאים של רן יגיל ובועז יזרעאלי ב"הארץ"), ומבחינת פרנסה עסק בעבודות מזדמנות. למשל שומר, ואני חושב שגם נהג הסעות. כך התעקש, השור הנחוש, לא לטבול בביצת הספרות ולהתפרנס ממנה, על אף שזכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, אותו פרס נכסף לו אני מגיש עצמי כבר כ-14 שנה ברציפות ולשווא, כי הפרופסוריות והפרופסורים אוהבים משוררים חמודים המלקקים להם על בסיס יומי. ולדעתי (וגם לדעתו) אי אפשר להפריז בחשיבות ההתקרנפות הצפויה למי שמבקש להתפרנס מהעיסוק הספרותי בעבודות כ"לימוד" כתיבה יוצרת בזדנאות כתיבה, פטפוט שטויות באקדמיה, הרצאות מזדמנות בערבי טמטום בציבור הקרויים ערבי ספרות ועוד.

    לא יודע לתחום בדיוק את השתיקה שלו, אבל היא התרחשה אחרי שהפסיק לכתוב ל"עכשיו" ועד שהחל לכתוב ב"דחק". אבל ככלל, פעל מהשוליים הספרותיים (וכתבי עת הם כיום שוליים, "בועיות" כמו שאתה קורא להם במאמרך) מאז הודח מ'מעריב'.

    לגבי רגשות הנקמה (שרן יגיל במאמרו בהחלט רומז להם, כמי שנפגע, גם אם לא בפומבי, מקטילת המבקר) הרי שלדעתי ממש לא הונע על ידיהם. הוא חשב באמת ובתמים שהספרות הישראלית מאז שנות השמונים היא ברובה בור של חרא, ובמידה רבה צדק (בשירה לא עסק, התייחס מדי פעם במיילים, אבל למעשה לא היה מבין גדול בתחום). למיטב ידיעתי וקריאתי לא היו אצלו סגירות חשבון, אחד לאחד. ייתכן ומנחם פרי שנוא נפשו דחה פעם אחד מכתבי היד בפרוזה שלו, לך תדע, אבל הדיון והפסילה והקטילה היו עקרוניים ומנומקים, בדרך כלל.
    כמו כל איש ספרות, היה לו אגו, והאגו לא היה קטן. במידת מה הוא "עשה קריירה" מנבואות הזעם שלו, ולכן גם התקשה לחרוג מהן ולראות גוונים מסוימים, למשל בפרוזה המאוחרת של עוז. הוא ראה את המציאות כסבל, ואת האמת כסבל, כטרגדיה, וגם מותו המוקדם היה טראגי במידת מה.

    כך שאיני מסכים עם דברי יגיל בהספדו, הרומזים לכך שנבות נהנה לקטול. הוא נהנה מתשומת הלב, מכך שהקיצוניות שלו מעוררות תגובות, וגם לא נכמר ליבו על מבוקריו, אבל הדברים לא היו אישיים. גם איני בטוח שידידי הסופר מר בועז יזרעאלי צודק בתיאורו את נבות כמי שחלה בגלל הספרות העברית. אלה שטויות שהזין נבות עצמו, כמו בסיפור (המצחיק עד אימה!) שסיפר לי פעם, על כך שבאחד מאשפוזיו אחרי אירוע לב, שאל את הרופא האם ייתכן שזה קרה בגלל האנטישמיות של וירג'יניה וולף, עליה קרא ביומנים שתורגמו באותה עת, עובדה שהיממה את המבקר. הוא חלה כי עישן בלי סוף, לא זז מהבית, והיה מריר על פי אופיו.
    אבל במקביל, ואת זה ניסיתי להראות ברשימתי, היה בעל לב, ואדם אכפתי. היה לו אגו, אבל אני חושב שכמי שידע להעריך אמנות, ידע שאינו שייקספיר, ושאין שום שייקספיר בספרות הישראלית (את ברנר וגנסין העריץ כמובן, את עגנון העריך אם כי לא אהב, לדעתי). כלומר לדעתי ולמיטב הבנתי ויכולתי לשפוט טקסטים, היה משהו טהור בביקורות שלו, ובנשמתו.
    פעם סיפרתי לו על הערצתי לצייר אלברכט דירר, וסיפר איך בנערותו "הרים" ספר של דירר מסטימצקי. כי כך היה, האמנות היתה בשבילו הכל, דת, בעידן בה היא בעיקר שעשוע פייסבוק למשועממים, או פרח תרבותי בשירותים. המלחמה היתה מלחמה דתית, זה היה "אמנות או למות". כל כך שונה מהעמדה ההפוכה, המשועשעת, הצינית, המקובלת בדפים הספרותיים במוסף "הארץ", אותה עמדה צינית הקיימת כלפי הקיום הקיימת גם במאמרי הדעות הצדקניים, ברובם, המופיעים שם.

    תמהני מה היה חושב על "פריחת הביקורת" ב"הארץ" מוסף "ספרים" בחודשים האחרונים. שאלתי אותו, וענה בהתחמקות מסוימת, כי בן טיפוחיו, מר ויזן, פעיל שם ביותר. מאחר ואיני פעיל שם, ואני מסרב לקחת חלק בציניקיה הציפרית, ובהילולה הליסה פרצית של קטילות מנומקות רק חלקית, באותה משועשעות צינית של מי שלא אכפת להם (ציפר בז לספרות הישראלית, פרץ לא יודעת עליה דבר) אסתפק בעמדת המתבונן הצץ מדי פעם בתגובות ובמאמרים באתר נידח זה.

    לסיום, לאותם שלושה קוראים שנקלעים לתגובה זו, אדגים את היחס הציני של "הארץ" לספרות, כפי שבא לידי ביטוי במינוי עורכת למוסף "ספרים" שאין בינה לספרות כמעט כלום, בתיקוני הטעות הבאים: מר יהודה ויזן, במאמרו על רוני סומק, קרא למשורר המוכשר והמתרגם פרץ דרור בנאי, דרור פרץ בנאי. והרי כל משורר אין לו אלא שמו, בהעדר קוראים. אז לכל הפחות יש לכתוב נכון את השם.
    ואילו ראובני יותם, המתמודד בהצלחה לא מבוטלת עם משימת מבקר השירה הקבוע של "ספרים", טעה ברשימתו על כתב העת "עמדה", וציין את המשוררים שלמה דור ומשה אביו. ובכן, אין משוררים כאלה. ישנם משה דור ז"ל ושלמה אביו יבדל"א, שני משוררים משובחים. וכמובן שהעורכת, שככל הנראה אין לה מושג במי המדובר, לא יכלה לעלות על הטעות של ראובני.
    כך, מתוך תוקפנות וקטלנות מבורכות מצד אחד, אבל גם לא מספיק מנומקות ומשכילות מצד שני, מתנהלת לה כיום ביקורת הספרות הישראלית, אחרי שהתעוררה מהמוות הקליני בו היתה שרויה בשנים בהן נבות נותר כמעט לבדו כמוכיח בשער.

  10. מאת יובל:‏

    ועוד הערה קטנה: ב"מקראות ישראל" בדמיונו של הגיבור, פסקל לואיס, מתערבבת המציאות הפוליטית (הבדויה, ההזויה, ניסיון התנקשות של יוני נתניהו באחיו) עם המציאות האישית. לדעתי הניסיונות לצייר את נבות גופו כשאהיד של הספרות הישראלית מופרז, כאילו היה מתאבד ששילם בחייו על אהבתו ואכזבתו מהספרות.
    אמנם לא שיתף אותי בחוויות מילדותו, אבל להערכתי, תוך חשש מגלישה לפסיכולוגיזם מיותר, הרי המרירות, הזעם, תחושת העלבון והכאב שבאו לידי ביטוי אצל נבות המבקר, שורשיהם במידה לא מבוטלת בילדותו המסויטת, הענייה, ולא בפירות יצירתם של שנואי נפשו, גרוסמן-בולי-עוז. כך הרבה פעמים אנשים מוציאים את זעמם האישי על דמויות פוליטיות, או על אנשי שירות לקוחות מסכנים, כדרך לנקז כאבים אישיים.
    ועם זאת הדבר אינו סותר את הביקורת החריפה, הפארודית לעתים קרובות, הספרותית, של המבקר הגדול ז"ל על הסופרים. ואולי היתה מהולה גם בקנאת סופרים קלה, אבל אין דבר, שהרי קנאת סופרים תרבה חכמה.

  11. מאת דוד אדלר:‏

    תודה יובל על תגובתך המקיפה.
    בזכותך קראתי כבר עתה את הדברים שכתבו יזרעאלי ויגיל כבר עתה ("כבר" – בהנחה שהם יופיע בדפוס במוספי סוף השבוע ב"הארץ").
    יפה כתב יזרעאלי: "ספק אם אפשר להוכיח מדעית קשר בין המועקה הכבדה והמרה על נפשו לבין מצבו הפיסי שהידרדר בשנים האחרונות. אבל נבות גילם דמות ספרותית: הוא האמין בקשר סיבתי בין חוליי הספרות לחולייו שלו". בהקשר של מה שכתבת: לעניות דעתי הוספת "ספק" ו"דמות ספרותית" מכשירות את הכתוב ואין כאן משום הפרזה יתירה.

    התרשמתי גם מהדברים האלה: "יש מידה גדולה של צביעות בזירת הספרות. צביעות היא מין כלי מופלא, וכפי הנראה לא תובעני במיוחד, המתאים לשימוש יום־יומי. נבות, גם אם רצה, והוא לא רצה, לא יכול היה ליטול את הכלי הזה לידיו. במקום להיות צבוע היה ניחר, טוטלי, כמעט קדוש מעונה. הצביעות שבה מדובר, יש בה מן התבונה. תבונה שתומכת בהקלות, בהנחות ובהעלמת עין לטובת ביסוס ושמירת קשרים בחבורה. נבות סלד ממנה. התבונה היא למתפשרים, לחסרי האחריות וחוט השדרה. "

    עדיין חידה בעיניי איך למרות זאת זכה 3 פעמים בפרס ראש הממשלה (אם כך – המצב פחות נורא מהמתואר) ועוד חידה: איך היה לו זמן וכסף (שכר שעת שמירה לקפה? – זה הגיוני והוגן?) לשבת בבתי קפה, או שזה חלק בלתי נפרד מהיום-יום התלאביבי?

    במאמר של יגיל אהבתי יותר את החלק האישי-ווידויי המעיד שנותרו עדיין אנשים עם קורטוב של צניעות: "אני, פעם רציתי להיות משהו בספרות, אחר כך רציתי להיות מישהו, היום אני סתם רוצה להיות".

    בקשר ל"הארץ". בפיטורי בני מר שוקן ביקש כנראה לחסוך. אבל לדעתי "הארץ" הוא המבצר האחרון של השפיות, וחובה להחזיק לו ידיים. לא לחינם הוא מטרה של נתנייהו, הלא טיפש בעליל

  12. מאת יובל:‏

    הי דוד, מסכים. יזרעאלי כתב יפה, ונבות היה מגזימן, וטוב שכך. הקצנה והגזמה הם אמצעים ספרותיים.
    המשפט שציינת של רן יגיל הוא אכן היפה ברשימה, והכנות נוגעת ללב וחזקה. בכללף הלוואי לכל איש ספרות כמות הספדים שכאלה, וגם איכות. מרבית הסופרים והמשוררים, גם טובים ומוכשרים, נבעטים כמעט בלא שום הספד.

    וכשיש התייחסות – יש בדרך כלל סיבות של מאחורי הקלעים. למשל אריה סיון, אליו מתייחסים לאחרונה בציפריה הצינית, היה אביו של אלוף בן, עורך העיתון. ומשורר מעולה גם, זוכר שכתבת עליו משהו.

    ב"הארץ" בלי ספק צריך לתמוך ככל האפשר. הביקורת שלי על העיתון היא יותר באספקט של היחס שלו לתרבות, יחס ציני למדי, גם אם העיסוק רציני פה ושם. ל"הארץ" צריכה לקום אלטרנטיבה של עיתון שמאלי דוגמת "דבר". עצם העובדה שמר חיים סבן, המולטי מליונר, המליארדר השמאלני, יושב באמריקה ועורך "ועידות שלום" היא תעודת עניות למחויבות של השמאל לשינוי, וזאת לעומת ה'ג'ינג'י, הלא הוא שלדון, השופך מליונים על מליונים בביביתון, ומשנה ומשפיע הלכה למעשה על דעת הקהל. איפה איש השמאל שיהיה מוכן לעשות מעשה שכזה, להקים חינמון מקביל? (שכן לא לכולם יש זמן לקרוא "הארץ", וגם לא ממון, אני אישית קורא באמצע השבוע את הביביתון המחולק חינם ליהודים נוסעי אוטובוסים, כמותי).

    פרס ראש הממשלה – לוקחים בחשבון גם את המצב הכלכלי של המתמודדים, ונבות כנראה ענה בהחלט על הקטגוריה. ללא תמיכת בנותיו היה דר רחוב, כך כתב לי. כיצד זכה? אפשר לבדוק מי היו השופטים. יגאל שוורץ, המו"ל החזק שהוציא לאור את שלושת ספרי הפרוזה הראשונים של נבות, ודאי ישב באחת הועדות הללו. למען האמת זכייתו המשולשת היא אחד המקרים הבודדים בהם נעשה צדק.
    זמן לשבת בבתי קפה? ישב ודאי עם חבריו לחבורת "דחק". אבל לא היה תל אביבי, בני ברקי במקור, אחר כך בפריפריות שונות. על הכותרת שנתן אלי אשד למאמרי עליו, "נבות התל אביב", הוא כעס.

  13. מאת יובל:‏

    ולמען היושר צריך לציין שביקורתו המקיפה האחרונה של נבות, על ספרו של ידידי בועז יזרעאלי (בועז, אל תכעס!) היתה מוגזמת גם היא, על אף היותו של מושא הביקורת סופר חשוב, מוקפד, חכם, אירוני ומשובח, אבל לא נטול פגמים. נבות אמנם פתח בגילוי נאות קטן, אבל הוא היה בהחלט גילוי מוקטן ביותר ביחס למציאות.

    כיום, המציאות הבומבסטית של עידן הפייסבוק (נהדר! איום ונורא! כך מושכים תשומת לב כשכולם מקלידים ומבקרים) התערבבה לה עם ביקורת הספרות, המתחרה באותה זירה (הטראפיק האינטרנטי והפרסומות שבעקבותיהן) עם צוקרברג.

    ודוגמה לחלוקה לטוב ורע, שחור ולבן, קטילה ומחמאות אין קץ ב"ספרים" (מוריס על שגיא אלנקווה, בוזגלו כסופר חד פעמי ואין בלתו) שמתרחשת כיום ב"ספרים", או הקטילה וההלל לספרו האחרון של שריד ג'וניור. כמאמר ימינו, WTF? אין בביקורת יותר שום דבר חוץ מאשר נפלא, נהדר וחד פעמי, אואיום ונורא? ועדיין, טוב שיש ניסיון לבקר, לקטול, וכל דבר טוב יותר מהצנונית בני מר וגייסות הקינואה שלו, ה"מבקרים" הצמחוניים שכתבו על ידידיהם לאקדמיה.

  14. מאת דוד אדלר:‏

    הערות קצרות – אחרת לא נסיים: אריה סיון ז"ל היה אכן משורר טוב ובעיקר כתבתי, כשנפטר, על שתי גירסאות של שיר שלו: "לאה הייתה" (אחת מהן לא ידועה לחלוטין, שהשפיעה עלי בנערותי מאוד, אותה שמרתי כגזר עיתון, כיובל שנים. (ובאשר לבנו העורך, לפעמים ה"פיקס" וה"פוקס" נפגשים).

    התיאור של חיים סבן כשמאלני, כדבריך, או אפילו כשמאלי, הוא רחוק מהמציאות. הוא תמך בקלינטונים "חבריו". שאל את סנדרס אם הילרי היא שמאלית – הוא יצחק. גם אני.

    שוב ביבי אינו טיפש והמיזם של "ישראל היום" היטה את ההמון ימינה, אליו, בלי ספק. לדעתי יותר מהמצופה.

  15. מאת האיש השקט:‏

    עוז יעוז!
    כאן המפקד.
    רקפת!
    כאן, בכיסא הגלגלים.
    רפי סרדין!
    נוכח.
    הקשב! עמוד נוח. הקשב!
    אנו נפרדים היום מאח יקר, לוחם לכבודה של הספרות העברית, ללא מורא, ללא משוא פנים, וללא חברים. הוא בז לחנופה, שנא את הבינוניות, והעריץ את הסמוראים הבודדים, כמותו, שפעלו בשולי השדה, ללא תמיכה, ללא הכרה; כמותו.
    את הרעות – והיו ללא ספק גם כאלה, וא.נ. הרי היה איש קצוות בשירותה של האמת – נשאיר לבית דין של מעלה.
    נוח על משכבך לוחם בודד!
    עמוד נוח!
    האיש השקט

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*