המלצות אנשי "יקום תרבות" לסוף השבוע 30-29 בספטמבר 2017

ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של "יקום תרבות", ממליץ על

הספר "תספורת והרפתקאות אחרות" של הסופר רינג לרדנר בהוצאת "תשע נשמות"

אני אוהב את סוגת הסיפורים הקצרים. אני גם אוהב סיפורים קצרים שמעלים חיוך על פניך, שאתה שותה אותם כמו צ'ייסר וודקה – קרירים, צורמים וחדים. כאלו שמתחת למעטפת השמחה שהם מעבירים מסתתרת מציאות עגומה ולא פשוטה.
לרדנר זהו בדיוק הסופר הנכון לקרוא עם הסיפורים הנכונים לקרוא. לרדנר מצטייר כאן כאומן נפלא של סוגת הסיפור הקצר, סוגה שהייתה כל כך מקובלת בתחילת המאה העשרים בארה"ב, שבה כולם רדפו אחרי הזמן, האהבה, הכסף, ואחרי הכרה. כך גם התמות של הסיפורים כאן, שעוסקים בדיוק בנושאים הללו, בכישרון נדיר כמו בצילום רנטגן. הסיפורים נעים פה מסיפור של מתאגרף אכזר ואלים, אמרגן תיאטרון חסר לב ותחמן, ושובב העיירה שהוא אדם חסר לב שמתעמר בחלשים, ומעל הכל מרחף הכסף, שעושה את האדם קטנוני כמו ברומנים הגדולים של בלזק. זהו ספר על חברה קפיטליסטית, חומרנית, צינית, שבה הכסף קונה הכול.
באחרית דבר של הספר כותב אוריאל קון כך: המהדורה הראשונה של "תספורת והרפתקאות אחרות" מאת רינג לרדנר נדפסת ביולי 2017. 94 שנים לאחר שבבוקר אמריקאי אקראי התקרבו שתי דמויות בהליכה מתנדנדת אל בית אחד באויסטר ביי. אלו היו הסופר סקוט פיצג'רלד, בליווי הסופר רינג לרדנר, בדרכם לפגוש סופר שלישי, ג'וזף קונרד, שהגיע לביקורו היחיד בארצות הברית. שני הסופרים השתויים תכננו להפתיע את קונרד בשיר מיוחד שהכינו במיוחד לאירוע. יד הגורל, או יד השוער, שזרק את הסופרים החוצה, מנעה פסגה ספרותית מרתקת. רינג לרדנר היה הרבה יותר מהשתוי השני בצמד.
אחרי שאני קורא את זה, אני כמעריץ של סקוט פיצג'רלד לא ארצה לקרוא בשקיקה את מי ששתה איתו יותר ממנו? ושכתב עליו "למיליונים רבים הוא העניק פורקן ועונג"? אין מצב. לכו לקרוא.

חבר העמותה לוי צירולניקוב ממליץ על

הסרט ״זה״ It

סרט חדש ומדובר מאוד. לדעתי חובה על כל חסיד סטיבן קינג מושבע כמוני לצפות בו, אם כי בסוף יצאתי מאוכזב. זהו סרט ״קינגי״ ברמה טובה, אך הוא איננו מגיע לרמתם של ״אני והחברה״, ״חומות של תקווה״, ״מיזרי״, ״גרין מייל״, ״לבבות באטלנטיס״ וכדומה.

ואני תוהה – למה? ברור שמושקע כאן המון כישרון, צוות השחקנים, במיוחד השחקנים הילדים, מעולה. דמותו של הלייצן פניווייז – מדהימה (סליחה על השימוש במילה שיווקית). סצנות האימה מעוררות צמרמורת, הצילום מתוחכם. גם כל הרכיבים ה״קינגיים״ האופייניים והיקרים ללבו וליבנו נמצאים כאן – הערצת אמריקה של עיירות קטנות בצפון-מזרח, הטיפוסים המקומיים, נוסטלגיה של שנות ה-80, הכאב והקסם של ילדות והתבגרות. הכל נמצא, ומרגישים כי הם קרובים לליבם של היוצרים המוכשרים.

אז בכל זאת, מה קרה? הרגשתי כאילו גורמים כלשהם – מסחריים, שיווקיים, אולי גם אידיאולוגיים – התערבו מעבר למידה במנגנון היצירה הקולקטיבית של ההפקה, הפריעו, וממש הזיקו לתוצאה הסופית. לדעתי קודם כול במינון:

- סצנות האימה מרובות ותכופות מדי. הלא בסרט אימה, לדעתי, עיקר המתח בא מתמונות שלווה מדומה בין רגעי בעתה.

- כנ״ל מראות הזוועה. בספרים של קינג (וגם בסרטים המוצלחים על פי יצירותיו) הזוועה ניתנת במידה, ורגעי העימות הגורלי פנים מול פנים עם הרוע לא ממש דומיננטיים. ולמען האמת לעניות דעתי הם גם החוליה החלשה, הפחות משכנעת, בספרי האימה של קינג.

- ההזרקות של תקינות פוליטית בולטות מדי ופוגעות באמינות. כאילו טבח גס טעם החליט להוסיף לתבשיל שומן, קצפת, וצימוקים, ״כי זה מה שהלקוחות אוהבים״. ולעומת זאת, משקל הרכיבים העדינים כאילו צומצם בכוונה – ״כי זה ישעמם את הצופים״.

כמו כן, המסרים שניתן לכנות ״אידיאולוגיים״, כמו הקשר המרומז בדרך כלל בין הרוע והטוב הממשי, היום יומי, עם הרוע והטוב הטרנסצנדנטי – מאולצים ולא משכנעים.

היעדר הסצנה המינית בין הילדים, שעוררה פולמוס סביב הגרסה הקולנועית של It משנת 1990, גם הוא מעיד על חוסר הרצון של היוצרים להתמודד עם חומרים עדינים, שלא תואמים את התפיסות של התקינות הפוליטית. לי גם הפריע ביטול העומק שקיים בספר, וגם בגרסת 1990, שנוצר באמצעות שילוב של שני זמני הפעולה במרחק של 27 שנה. יוצרי הסרט ויתרו עליו, נראה לי גם משיקולים מסחריים. רק בסוף מופיעה ההבטחה לסרט המשך.

האם מסתמנת פה מגמה שגורמים מסחריים ואחרים מתערבים יותר מדי בתהליך יצירה? חשבתי על הבדיחה העתיקה: What's a camel? – A horse, designed by a committee

לטריילר ראו כאן

חגית בת-אליעזר, שגרירת "יקום תרבות" באירועים, ממליצה על

הסרט ״פוקסטרוט״

סרטו של שמוליק מעוז זכה בשמונה פרסי אופיר, וביניהם פרס הסרט הטוב ביותר. הסרט מורכב משלושה חלקים: הראשון והאחרון מצולמים בדירה תל אביבית, והשני – במחסום צה"ל בקו התפר.

בוקר אחד חיילים מצלצלים בפעמון בית משפחת פלדמן. האישה פותחת את הדלת, מבינה שבאו להודיע על נפילת בנה החייל, מתעלפת, ומקבלת זריקת הרגעה והרדמה מהחיילים, שבאו מוכנים לתגובה האופיינית הזאת. בעלה מיכאל בגילומו של ליאור אשכנזי, מתמודד לבדו עם הבשורה המרה. כעבור שש שעות האישה מתעוררת, ומקבלת הודעת הרגעה: יונתן, בנם, לא נהרג.
הצבא טעה: הודיע למשפחה הלא נכונה. זאת טעות חמורה של המערכת, שאין לה תיקון. הסרט הוא שרשרת של טעויות בלתי נסלחות של אנשים שונים, שמביאות למותו של יונתן.
הכל מעיק: התגובה של המשפחה להודעה המוטעית בפרק הראשון, תגובתה למות בנם בפרק האחרון, והפעילות של חיילי צה"ל במחסום המבודד על הכביש המדברי. התקרית הטראגית של ירי על מכונית של ארבעה צעירים פלסטיניים, המביאה למותם, היא תוצאה של שיקול דעת מוטעה.

שני הצדדים הם הקורבנות של העימות בין העמים בחבל הארץ הזה. בני העשרים מכלים את זמנם בבדיקת תעודותיהם של פלסטינים שנוסעים לעיסוקים ולבילויים. הטעות של מי שאוחז בנשק עלולה להיות קטלנית, אך גם תאונות דרכים הורגות.

ליאור אשכנזי עשה תפקיד נהדר, שזיכה אותו בפרס אופיר. הסרט מדבר בשפת סמלים, ומתכתב עם סרטים אחרים. אני מבינה: כפי שסודו של האב מתגלה במהלך הסרט, כך עתיד להתגלות גם סוד התקרית הקטלנית במחסום, מחוץ לגבולות הסרט. אין סודות לאורך זמן.

חגית ממליצה גם על

הסרט ״יוצא מהכלל״

בסרט מגלם לואי גארל את הבמאי הידוע גודאר, יליד דצמבר 1930, שעדיין פעיל, ומביים סרט שעתיד לצאת לאקרנים בשנת 2018. בסרט גודאר בן ה- 36, מצלם בשנת 1967 את הסרט "הסינית", בכיכובה של השחקנית אן ויאזמסקי בת ה-20, שאיתה הוא מתחתן. "הסינית", המבוסס על מאואיזם – האידאולוגיה הקומוניסטית המהפכנית של מאו דזה דונג – נכשל, ופוגע בפופולריות של גודאר. הוא תומך במרד הסטודנטים של מאי 1968, משתתף בהפגנות, מתעמת עם שוטרים, מאמץ דעות פוליטיות מהפכניות, קיצוניות.
על הרקע הזה מתפתחת מתיחות בינו לבין אשתו "הבורגנית". הצופים בסרטיו מזהים אותו בהפגנות ברחובות, מביעים מורת רוח מהסרטים הפוליטיים החדשים שלו, ומבקשים שיחזור ליצור סרטים מצחיקים, קלילים יותר, כפי שעשה בעבר. גודאר זועם על הטענות האלה, ואומר שהוא אדם שונה מגודאר של תחילת שנות השישים, כשעשה את סרטיו הראשונים, שהביאו לו פרסום והערצה. הוא אומר על עצמו שהוא שחקן שמגלם את גודאר. אפשר לראות בזה התייחסות למצב כללי בו אמן שואף להתפתח, להשתנות, בזמן שהקהל מעוניין שמושא הערצתו יישאר כפי שהוא, ויתמיד בכיווניו האמנותיים.

מעניין היה לשמוע את דעתו של זיאן-לוק גודאר בן ה-86 על הסרט "יוצא מן הכלל", המתאר אותו, כפי שהיה לפני כחמישים שנה.

אודות אמנון סטופ

תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, לפני כ-15 שנה גיליתי מחדש את הקומיקס, ומזה כמה שנים אני מתענין במנגה ובאנימה. זכיתי בתואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת החוג לגאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך המלצות סוף שבוע עם התגים , . קישור קבוע.

תגובה אחת על המלצות אנשי "יקום תרבות" לסוף השבוע 30-29 בספטמבר 2017

  1. מאת אמנון סטופ:‏

    מענין שחגית משבחת את פוקסטרוט, שעליו קראתי דווקא ביקורות קטלניות. יתכן שאנשים לא יכולים להפריד את ההתרשמות הכללית שלהם מהסרט מהזעזוע מהאופן שבו מוצגים חיילי צה״ל. או, כמובן, שאנשים שונים רואים דברים שונים ביצירות אמנות, כולל סרטים. לא כולם חייבים לאהוב את אותם הסרטים שאנחנו אוהבים. היה רצוי, כמובן, לנסות לפחות לצפות, לפני שמביעים דעה נחרצת ואף מאיימים בחרמות וקנסות.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*