המלצות אנשי "יקום תרבות" לסוף השבוע הארוך 23-22 בספטמבר 2017

ד״ר ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של "יקום תרבות", ממליץ על

תצלום wikipedia

הסרט ״סושי לטיני״, בבימויו של אנתוני לוצ'רו

נכון שאתם אוהבים סושי? ונכון שאתם אוהבים סרטים? ונכון שאתם אוהבים סרטי הגשמה עצמית והצלחה? אז הסרט הזה הוא בשבילכם.

הסרט "סושי לטיני" עוסק בכל המרכיבים הללו בערבוביה נפלאה, מרגשת ושובת לב. נכון שהתרגלנו כבר לסרטי אוכל, שהפכו להיות ז'אנר מצליח (בין היתר בגלל ריאליטי האוכל), אבל הסרט הזה הוא אחר, במובן הזה שאיננו מיינסטרים ולא סרט הוליוודי, אלא יש בו מן "האחר" והרב תרבותי.
לחואנה, בת למהגרים מקסיקנים שהיגרו לאוקלנד בארה"ב, ואם חד הורית לילדה, יש דוכן מיצים שירשה מאביה הדומיננטי. חואנה גרה עם אביה והילדה שלה באותו בית, במחסור ובעוני. האבא מבוגר מאוד, וחי למעשה את החיים המקסיקנים הקודמים שלו, ובכך משמר את המסורתיות של מקסיקנים בארה"ב – להתעסק ולהתפרנס בעיקר מאוכל. יום אחד הדוכן נשדד על ידי מקסיקנים מקומיים, וחואנה לא חוזרת לדוכן המיצים, אלא מתלבטת מה לעשות. היא טובה בהכנת מאכלים מקסיקנים כמו טאקו, אבל אלו משעממים אותה, ובינתיים היא עובדת בניקיון.

באחד הימים, כשהיא חוזרת מהעבודה, היא רואה מודעת דרושים במסעדה יפנית מקומית. היא נכנסת בחיל ורעדה למסעדה, ומתקבלת לעבודה כעוזרת טבח מקומית, שם היא מגלה עולם חדש של ניחוחות, טעמים ותרבויות. הודות ליכולות מופלאות שלה במטבח, לידי הזהב שלה, שחותכות וקוצצות כל דבר במהירות שיא ובדיוק רב, וליצירתיות שלה, היא מתקדמת במטבח היפני. אט אט היא מציתה מחדש את תשוקתה למזון, ואת החלום – להיות סושי-שף. אבל מהר מאוד היא מגלה שאין הדבר פשוט, מאחר שמסורת, תרבות, ומגדר, עומדים בדרכה. כנגד כל הסיכויים, היא יוצאת למסע של גילוי עצמי, נחושה בדעתה לא לתת לאף אחד לעצור אותה מלהגשים את חלומה. למרות שהשחקנים אנונימיים, והסרט דל תקציב, התוצאה מרשימה ומרגשת בזכות סיפור טוב, שחקנים  טובים ומדויקים ובמאי מוכשר. זהו סרט רב תרבותי. הוא דובר אנגלית, ספרדית ויפנית.
לטריילר

חגית בת-אליעזר, שגרירת "יקום תרבות" באירועים, ממליצה על

הסרט ״גלימת השופט״

הסרט הצרפתי מגיע להקרנה בארץ ברשת קולנוע "לב", ובבתי קולנוע עצמאיים שמקרינים את סרטי הרשת, ביניהם "סינמה קפה עממי" בחיפה ובמוזיאון תל אביב לאמנות. הסרט זכה לפני שנתיים בפסטיבל ונציה 2015 בפרס התסריט לכריסטיאן וינסן, ובפרס השחקן הטוב ביותר לפבריס לוקיני.

הגיבור הראשי הוא שופט בכיר, שעל אף מחלת השפעת והטיפול התרופתי בה, מנהל משפט פלילי, כנשיא בית הדין. תינוקת בת שבעה חודשים מתה בביתה מחבלת ראש, ואביה, איש צעיר בן 27, נאשם בגרימת מותה בבעיטה. בנוסף לנשיא בית הדין, ועוד שני שופטים, במשפט משתתפים שישה מושבעים, ששמותיהם מוגרלים מתוך הנוכחים בקהל. בין המושבעים השופט מזהה את הרופאה שטיפלה בו בעבר, ושאליה נמשך מאז אישפוזו. הדיונים בבית המשפט מייגעים ולא חד משמעיים, השיחות בין המושבעים משעממות, מערכת היחסים בין השופט לרופאה מתפתחת בעצלתיים. הסרט לא הרשים אותי במיוחד בזמן הצפייה, אך יש לו השפעה מושהית: אני ממשיכה להגות בו לאחר ההקרנה.

התינוקת סבלה מכאבי בטן ובכתה ממושכות, דבר שהרגיז את הוריה ובפרט את אביה. הוא סגר אותה במחסן או בארון, והיא מתה מחבלת ראש שנגרמה ע"י חבטת דלת נפתחת, או אולי מבעיטה בראשה, לפי הצהרת אביה, שהסגיר את עצמו למשטרה. ואולי גם האם אשמה במות הבת, אך האב לקח את כל האשמה על עצמו, כדי להגן על אשתו ההרה?
מה שבטוח זה שהתינוקת מתה, אך הנאשם טוען שלא בעט בראשה של התינוקת. האמת על נסיבות מותה לא נגלית בבית המשפט, ואולי אף לא ידועה להוריה, כפי שאמר נשיא בית הדין. העמימות הזאת מדכדכת את הצופים, אך יש להכריע בתיק הזה. לאב בית הדין יצא שם של שופט קשוח ומחמיר, אך במשפט הזה הוא מנחה את המושבעים לנהוג בנאשם במידה של רחמים, ואכן הם מזכים את האב.

מה יוצא מהמשפט העמום הזה? מה משמעותו לגבי הנאשם?

למהלך המשפט תפקיד חינוכי. ההורים נענשו ע"י המעשה שלהם. שניהם נראו חפויי ראש. האם אשמה לפחות בכך שלא העניקה לתינוקת טיפול רפואי בכאבי הבטן מהם סבלה ובגללם בכתה, ושמא ההיריון החדש הסיח את דעתה? ההורים, שסבלו מספיק ממות בתם, ממעצרו של האב בטרם המשפט, וממהלך הדיון בתיק, הוזהרו לטפל היטב בילדיהם, ויש להם כבר תינוק חדש ליישם עליו את הלקח.

מערכת היחסים המתפתחת בין השופט לרופאה מעוצבת באיפוק ובחן, והיא משפיעה לטובה על השופט: עוזרת לו להבריא מהשפעת, ומרככת את שיפוטו בתיק. בתה המתבגרת של הרופאה עושה תפקיד קטן אך נמרץ ומשמעותי לקידום העלילה. כשנודע לבת על תחילת מערכת היחסים עם השופט, היא מעודדת את אמה להמשיך בה. הבת נפגשת עם האם במסעדה ליד בית המשפט, ומספרת שהתגנבה לאולם וצילמה את מהלך הדיון בסמארטפון. גם השופט מגיע למסעדה ומתרשם משמחת הנעורים של הנערה.
אני רואה שהבת מהווה סכנה משתי בחינות. היא צילמה באולם בית המשפט, והדבר אסור. פרסום הסרטון יוביל לביטול המשפט. השופט מוקסם מהנערה והדבר עלול לצנן את התאהבותו באמה. אבל האיום לא מתממש: הסרטון לא מפורסם ברבים, והשופט מאוהב ברופאה, וטוען שבעיניו היא האישה היפה בעולם.

עוד סכנה שלא מתממשת. הרופא הזהיר את השופט, שלא לעבור על המינון שנקבע. הצופים רואים אותו בולע כדורים בזמן הדיון בבית המשפט, וחוששים שמא עבר את הכמות המותרת, אך אין שינוי לרעה במצבו הכללי של השופט.
הסכנות האלה, וכן האיום המרחף מעל לראשו של הנאשם, מחזיקים את הצופים במתח סביר, וטוב שאינם מתממשים.

הסרט מתמקד במערכת המשפט הצרפתית, אך הוא עוסק גם ברפואה: השופט חולה בשפעת, ומקבל טיפול רפואי, שמאפשר לו לשבת בראש בית הדין. התינוקת סבלה מכאבי בטן, מתה מחבלה בראשה, ושני רופאים מעידים בסוגיות האלה בדיון בבית המשפט. אהובתו של השופט היא רופאת בית חולים, המסבירה את פניה למטופליה. הרפואה והמשפט עוסקים, שניהם, במצבם של אנשים עם השלכות על עתידם. הרופאה והשופט עורכים השוואה בין עיסוקיהם. כשהרופאה אומרת שהיא "לוקחת את העבודה הביתה", חושבת על מטופליה, ועונה לשיחות הטלפון שלהם, השופט עונה שהוא לא חושב על המשפטים מחוץ לשעות העבודה, ומוסיף בשמץ של הומור שהמורשעים אינם מתקשרים אליו מתאיהם.

מעניין, כל הסרטים הצרפתיים, שראיתי לאחרונה עוסקים במערכת הרפואה. גיבוריהם הראשיים של "רופא הכפר" ו"הנערה האלמונית" הם רופאי משפחה, והעלילה מתמקדת במרפאותיהם ובמטופליהם. ואף ב "מאהב כפול" למחלות גוף ונפש תפקיד מרכזי.

חגית ממליצה גם על

המחזה ״סוס אחד נכנס לבר״

ספרו של דוד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר", אשר תרגומו לאנגלית בידי ג'סיקה כהן זכה השנה לפרס מאן בוקר הבינלאומי, עובד למחזה של תיאטרון הקאמרי ע"י מיכה לבינסון ז"ל, אבנר בן עמוס, ודרור קרן, אשר ביים את המחזה ומשחק בו את התפקיד הראשי של הסטנדאפיסט דוֹבָלה ג'י (גרינשטיין).

הספר כתוב כמופע סטנדאפ של דובלה ג'י במועדון בנתניה, המתואר ע"י אבישי לזר, שופט בדימוס, חבר ילדות של דובלה. על במת אולם 3 של הקאמרי, דרור קרן נכנס למגפי הבוקרים של דובלה ג'י, ונותן מופע סטנדאפ עם בדיחות, גסויות, והעלבת הקהל. בשלב מסוים קרוב לתחילת המופע, לאחר שדובלה מקיים שיחת טלפון עם אבישי לזר, בה הוא מזמין את חבר ילדותו לבוא למופע, יגאל זקס, המגלם את אבישי לזר, יורד מהבמה ומתיישב במקום מרכזי באולם.
במהלך המופע דובלה רואה באולם אישה קטנת קומה מקלידה בנייד שלה, ומנהל איתה דיאלוג העלבות, במהלכו האישה (איה גרניט שבא) מזדהה כ-"פיץ", שהכירה את דובלה בגיל 13, וזורקת לעברו באומץ את השאלות מחוללות השינוי "למה אתה ככה? אתה היית ילד טוב". השחקן הרביעי הוא יוסי ירום, המגלם את יואב, בעל המועדון, המציג את דובלה בתחילת המופע, ומעיר לו במהלכו על הבדיחות הפוליטיות מדי או על גלישות לעבר סיפורי זיכרונותיו. דובלה אכן חוזר לילדותו, בעקבות שיחתו עם פיץ, ורגעי ההיזכרות האלה מלווים ע"י אנימציה בשחור-לבן על הקיר האחורי של הבמה – מעשה ידיו של שריאל קסלסי.

דרור קרן על הבמה יותר מתון מדובלה הכתוב, פחות רזה, ופחות חולני ממנו, פחות גרוטסקי, יותר נסבל. את ילדותו עם הוריו מוכי השואה, ואת הסיפור המכונן על הנסיעה ללוויית אחד מהוריו, הוא מגיש בצורה אמינה ונוגעת לב. דרור קרן מצליח לשמור על הקשר והקשב של הקהל, שקם על רגליו ומריע לו בסוף מופע הסטנדאפ התיאטרלי.

אודות אמנון סטופ

תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, לפני כ-15 שנה גיליתי מחדש את הקומיקס, ומזה כמה שנים אני מתענין במנגה ובאנימה. זכיתי בתואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת החוג לגאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך המלצות סוף שבוע. קישור קבוע.

3 תגובות על המלצות אנשי "יקום תרבות" לסוף השבוע הארוך 23-22 בספטמבר 2017

  1. מאת ראובן שבת:‏

    גילוי נאות ששמעתי לראשונה על הספר הזה של גרוסמן, חשבתי ברצינות גמורה כי מדובר בעוד ספר ילדים משעשע…
    ( לפי הכותרת, חשבתי לתומי). אחר כך הבנתי את העלילה שלו ושקראתי עוד מעט עליו, ראיתי שהיחס שלי לכתיבה של גרוסמן לא תשתנה כנראה לעולם.
    אבל הסקירה שכאן יצרה מעין חיבור מחדש, ולפחות מעין סקרנות מתחדשת ראויה ויפה לעתיד לבוא. כל מה שאצטרך לעשות זה להחליף את השמות האשכנזים של הגיבורים של המחזה בשמות מזרחיים ולראות איך זה יעבוד…

  2. מאת אמנון סטופ:‏

    ספרות טובה באמת היא אוניברסלית. ממש אין צורך להכניס את קשקושי האשכנזים/ספרדים פה. אני חושב שלכולנו יש בעיות, אולי דווקא לקומיקאים יותר מכולם – משהו הרי צריך להסביר את הדחף הבלתי נשלט להיות תמיד מסמר הערב ולהצחיק. אבל זה נושא לפסיכולוגים, ולסופרים, כמובן.

  3. מאת ראובן שבת:‏

    מהיותי מגיל שמונה ועד 16, הייתי גרופי ומעריץ של התוכנית המיתולוגית שגרוסמן הנחה -"חתול במגפיים"
    רק היא הרגיעה אותי באמת… בימי הילדות המורכבים. ברם, אני עדיין חושב שגרוסמן אכן כותב טוב, מלוטש, איכותי, אבל הוא לא סופר גדול. צר לי. ממש לא.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*