אותה משוררת, ועם זאת – אחרת: על שירתה של ליאל אלכסנדרה אדמון

מאת חגית בת-אליעזר

"ליאל אלכסנדרה אדמון – ילידת בולגריה 1980, עלתה לארץ ב-1991, בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת תל-אביב" – כך כתוב על דש ספר שיריה השני של ליאל, "לכל התליינים שלום", שיצא לאור במאי 2016 בהוצאת "קשב לשירה" בעריכתה של מירלה משה אלבו.

אני מכירה את ליאל ואת כתיבתה מערבי שירה ומספרה הראשון "תבוא אחרת", שיצא בשנת 2014 באותה ההוצאה. אחרוּת מוּלדת, יהדות נרכשת, ישראליות מעוצבת, לימודי ספרות – זאת קרקע ביוגרפית פורייה ליצירה.

שתי התגלמויות לליאל אלכסנדרה: מצד אחד יש רווחה בחייה הגלויים –  נשואה ואם לשלושה, עובדת, חברוּתית ולבבית. כיוצרת היא חברה ב"כולנָה" – קבוצה של ארבע משוררות, ומופיעה בערבי ספרות ותרבות של "הבריגדה התרבותית" – קבוצת צעירים יוצאי ברית המועצות. ומצד שני – האופל והסיוט בשירי ספרה הראשון, כפי שאפשר לחוש בשיר הבא:

המשוררת עורכת ביקור בחדר ילדותה בארץ הולדתה. הנוכחות זרה, אך הרוח של אלכסנדרה. היא מוטחת מקיר לקיר ממש ולא באופן מטפורי. האם הרוח חשה כאב? הקורא – כן, ומוטח יחד איתה. הביקור ספק ממשי ספק מדומיין, אך הוא מניב שירים, הנכתבים לא מתוך ההזיה אלא באחריות ההכרה, אך כזאת שנחבטת עד זוב דם.

הפער הזה בין ביטחון משפחתי לבין תחושת סכנה אישית – מסקרן, מושך אל ספרה החדש, בעל השם עוכר השלווה "לכל התליינים שלום".

השיר הראשון – הצגה עצמית. בראשית הייתה אלכסנדרה. השם מצלצל מלכותי, בינלאומי: אלכסנדר מוקדון ואלכסנדריה של מצרים שהוקמה על ידו, ועם זאת, השיר מושתת על מקורות יהודיים מסורתיים מתוך ההגדה של פסח.

המתכונת מוכרת, אך ליאל מתנהלת בתוכה באופן מקורי ורענן.

אני – במקומו של "אחד אלוהינו" – נשמע יומרני. "לוֹקַחַת אֲוִיר" – גם נולדת-מתהווה-נגלית לעולם וגם באופן ממשי-פיזיולוגי שואפת אוויר כדי לומר את כל השיר בנשימה אחת, ואז באה ההתפצלות לשתיים ואף לשלוש: ליאל / אלכסנדרה / אדמון. עם העלייה במספרים מתעצמת האימה. חלק מהדימויים אישיים ונותרים בלתי מפוענחים, אבל בסוף הספירה חלה הסלמה: "אַחַת-עֶשְׂרֵה מֶלְצָרִיּוֹת כְּפוּתוֹת לְרַגְלֵי שֻׁלְחָנוֹת בִּשְׂרוֹכֵי נַעֲלַיִם / שְׁנֵים-עָשָׂר כּוֹכָבִים חַסְרֵי מַזָּל בָּרָקִיעַ". ולאחר סיבוב בעולם – חזרה  אל עצמה: " אֲנִי הַקּוֹמָה ה-13" – זהו סממן לא יהודי למזל רע, ולכן "כֻּלָּם מְדַלְּגִים עָלַי". המגלומניה של תחילת השיר היא בסופו מסויגת  מאוד, אף מהופכת. ניתן לומר, שבנקודה העליונה ידה על התחתונה.

המשוררת מקריאה את השיר כאן.

אנחנו מכירים שירי "זה" סתומים, חידתיים במידת-מה – כדוגמת אלה של יונה וולך (" לא יכולתי לעשות עם זה כלום" או " זה לא מה ש… / ישביע את רעבוני לא / זה לא מה שיניח את דעתי / לא / זה לא זה") והשיר המפורסם של נתן זך ("משנה לשנה זה נעשה יותר מעודן, / זה יהיה כל כך מעודן בסוף, – / היא אמרה והתכוונה לזה.…").

Image result for ‫ליאל אלכסנדרה אדמון‬‎

אצל ליאל זהו "זה" אחר – נמרץ, מתפתח, משנה קצב: מאיץ, מאט, נופל. במקביל לתנועה הפיזית במרחב, מתרחשת הידרדרות של מצב הנפש: זה מתחיל מהמקום הגבוה של אושר ומתיקות, יורד לעצבות והנחת הגוף – בניגוד למרץ ההתחלתי, מתוך אפיסת כוחות, כניעה, ומסתיים בהתמוטטות פנימית, קריסה עצמית מגובה האושר לתהום האומללות, כאשר אפילו חבל התלייה, שאיננו, נתפס כדבר חיובי, שעשוי היה לבלום את הנפילה.

שוב הפיצול הזה – דמות אפלה דוברת מתוך המשוררת – מכשפה, אשר תוקפת אותה ונאבקת בה במהלך הנהיגה, ומסכנת בכך את חייה: "הִסְתַּכַּלְתִּי לַסַּכָּנָה בָּעֵינַיִם". זה קורה בבוקר לאור היום, לא בלילה האפל – שעת הסיוטים. אם גם ביום אין ממנה מפלט, אז לעולם לא. כוחות הרוע השתלטו על היכולות החשובות לכותבת – על "אמצעי הייצור" שלה – המחשבות והדיבור: " כּוֹחַ מַחְשָׁבוֹת מַצְלִיף, / יַד מַכָּה בְּמַסְוֵה דִּבּוּר / עַצְמִי בְּלַחַשׁ". אבל בעצם, המכשפה הפנימית – זאת ההשראה עצמה, היא שמכתיבה את השירים המסויטים. קריאתה "אֵיךְ אַתְּ מְעִזָּה? אֵיךְ אַתְּ מְעִזָּה?!" המוכפלת, המהדהדת, נשמעת מפיה כעידוד, כי יש לכתוב מתוך העזה. המשוררת מצפה לה, מייחלת לביקורה של ההשראה – היא מבורכת בכל עת, אפילו כמסכנת חיים בנהיגה בין הרמזורים, כי ללא ההשראה והכתיבה בזכותה, האדם הוא רק "קוֹלַב הָעֲצָמוֹת הַמְּשַׁקְשֵׁק".

גם בשירים אחרים בספר מתגלה יחס דו-ערכי למכשפה. במלוא הרשעות היא דוחקת אל פסי הרכבת בשיר מספר 2 ממחזור "המקום הכי בודד": "ואִם תֵּשְׁבִי בֵּין קַוֵּי הַבַּרְזֶל / פָּנַיִךְ לַמָּקוֹם, יָדַיִךְ עַל הַמְּסִלּוֹת – יוּחַשׁ / רַעַד הַרְכָּבוֹת כֻּלָּן בַּדְּהִירָה הַפְּנִימִית וְלֹא / מְשַׁנֶּה בִּכְלַל אִם בָּאֹפֶק הַקַּטָּר / מִתְרַחֵק, מִתְקָרֵב." וכמו כן ב- "שִׁיר עֶרֶשׂ לאלכס": "נוּמִי, נוּמִי יַלְדָּתִי הַנִּשְׁכַּחַת עַל מְסִלַּת רַכֶּבֶת." , "כְּשֶׁהָרַכֶּבֶת תָּבוֹא / הִיא לֹא תַּרְגִּישׁ בָּךְ / וְתַמְשִׁיךְ בִּמְנוּסַת הַלַּיְלָה."

אך ישנה גם תועלת במכשפה או בבן דמותה השד. בשיר "4 לפנות בוקר": "מְצַיֵּר לָךְ שֵׁדִים עֲרוּמִים עַל הַתִּקְרָה / שֶׁתֵּדְעִי שֶׁלֹּא אֲנִי / הַדָּבָר הַנּוֹרָא".

הכתיבה מאפשרת לנקז את הפחדים, החרדות, לתעל את התקפי האלימות אל השירים ואז האנשים נסבלים יותר, בגדר "השד (האדם) אינו נורא כל כך" והייאוש המופרש אל השיר נעשה יותר נוח בחיים.

Image result for ‫ליאל אלכסנדרה אדמון‬‎

זהו שיר חידתי. מיהם התליינים המענים האלה? האם כוחות הרשע הם חיצוניים או פנימיים? גם המשוררת אינה יודעת מספיק, וכך נוצרת מֵעֵין שותפות עם הקורא. האימה בשיר מעוררת דאגה למחברת, וכך מקרבת ומערבת את הקורא. בהכרזה הפסקנית " וּלְכָל הַתַּלְיָנִים שָׁלוֹם", שמפאת מרכזיותה משמשת כשם לספר, מפתיעה המחברת בדאגתה לשלום התליינים ואני רואה, גם בזכות "הַקּוֹלוֹת הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים", ו"הִיא נָהֲמָה בְּאָזְנַי" דמיון בין התליינים למכשפה מהשיר הקודם. הם כולם – כוחות היצירה המייסרים והמברכים.

הבאת ילד לעולם – גם זאת יצירה, אבל אחרת –  אינה בינה לבינה. גוף נוסף שותף לה ונפגע מהכישלון. מחזור השירים "תוכן עוּבּרי" מתחיל בתיאור ההפלה בסגנון דיווחי-עובדתי, בשונה מכל שיר אחר בספר.

ובהמשך – זווית הראייה האישית:

האם גם הרופאים הם תליינים?

ספר שירה מכיל חידות לא מכוונות. מקצתן לא מובנות אף לכותב, אך הרוב – דברים מובנים וטבעיים בעולמו של המשורר וכמו שתלמיד מצטיין, הרואה את הפתרון, כותב אותו מבלי לפרט את הדרך, כך המשורר מתבטא בשפת המראות האישית, שעוצבה במהלך חיי יצירתו ואינה נהירה לקורא. יש שקריאה קשובה ועיקשת בספר שירים מקרבת אל המחבר עד כדי הבנת עולמו הפנימי ואז דברים אחדים מתבהרים.

כך אני מרגישה לגבי השיר "איט", שבא אחרי "תוכן עוברי".

אפשר לשמוע את המשוררת מקריאה אותו כאן.

לכאורה זהו שוב אחד משירי "זה" הסתומים, המופשטים, אך הקטעים "אֵין דֹּפֶק./ חֲתִיכָת בָּשָׂר",  "לֹא הָיְתָה בָּהּ נְשִׁימָה, לֹא נְשָׁמָה לֹא,", "זֶה לֹא צָעַק", "כֵּן, כֵּן, זֶה קוֹרֶה בִּרְגִישׁוּת גְּבוֹהָה / בְּאִבְחַת סַכִּין דַּקָּה" משמשים עבורי מפתח להבנת השיר, מחזירים אותי אל טראומת ההפלה, שאותה חוויתי יחד עם המשוררת במחזור "תוכן עוברי". אני מבינה יותר טוב את שם השיר "איט". זהו תעתיק עברי של המילה האנגלית it, ופרושה כפול: גם "זה" וגם כינוי גוף שלישי, שאינו זכר ואינו נקיבה, ומשמש לדיבור על הדומם או על עובר שהופל.

הבילוש אחר משמעות הסמלים הייחודיים של שפת המשורר מפעיל את הקורא, ממריץ את קריאתו, מרחיק אותו מהאזור המסוכן של אדישות משועממת נוסח "אין חדש תחת השמש".

Image result for ‫ליאל אלכסנדרה אדמון‬‎

זהו שיר מגובש ומסוכסך ניגודים, המופיע גם על הכריכה האחורית. המשוררת מתבססת על שיטת "זריעת עננים" לעידוד הגשם, אך בעיוות מרושע, ההופך את הגשם המיוחל להרסני ופוצע. ואני רואה בכך הנחייה לכתיבה – יש לטמון בשירים סיכות, קוצים ולגרום לפיצוצים. שירה היא ההפך משגרה.

ובהמשך לדקירות מתגרות – רבים בספר ניגודים, שאינם הפכים מדויקים. וטוב שכך, כי את הניגוד המדויק, שהוא ממש היפוך, ניתן לחַשֵּב, לצפות, לכן אינו מעניין.

הנה כמה דוגמאות של ניגודים מעקצצים:

כּוֹכָבִים חַסְרֵי מַזָּל (עמ' 9); בֵּין שָׁמַיִם לְמִדְרָכָה (עמ' 28); וֲדָאוּת הַסָּפֶק
(עמ' 29);  שְׁנוֹת חֲשֵׁכָה … בּוֹר הַשָּׁמַיִם (עמ' 33); יִזְרַח עַד עִוָּרוֹן (עמ' 37); בְּאֶרֶץ הַחֹפֶשׁ / פָּנִים רַבּוֹת לָעַבְדוּת (עמ' 61).

המרד של המשוררת בשגרה מגיע עד כדי הפרת חוקי הטבע:

חֻקֵּי הַפִיזִיקָה מִתְכּוֹפְפִים (עמ' 41); נְהַר הַפִּינְגְ לֹא מֵשִׁיב בָּבוּאָה (עמ' 60); כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה נֶעֱלָם (עמ' 70).

לצד המעלות עליהן דיברתי בהרחבה ובהנאה, יש לי הערה על השירים הקצרצרים של שורה אחת. רובם כלולים במחזורי שירים, אחדים –שירים בפני עצמם:

*

סְלִיחָה

מסיים את המחזור "תוכן עוברי":

3.

לָמָּה בְּעֶצֶם קוֹרְאִים לְזֶה בַּיִת?

כלול במחזור "מיומני הגיהינום הקטן"

4.

שׁוּם דָּבָר לֹא יִתְלֹשׁ אוֹתִי מִלִּבְּךָ אֲבִי.

כלול במחזור "סיאם"

*

רֹב הַיָּמִים רַק הָעֵצִים בַּעֲדִי.

השירים האלה אמירתיים, רדודים, וחולשתם בולטת על רקע השירים המורכבים, המסוכסכים, המטלטלים את הקורא בין הניגודים.

האם יש התפתחות לעומת ספר השירים הראשון? אני רואה שהמשוררת פחות מוטחת בין שתי המולדות, יותר מעוגנת בחייה כאן, יותר בטוחה במקומה בזירת השירה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי בחגיגת "לכל התליינים שלום", שהייתה שונה מכל השקת ספר שירים שבה נכחתי. האירוע נערך ב"לבונטין 7" – מועדון יוקרתי, הידוע בשילוב בין שירה למוזיקה. רוב הזמן ליאל הייתה על הבמה וקראה-שיחקה את שיריה, שאותם זכרה בעל-פה, בליווי נגינת גיטרה, בסגנון spoken word ובעברית – לפי חידושי האקדמיה ללשון – שירה דבוּרה. פיתוח מיומנות הגשת השיר מסתמן ככיוון ההתפתחות של ליאל. הפרפורמנס אמנם מעצים את חווית קליטת השיר, אך יש כאן מקום לאזהרה, שלא יהפוך לקביים לשיר שלא עומד בפני עצמו.

לעתים עולה התהייה, מהי שירה. התובנות צצות ומתבהרות בעקבות קריאת שירים. אחדות מהן הצגתי במהלך הרשימה במסגרת הדיון בשירים מצוטטים, והנה עוד אחת לסיום. יש שמצב התודעה הוא דף שחור והחיים מרוחים עליו כעיסת צבע. תהליך היצירה הוא חריטה בשכבה הצבעונית, חשיפת שחור התשתית, וקבלת תוצאה עשירת רבדים.

אני מאחלת לקוראי השירה עוד ספרים של ליאל אלכסנדרה אדמון, בעלי סגנון מאובחן, כלומר עם מאפיינים, שיאפשרו לזהות את השירים כְּשֶׁלָּהּ, אך עם התנסות חדשה – אותה משוררת, ועם זאת – אחרת.

ראו גם:

ליאל אלכסנדרה אדמון בלקסיקון הסופרים

"פעימות" – הבלוג של ליאל אלכסנדרה אדמון

דף הפייסבוק של ליאל אלכסנדרה אדמון

חגית בת-אליעזר על עוד ספר של ליאל אלכסנדרה אדמון

יונתן ברג בוחר כמה שירים של ליאל אלכסנדרה אדמון

ליאל מקריאה את השיר "חתולנמר"

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים. כותבת שירים מגיל 18, למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל" - "השקת ספינת צפיה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). כיום מתגוררת בחיפה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*