TMI – יותר מדי אינפורמציה

לילה סתווי. על צג המחשב משחק סוליטר סוער. הקלף הבא מחבילת הקלפים שב"קופה" עדיין לא גלוי. אחד מהקלפים על הטורים הארוכים מתאים לקלף פנוי בטור סמוך. המתח בשיאו. האסטרטגיה טוענת שיש לנצל את האפשרות לגלות קלף נוסף מהטורים. הרצון לברר מה טמון בחבילת הקופה – בוער. החשש מנקר: אולי אם יתגלה הקלף הדחף יגבר על האסטרטגיה. להפוך או לא להפוך – זו השאלה.
לכאורה, עם המהפך תתווסף אינפורמציה, ומאום לא ייגרע. אפשר יהיה להתעלם ממנה, אפשר יהיה לשנות ההחלטה בעקבותיה. הקלף נהפך. הפיתוי גבר. הלך המשחק.
לא לכך התכוון המשורר כשטבע את המונח TMI – יותר מדי אינפורמציה (Too Much Information). הילדה מטור 3 בכיתה, המגיב העצבני בפוסט, הנגעלת בקופת חולים, כל אלה אומרים לנו: די. ידיעתנו מגעת עד איפה שתגיע, ומכאן ואילך זהו אזורכם הפרטי, שלנו אין רצון ליטול בו חלק, אפילו לא ביט אחד. הטחורים מכים שנית – TMI, לאמא יש מאהב חדש שדרכיו משונות – TMI, האצטקים אוכלים את הלב – TMI.  ובכל זאת, צריך לברר אם יש מקרים בהם "יותר מדי אינפורמציה" היא לא רק אמירה אסתטית, אלא נטל אמיתי, מעין עושר שמור לבעליו לרעתו.
האוזניים מזדקרות ברגע שמזהים אינפורמציה עם עושר. על הדעת עולה אחת משלוש הדיברות של 1984 – "בערות היא כוח", לא חלילה "ידע הוא כוח" או "מידע הוא כוח". השאלה היא, כוח למי? על פי מימרה זו, במקרה הקיצוני, בעת הרדיפה אחרי הכוח, יש להשיל מעלינו כמה שיותר אינפורמציה, שלא תבלבל אותנו. עמדת הטאבולה ראסה מעולם לא נראתה קורצת כל כך. קוראינו, לצערם, יוכלו להגיע רק לדרגת לוח מחוק. מיד כשיגמרו לקרוא השורות מטה, יוכלו למחוק את הדיסק, ולצלול לתוך אושר גדול המסתתר אחריהן.
על סמך תצפיות בעולם הטבע, ובמין האנושי, רוב היצורים משקיעים משאבים באגירת מידע, ולכן הוא כנראה חיוני להישרדותם ואושרם. לאינפורמציה אין ריח, וכך אין צורך לעקם את האף בנוגע לטיב המידע הנצרך. קריאת עיתון מדעי כמוה כצפייה באופרת סבון מפותלת, ואגירת מידע על המשתתפים בה, בתסריט ובמציאות.
מתי, אם כן, נאמר למוח הרפה לאלתר! מספיק! את פיסת האינפורמציה הזו אינני רוצה ללקט?
מאחר שמדובר במשאבים, אין ברירה אלא לנסות ולתרגם אינפורמציה למטבע אחד, קשה, עובר לסוחר, ולדבר עליה במונחי עלות-תועלת. תורת האינפורמציה עשתה זאת כמובן, אבל היא עדיין מתקשה לשֵטֵח  לרמת הביטים את שפע המידע הזורם אלינו. אפשר בקלות לכמת מידע הטמון בתמונה המורכבת מ-NxM פיקסלים, כל אחד מורכב משלושה צבעים, שמקודדים בסולם של 256 ביט. אבל ברור שאם בתמונה מונצחת עדות לרצח, יש בה יותר מידע מאשר בתצלום אויר של פני ים שקט. לכן יחס ההמרה של ביטים למידע אנושי לא מוגדר היטב. הדגש הוא על מידע אנושי, לא אינפורמציה גרידא.
במונחי שוק חופשי, אפשר למדוד את שוויה של פיסת אינפורמציה בהתאם למשאבים שהוקצו כדי להשיגה. מחיר האינפורמציה ייקבע על-פי חוקי היצע וביקוש. האם בשוק כזה יש קיום ל-TMI? האם יש צידוק לזלזול בכסף קטן? כסף שיורד לטמיון? על כך ניתן לענות רק אם יודעים מהי התמורה שמקבלים בעבור השקעת המשאבים.
בעוד שאת המשאבים קל יחסית למדוד בכסף, זמן, ואנרגיה, את מידת התרומה של הפיסה נצטרך להגדיר על סמך שיפור יכולת ההישרדות המתקבל הודות לאינפורמציה, או העצמת האושר אנושי, מונח חמקמק כשלעצמו.
תחת "סחר חליפין" כזה המשמעות של TMI תישמר עבור מקרים שבהם ההוצאות גדולות מההכנסות. בדומה לשמועות על אודות מיני מזונות "מרזים", שעיכולם כביכול נוטל מהגוף יותר אנרגיה מאשר זו הכלולה בהם, יש גם סוגי אינפורמציה כאלה – וקוראים להם TMI. בהיעדר נטרופטים של אינפורמציה, צריך למצוא דרך שבה נדע מבעוד מועד להימנע ממידע שיתברר בדיעבד כ-TMI.
האם אפשר להימנע מ-TMI בתהליך מובנה וסדור? לדוגמה, בתהליך קבלת החלטות, איסוף מידע חיוני הוא שלב חשוב, ויש שיגידו הכרחי. לכאורה, ככל שנאסוף מידע, ונכיר יותר חתיכות בפאזל, כך יגדל הסיכוי שנקבל את ההחלטה הנכונה – זו שתוביל אותנו לתוצאה הרצויה מבחינתנו. דא עקא, ככל שחוסר הידע שלנו בתחום המצריך החלטה גדול יותר, אנחנו אמורים לאסוף יותר אינפורמציה. כאן מתגלה פרדוקס.
מפאת המשאבים המוגבלים שלנו (תמיד, עיין ערך תוחלת חיים), אנחנו אמורים לקבוע סדר עדיפויות ולהחליט איזו אינפורמציה לחפש, ועל איזו לוותר. כדי להחליט על העדיפויות אנחנו שוב זקוקים לאינפורמציה על האינפורמציה, וכך עד אין סוף. ברור שתהליך כזה לא מתכנס אם לא מגדרים אותו. מלכתחילה, או תוך כדי תנועה, איסוף, ואיגוף.
האיגוף צריך להיות של אזורי ה-TMI כדי לא להישחק במידע סרק. יש צורך בהחלטה תמידית ומתמשכת על מידת הרזולוציה הנדרשת בתהליך, כדי שיהיו בידינו מספיק "עצים", ועדיין היער ייראה בבירור.
הכול טוב ויפה, אך האם קיימות פיסות מידע שתרומתן שלילית? מידע ריק? פיסות המידע שלא תורמות לנו כלום?
עבור מידע כזה, אפילו אם המשאבים שהשקענו כדי לרכוש אותו הם אפסיים, יש לבחון את העלות האלטרנטיבית – איזה מידע חמק מאיתנו בזמן שהיינו עסוקים בכריית המידע הריק. בתמונה הגדולה יותר, כל הזמן צריך לשקול במה היינו יכולים להשקיע את הזמן שלנו, לולא צפינו באח הגדול, לדוגמה.
אם עניתם בשלילה על השאלה לעיל בדבר מידע בעל תרומה שלילית, חשבו שוב. האם דיס-אינפורמציה איננה בדיוק סוג כזה של מידע? ברגע שנודע לנו שהמידע שהולעטנו בו הוא שגוי במפגיע, אפשר להציב לפניו סימן מינוס, ולקבל מידע בונוס אודות מפיץ המידע וכוונותיו. מאידך, כל עוד אנחנו מאמינים שהדיס-אינפורמציה מהימנה, היא פוגמת בתהליך קבלת ההחלטות, וראויה להיקרא Too much dis-information – TMDI. בצירוף מקרים מעניין, ראשי התיבות האלה (TMDI) שמורים למנה המקסימלית התיאורטית של צריכת שאריות ריסוס מפירות וירקות ביממה.
אחרי שהשמצנו את המידע הריק, כדאי לבחון האם בכל זאת הוא ממלא תפקיד כלשהו. האם לא שכחנו איבר נוסף במשוואת העלות? נראה שכן. להלן – תפקיד האינפורמציה החברתית. לא מדובר במסחר בסודות, מידע שלא חיוני עבורנו וחיוני עבור מישהו אחר, כך שהוא יכול לשמש לסחר חליפין או השקעה עתידית. מדובר במידע גלוי, שרכישתו גוזלת אמנם משאבים, אבל כל אחד יכול לקבלו במחיר שווה לכל נפש. לדוגמה: כמה ילדים משותפים יש לבראנג'לינה. לדוגמה: מי היו הזוכים בטור דה-פראנס לאורך השנים. עם התפתחות אוטוסטרדת המידע, המידע הגלוי הזה הפך לנגיש מאד, ובכל זאת, האם שווה לפנות ל״רב גוגל״ כדי לברר אותו, במקום להתאמן שוב על סונטה של בטהובן? פרטי מידע אלה לא ישנו החלטה כלשהי בחיי, כלומר, על פניו הם אינם חיוניים בשום צורה להישרדותי. פרטי המידע הללו משמשים אך ורק כמטבע חברתי עובר לסוחר, ומקנים לי יכולת השתלבות. אם הייתי חי על אי בודד, אם כל אוכלוסיית העולם הייתה נכחדת, הפרטים היו שווים פחות מקליפת שום. הרבה פחות מהידע הנחוץ לזריעת גרגיר חיטה. אבל כל עוד קיים מרקם חברתי, שיתוף פעולה בין-אישי, תחרות על נשים\גברים (מחק את המיותר), הפרטים האלה עשויים להיות שימושיים.
הקנאים למידע, כותבי תוכנות הסינון של טריליוני האי-מיילים, שיחות הטלפון, הודעות הטקסט, נאמני הקונספירציות, והאמונים על כריית הנתונים משרותי המודיעין השונים, קנאי כל העולם יטענו שאין דבר כזה TMI. אולי קיים, עדיין, פה ושם, מעט מדי כוח חישוב, מעט מדי נפח אכסון, מעט מדי רוחב פס, אבל אל למגבלות אלה לעצור אותנו בדרכנו להפוך ליודעי-כול. עבור אלה, כוהני דת הדאטה, הביטוי TMI הוא דברי כפירה. ביטוי להשלמה עם זיכרון מוחלש וחולשות האופי האנושי. לו היינו מרוכזים במשימתנו, לא מוטי דעה ולא מוסחי דעת, כל שביב אינפורמציה שיכולנו להניח ידינו עליו היה מתקבל בברכה. היינו גורפים אינפורמציה, חשובה כמגעילה, מידבקת כייחודית, כדי לשפר את מצבנו בעולם.
המתנגדים להם, המסתייגים מאיסוף אובססיבי של אינפורמציה, היו משיבים לקנאים באותה שפה: היכולת האנושית להתמודד עם הסחת דעת עומדת כמסננת הראשונה. ניפוי גס אל מול מבול הרשמים שאנחנו מלקטים, או שמגיעים לפתחנו דרך ערוצים שונים, חלקם כדרך הטבע, וחלקם ערוצים מסחריים. מלכתחילה צריך לסגור סכרים ולהתמקד בעיקר, יהא אשר יהיה.
בתוך קהל המתנגדים ניתן למצוא גם את סקציית משתמטי המידע. בנבדל מחרדי המידע (אינפובים?), המשתמטים בורחים ממידע שיכריח אותם לפעול, או אחרים לפעול כנגדם. אותם מזהים לפי המשפט: "עדיף שלא תספר לי", אבל אצלם הנימוק הוא חידלון, לא חיוניות, ולכן לא נעסוק בהם כאן.
איך נכריע בנדנדה הזו שבין הלקטים-ציידים של המידע ואותם המתבוננים פנימה?  נגייס לעזרה פן נוסף. נימוק שעתיד להאיר באור אחר את השאלה אם TMI הוא פחות מדי זמן, או פחות מדי אופי, או שמא יכולת מדהימה להתעלם ממה שלא רלבנטי. הנימוק הנוסף מגיע דווקא מהבלתי ידוע.
יש פנים רבות לגאונות ולחדשנות. כולם מפנים את האנושות לדבר-מה שעוד לא היה כמותו: יצירה, תובנה, מכשיר, פיצוח תופעה. העניין הוא שאיננו יודעים את הדרך אל הניצוץ היצירתי, ובמקרים רבים דווקא מאינפורמציה שנדמית בתחילה כלא רלוונטית בכלל, מגיעה הישועה. זיכרון כשלעצמו אינו משרת יצירתיות או אינטליגנציה עודפת. ההארד דיסק הגדול ביותר יכול להיות אידיוט מושלם. האינטגרציה של משהו חדש מאזורי זיכרון-אינפורמציה הרחוקים מאוד אלה מאלה, הוא הוא הפרס של אגרני המידע ומעבדיו. זהו הנימוק של דורשי החינוך הרחב, ההומאני, הקלאסי: גיאומטריה וספרות, אריתמטיקה והיסטוריה, ביולוגיה ותלמוד. לכן הם אינם יכולים לנפנף בביטול את תרומתן של להקות פופ, ושל טלה-נובלות, לחינוך הנוער, לפחות לא על סמך הקריטריון הזה. פחות מכל אנחנו מעוניינים שאחרים, פקידים במיניסטריון המחשבה, יבדילו עבורנו בין TMI ל-TMI, כלומר Too much ignorance. אנחנו מוכנים לשלם.
הטיעון הנגדי לכאורה, שאניני האינפורמציה יכולים להביא, הוא מסוג אחר. מה שמעניין אותנו, יאמרו האנינים, איננה אינפורמציה אלא תובנות. ה"תובנות" משנות את האופן שבו אנחנו נוהגים, או חושבים, או מרגישים, בעוד אינפורמציה היא חסרת צבע וריח. תובנות נולדות מאינפורמציה דרך המטחנה האנושית. ללא המסננת של התודעה מדובר בביטים חלולים. כשם ש"צבע" מתקבל רק כשספקטרום עובר דרך העיניים והמוח האנושיים, ובהתחשב בסביבה ובהקשר, כך גם תובנות מתקבלות רק בשילוב מידע ואדם.
במובן הזה, אפשר ליצור היררכיה של אינפורמציה. לא בהכרח היררכיה קבועה, אלא היררכיה אד-הוק, בהתאם לנושא שעל המדוכה. ההיררכיה, שכנראה אנחנו מפעילים בכל מקרה בבואנו לבחון מצב עניינים, נובעת ממרחק הפיסות מההקשר המיידי. אם אני שוקל מה לאכול לארוחת צהריים, עדיף שאמנע מאיסוף אינפורמציה על תורת היחסות בעת העיון בתפריט המסעדה. שם הארוס לשעבר של גיבורת ריאליטי צהובה, פחות רלוונטי לפתרונות ירוקים לאנרגיה. ההיררכיה מתחשבת ב"פונקצית מרחק", דרגת הקרבה של הפיסה האמורה אל הנושא הנדון.
אבל ההיררכיה לא נובעת רק ממידת המרחק המיידי, אלא גם ממידת הקישוריות של פיסת האינפורמציה לשאר העולם, הכללי והפרטי. מקומנו, המטאפורי, ביקום מעצב את כל השקפת עולמנו, ומכאן גם את התנהגותנו. לכן חשוב לנו מאד לדעת אם יש חוצנים, ואנחנו מוכנים להקדיש לכך משאבים לא מבוטלים. בעקיפין, זו הסיבה שבעטיה אנחנו חוקרים גלקסיות. המגבלות והמנגנונים שמגישים לנו פיסות עולם קובעים את התמונה שאנחנו מציירים לעצמנו אודות עצמנו והסובב אותנו, ולכן חשוב לנו להבין את פעולת המוח האנושי. וכן הלאה.
בהיררכיה הזו אפשר להגדיר חדשנות, או גאונות, כשרטוט מחדש של "פונקציית המרחק" או של מפת ההקשרים. אם ימצא שהדרך בין מצבי ביניים בתורת הקוונטים לבין מכונת חישוב קצרה מששאר האנושות הניחה, אזי מדובר בגאונות. אם מתברר שקוביזם באומנות גורם למתבונן בתמונה קוביסטית לארגן מחדש את רשמיו מהעולם, להגדיר אחרת את יחסו לנשים, לצורות, לנגני כינור, אזי מדובר ביצירתיות פורצת דרך.
לפיכך, זכותנו המלאה היא "לברוח מבשורה", להימלט ממטרי אינפורמציה שעומדים עלינו לכלותינו, אבל אסור לנו להאשים את האינפורמציה. אין תחליף לשיקול האנושי, לכללי התחביר החברתיים, להתמקדות בעיקר, אבל רק כל עוד אלה אינם עוצרים מבעדנו להתכרבל לפעמים בענני מידע שטותיים וחסרי ערך. החיבור בין מיקוד מכאיב ומעמיק, בו אנחנו שואפים להיות שרויים במרבית זמננו, לבין הערפול הכרוך בעשן של זוטי דברים, הוא חיוני לקיום. חיונית היא גם היכולת לשכוח. להתעלם. לזכך עפרות, ולהשליך עפר מאחורי הגו. מידע זבל עלול אמנם לעוות לנו את המציאות, אבל עצם המודעות לחסרון זה מחזקת את המערכת החיסונית שלנו מפני ההתמכרות ושיבוש התפיסה. עדיף להם למשאבים שיופנו לחישול אופי מסוג זה במקום לאטימת אוזניים, עיניים, פה, בבהלת ה-TMI. או אז יתברר לא פעם שגם מקש וגבבה של מידע ניתן לכרות זהב, או לפחות רעש צבעוני.
עכשיו נראה אתכם שוכחים הכול ועוברים לחשבון הטוויטר של עוץ לי גוץ לי.

אודות צפריר קולת

ד"ר לפיסיקה, יו"ר מכון אייר למחקר מתקדם, מנכ"ל חברה למכשור רפואי. מפרסם מאמרים וספרי עיון במדע פופולרי ומקומו בתרבות. שירים, מחזות, ופזמונים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך מדע פופולרי. קישור קבוע.

תגובה אחת על TMI – יותר מדי אינפורמציה

  1. מאת אלי אשד:‏

    בתור חובב גדול של מידע לא שימושי אני מצהיר שלדעתי אין דבר כזה "יותר מידי מידע".
    אבל במחשבה שנייה כשאני חושב על כל האנשים האלו שמספרם גודל והולך ( ואני נמנע עליהם ) שיש להם מה שמוגדר כ"בעיות קשב וריכוז "אני תמה אם הבעיות האלו מוצאן גם בעודף מידע שמביא להסתת תשומת הלב מבעיות היום יום לדברים אחרים לגמרי .
    האם זה טוב או רע?
    תלוי.אין לי תשובה .מן הסתם התשובה משתנה מאדם לאדם.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*