ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות ממליץ על

הספר “מאישה לשועלה” בהוצאת “תשע נשמות” (מאנגלית: יותם בנשלום)

קודם כול צריך להגיד שהספר הזה נקרא בשקיקה רבה, וקשה להניח אותו מהיד. מדובר בספר שיכול להיקרא כאלגוריה למעשה אהבה ולמעשה בגידה, וגם כפשוטו כטרנספורמציה גופנית (כמו “הגלגול” של קפקא), או סתם כאוטוביוגרפיה אישית. ובזה גדולתו. למעשה, מגוון הקריאות האפשריות הטמונות בספר הזה הן רבות. הספר גם נוגע בתמות שונות כגון: מערכות יחסים, משמעות האהבה, מקום האדם מול החיות והטבע, מקום העצמי מול המשפחתי, ובעיקר, להבנתי, מהי משמעות של אהבה טהורה במובן הקנטיאני של המילה. אהבה טהורה (אנה קראנינית כזו) שהולכים איתה עד הסוף המר. לכאורה הסיפור הוא פשוט: בעל ואישה באמצע החיים, סילביה וריצ’רד טבריק, מנהלים חיים בורגנים אפורים במחוז אוקספורד. כעבור כמה חודשי נישואים, במהלך טיול של בני הזוג, בחטף של מבט, האישה הופכת לשועלה. יש לזה כמה רמזים מקדימים אבל זה קורה במפתיע, ומכאן למעשה מתפתחת העלילה. אל תחמיצו.

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על

הסרט ״הנערה האלמונית״

זהו סרט צרפתי, בבימויים של האחים דארדן. הדמות הראשית היא ג’יני, רופאת משפחה צעירה, המסורה בצורה קיצונית לחולים בכל הגילאים. אין לה חיים אישיים, יומם ולילה היא זמינה לקריאות לעזרה של מטופליה.

נערה אפריקאית אחת, זרה גמורה, שעליה נודע לרופאה רק אחרי מותה, “לא יוצאת לה מהראש”, כדברי הרופאה. ויש לכך סיבה: רגשי אשמה.

כשהנערה התדפקה על דלת המרפאה מחוץ לשעות הקבלה, הרופאה לא הכניסה אותה מתוך מאבקי כוח, ואולי אף מעורבות רגשית, עם סטודנט לרפואה שעבר התמחות במרפאתה, אשר התכוון לפתוח בעצמו את הדלת.

בדיעבד התברר שהנערה, שנמלטה מגבר לאחר מאבק איתו, ביקשה למצוא מקלט במרפאה. במהלך בריחתה היא החליקה, נפלה על גוש בטון, ומתה מדימום.

הרופאה עורכת בעצמה חקירה של האירועים שהביאו למותה של הנערה, בתנאים קשים של היעדר שיתוף פעולה של חוקרי המשטרה, והתמודדות עם הסתרת נסיבות המקרה מצד מהגרים אפריקאים בסביבה הקרובה של הנערה.

אווירת האיום ותחושת המועקה של הרופאה נבנות בזכות תסריט חכם, וגם בשל היעדר סצנות אלימות מפורשות. משחקה המאופק והאמין של אדל האנל בתפקיד ג’יני הרופאה גורם לצופה לפתח יחס אישי כלפי הנערה האפריקאית, שמסתמית וזרה מוחלטת הופכת במרוצת הסרט לקרובה, מעוררת חמלה, נכנסת לנשמה ו”לא יוצאת מהראש”.

חגית ממליצה גם על

התיאטרון השחור של פראג

אימאג’ היא קבוצת ״התיאטרון השחור״ מפראג, הפועלת מאז שנות השמונים. במהלך חודש אוגוסט הם מופיעים באולמות שונים ברחבי הארץ.
על במה חשוכה נראים רקדנים בבגדים זוהרים, המבצעים בין היתר תנועות ריחוף מפתיעות. אשליית הריחוף של הרקדנים ושל האביזרים מתאפשרת הודות לנוכחותם של אנשים נוספים, לבושים בשחור, בלתי נראים, על הבמה.
צבעים זוהרים על רקע חושך עמוק, אביזרים, אלמנטים של מחול מודרני, מועשר בריחוף קסום, ומוזיקה תואמת, יוצרים מופע מרהיב – נעים לעין ולאוזן, המתאים לכל הגילאים. ואכן בקהל היו ילדי בית ספר בחופשתם השנתית לצד קרוביהם המבוגרים. באור מלא בין קטעי הריקוד השחור הופיעו שני ליצנים – על הבמה ובמעברים של האולם –  אשר ללא מילים יצרו קשר טוב עם הקהל, וזכו לשיתוף פעולה מצדו. תמוה בעיניי, שחלקם של הליצנים לא מוזכר בפרסומים על מופע התיאטרון השחור. הופעתם המקצועית והמכבדת של הליצנים נמשכה במצטבר כשליש מזמן המופע, והייתה מוצלחת מאוד – ידידותית לקהל, שנונה ותיאטרלית.

חבר העמותה, לוי צירולניקוב, ממליץ על

הספר ״מלכוד 67״ מאת מיכה גודמן

את הספר הזה אני מכנה “תוכנית להיחלץ מהמלכוד באמצעות les bon mots”.

קוראי היצירות של טולסטוי מכירים את המושג, שהיה מאוד מקובל בחברה הגבוהה של רוסיה במהלך המאה ה-19 – les bon mots – חידודי לשון, אמרות כנף ומשחקי מילים.

״מלכוד 67״ הוא ספר שמוקדש לאחד הנושאים הכי חשובים בחיינו כעת, והוא מלא חידודי לשון ואמרות כנף סימטריות בדרך כלל, עד כדי כך שהוא משאיר לדעתי מאחור את האמן הבלתי-מוכתר של  אמרות הכנף, הלוא הוא שמעון פרס ז״ל.

הספר לא מציע פתרון, אלא דרך להיחלצות מהפלונטר של ״הכיבוש״. זאת גישה חכמה בעיניי, לא לחפש פתרונות מוחלטים מיידיים, אלא דרכי הכלה והסתגלות הדרגתיות.

לדעתי גם הניתוח והמסקנות על היעדר שיח בונה בין קבוצות ״הימין״ ו״השמאל״ בישראל, נכונים בעיקרם, ובאים במקום ובזמן. עצם זיהוי הבעיה של היעדר שיח, והניסיון לפתור אותה – נדיר, חשוב, וראוי לקידום. אהבתי גם את העיקרון לפתרון שלקוח מהציביליזציה התלמודית. שמחתי לקרוא אישוש להרגשתי כי חז״ל הציעו לעולם שיטת קיום המבוססת על ויכוח תרבותי. נראה לי כי זה מה שחסר היום לכולנו.

אבל, לרוע המזל, לספר יש גם חסרונות רבים.

הניתוח אינו מעמיק, ונשאר ברמה של קונצנזוס, כלומר הממוצע בכל קבוצה, בעוד שבכל קבוצה יש מגוון דעות רחב, מעניין, וחשוב.

הדיון שטחי, וחוטא בהתעלמות מנסיבות רבות, בעיקר בניתוח העמדות בצד הערבי ״הפלסטינאי״, כאילו מדובר שם אך ורק בגאווה פגועה.

ניתוח ומיפוי הבעיה נשארים באותה מערכת הקואורדינטות, ואינם מנצלים הזדמנויות לצאת לממדים נוספים, המתבקשים.

אין ניתוח, או ניסיון חיזוי, מה תהיה ההתפתחות ארוכת הטווח של ההסכמים המוצעים.

בסופו של דבר, להבנתי, הדרך המוצעת ל״היחלצות״ לא שונה משיטת ה״עוד ויתורים תמורת כלום״. ואם כך, במה הועלנו.

ברם, מחידודי הלשון ואמרות הכנף, ניתן ליהנות, ואפשר גם לאמץ ולצטט – מי שאוהב דברים כאלו.

בכל זמן הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר בדמות משנית ברומן הגדול של טולסטוי ״מלחמה ושלום״, הנסיך ביליבין, דיפלומט רוסי בווינה של תחילת המאה ה-19 שעליו כתב טולסטוי:

״ביליבין היה אוהב לשוחח…  רק בזמן שהשיחה היתה יפה ומחֻדדה. בשבתו בחבורה היה מחכּה תמיד למקרה, שיוכל להשמיע דבר נאה ומצֻין, ומימיו לא נכנס בשיחה אלא מתוך מקרה כזה. דברי ביליבין היו מתֻבּלים תמיד במליצות אוריגינַליות חדות ומשֻׁכללות, אשר שמחו עליהן כל שומעיהן. המליצות האלה היו כמו מחֻבָּרות ומכֻוָּנוֹת במחשבה תחילה, על-מנת להתקַיים לימים רבים, על-מנת שֶׁיֵּקל לקטני-העולם המצוּים בספירות הגבוהות לזָכרן ולהעבירן מחדר-אורחים לחדר-אורחים. ובאמת les mots de Bilibine se colportaient dans les salons de Vienne (היו משלי ביליבין נאמרים ונשנים בטרקליני וִינה), ופעמים רבות הראו את השפעתם על דברים, הנחשבים לענינים גדולים.״
(מלחמה ושלום, כרך I, פרק 2, מדור י, בתרגומו של יוסף אליהו טריווש).


האם זה לשבחו של הספר או שלא? את זאת כל אחד ישפוט בעצמו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × אחד =