עברית קשה שפה: המחאה כנגד השפה – פרק נוסף מספרו של עמיר סגל

Image result for ‫שפה עברית‬‎

המחאה נגד השפה – פרק נוסף מספרו של עמיר סגל על שירת המחאה העברית

הופיע ב"עתון 77", גיליון 395.

הפרקים הקודמים:

המגמה האנטי-פוליטית בשירה הישראלית

שירת המחאה והייאוש – המגמה הפוליטית בשירה הישראלית

מאבק המשוררים על השכר

המחאה נגד השפה \ עמיר סגל

"על מה יש לתמוה? על אותו רגש הביטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום." כתב ח"נ ביאליק במסתו המפורסמת "גילוי וכיסוי בלשון".

גשר המילים איננו רק מרופף, ובתהום הפעורה תחת המשתמש בשפה – עמוקה ואפלה הרבה יותר, רובֵּנו מוכנים להודות. שירת המחאה נגעה לא רק בנושאים שעליהם אפשרי לכתוב, אלא בעצם הכתיבה, הדיבור והשפה. הדיון בשפה שבשירה גם הוא ימיו כימי השירה העברית.

כאן אסקור מעט את המחאה כנגד השפה בשירה העברית, ובמחאה הפוליטית כנגדה בשנים האחרונות. למרבה הפלא מחאה מהותית, מטאפיזית, העוסקת במהותה העמוקה של השפה העברית ושפה בכלל כמעט נעדרת אצלנו, ואפילו קרב השפות של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נראה ששכך; ומחאה כנגד השפה ככלל נעדרת מהשירה העברית ונוכחת אך ורק במקרים מועטים ונדירים, כמעט נעדרי תהודה.

המחאה נגד השפה תחילתה במתח שבין כתיבה בעברית לכתיבה ביידיש, ובכל שפה אחרת שאיננה עברית; המשכה במתיחת והרחבת גבולות השפה, וּודאי העברית שבשירה. המשכה בשפה המרוסקת במכוון בשירת אבות ישורון, שימושו של ארז ביטון במרוקאית בשיריו כדי למחות נגד המחיקה של שפה זו, וההתעקשות של קבוצת 'לקראת' על שפה רזה יותר ושירה בעלת מוזיקליות עדינה יותר משל אלתרמן ובני דורו.

הבחירה בשפה – אופן הבחירה בשפה והיחס אל השפה – כולם בעלי משמעות, גם משמעות פוליטית, ודאי כשמדובר בשירת המחאה. אפשר לראות זאת בשלל מופעים: הבחירה של משוררים דוברי ערבית לכתוב עברית – מנעים עריידי, סלמן מצאלחה ואחרים; הבחירה של עורכי האסופה "שתיים" להציב כל שיר בעברית ובערבית זה לצד זה; המחאה של של משוררים כנגד העברית – מאלמוג בהר שכותב "הערבית שלי אילמת", בועז יניב שכותב "קחו את העברית שלי" או עורכי כתב העת 'מעין' שבחרו לפרסם שירה ללא ניקוד.

זוהי מחאה נגד משמעות השפה ומה שהשפה מייצרת. נדבך נוסף הוא זה הרואה בשפה העברית כלי דכאני ממסדי. בדיכוי השפה הערבית, בדיכוי שמשמעותו הכיבוש או בדיכוי המעונב של השירה. חשוב לציין גם את הפרויקט השירי של ערן הדס, ניסיון מתמשך לבחון את גבולות השירה, גבולות המשוררים ומה שניתן לעשות בשפה ובשירה כניסוי מתמשך.

יש הטוענים כי כל שירה היא מחאה, וכי כל שירה (או לפחות כל שירה משמעותית/ טובה) מאתגרת את השפה ומוחה כנגד המבנים הקיימים. גם אם טיעונים אלה נכונים, הם לא מאפשרים התמקדות במחאה מסוימת, ברורה ונחושה כלפי השפה, ואת המוטיבציות של אותה המחאה.

לא נכללו כאן כמה משוררים ששירתם חדשנית או פורצת גדר (כמו למשל אופק קהילה המשתמש במילים חדשות ובשיטת ניקוד מעניינת), אלא רק מי שמחאתם היא מחאה ולא ניסוי מחשבתי, או אבולוציה של אפשרויות הביטוי. כך גם לא נסקרו כאן ריאקציות לעבר (אמיתי או מדומיין) של השירה והדרישה משירה להיות מחורזת, נצחית או אוניברסלית. ודאי שלא נסקרו פרובוקטורים מטעם עצמם, מי שבטוחים כי שימוש במילה/ביטוי בוטה או שטרם השתמשו בו (לדעתם, השגויה בדרך כלל) הוא מחאה פורצת דרך.

Image result for ‫הערבית שלי אילמת‬‎

אפתח בשיר 'הערבית שלי אילמת' מאת אלמוג בהר, משיריו הראשונים שפורסמו [הופיע גם בספרו צמאון בארות, עם עובד 2008): "הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת/ חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן/ מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ/ בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה/ יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי/ מִסְתַּתֶּרֶת/ מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה/ מֵאֲחוֹרִי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.// וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי גּוֹעֶשֶׁת/ מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים/ מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים/ מְנַבֵּאת בּוֹאָם שֶׁל אֱלֹהִים/ וְדַחְפּוֹרִים/ וְאָז מִתְכַּנֶּסֶת בַּסָּלוֹן/ חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ/ גְּלוּיוֹת גְּלוּיוֹת עַל שְׂפַת עוֹרָהּ/ כְּסוּיוֹת כְּסוּיוֹת בֵּין דַּפֵּי בְּשָׂרָהּ/ רֶגַע עֵירֻמָּה וְרֶגַע לְבוּשָׁה/ הִיא מִצְטַמְצֶמֶת בַּכֻּרְסָא/ מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת לִבָּהּ.// הָעֲרָבִית שֶׁלִּי פּוֹחֶדֶת/ מִתְחַזָּה בְּשֶׁקֶט לְעִבְרִית/ וְלוֹחֶשֶׁת לַחֲבֵרִים/ עִם כָּל דְּפִיקָה בִּשְׁעָרֶיהָ:/ "אַהְלָן אַהְלָן"./ וּמוּל כָּל שׁוֹטֵר עוֹבֵר בָּרְחוֹב/ שׁוֹלֶפֶת תְּעוּדַת זֶהוּת/ מַצְבִּיעָה עַל הַסְּעִיף הַמְּגוֹנֵן:/ "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד".// וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי חֵרֶשֶׁת/ לִפְעָמִים חֵרֶשֶׁת מְאֹד."

הערבית בשיר היא השפה המושתקת תחת העברית, השתקה שמקורה באי לימודהּ, אך גם ביחס אליה כאל שפת אויב. מכאן הצורך של המשורר להוכיח כי למרות ש'יש לו ערבית', כלומר למרות מזרחיותו, הוא יהודי. הערבית מעוררת חשד בעל כורחה, למרות העדינות המאפיינת אותה בשיר זה, עדינות של פחד, של התחזות, של הצטמצמות אל מול השוטר, הדחפור של העברית הגועשת.

מאבק הערבית מול העברית מכיל שניים מהמאבקים הפוליטיים של ישראל - המאבק הישראלי-פלסטיני והמאבק העדתי-זהותי. בשני המקרים נתפסת הערבית כשפה ספק לגיטימית. לא לגיטימית ליהודי באשר הוא יהודי, ולא לגיטימית משום שהיא שפת האויב. כך הדיבור על האילמות של הערבית והפיכתה ל"הערבית שלי" ולא רק "אילמת" הוא מאבק של בהר, בשיר זה ובמופעים רבים אחרים של יצירתו.

כך למשל האסופה שתיים (כתר, 2014) שבהר היה מעורכיה (יחד עם תאמר מסאלחה ותמר וייס-גבאי) כללה בחירה לא שגרתית - של הנחת כל היצירות בעברית ובערבית זו לצד זו. אמנם האסופה היתה חלשה מבחינת תכניה (ופרסמתי עליה ביקורת ברוח זו כשיצאה לאור) אך הבחירה להנכיח עברית וערבית יחדיו היתה בחירה פוליטית יותר מאשר אמנותית, שנועדה להחדיר את העברית אל דוברי העברית, ובמידה מועטה יותר - עברית לדוברי הערבית.

המתח עברית-ערבית הוא מתח ממשי בחברה הישראלית, מתח שהשירה מנסה להפוך לממשי גם באמנות ובתרבות ולהופכו לדיון חי שאיננו רק ביטחוני או נוסטלגי זהותי.

Image result for ‫נעים עריידי איך אפשר לאהוב‬‎

מתח זה חי גם בשירתם של משוררים דוברי ערבית שכותבים עברית. הראשון בהם היה נעים עריידי שספרו איך אפשר לאהוב (עקד, 1972) היה חלוץ בכתיבה עברית של דוברי ערבית. אך המתח בשפה חי בצורה ברורה בשירתו של סלמאן מצאלחה, כך למשל בשיר 'חיפה מול הים', המוקדש לאמיל חביבי, המילים "אני חוזר אל/ השתיקה אשר פצעתי בשפתי/ אני חוזר אל המילים, הישנות בתוך ניר./ רגבי עפר לחים/ ושביל מלוח לפתו לעד את/ חכתו של הדייג/ מילים קטנות שתקו לנוח ושיר/ נדם שם בחיפה מול הים" מייצגות את השתיקה שהופרה, אותה גלות למעשה, שחשים רבים מהפלסטינים אזרחי ישראל, המתבטאת בשתיקת הערבית והדיבור ההכרחי בעברית.

בועז יניב בשירו 'קחו את העברית שלי' (פורסם לראשונה בגיליון 5 של כתב העת 'דקה') כתב: "קחו את העברית שלי/ היא שלכם/ קחו את השפה השבורה והארורה/ עשו בה כרצונכם/ קחו אותה כי נגמרות בה המילים"; ויניב מסביר בהקמשך מדוע "לקחת את העברית", ומדוע למעשה הוא לא יכול לוותר על השפה העברית: "אבל אני/ שבוי/ עבד בשפה של אדונים/ חוט שזור בחבלי לידה/ מתבצר אובססיבי בשפה/ מגונן על המילים כמו על נעל מרוטה/ עד שהן יתעוררו/ ויתחילו ללכת".

הייאוש מהעברית כשפת הכובשים והאשמה המתלווה לכך מביאים לשאיפה לזנוח את השפה ומשמעויותיה. כמו מחאה כנגד סמלי הלאום, כך המחאה נגד השפה היא מחאה נגד הרובד העמוק של ההיות הישראלי במרחב הזה - השפה העברית המכסה את הערבית.

Image result for ‫מלחמת השפות‬‎

שורשי העימות מול העברית חוזרים אל "מלחמת השפות" ועוד קודם לכן. מלחמת השפות נאבקה למען חינוך בעברית כנגד היידיש ושפות מדוברות אחרות בפי היהודים בישראל. הרצל ונורדאו תפסו את היידיש כשפה גלותית מקרב "שפות הז'רגון". וכך אמר הרצל: "שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תשמענה עוד. הן הנה [אלה] השפות המלאות מסתרים, אשר ידברו האסורים בבתי כלאם. המורים בבתי ספרנו ישימו את לבם בייחוד לעסוק בדבר הזה, והשפה אשר תסכון ביותר לענייני המסחר והעסקים הכללים תהיה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו."

אמנם ברנר מחה על נטישת היידיש לטובת העברית, אך לא מחה על עצם השימוש בעברית. וכך אמר: "ההבראיסטים [חובבי העברית]… אוהבים אילוזיות בכלל, ולכן גם העובדה, שאיזו מאות ילדים מדברים בבית-הספר עברית, מחוללת כבר האילוזיה [האשליה] בנפשם, כי עברית היא שפת הדור הצעיר בארץ ישראל, ולכן נחוצה, לפי דעתם, עוד התאמצות אחת, נחוץ לאסור על הילדים לשמוע ז'ארגון מעל הבמה – והרי הכל כאן… לנו, השיבולים הבודדות ביהודה, יקרה השפה העברית – אדרבה, הבה ונעמול בה לשפרה ולהפיצה… זהו מילוי צורך ידוע… אבל בזה שנפריע איזה חזיון ז'ארגוני, הנחוץ גם הוא, בזה שלא ניתן לדור הצעיר לקרוא את הדברים הגדולים שיש בספרות הז'ארגונית… בזה שנאסור על נערינו להתודע אל חיי עמם, ובנידון דידן, לשמוע, למשל מונולוגים ז'ארגוניים אמנותיים מפי מקריא אמנותי… לא, רבותי, בזה עדיין אין אנו עושים כלום בשביל העברית, בזה אנחנו רק נותנים לעצמנו תעודת עניות עוד יותר גדולה, בזה אנחנו מראים רק כי העיקר אצלנו המלה הריקה, הצלצול הריק, הדיקורציה [הקישוט], במחילה…"

המאבק שהתגלגל אל השבתת בתי ספר בארץ ישראל של תחילת המאה העשרים, בהובלה משמעותית של אליעזר בן יהודה, הסתיים בניצחון העברית והקמת בתי חינוך בעברית, ביניהם 'בית המדרש למורים העברי', לימים המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין.

אך המאבק בין התפוצה לבין התחייה הציונית, בין הגלותיות לבין מחיקתה, בין העברית לבין שפות אחרות, נשאר בזרם הדם של הספרות העברית ובעיקר השירה, ומדי פעם הוא מתגלה שוב. כך למשל כתב העת 'הו!' – בעיקר עורכו דורי מנור – מנסה להחדיר אל זרם הדם של השירה העברית שירת יידיש ושירה מהעולם בכלל. זאת כניסיון להתנגד לעברית כמייצגת ציונות פרטיקולרית הנתפסת כפרובינציאלית בעיני המבקשים להרחיב את היריעה של השפה העברית.

הרחבה זו מתרחשת גם בהיבט מעניין, שראוי להרחיבו בהזדמנות אחרת, והוא הכתיב בעברית על ידי מי שאינם מתגוררים בישראל. יהיו אלה מי שחיו (ולעתים נולדו) בישראל ובחרו לעזוב אותה, או מי שמעולם לא היה מרכז חייהם בישראל – וכותבים עברית ומפרסמים בה את כתביהם. אציין במיוחד את הספר מוסף של ועלוול צ'ורנין, שיצא בשנת 2007 במוסקבה. ספר אשר עצם הוצאתו לאור במוסקבה ובעברית היתה אקט שנע בין המחאה להתרסה ולהוכחת הניצחון של המחבר – משום ששנים ספורות קודם לכן היתה הוצאת ספר בעברית שם בלתי אפשרית.

במקביל למחאה הברורה נגד השפה, אפשר למנות גם בחינות מעניינות של היחס בין שירה ושפה. הפרויקט הגדול של ערן הדס עושה כך, בפרסום שיריו בפורמט 'ויקי' המאפשר עריכתם בידי הקוראים, כך גם בחינה מתמדת של היחס בין המשורר לשיר – כמו למשל – האם שירה יכולה להיכתב בידי תוכנת מחשב? האם התנ"ך עצמו ניתן לחלוקה לשירי הייקו (כמו בספרו קוד [פרדס, 2014] שבו התורה מחולקת לשירי הייקו).

ערן צלגוב בוחן גם הוא את גבולות השפה, בדיונים על הקשר בין השפה ליצירה. כך בריאיון עמו טען כי ישנם כמה סוגי עברית, ואפילו בשיר מספרו בחירות (פרדס, 2014) שיר שכל מילותיו הן ג'יבריש אך קריאתן מייצרת מוזיקליות שירית.

חדוה הרכבי בספרה ראנא (הקיבוץ המאוחד, 2014) צירפה שיר שכל כולו סימני פיסוק ואין בו לא מילה ולא אות. כך הראתה את מגבלת השפה לבטא רגשות, לפחות את הרגשות הסוערים שניסתה להביע בספר.

אך, כאמור, המסקנה המעניינת העולה מסקירה קצרה זו, אינה העובדה שישנם שירים שמוחים נגד השפה העברית, אלא כמה מעטים הם שירים אלה, וכמה דל הדיון של המחאה כנגד השפה, ובתוך השפה.

ועוד: מתוך הדוגמאות שניתנו כאן, קשה לאפיין את הפרויקט של ערן הדס כמחאה, בשל היותו למעשה בחינה אינטלקטואלית של היחס בין שירה ותודעה. השיר המוכר ביותר מהשירים שנסקרו כאן הוא 'הערבית שלי אילמת' של אלמוג בהר. אך חרף היותו שיר טוב, הוא מוכר משום שהמחאה שהוא נושא משתלבת היטב עם המתחים יהודי-ערבי וכן אשכנזי-מזרחי בישראל, ופחות משום שהוא מעלה דיון על מהותה של העברית. בין השאר כי איננו מעלה דיון כזה אלא משתמש בשפה כסמל ולא כמהות.

התרחקות השירה העברית מביקורת מהותית על השפה – היא התרחקותה מהאפשרות הממשית להשפיע. היא חלק מבחירתם של משוררים במעמד מינורי. אם משוררי דור המדינה ציפו כי שירתם תהדהד בציבור רחב, וכך אכן היה, משוררי השנים האחרונות כבר לא מצפים לכך. אם לשיר "עיר ההרֵגה" של ביאליק מיוחסת הגירה משמעותית מהאימפריה הרוסית (טעות, שנובעת מכך שהגירה זו החלה ממילא כמעט שלושה עשורים לפני כן, והתעצמה לאחר פרעות קישינב, שביאליק מתייחס אליהן בשיר), הרי שמשוררי ההווה לא מקדמים מגמות בחברה הישראלית. לכל היותר הם מלווים מגמות קיימות.

אך גם אם אין לשירת המחאה השפעה פוליטית, הרי שהשפעה על השפה היא תמיד-תמיד מקומם של המשוררים. העובדה שמשוררים נמנעים ממחאה זו, מתרחקים מאפשרות להרחיב את גבולות השפה העברית וממחאה שיטתית כלפיה – ומסתפקים בהערות נקודתיות (למשל 'העברית שלי' של יניב) או מחאה שמקורה בפערים פוליטיים (כמו 'הערבית שלי אילמת' של בהר) מעידה על ייאוש המשוררים מאפשרות של מחאה. כלומר הבחירה במעמד מינורי נובעת מהפנמה של חוסר היכולת להשפיע, לא על המציאות, לא על המערכת הפוליטית ואפילו לא על מגרש המשחקים של המשוררים, השפה.

זו לא השפה העברית שניצחה, אלא המשוררים שהפסידו. השפה זקוקה למחאה נגדה, מחאה מהותית. המשוררים זקוקים לחוד חנית שיעמוד מול השפה, מול הממסד, מול המערכת כפי שהיא ואפילו המציאות כפי שהיא. היעדרם של משוררים ממחאה זו הוא הפסדה של שירת המחאה במאבק מול הייאוש ומול הבינוניות. חוסר המסוגלות של השירה העברית לרדת אל עומקי המטאפיזיקה של השפה הוא עדות לדלות השירה ודלות השפה.

המציאות שאין נגדה מחאה מהותית היא מציאות מייאשת. מציאות שבה כל המאבקים הם פוליטיים או נובעים מאסקפיזם, היא מציאות של ייאוש פוליטי וייאוש אינטלקטואלי. זו נקודת הזמן הנוכחית בישראל – חברה, תרבות, שפה, שירה – כולן בתוך מנהרה צרה, רדודה, ללא מוצא.

Image result for ‫מלחמת השפות‬‎

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*