ללכת דרך קירות – סיפור על משחק מלחמה מאת שירי שפירא

שירי שפירא היא מתרגמת מגרמנית ומיידיש, עורכת לשון בעברית, סטודנטית בתוכנית הבין-אוניברסיטאית לתואר שני בלימודי יידיש, ובעלת הבלוג "ספרים באוטובוסים".

סיפור המדע הבדיוני המרשים שלפניכם עוסק במשחק מחשב הצובר חיים משל עצמו. זאת, על חשבון חייו של השחקן וגם של רבים אחרים.

No automatic alt text available.

הסיפור התפרסם לראשונה  בכתב העת הספרותי של אוניברסיטת בן גוריןן "צריף", מספר 4, ובשל איכותו יוצאת הדופן אנו מפרסמים אותו שוב ב"יקום תרבות".

ללכת דרך קירות \ שירי שפירא

כשהיינו ילדים אמרו ההורים שלנו: "בקרוב יהיה שלום, וכשתגדלו לא תצטרכו להתגייס לצבא. כשתגדלו לא יהיה צבא". כמו כל ילד בהיסטוריה האנושית, במהרה למדנו שהורינו משקרים. וכשפקעה סבלנותנו, לא קיווינו לשלום עוד. להפך, למדנו לאהוב את המלחמה. מאז יכולנו רק לקוות שהיא תיעשה מהנה יותר, מרגשת יותר.

איתן גדול ממני בארבע שנים. כשהייתי בת חמש והוא היה בן תשע, עוד האמנו להורים שלנו. באותו זמן אימא היתה לוקחת אותי לקניון לפחות פעם בשבוע. היא היתה הולכת להסתכל על בגדים, ואני בינתיים נשארתי בחנות הצעצועים. הייתי מסתכלת במדפי בובות הברבי החייכניות מסודרות בשורה בתוך קופסאות צבעוניות ולבושות בבגדים שחלמתי ללבוש בעצמי. תמיד אהבתי דברים יפים. משסיימתי לסקור את כל מדפי הבובות הייתי יוצאת מחנות הצעצועים ומתחילה להסתובב בקניון. עקבתי אחרי חיילות שליקקו גלידה וריכלו על המפקדים שלהן וחשבתי: איזה צבעים מכוערים יש למדים האלה, ואיזה מזל שלא אצטרך ללבוש אותם לעולם.

התלוויתי לאימא כי איתן עדיין היה צעיר מכדי להשגיח עלי אבל גדול מספיק בשביל להישאר לבד בבית. לא היה צריך לדאוג לאיתן. כשיצאנו לשעתיים–שלוש ידענו שהוא יישאר בדיוק במקום שהשארנו אותו: מול מסך המחשב שבסלון, מנסה לעבור את השלב האחרון ב"מלך האריות". טוב, זה לא לגמרי נכון. לטובתו אדייק: לא נדרש לו זמן רב כדי לעבור את השלב האחרון ב"מלך האריות". למעשה, הוא מיצה את משחקי המחשב של דיסני אחרי שעבר בקלות את כל השלבים של "ספר הג'ונגל" ו"צעצוע של סיפור". הוא לא ניסה את שאר המשחקים של דיסני, כי הם היו של בנות. הנה, איתן, אם יש לך דרך לקרוא את זה, אני מקווה שאתה מרוצה ושאין לך טענות. אני יודעת שתמיד היה לך חשוב לדייק.

איתן לא שמח כשהבטיחו לו את השלום ובעקבותיו את חיסול הצבא. אחרי שסיים לגבור על האויבים הגדולים של גיבורי דיסני המצוירים הוא עבר לשחק במשחק שבו עוברים בין מגוון אדיר של נופים, היכלים וחדרים, והדבר הקבוע היחיד בכל תפאורה הוא שמכוונים אליה אקדח. מרגע שאיתן גילה את המשחק הזה הוא היה צמוד למחשב גם כשלא השארנו אותו לבד בבית, וכשהצעתי שנצא לשחק במשהו אחר, הוא אמר לי לסתום את הפה. כשהגיע לגיל עשר כבר עבר את כל השלבים גם במשחק הזה, והתחיל לחפש משחקים מורכבים יותר, עם כלי נשק הרסניים יותר.

אני כבר הייתי בת שש. אחרי יום ארור שבו הלכתי לאיבוד בקניון וכמעט גרמתי לאימא התקף לב, קודמתי לתפקיד יועצת האופנה האישית שלה והורשיתי להיכנס איתה לחנויות הבגדים. בגדים נעשו חשובים בכיתה אל"ף: חיי החברה של הילדים נהפכו מהעמדת פנים מבדרת בארגז החול לחיקוי משכנע יותר של חיי המבוגרים. גם אימא בדיוק שינתה את יחסה ללבוש – היא ירדה הרבה במשקל באותה תקופה, ושמחתי להתלוות אליה אל החנויות ולבחור לה מבין הקולבים פריטים שיחמיאו לגזרתה.

בזמן שאימא הלכה והצטמקה איתן גדל. הוא תמיד היה ילד שמנמן, אבל מאז שהקדיש למשחקי מחשב שעות וימים הוא נעשה רחב וכבד יותר מכל ילד אחר בכל בית הספר. הוא ויתר על הניסיון להתחבב על בני גילו, שקראו לו פיל, בית ומשאית. ככל שנעשה גדול יותר, כן התרחקו ממנו הילדים האחרים ולאט־לאט הפסיקו להטריד אותו. מרוב פחד. אבל גם בגלל הריח.

אמנם היה די והותר צבא כשאיתן הגיע לגיל הגיוס אפילו בשביל לגייס מישהו במצב גופני ירוד כמו שלו – אבל איתן לא קיבל את מבוקשו, בלשון המעטה. אף על פי שהביע עניין ומוטיבציה לשרת במגוון רחב של תפקידים, משירות מחקרי במכון לאסטרטגיה צבאית ועד להרכבה ותיקון של מכונות מלחמה, התפקיד היחיד שהוצע לו היה מחסנאי זוטר, ועוד במחסן שאינו מכיל כלי נשק. האכזבה הזאת רק דחפה את איתן לשקוע עמוק יותר במשחקי המלחמה שלו. אני יודעת את זה היטב כי איתן שירת קרוב לבית, ובכל יום, בשעה חמש לכל המאוחר, פרם את כפתורי המדים המתפקעים, פשט את המכנסיים מרובי הכיסים והתיישב מול המחשב בגופייה לבנה, תחתונים ודיסקית. אז כבר הורשיתי להישאר לבד בבית, הרי עליתי לתיכון, וחוץ מזה מזמן הפסקתי ללכת עם אימא לקניון. ראשית, מפני שהפסקנו ללכת לקניון מאז שהיה שם פיגוע רב נפגעים, ושנית, כי כמה חודשים אחרי הפיגוע אימא נפטרה מסרטן המעי הגס שהתפשט אל הוושט ומשם למיתרי הקול.

שנות השירות הצבאי של איתן ושנות גיל ההתבגרות שלי היו שנים עדינות ונעימות. כשהייתי קטנה יותר וביקשתי מאיתן לשתף אותי במשחקים שלו ולהסביר לי עליהם, הוא סירב בתוקף. בתור חייל הוא היה הרבה יותר רך כלפַּי, או אולי פשוט תשוש ומובס מכדי להבריח אותי הרחק מהמחשב, כמו שהיה עושה קודם לכן, במלחמות הראשונות בדורנו. ואילו אחרי שהתגייס לצבא, במלחמה השישית או השביעית, הוא היה יושב ליד המחשב בסלון, ואני רבצתי על הספה ליד כיסאו, לפעמים רק כדי לשהות בקרבת ריחו החריף אך המוכר, מאזינה לקולות היריות וההפצצות שבקעו מהמחשב בעודי צופה בטלוויזיה במבזקים מיוחדים מהחזית או בסדרה על תיכון באמריקה, מסובבת את הראש בכל כמה דקות כדי לעקוב אחרי המשחק של איתן.

המלחמות הראשונות שחווינו עוררו בהלה בכולם: הגננות, הבייביסיטריות, המורות, ואפילו אבא, שתמיד היה אדם רגוע וכשאימא היתה בחיים היה אומר שהיא עושה עניין מכל דבר. אחרי כמה שנים של מתקפות פתע הדדיות ולא באמת מפתיעות פעם בשנה–שנתיים, לרוב בחודשי הקיץ, כולם התחילו לחשוב על המלחמה הבאה כמו על החג שהם הכי פחות אוהבים: הם ידעו שהיא נוראה ובלתי נמנעת, אך שיש להם סיכוי סביר להתחמק ממנה לפחות השנה, אם לא גם בשנה הבאה. וכשנאלצו לשתף פעולה, מילא. לעתים המחיר היה גבוה – פה עימות דרמטי, שם מוות של אדם קרוב – אולם לעתים דווקא היה רווח בצד האסון. איש לא סירב לעיטורי גבורה ולאפשרויות מפתות לקידום מקצועי בתעשיית הביטחון כמו שלא מסרבים לצ'ק שמנמן מדודה נשכחת.

ובסופו של דבר גם איתן קיבל הזדמנות להפיק את הרווח שלו. בפרוץ המלחמה התשיעית או העשירית התקיים איתן ממענק לחיילים משוחררים. הוא היה קם בשעות הבוקר שגבלו בצהריים, אוכל קערת קורנפלקס גדושה מול ערוץ אקראי בטלוויזיה, ומיד ניגש למחשב לשחק ב"תורת המשחקים", משחק שבו נדרש ליישם מיומנות עיקרית אחת: בקיאות במשחקים אחרים. כל שלב במשחק התבסס על משחק אחר בהיסטוריה של משחקי המחשב, והמשחק כמובן נעשה קשה ומסובך יותר ככל שהשחקן התקדם בשלבים ומצא פרצות יותר ויותר סמויות ממשחקים מוכרים. איתן לא חש מאותגר, אבל נראה נחוש להשלים את כל השלבים עד סיום המשחק. כשהבטתי במסך מעבר לכתפו הרגשתי נוסטלגית. אפילו זכרתי כמה מהפתרונות למשחקים הישנים, והייתי רומזת אותם לאיתן מפעם לפעם. הוא מצדו היה צועק עלי שאסתום את הפה. פתאום הכול שוב היה כמו פעם, בתקופת המלחמות הראשונות, כשלפעמים במקום לצפות בסרטים מצוירים הייתי צופה באיתן מקפיץ את סימבה בין עצים ושיחים.

באחד השלבים המתקדמים שוב זיהיתי את האקדח המשוטט בין נופים. הפעם במקום הטיול הרגיל בין מרדף אחרי לוחמי גרילה ביערות ובין חיסול כנופיות פושעים במאורות סמים, היד האלמונית על ההדק חיפשה אחר גיבורי משחקים ידועים אחרים. אחרי שאיתן חיסל את ריימן, לארה קרופט ומשפחת סימס שלמה הוא שקע באדישות גדולה עוד יותר. הוא התחיל את כל המשחק מחדש, הפעם מאתגר את עצמו באמצעות הקשה על המקלדת ביד ימין בלבד. ביד שמאל הטיס אל פיו חטיף משקית שהעמיד על מסעד הספה. הוא נראה משועמם וכבוי, ונעשה חיוור ושמן יותר, הולך ונבלע בתוך השכבות העודפות של גופו. בשל העוצר הכללי שהוטל באותם ימים, גם אני החוורתי, ועלי להודות שגם שמנתי קצת. פתאום שוב נראינו כמו אחים.

השנה האחרונה שלי בתיכון מיאנה להסתיים. בחינות הסיום נדחו עם כל מתקפה חדשה, כדי לאפשר זמן התאוששות לתלמידים שלקו בחרדה. ביליתי את החופשה הכפויה על הספה, מול ערוץ החיים הטובים, מתכבדת בחטיפים של איתן ובכך זוכה במעט יחס מצדו, כשצעק עלי להתרחק מהאוכל.

כשסובבתי את הראש אל מסך המחשב הייתי עדה למושא התשוקה החדש שמצא איתן: המשחק"ללכת דרך קירות", שהיה אפשר להוריד בחינם מאתר משרד הביטחון. איתן לא היה היחיד שחיי היום־יום שלו התמלאו במרץ וחיוניות בזכות המשחק "ללכת דרך קירות" – הזדמנות שסיפק הצבא לאזרחים להשתתף בלחימה בלי לעזוב את הבית ולהסתכן בחזית, כחלק מ"היוזמה החדשה לשילוב העורף" שפיתח המכון החדש לאסטרטגיה צבאית.

בתוך זמן קצר כל מי שממילא בילה את ימי העוצר הכללי מול מסך המחשב שכח את עצמו במשחק האסטרטגיה החדש, שאִפשר לאזרחים לעקוב אחר מבוקשים מקרב חיילי האויב דרך מצלמות שהותקנו בבתיהם על פי פקודה 451 של המשטר הצבאי באזור הסכסוך. שם ניווט בעכברו השחקן המסור להגנה על ארצנו ונכון להשקיע 42 שעות שבועיות ומעלה בכוח המשימה הווירטואלי, שאליו נרשם בעזרת מספר תעודת זהות, כתובת אי־מייל והצהרת אמונים אלקטרונית לצבא, למדינה ולתנאי המשחק. הניצחון במשחק התאפשר רק למי שהסתייע בסבלנות רבה ובשימת לב לפרטים. כל שחקן התבקש לשהות באחד מבתי המבוקשים במשך שבוע אחד לפחות, לעבור מחדר לחדר וממצלמה למצלמה, לצפות בכל פרט בדריכות, להתמקד בילדים הישנים ולהמתין שייפתחו ארונות סודיים, עד שישלים את מטרת המשחק: מציאת ראיות מרשיעות ושליחתן לכוחות המבצעיים של הצבא.

כדי לברור את השחקנים הטובים ביותר, כשנקלעו שני שחקנים או יותר לאותו בית, הם נדרשו להילחם זה בזה במשחק יריות, מיושן אמנם, אך כזה שנטען במשמעות חדשה בשל ההשלכות מרחיקות הלכת של המשחק בחיים האמתיים. שכן, כפי שנכתב בתנאי המשחק: "כל שחקן שימצא מספיק ראיות להרשעת עשרה מבוקשים לפחות יקודם לדרגת בלש צבאי בכיר. לאחר עשרה מבוקשים נוספים יעלה השחקן לדרגת רב־אסטרטג, תינתן לו הסמכות לקבל החלטות ברמת הדרג המבצעי, ולהוציא אותן לפועל ככל שיאפשר לו הצבא".

איתן כמובן היה נחוש להרוויח את היוקרה שהחמיץ פעם, ונפטר ביעילות מכל יריביו מבית. ואז, כשעיירה שלמה של בתי מבוקשים היתה פנויה לסריקה באין מפריע, איתן ארב לאויבינו במטבחים ובבתי השימוש בבתיהם, מעביר צילומי מסך של חפצים חדים ושל חומרים כימיים רעילים לבדיקתו המיומנת של הצבא, ולאחר מכן זוכה לציונים לשבח על נאמנותו הבלתי מתפשרת לעמו ועל חדות עיניו העוקבות אחר האויב דרך המסך. השחקנים שהביס רחשו לו כבוד ויחד עם רבבות אזרחים צפו במהלכיו בשידור חי באתר משרד הביטחון ושלחו לו הודעות עידוד והתפעמות מהישגיו.

במשך חודשים היה "ללכת דרך קירות" השיגעון שסחף את כל המדינה, והפך לאתנחתה המועדפת מהירידות התכופות למקלטים. השחקנים המצטיינים, ובהם איתן, קיבלו בחינם חיבור לאינטרנט במִקלָט הביתי, וכך לא נאלצו לקטוע את המשחק מרגע שמיעת האזעקה ועד ה"בום" שבישר את נפילת טילי האויב. לשם כך עבר איתן לשימוש במחשב נייד, על אף המקלדת הקטנה מדי לממדיו. זאת לא היתה הסיבה היחידה – הוא גם נעשה כבד מדי לכיסא המחשב, ולכן נאלץ לשבת לידי על הספה, המחשב הנייד בחיקו. אז הייתי מציצה גם אני אל בתי המבוקשים, בחשש־מה – כאילו יכלו לצפות בי בחזרה דרך המצלמות הזעירות שנקבעו בקירות בתיהם – אך בעיקר בסקרנות למראה כורסאות עתיקות כמו בשוק הפשפשים, תכשיטים כבדים ונוצצים וכלי חרסינה שבוודאי הועברו מדור לדור.

מובן ש"ללכת דרך קירות" התחבב על עוקביו לא בזכות האוצרות הצנועים של נשות המבוקשים, אלא בשל המתח והסיפוק שהעניקו לקהל שחקנים כמו איתן בסריקת בית אחר בית. לאחר שהוכיחו את עצמם והסגירו עשרים מבוקשים או יותר הורשו השחקנים שעלו לדרגת רב־אסטרטג להוציא לפועל את חיסולם, זה אחר זה, בנשק לבחירתם ובזווית הצילום העדיפה עליהם.

הצפייה במשחק נעשתה הפעילות החביבה על משפחות בשבועות העוצר הארוכים. בכל הארץ הורים, ילדים, סבים וסבתות ישבו על הספה מדי ערב, ממש כמוני וכמו איתן. בזמן שהוא תמרן בין קיר אחד למשנהו ואני צפיתי בו בדריכות, גם הם צפו בו מהמסכים בבתיהם, נחים מהארוחה שהגישה האם או הסבתא, מתפעלים ממהלכיו היעילים של איתן בבתי משפחות האויב, שלפעמים גם הן עוד נמצאו בשעת הארוחה ולפעמים כבר הגיעו לשלב שאחריה, כולם יושבים יחד על הספה. הצופים לא ידעו מיהו איתן, אבל שיערו שהוא ידען גדול בתורת הלחימה וחייל מצטיין לשעבר, אפילו טייס. יש להודות, היה לו שם של טייס.

איתן שלח גדוד חיילי רגלים להעמיד את אחד המבוקשים מול כיתת יורים בחצר ביתו, פקד על גדוד השריון לדרוס בעזרת טנק מבוקש אחר בדרכו אל הסופרמרקט ואף התנסה בסיכול ממוקד כאשר, לאות הוקרה, קיבל מהצבא את הקוד והסיסמה להפעלה ביתית של המל"ט החדיש ביותר. מאמציו הבלתי נדלים והיצירתיות שהפגין במערכה הביאו אותו למעמד של גיבור לאומי, וההוצאות להורג, שהתבקש לערוך סמוך ככל האפשר לשעות צפיית השיא, הפכו אותו לשם דבר בעולם הבידור ולמודל לחיקוי בקרב גיימרים צעירים.

בקושי נפערו סדקים בתמיכה בו כשבטעות חיסל משפחה שלמה של מבוקש, ואילו המבוקש עצמו נמלט. הכול היה אמור להתנהל כמתוכנן, לפי המעקב המדוקדק שערך איתן אחרי המשפחה במשך חודשים: הוא ידע בדיוק באילו שעות המבוקש נמצא לבד בבית המשפחה, וייעד לאותה שעה הטלת פצצה שתהפוך את הבית כולו, והמבוקש בתוכו, לענן אבק. הצבא והציבור הסכימו פה אחד שאיתן לא היה יכול לצפות את השינוי הפתאומי בשגרת חיי המשפחה דווקא באותו אחר צהריים. ומכל מקום, היתה בהפצצה משום תרומה לביטחון המדינה: טעותו של איתן אמנם הובילה להחטאת המטרה העיקרית של המבצע, אך בני משפחתו של המבוקש הוכרו לאחר מכן כמבוקשים־בדיעבד, שכן אין לדעת מי מהם תכנן להשתמש בסכיני המטבח.

אני לא יודעת אם איתן הרגיש יותר אשמה על הרג של משפחה שלמה, או שמא הניעה אותו הבושה בכישלונו לבצע את המשימה כמתוכנן. אני מייחסת לאיתן אשמה ובושה כי אלה רגשות רכים ואציליים, רגשות עגולים ומכווצים של התכנסות. אולם למעשה מעולם לא דיברנו על רגשות. העובדות לאשורן אינן עיגול אלא קו, קו עבה ומרובה קפלים שלוקח איתו את המחשב הנייד, ולראשונה בעוצר הכללי ההוא של המלחמה התשיעית או העשירית, יוצא מן הבית ונוסע רחוק, ובהגיעו אל היעד מתיישב בין חורבות אותו הבית שהופצץ לאחרונה, מכוון אליו את המצלמה הקבועה בקיר היחיד מקירותיו שנותר עומד, מזמן אליו מל"ט בלחיצת כפתור ובהקשת שם משתמש וסיסמה, ואז, לעיני כל הצופים – לא לפני שהוא לוחץ על אסקייפ ויוצא מהמחשב בצורה מסודרת – מחכה בסבלנות לפצצה שתנחת עליו ועל הקיר האחרון שנותר מן הבית.

סליחה, איתן, אני יודעת שלא בדיוק כך ניסחת את הבקשה שלך, אבל אתה מכיר אותי, כשהמציאות לא יפה אני רוצה לפחות לספר עליה סיפור יפה, פשוט וסימטרי; ובכן, אפשר בהחלט לסכם זאת כך: איתן ביקש להיקבר בבטון. אך ליתר דיוק – ולאיתן היה חשוב הדיוק – הוא ביקש להיקבר בתוך אחד מאותם עמודי קבורה בקומות שהתחילו לבנות בבתי העלמין הצבאיים ההולכים ומצטופפים. אני ואבא לא יכולנו לערער על כך, איתן מילא ביוזמתו את טופס "קבורה אפשרית" מס' 365 עוד כשהתחיל לשרת ביחידת "ללכת דרך קירות". אפילו שעתה נמנה עם הדרג האסטרטגי, ולפיכך היה זכאי למנוחת עולמים באחת מֵחֶלקות המפקדים או הלוחמים.

הקבורה בקומות נועדה לחיילים שגופם רוטש עד כדי חוסר יכולת לזהותם. נודע לי שבשל זירוז תהליך הגיוס בשנים האחרונות, בנוגע לכמה מהחיילים האלה אפילו התעורר ספק אם השתייכו לצבאנו או שמא היו חיילי האויב. קשה לדעת כשמדובר בכמה איברים מפויחים ותלוליות עפר. הקבורה בחלקה זו כמובן נעשית ללא שם החלל, וכדי לא ליצור הייררכייהבין חללי המלחמות השונות, שאחדות מהן הצריכו עוז וגבורה רבים יותר מן האחרות, גם לא צוין שם הקרב שנפלו בו או התאריך שבו אירע. כיום אני מצטערת שלא סימנתי את מקום הקבורה המדויק של איתן ביום הלוויה, כשהבטון עוד היה לח. מאז אני מבקרת בבית הקברות הצבאי אחת לשנה, אבל למרבה המבוכה לא מצליחה להיזכר באיזו קומה הוא קבור. אני מביטה בקבר האחים האנכי שאיתן בחר לעצמו, ולא יכולה להכריע אם הוא נמצא בקומה התשיעית, או שמא בקומה העשירית. אני מביטה בקבר הזה ומתאמצת לראות בו את איתן, אבל רואה רק קיר.

ראו גם

בלוג "ספרים באוטובוסים "

אודות שירי שפירא

שירי שפירא היא מתרגמת מגרמנית ומיידיש, עורכת לשון בעברית, סטודנטית בתכנית הבין-אוניברסיטאית לתואר שני בלימודי יידיש ובעלת הבלוג "ספרים באוטובוסים".
הפוסט הזה פורסם בתאריך מדע בדיוני עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*