האקדח – סיפור מתח מאת יורי מור

חברי מקס צ'רניחובסקי, בלש פרטי תל אביבי, התקשר אלי מבוהל – דבר שלא בשגרה. השמיע בקשה מוזרה:
תגיע אלי דחוף! אני צריך אבטחה צמודה לכמה ימים.
מקס, זאת בדיחה? – נדהמתי.
לא. הבוקר ניסו להתנקש בחיי, ואני חושב שזה בגלל שהתקרבתי לפענוח רצח. קח חופש מהעבודה לכמה ימים. זה רציני ביותר.
עבודתו של חברי הבלש אכן כרוכה לפעמים בסכנות. הוא בעבר כבר קיבל איומים, אבל צפצף עליהם, ואילו עכשיו הוא נשמע די מודאג.
מיד נכנסתי למשרדו של העורך, ביקשתי שלושה ימי חופש על חשבון החופשה השנתית, ונסעתי למקום שבו מקס חיכה לי: בית הקפה ״פְּרֵסְטִיז'״ בבת ים.
מקס ישב בפינה רחוקה, פניו לכניסה, ספל קפה על שולחן. ראה אותי ונפנף בידו: 'לכאן!'
סקרתי את האולם שהיה כמעט ריק, לא הבחנתי במשהו חשוד, התיישבתי ליד מקס ושאלתי:
אתה בסדר?
בסדר, לא הצליחו לפגוע בי.
מי זה היה?
אני לא יודע מי רוצה במותי, אבל כן יודע למה.
לדברי מקס, לפני כשעתיים הוא הגיע לחניון התת-קרקעי בבניין שבו נמצא משרדו, יצא מהמכונית ופתאום הבחין במרצדס שדוהרת לקראתו במהירות רבה. בקושי הספיק להתחמק ממנה.

מקס חשב: מטורף, כנראה, על סמים. פנה לכיוון המעליות, כשפתאום שמע חריקות של צמיגים מאחוריו, וקפץ על המכונית הקרובה – אותה מרצדס שחורה עברה במהירות בדיוק במקום שבו עמד לפני שנייה! המכונית עשתה פרסה ועצרה – היה ברור שהנהג מחכה שהוא ירד מהרכב שעליו קפץ. מקס לא ירד, המכונית לא זזה. כך זה נמשך מספר רגעים ארוכים. מקס הבין שזהו צייד והוא הניצוד. הוא הוציא את הטלפון, אך לא הצליח להתקשר – אין קליטה במינוס-שלוש. למזלו הופיעה מכונית נוספת, והמרצדס נסעה במהירות לכיוון היציאה מהחניון ונעלמה.
- זיהית את הנהג?
- החלונות היו כהים, הנהג סנוור אותי בפנסים.
מקס צודק, זאת התנקשות לשמה.
- פנית למשטרה?
- ומה אגיד?
- שיחפשו את המרצדס. יש שם מצלמות בחניון.
אין לי ספק שהאיש השתמש בלוחיות מזויפות.
- במה הסתבכת? האשמת מישהו בעבירה?
- לא. כי פשוט אין לי קצה חוט. רק שאלתי שאלות וזהו. כדי להבין מה קרה ובמה הם עוסקים.
- אז אתה ללא ידיעתך עלית על משהו, ואחת השאלות שלך קירבה אותך לפענוח המקרה.
- ייתכן מאוד. אבל איזו שאלה? למי הפניתי אותה?
- בסדר, לקחתי חופש. אלווה אותך. איפה האקדח שלי? שאלתי.
- למה אקדח?
- נו, אני שומר הראש שלך, לא? איך אני אחסל את המתנקשים?
- אתה לא עושה כלום. המשימה שלך – להיות לידי. האיש שניסה לרצוח אותי לא רוצה שיהיו עדים. אתה תגן עלי בעצם נוכחותך לידי. פשוט תסתכל מסביב בשבע עיניים.
התאכזבתי טיפה. חיכיתי לאקשן מהסרטים, אבל בסדר, שיהיה משעמם. העיקר שמקס לא ייפגע.
- מה אתה מתכוון לעשות? שאלתי.
- יש לי גרסה מי זה יכול להיות, יש לי כמה חשודים. זה בטח קשור לתיק אותו אני חוקר.
- אתה יכול לגלות לי, במה מדובר או שזה סודי?
- לא סודי.
מקס סיפר לי שלפני שלושה ימים התקשר אליו גבר והציג את עצמו: אורן שאינסקי. הוא אמר שהוא רוצה לשכור את שירותיו. אורן הגיע למשרדו, אסף אותו, הם נסעו לבת ים, לאישה בשם אוֹלְגַה, שבעלה סֵרְגֵיי נהרג, ויש צורך לחקור איך זה קרה ולמה.
בדרך האיש סיפר שהוא הבעלים של חברת היי-טק המפתחת מוצרים עבור התעשייה הביטחונית. בימים אלה הם מסיימים את פיתוחו של מנגנון מיוחד עבור פצצות חודרות בונקרים המסוגלות להרוס מנהרות. פצצות כאלו כבר קיימות, מרכיבים אותן על רחפנים, וחֵברתו של אורן פיתחה מנגנון חכם שמבטיח שהפצצה לא תתפוצץ במקרה: לא בזמן הרכבה, ולא בנפילה אקראית מהרחפן, אלא רק אחרי הטלה מכוונת וברגע הפגיעה באדמה.
לפני שבוע, במהלך הניסויים בשטח שליד באר-שבע, פצצה כזאת – אמנם בעוצמה מזערית – התפוצצה בידיו של עובד החברה, והוא נהרג. המשטרה כבר בתמונה.
- בשביל מה לשכור גם בלש פרטי? שאל מקס.
- המשטרה, אמר אורן, סבורה שמדובר בתאונת עבודה, שאשם בה מהנדס החברה, ועכשיו עומדים להאשים אותו בהריגה.
- ואתה לא מקבל את הגרסה? שאל מקס.
- למה? מקבל. הם יודעים את העבודה שלהם, הם הפעילו מומחים בנושא.
- אז בשביל מה פנית אלי?
- אולגה, האלמנה, מסרבת להאמין שמדובר בתאונה. היא בטוחה שמישהו חיסל את בעלה.
- יש לה הוכחות?
- אנחנו עכשיו בדרך אליה, דבר איתה.
הם הגיעו לבת ים. האלמנה אולגה, צעירה כבת 30, בשמלת אבל שחורה, לא מאופרת. רואים על פניה שהיא בוכה כל היום. למה היא בטוחה שבעלה סרגיי נרצח?
אני אשמה במותו, הפתיעה הצעירה.
וזה מה שהיא סיפרה למקס: היא בהיריון, חודש רביעי. הדירה שהם גרים בה – שכורה. אחרי שהיא נכנסה להיריון הזוג החליט לקנות מקום מגורים משלהם. לבעלה משכורת נאה, גם אולגה עובדת. אפשר לקבל משכנתה לדירה, אבל אולגה התעקשה על בית עם גינה. זה כמה מיליונים לפחות, ואין להם חסכונות. בלי הון עצמי גדול, הבנק לא ייתן הלוואה מספקת. אולגה לחצה, ובסוף סרגיי אמר לה: כנראה שכן נצליח לקנות בית. בקרוב אשיג כסף, נקנה אותו ללא משכנתה. והוסיף: 'או שיחסלו אותי'.
במילים אלה ממש? –שאל מקס.
- כן.
- הוא בטח התבדח.
- גם אני חשבתי שהוא מתבדח. עכשיו אני מבינה שהוא היה רציני. רצחו אותו, ואני אשמה, למה התעקשתי? הוא אהב אותי כל כך! האלמנה פרצה בבכי מר.
כשיצאו מדירתה, אורן אמר למקס: תחקור מה שאתה יכול, תמסור את מסקנותייך לאולגה, אני אשלם לך על עבודתך.
בשלושת הימים האחרונים מקס עסק אך ורק בפרשה זו. הוא נסע למפעל החברה ברמת השרון, פגש את המהנדס עומר ברזילי, וראה את הפצצות עם המנגנון. גם המהנדס, שכרגע נמצא תחת חקירה, מסרב להסכים שקרתה תאונה.
הפצצה והמנגנון עברו את כל הבדיקות, עושים זאת שנים.
- אז מה לדעתך קרה?
למהנדס לא הייתה תשובה. הוא הראה למקס את ההמצאה שמונעת מהפצצה להתפוצץ טרם הזמן. בחלק העליון של הפצצה מרכיבים פרופלור קטן שמחובר למנגנון השהיה תוצרת החברה. כשהרחפן מטיל את הפצצה מגובה רב, האוויר מתחיל לסובב את הפרופלור, ורק אחרי שהוא עשה מספר מסוים של סיבובים, מנגנון האבטחה מתבטל והפצצה מוכנה להתפוצץ במגע עם האדמה.
- אם הפרופלור לא עשה את הסיבובים הנדרשים, הפצצה לא יכולה להתפוצץ?
- חד משמעית.
הניסוי תמיד מצולם במצלמות, רואים שסרגיי לא עשה איזושהי תנועה חריגה. הוא לקח את הפצצה מהטנדר והרכיב על הרחפן. הפצצה לא נכנסה מיד להתקן וסרגיי נאלץ לתת מכה קלה – באותו הרגע היא התפוצצה.
זה לא אמור לקרות! – מתעקש המהנדס – הפצצות חסינות בפני מכות חזקות בהרבה! כל עוד הפרופלור לא עשה מספיק סיבובים, הפצצה לא תפעל! זה הפטנט, ניסינו אותו המון פעמים. לפני שבועיים הדגמנו בפני נציגי צה"ל, יש לנו פרוטוקול חתום. אורן כבר קיבל חוזה רכישה.
בשביל מה ערכתם עוד ניסוי, אם כבר מכרתם את המוצר? התעניין מקס.
- לא יודע. אורן הוא פרפקציוניסט.
בניסויים כאלה – תמיד נדרשים לתת מכה כדי שהפצצה תכנס להתקן? – שאל מקס.
- זה קורה לעתים נדירות.
- למה הפעם הפצצה לא נכנסה באופן חלק?
- זה קורה, כאשר מאיזושהי סיבה המסילות שבהתקן טיפה התעקמו. ואז אתה נותן זפטה קלה, והיא נכנסת. אבל שוב – מכה כזאת לא אמורה לגרום לפיצוץ.
המהנדס ומקס נסעו לשטח הניסויים, שם ברזילי נתן לפצצה מכה עם היד, עם פטיש, הטיל את הפצצה מגובה של קומה שניה ולא קרה כלום.
אפשר לחבל בפרופלור? שאל מקס.
- בעיקרון, כן. אפשר לסובב את הפרופלור ידנית, בעזרת חוט.
המהנדס ברזילי לקח חוט באורך של כמה מטרים, סובב אותו סביב רגל הפרופלור, אחר כך משך את החוט – והפרופלור הסתובב.
העיקר שהפרופלור יעשה לא פחות מחמישים סיבובים – הבהיר ברזילי – למספר זה כיוונו אותו לצורך הניסויים. המשתמש יכול לשנות את הנתון, זה מה שאהבו במיוחד נציגי הצבא.
- אבל את הטריק הזה יודעים רק מי שקשור לחברה שלכם?
- מן הסתם.
- ומישהו מכם יכול היה בכוונה לעקם טיפה את מסילות ההתקן?
- כן.
- אתה יכול לתאר לי קצת את סרגיי? היו לו סכסוכים עם מישהו בחברה?
- לא חושב. הוא היה בחור שקט. מוכשר מאוד. זו בכלל לא הייתה העבודה שלו – להרכיב פצצות, הוא עבד כמתכנת מחשבים אצלנו.
- למה שלחתם אותו לשם?
- משה, שעושה זאת באופן קבוע, חלה באתו היום, לקח חופש. אנחנו צוות די מצומצם, תמיד מחליפים אחד את השני. סרגיי לא מזמן סיים את הפרויקט עליו עבד, אז ביקשתי ממנו לנסוע לדרום, ולעשות את הפעולה הפשוטה הזאת. הוא אהב לצאת לשטח, בעבר החליף לא פעם את משה.
בשלב זה, המשיך מקס פתאום הבנתי שגם אם היתה התנקשות, אז היא כוּונה נגד משה, וסרגיי בעצם נפל קורבן אקראי. או, לחלופין, משה הוא זה שחיבל במנגנון ההשהיה בידיעה שסרגיי יחליף אותו בשטח. מה יש לנו כאן – תחרות עמיתים מכוערת?
-על איזה פרויקט עבד סרגיי? – התעניין מקס אצל המהנדס. – הוא קשור לפצצות?
- לא קשור.
התברר שחברת ההיי-טק פיתחה בין השאר שבב מזערי, שאפשר לצייד בו כל כלי נשק שמייצרים: רובים, אקדחים, תותחים. אתה קונה נשק או מוצא אותו בזירת האירוע, סורק בעזרת תוכנה את השבב, אותו לא ניתן להסיר בלי לפגוע ברובה, ומיד לומד הכול על עברו, את כל הרקורד של הכלי: איפה ומתי הוא היה, מתי וכמה פעמים ירו ממנו, ואפילו תצלום המטרה אליה ירו.
המצאה מועילה מאוד – שיבח מקס – הממשלה בטח קנתה את הפטנט.
- לא. דווקא בניסוי התצוגה עבור נציג הממשלה נכשלנו. זה מוזר – לפני כן כל הבדיקות היו מוצלחות.
- המנכ"ל שלכם – הוא כעס על משה או על סרגיי על כך שהניסוי נכשל?
- לא. זה קורה. אפילו לא ביקש מאיתנו לבדוק למה זה קרה.
מקס נפרד מהמהנדס, התקשר לאורן המנכ"ל והוא אישר את כל מה שאמר המהנדס.
למחרת מקס פגש את משה צדוק, איש השטח של החברה. השיחה איתו עוררה מספר תהיות אצל מקס.
איך אתה מרגיש? שאל אותו מקס, היית אצל רופא?
לא הייתי, זה לא היה משהו רציני, ענה משה.
- למה לא באת לעבודה באותו היום?
- באתי.
- וביקשת חופש?
- לא ביקשתי.
התברר שזאת לא הייתה יוזמתו של משה לקחת חופש. אורן פגש אותו באותו הבוקר, הבחין שיש לו עיניים אדומות ואמר:
אני רואה שאתה לא מרגיש טוב, לך תנוח.
כמה זמן אתה עובד כאן? שאל מקס.
- חמש שנים.
- היה מקרה בעבר, שאורן דאג לבריאותך או לבריאותם של עובדים אחרים?
משה חשב זמן מה וענה בהיסוס:
לא זכור לי… להפך – אני מתקשר, אומר שיש לי שפעת, הוא דורש בכל זאת להתייצב, אומר שבגלל איש אחד הוא לא יכול לבטל ניסוי.
- והפעם הוא בעצמו שלח אותך הביתה?
- כן.
כשמקס סיפר לי את כל זה שחררתי צעקה:
מה יש כאן להבין? האורן הזה ארגן את הרצח של העובד שלו! בגלל התקלה עם השבב.
- כן, גם אני העליתי אפשרות כזאת. אבל אורן בעצמו פנה אלי! למה שהוא יעשה זאת, אם המשטרה בכלל התמקדה בגרסה אחרת? למה לו לארגן תאונה? הוא הרי פוגע בחברה שלו! אבל מצד שני – אולי יש כאן מניע אחר? פרשת אהבים? כשהגענו לאולגה, אורן הביא איתו המון שקיות סופר עם כל מיני מוצרים. כשהיא בכתה, הוא ניחם אותה, הבטיח לעזור, סיפר שלסרגיי – כמו לכל עובד בחברה – היה ביטוח חיים, והיא עומדת לקבל סכום מכובד. אז החלטתי שבתור מנהל מתחשב הוא מנסה לעודד אלמנה, שזו ג'סטה של איש הוגן, שהוא רוצה להשקיט את מצפונו. אורן בכל זאת מבוגר מאולגה בעשרים שנים. מצד שני, היו עוד סימנים. נזכרתי שכשנסענו לבת ים, הוא התקשר אליה מהטלפון באוטו והשתמש בחיוג קולי – כאילו היא הייתה רשומה ברשימת החיוג הקצר שלו כבר זמן מה. יתכן שהוא חיבל בפצצה כדי לפנות לעצמו מקום ליד הצעירה. כמו המלך דוד.
- אתה מתכוון לסיפור המקראי על דוד ואוריה?
- כן. המלך דוד סיכן את מלכותו עבור אהבה, למה שאורן לא יסכן את העסק שלו? אולגה היא אישה יפה.
האתאיסט המושבע מקס בטח לא קרא כלל את התנ"ך, אבל לא התפלאתי מהידע שלו על עלילותיו של המלך דוד: כנראה למד על זה מהסיפור בשם 'הגיבן' של ארתור קונן דויל, בו מסופר על קולונל ששלח את הקצין שתחת פיקודו למוות, כדי להתחתן עם חברתו היפיפייה. קונן דויל מזכיר שם את הסיפור התנכ"י.
אם הגרסה נכונה אז ההסבר למה אורן פנה אלי לא מחמיא לי: הוא היה בטוח שאני לא אגלה כלום, והוא בינתיים יסיח את אולגה מלפנות למשטרה.
- הנה, יש לך חשוד מידי, בוא נלך למשטרה. למה לך להסתכן?
- אני צריך לוודא שאני לא טועה.
- אז למה אתה יושב כאן?
- אני לא יושב סתם. קבעתי פגישה עם האלמנה אולגה, היא גרה לא רחוק מכאן. אולי היא תשפוך אור על טיב היחסים בינה לבין אורן. אולי סרגיי המסכן בכל זאת נהרג בגללה? מעין בת שבע התמימה. אבל אני מבולבל: כל הסימנים מראים שהיא היתה מאוהבת בבעלה… והם עוד מצפים לילד… לא יודע. אדבר איתה. הנה היא נכנסת.
בכניסה הופיעה אישה צעירה, תמירה, פניה היפות מלאות עצב.
היא התיישבה לידינו, מקס הציג אותי, אחר כך פנה אליה:
אולגה, איך הגעת אלי?
- אורן הביא אותך לדירתי.
- כשביקשת מאורן לשכור בלש פרטי – לא ביקשת דווקא אותי?
- לא. בכלל לא ביקשתי לשכור בלש.
- אז הוא פנה אלי ביוזמתו?
- לא ביקשתי ממנו. רק אמרתי לו שאני לא מקבלת את הגרסה של התאונה, ושאני רוצה לספר למשטרה על המילים המדויקות שאותן בחר להגיד: 'או שיהיו לנו מיליונים, או שיחסלו אותי'. אז אורן אמר שהמשטרה לא תאמין לי ואם אני רוצה שיחקרו את זה – אז עלינו לפנות לבלש פרטי. והבטיח לשלם על זה. הוא בחר אותך.
- סרגיי לא סיפר לך על איזה סכסוך בעבודה?
- לא.
- את מכירה את ברזילי, המהנדס של החברה?
- אני חושבת שהוא היה אצלי באזכרה. כל העובדים באו להביע תנחומים.
- איזה יחסים יש בינך לבין אורן?
- לא מבינה.
ראית את הסרט 'נשואה למאפיה'? – התערבתי אני -  ראש הארגון רוצח את החייל שלו ומנסה לקשור קשר מיני עם האלמנה.
- לא ראיתי.
אורן ניסה להתחיל איתך? שאל מקס.
לא – התפלאותה של אולגה היתה כנה ביותר – אף פעם. מה פתאום? הוא בכלל זקן.
- לפני התאונה, יצא לך להיפגש איתו?
- רק פעם אחת. החברה שלהם ארגנה יום כיף בימית 2000.
- הוא ניגש אליך שם?
- לא.
מוזר. מוזר ביותר.
סיימנו את הפגישה עם אולגה והיא עזבה.
שמע, פניתי לחברי, יש לי גרסה פראית. ראיתי פעם סרט… מה אם סרגיי שידע שהוא מבוטח בסכום גדול, ביים את התאונה אבל זה בעצם התאבדות. הוא עשה זאת כדי שמשפחתו תקבל כסף מחברת ביטוח.
- לא, זה מטורף. הוא אהב אותה. מה, הוא ישאיר אותה עם ילד לבדה? המצב אצלם לא היה על סף ייאוש. הייתה לו עבודה, פרנסה יפה. הוא קיווה שיקבל במכה אחת סכום גדול – אבל גם ידע שזה מסוכן. מה מסוכן? מאיפה האיום? הוא התכוון לעבודה שלו או שזה לא קשור בכלל לחברה?
בשלב זה מקס קיבל טלפון. זה היה אורן שאינסקי. ביקש להיפגש איתו. מקס אמר לו:
אני חוזר עכשיו למשרד. נפגש בחניון, במינוס אחת.
כשמקס סגר טלפון, צעקתי:
לא, אל תיפגש איתו! השתגעת?!
תירגע, אין לנו הוכחה שזה היה אורן. אני מאמין לאולגה. למה שהיא תשקר? היא רוצה שימצאו את הרוצח של בעלה.
נסענו במכוניות שלנו למשרדו של מקס, ירדנו למינוס אחת. מקס ביקש ממני להסתתר איפשהו קרוב ולא לצאת לפני שהוא ייתן לי סימן.
אורן הופיע בזמן. בלמבורגיני אדומה, לא במרצדס. אבל אורן איש עשיר, לך תדע כמה מכוניות יוקרתיות יש לו! אורן יצא עם תיק ג'יימס בונד בידו. הם לחצו ידיים בידידותיות. ממש חברים.
המשטרה סיימה את החקירה, המהנדס ברזילי יואשם בחוסר זהירות. גם אתה יכול לסיים. אני אשלם לך את שכר הטרחה ונפרד.
אורן הוציא מתיקו פנקס צ'קים, רשם סכום והעביר לבלש. האחרון לקח את הצ'ק, קרא את הסכום.
מבסוט? שאל אורן עם חיוך.
מבסוט, ענה מקס, די נדיב בהתחשב בכך שלא הגעתי לרוצח.
אין שום רוצח.
מקס אמר:
אני רואה שבתיק שלך יש אקדח. הוא עם השבב הקסום?
כן, ענה אורן.
אהבתי את הרעיון: זוכר ורושם כל ירייה.
כן. פטנט אדיר. אז להתראות? – הוא סגר את התיק, שוב הושיט את ידו תוך חיוך רחב.
רק שאלה אחת: למה נכשל הניסוי בנוכחות נציגי התעשייה הצבאית?
מה אכפת לך? – אורן הרצין, שוב פתח את התיק.
- שינית את דעתך? לא רצית למכור את הפטנט למדינה?
אורן הוציא את האקדח מהתיק. גיחך.
מישהו הציע לך סכום גדול יותר? – המשיך הבלש – אבל למדינה לפי החוק יש עדיפות ראשונה והיא מוכנה הייתה לקנות.
- בגרושים. עשרה מיליון שקל.
- מה הציעו לך הזרים? עשרים מיליון?
- מאה מיליון. דולר. למה אתה דוחף את אפך לעניינים שלא שלך? המדינה חתמה על טופס ויתור רכישה. הכול חוקי.
- ברור שוויתרה. אחרי שהניסוי בנוכחות הנציג שלה נכשל. אתה הכשלת אותו בכוונה, נכון?
- למה אתה בכלל מתעסק בזה?
- אתה שכרת את שירותיי לפענח את הרצח.
- שילמתי לך על שירותיך. קח את הצ'ק ותשכח מהעניין.
- אתה העלבת אותי. בחרת דווקא בי מתוך ביטחון שאני לא אמצא דבר, רק כדי להרגיע את אולגה שרצתה לפנות למשטרה.
אתה חכם, אמר אורן והרים את האקדח.
- מתברר. למה חיסלת את סרגיי?
- הוא היה דביל.
- הוא הבין שאתה הכשלת את הניסוי בכוונה, וסחט אותך, נכון? ועל זה שילם בחייו. למה לא התחלקת איתו ברווחים? כמה הוא ביקש?
- עשרה מיליון.
- שקלים? אבל זה גרושים.
- איך יכולתי להיות בטוח שהוא לא יקבל תאבון? מה, עלי לחיות בפחד כל חיי?
אורן שחרר את נצרת האקדח וכיוון אותו לחזהו של מקס. הבלש לא איבד את שלוותו. בטון רגוע לגמרי שאל:
השבב שבאקדח לא רק רושם את מקום הימצאותו וזמן הירייה, אלא גם מצלם את המטרה, נכון? – הוא נפנף בידו לכיוון האקדח.
- נכון. אבל אני המצאתי את השבב ואני יודע לנטרל אותו.
אבל את המצלמה הזאת אתה לא תצליח לנטרל, כי היא כבר משדרת לכל העולם.
בשלב זה מקס הרים את ידו הימנית, זה היה הסימן עבורי לצאת מהמחבוא. יצאתי עם הסמארטפון בידיי, שבו לבקשתו של מקס צילמתי במצלמת הווידאו את הפגישה המתוחה הזאת. מקס המשיך:
חברי מצלם אותנו ומעביר בשידור חי לעמוד הפייסבוק שלו. בקומה זאת דווקא יש קליטה, את השיחה המרתקת שלנו ברגע זה רואים ושומעים חמשת אלפים החברים שלו, ובתוכם יש לא מעט עיתונאים. אני מניח, שניידות המשטרה כבר בדרך לכאן. אני לא אעצור אותך, לא בא לי להיאבק, אני לא ג'יימס בונד. תברח, תסתתר זמן מה, תמצא עורך דין שישיג לך עסקה טובה, אני בינתיים אפקיד את הצ'ק. אם יעצרו אותך מיד – המשטרה עלולה לסגור את כל החשבונות שלך, ואני בטוח שהרווחתי את שכרי ביושר.
אורן רץ למכוניתו ונסע בבהלה מהמקום.
אתה מטורף! צעקתי על מקס, למה חיכית, למה לא הרמת את היד ברגע שהוא הוציא את האקדח! הוא יכול היה לירות בך!
- יש לי אפוד מגן.
- ואם היה יורה לך בראש?
- בסדר, לקחתי סיכון. אבל עכשיו יש לנו את כל ההוכחות. בוא נעלה לקומת כניסה, יש שם סניף בנק, אין לנו הרבה זמן.
הוא הרים את האצבע שלו בסימן: 'תקשיב!' שנינו שמענו את הסירנות של ניידות המשטרה המתקרבות.

תחרות סיפור המתח המתח הקצר הטוב ביותר לשנת תשע״ז

אודות יורי מור

יורי מור הוא סופר, מחזאי, ויו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בישראל. בברית המועצות פרסם שני רומנים בלשיים, ועשרה מחזות (בתוכם שניים - בלשיים) שהוצגו בתיאטראות ממלכתיים. בארץ, הוא כותב טור שבועי במספר עיתונים בשפה הרוסית. פרסם מאות מאמרים וכתבות על ספרים, שפות, ואקטואליה, ברוסית ובעברית במדיה הכתובה והמקוונת בארץ ובחו"ל. כתב ארבעה ספרי עיון על העברית בשפה הרוסית, שהפכו לרבי-מכר בקרב דוברי הרוסית, ופרסם שני ספרי בלשים ברוסית: 'הזמנה לשוד' ו-'תיק הבכורה של הבלש הפרטי' . בימים אלו סיים ספר ראשון שלו בעברית – קובץ סיפורים בלשיים בשם 'תיק הבכורה של הבלש הפרטי'.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות מתח ובלשים. קישור קבוע.

3 תגובות על האקדח – סיפור מתח מאת יורי מור

  1. מאת אבי:‏

    הסיפור של יורי מור עשוי היטב , קצבי ומותח . הוא עונה היטב על דרישות הסוגה של סיפור בלשי קצר.
    ברצוני להדגיש את העובדה שיורי מור הוא סופר מצליח בשפה הרוסית בעל ראייה רחבה ויכולת ביטוי שהצליחה לעבור את מחסום הרוסית ולהשתלב בעברית על פי מסורת גדולי סופרי ישראל שעזבו את רוסיה בתחילת המאה הקודמת. , נטשו כתיבה ברוסית וביידיש ועברו לכתיבה בעברית במאמץ שכנראה לא נצליח לשער את משמעותו
    אבי גולדברג עורך מדור ספרות המתח והבלש

  2. מאת אמנון סטופ:‏

    הרעיון של אקדח שרושם כל יריה הוא מענין, במיוחד משום שיתכן שזה בהחלט אפשרי (מלבד ענין התצלום שבשבילו צריך כמובן מצלמה וזיכרון בנפח גדול). עוד יותר מענין הרעיון של אקדח שרק בעליו יוכל להשתמש בו. צריך מנגנון זיהוי ביומטרי, נגיד טביעת אצבע, ומנגנון נעילה שרק אם האקדח מזהה את הבעלים שלו יאפשר לירות. כמובן שאפשר לעקוף את המנגנון, אבל זה לפחות ימנע ממישהו לחטוף את האקדח של שוטר, או אזרח, ולירות בו באקדחו שלו. אם המנגנון מספיק מסובך לעקיפה יתכן שבכלל זה יפתור את הבעיה של נשק גנוב. כמובן שבארהב, שוק הנשק הגדול בעולם, אין ענין במנגנון כזה. שם אין צורך לגנוב כלי נשק, כל פושע סוג ג׳ יכול להכנס לחנות נשק ולצאת ממנה עם ארסנל שמספיק לצייד פלוגה שלמה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*