אל המימד האחר: סיפור פנטסטי מאת עמי עיני – החלק הראשון

עמי עיני פרסם באתר יקום תרבות שני סיפורי מתח, ״חוזה מדינת היהודים״ ו״חפרפרת״.

סיפוריו של עיני נוגעים במציאות הישראלית על רבדיה השונים, ונוגעים לעתים בבדיוני ובקסום. הדמויות בסיפוריו הן בדרך כלל אנשים החיים בשגרה, ונקלעים למצבים חריגים. דבר זה מאפיין סיפורי מתח רבים – כל שצריך הוא כותב מיומן המצליח לשכנע את הקורא באמינות המעבר מהשגרה לפנטסטי או לבלתי אפשרי.

סיפורי מתח המנוגדים למציאות רוויית המתח בישראל, אינם אופיינים לסיפורת הישראלית, ולכן אנו מוצאים מקום לעודד סוגה זו.

לפניכם אפוא סיפור מתח ארוך של עיני, שאותו חילקנו לשני חלקים.

זהבית, אשת הייטק מהרצליה, מקבלת מטלה מאתגרת מהמנהל שלה ומגלה בטעות צוהר לעולם חדש ומסקרן. היא ובעלה מחליטים לתור את העולם החדש ונקלעים להרפתקאה מסמרת שיער…

אבי גולדברג

הנה לפניכם חלקו הראשון:



אל תוך ממד ה-"sepia" \ עמי עיני

“זה מפחיד ומסקרן בטירוף בו זמנית. נראה לי שגילינו בטעות שער לממד אחר", אמר עמית לזהבית אשתו. זהבית עדיין לא ידעה, אבל באותו הרגע עמית כבר גמר אומר בלבו לצאת ולחקור את הממד החדש, מבלי להבין את ההשפעה של ההחלטה הרגעית הזאת על העתיד לבוא…

———-

"הדד-ליין להשקה הוא בעוד שלושה חודשים, ועדיין לא ניסינו את האב-טיפוס. זהבית, בסוף החלטתי שאת תעשי את זה ולא אלכס. יש לך שבוע לכך", אמר הראל, הבוס של זהבית, בישיבת צוות הפיתוח.

"מה?! ברור לך שאין לי ניסיון בבחינה של אב-טיפוס. איך בדיוק אני אמורה לנסות את המשקפיים האלה?", שאלה זהבית, שלא הבינה מאיפה בדיוק נפלה עליה המטלה הזאת.

"אה, זה פשוט… את צריכה להסתובב עם האב-טיפוס על העיניים שלך במשך שבוע, ובתומו לדווח לנו על החוויות שלך- מה עובד טוב, מה עדיין טעון שיפור, ומה חסר. תזכרי, הדיווחים שלך הם אלו שיקבעו על איזה מוצר סופי אנו הולכים. כולנו סומכים עליך!"

"אני באמת לא מבינה למה בחרת בי ולא באלכס? אלכס כבר יודע מה צריך לעשות, הוא הרי ניסה את האב-טיפוס של השעון החכם."

"זה נכון שלאלכס יש ניסיון, אבל ההשתתפות שלו בפרויקט המשקפיים החכמים הייתה שולית יחסית. הפרויקט הזה רשום עליך, לא סתם את מנהלת הפרויקט. את זאת שהגית אותו. פיתחת בעצמך חלק גדול מהפיצ'רים שלו, ובזמן אמת את תדעי טוב יותר מכל מי שבחדר הזה, מה עובד טוב ומה לא. בכל מקרה, תרצי או לא, התפקיד שלך", אמר הראל בביטחון והיה ברור לכל משתתפי הפגישה שהוא לא הולך לוותר לה.

בתום הישיבה, הביטה זהבית בשעון. השעה הייתה כבר שש וחצי בערב. הישיבה התארכה יותר משחשבה. לפני הישיבה היא עוד השתעשעה ברעיון של לצאת מוקדם הביתה. כבר כמעט שנתיים שהיא נותנת את הנשמה שלה לפרויקט הזה ונשארת שעות משוגעות, ועכשיו המטלה הזאת תקועה לה כמו עצם בגרון. כשיצאה מחדר הישיבות, היא ניגשה מיד למשרדו של הראל. המשרד שלו היה ממוקם בקצה מחלקת ה-R&D, לא רחוק מעמדת העבודה שלה. כשהגיעה, הוא כבר ישב בכיסא המנהלים שלו וענה למיילים. מיד כשנכנסה, אמרה-

"עשית לי מחטף היום בישיבת הצוות. מתוך צוות של ארבעה עשר אנשים, היית חייב לבחור בי…"

בתגובה, הסיט הראל את המבט ממסך המחשב שלו, חייך חיוך רחב ואמר לה- "את צריכה להיות גאה שבחרתי בך. אחרי הכל המשקפיים החכמים זה הבייבי שלך. אני באמת חושב שאת הכי מתאימה לבדוק אותם ובגלל זה בחרתי בך."

כשסיים את המשפט, הוא ניגש לכספת הגדולה שבפינת החדר, הניח את האגודל שלו על הקורא הביומטרי שעל דלת הכספת, הקיש את הקוד הסודי ופתח אותה. הראל הוציא מהכספת מזוודת מתכת כסופה והניח אותה על השולחן שלו. הוא פתח את המזוודה ובתוכה, במעטפת ספוג ייעודי קשיח, היה נרתיק משקפיים גדול. הוא הוציא את נרתיק המשקפיים מהמזוודה, נתן אותו לזהבית ואמר כשהוא מחייך:

"תחשבי על זה כעל שבוע של חופשה עם משקפיים על העיניים."

"אם זה ככה, אז בוא נסגור על עשרה ימים, כדי שאני אוכל גם לנשום קצת", אמרה בטון רציני.

"סגרנו! אבל אני מצפה שבעוד עשרה ימים תגישי לי דו"ח מפורט ומנומק על האב טיפוס."

זהבית חייכה חיוך קטן של ניצחון, אחרי הכל, מלבד שיעורי הבית שקיבלה, היא הצליחה לארגן לעצמה עוד מספר ימים בבית בתשלום.

זהבית פתחה את הנרתיק שהראל נתן לה, ראתה בתוכו משקפיים כתומים עם לוגו של TK על ידית המשקפיים ומיד סגרה אותו בחזרה. לפני שיצאה מהחדר, אמרה-

"אני יוצאת, נתראה ביום חמישי בעוד שבוע וחצי", והבטיחה לעצמה שהיא באמת תנצל את הימים האלו כימי חופשה. היא הייתה זקוקה לכמה ימי חופשה אחרי השעות הארוכות שהשקיעה בכל יום בשנתיים האחרונות בפרויקט הזה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה היא לקחה לעצמה יום חופשה או יום מחלה. למזלה בעלה, עמית, הוא עורך דין, וגם הוא רגיל לעבוד שעות ארוכות. כשיצאה מחניון החברה, היא התקשרה לעמית ואמרה לו-

"אני בדרך הביתה ויש לי עשרה ימים שלמים בבית בסוג של עבודה-חופשה."

"יופי! גם אני בדיוק יצאתי. התבטלה לי פגישה ברגע האחרון. אני אעצור בדרך ואקנה לנו סושי לארוחת ערב, מתאים?"

"קבענו!", אמרה בהתרגשות. כבר הרבה זמן לא יצא להם לאכול בבית ארוחת ערב באמצע השבוע.

כשהגיעה הביתה, התקלחה, שמה על עצמה כותונת פיג'מה, ובזמן שחיכתה שעמית יגיע, הרכיבה על עיניה את המשקפיים החכמים. בזמן שעשתה זאת, חשבה לעצמה שפעם ראשונה בחייה שהיא יכלה לומר שהיא באמת "הרכיבה" על עיניה משקפיים. בתחילה כל מה שראתה היה חשוך. חשוך מדי. רק לאחר מספר שניות היא הבינה שהיא שכחה ללחוץ על מתג ההפעלה של המשקפיים, וזכרה כי ברירת המחדל שלהם כשהם אינם מופעלים, היא של תפקוד כמשקפי שמש. זהבית זכרה כי כפתור ההפעלה נמצא בחלק הימני של המשקפיים, בדיוק מאחורי האוזן. היא משמשה קלות באצבעה את האזור עד שהרגישה בליטה קטנה ולחצה עליה. באותו הרגע התרחש קסם שהיא ידעה שהוא אמור לקרות, אך מעולם לא שיערה שכך זה ירגיש. לאחר מספר שניות, כשהיא עוד מתפעלת ממה שראתה דרך עדשות המשקפיים, חשבה לעצמה- "אם היה מדובר בסיפור אמיתי, ככה בטח הייתה חשה אליס כשהיא נכנסה בפעם הראשונה לארץ הפלאות". היא ראתה את סלון ביתה בצורה חדה יותר, צבעונית יותר, חיה יותר. היא החליטה לעשות סיור בבית ולמרות שהכירה כל פינה בבית, היא הרגישה כאילו היא רואה את הכל בפעם הראשונה. כאילו שנכנסה למימד חדש ומופלא, שמראה לה דברים טריוויאליים כמו כיסא, מנורת שולחן, תמונת נוף, ברז, ועוד מאות חפצים אחרים, כאילו הם חפצים מופלאים שבהם היא נתקלת בפעם הראשונה.

לאחר רגעי ההתלהבות הראשונים, החליטה זהבית לשחק בכפתורים השונים של המשקפיים. כל כפתור ייצג פיצ'ר אחר במשקפיים. חלק מהפיצ'רים היה רשום על שמה, והיא הסתקרנה לדעת איך הפיצ'רים שלה פועלים. היא מיששה את החלק הקדמי העליון של המשקפיים, והרגישה בשורה של שש בליטות קטנות, כשמעל כל אחת משלושת הבליטות הימניות ביותר היו עוד 2 בליטות קטנות יותר. היא לחצה על הבליטה הראשונה משמאל ומיד הרגישה שהכל הפך להיות שוב קצת חשוך והבינה שזהו כפתור החזרה לברירת המחדל של המשקפיים, מצב "משקפי שמש". כשלחצה על הכפתור השני, היא שמה לב שמשהו קורה, לרגע אחד היא הרגישה שהתמונה יוצאת קצת מפוקוס וברגע שלאחר מכן, הרגישה סחרחורת קלה. לאחר מספר רגעים היא הרגישה שהיא רואה את הכל בצורה כל כך ברורה וחדה, גם מקרוב וגם מרחוק. למרות שלאחר שיצאה מהמקלחת היא לא ענדה את עדשות המגע שלה. היא הבינה שזה הפיצ'ר המהפכני שהיא הגתה עוד בתחילת הפרויקט. זה שאמור היה להפוך את המשקפיים האלו להמצאה שהיא לא פחות מ"המצאת המאה". זה היה פיצ'ר לו היא קראה "האופטומטריסט", והיא יצאה מגדרה כשהיא ראתה שהוא עובד טוב כל כך. "נראה שהשעות הארוכות בפיתוח עם צוות האופטומטריסטים המומחים של החברה הוכיחו את עצמן", חשבה לעצמה. אך למרות ההתלהבות ההתחלתית שלה, היא רשמה בטאבלט שלה את ההערה הבאה-

"בפיצ'ר האופטומטריסט, צריך ליצור מצב בו המשתמש אינו שם לב לבדיקת העיניים המהירה שנערכת לו. הבדיקה יוצרת תחושת סחרור קלה שאינה רצויה. כמו כן, צריך ליצור כפתור לשימור הגדרות ראייה במשקפיים, כך שהמשתמש לא יצטרך לבצע כל פעם את הבדיקה מחדש".

לאחר שסיימה לכתוב את ההערה, היא לחצה על הכפתור השלישי ומיד כל מה שראתה נצבע ברקע אדום וכל חפץ בו התמקדה שורטט גרפית בתלת מימד, ולידו היה רשום את המרחק של זהבית מאותו חפץ במטרים, את השם שלו, ואת הפונקציה הייעודית שלו. זה היה פיצ'ר עליו חשב אלכס קוגן מהעבודה שלה. הוא קרא לו "הטרמינייטור" בגלל שהוא זכר שבסדרת סרטי "שליחות קטלנית", בקטעים בהם הוצגה נקודת הראות של המחסל, ראו שהוא ראה הכל ברקע אדום, וליד כל אדם ופריט שהוא ראה, היה סוג של מפרט טכני שכלל מרחק, מידת התאמה וכד'. אלכס חשב שזה יהיה מגניב אם יהיה פיצ'ר כזה במשקפיים החכמים, ולכן כשרק שמע על הפרויקט, הוא הציע את הפיצ'ר לזהבית, שבדיוק התחילה לנהל את הפרויקט. זאת הייתה התרומה הקטנה של אלכס לפרויקט. לאחר מספר חפצים בהם התמקדה כשהיא על מצב "הטרמינייטור", חזרה זהבית לטאבלט שלה ורשמה-

"בפיצ'ר הטרמינטור, יש צורך לכייל את הגדרות המרחקים במערכת. המרחקים אינם מדויקים. כמו כן, ייתכן וצריך גוון אחר של אדום, קצת פחות קודר"

כשסיימה לכתוב, מיששה את הכפתור הרביעי ושמה לב שמעליו יש שני כפתורים נוספים. כשלחצה על הכפתור התחתון היא מיד הבינה שהיא נמצאת במצב מצלמת סטילס, וככל הנראה, הכפתור החמישי הוא כפתור של מצלמת וידאו. זהבית לחצה על הבליטה הראשונה שמעל לכפתור הרביעי, ומיד הצורה בה היא ראתה את החדר, השתנתה למראה מאוד מיושן, כאילו הסלון שלה לקוח מתמונה משנות השבעים, ועל תחתית המסך היה רשום באנגלית "Old Photo". לאחר שערכה סיור קצר בביתה, לחצה פעם נוספת על אותו הכפתור, והתמונה שוב השתנתה. הפעם החדר לבש צבעי שחור ולבן ובתחתית המסך היה רשום באנגלית "Black and White". זה היה מוזר לה לראות פתאום את העולם בשחור ולבן. בשלב זה היא כבר הבינה שהכפתור הזה אחראי על הפילטרים של התמונה, והבינה שלמרות הייעוד שלו לקביעת הפילטר הרצוי לצילום, יצא להם פיצ'ר הרבה יותר מגניב, הואיל והוא מאפשר לראות את העולם בצורה שונה לחלוטין בזמן אמת, ולא רק בתמונת סטילס. כאילו נכנסים לתוך סרט קולנוע ישן וטוב. זהבית התרגשה מחדש מכל פילטר עליו לחצה, והחלה לתור את ביתה שוב ושוב עם המשקפיים. כשהגיעה זהבית לפילטר בו התמונה הפכה לחומה יותר, בתחתית המסך היה רשום "Sepia", כהרגלה בדקות האחרונות היא החלה להסתובב בביתה, ולראות אותו שוב פעם בצורה שונה לחלוטין. אך הפעם קרה משהו לו כלל לא ציפתה. כשהיא נכנסה למטבח, היא ראתה כי מעל לשיש יושב לו ייצור קטן שמלקק את עצמו, בדומה לחתולים שמלקקים את עצמם כדי להתנקות. הייצור המוזר היה דומה לאדם קטן, בגודל של חתול גדול, עם מספר הבדלים בולטים – היו לו רגליים כשל תרנגולת, זוג כנפיים גדולות ובמרכז הפנים שלו, שהיו נראים כשל אדם קטן, הביטו סביב בחשדנות זוג עיניים מוזרות, שהתפרסו לאורך הפנים ולא לרוחבן. כשהייצור המוזר שם לב שזהבית נועצת בו מבטים עם משקפיה החדשים, הוא מיד החל להתעופף בבהלה בכל רחבי המטבח. זהבית ההמומה נבהלה מהייצור המוזר שנגלה לעיניה והסירה מיד את המשקפיים. באותו הרגע נעלם הייצור כלא היה. לאחר שהצליחה להסדיר את הנשימה שלה היא הלכה לטאבלט ורשמה מייל להראל – "נראה כי מישהו הוסיף אפקטים וויזואליים נוספים לפיצ'ר המצלמה מעבר למה שסוכם. במקרה שלי, התווסף סוג של שדון קטן למצב המצלמה, תחת הפילטר "Sepia", שהצליח להוריד לי את הלב לתחתונים. אני לא מבינה למה אישרת להכניס למשקפיים פיצ'ר שאני לא יודעת עליו?!"

מיד לאחר ששלחה את המייל, נכנס עמית לבית ואמר:

"סליחה שאיחרתי, נתקעתי בפקק תנועה רציני ברחוב ויצמן".

בשעה שאכלו זהבית ועמית את הסושי, סיפרה זהבית לעמית על המשקפיים, ועל מה שקרה לה דקות ספורות לפני שהגיע. לאחר ששמע את מה שקרה, אמר לה בחיוך:

"נראה לי שמישהו בעבודה שלך החליט למתוח אותך ונראה שהוא עשה עבודה לא רעה בכלל."

"זה בכלל לא מצחיק! אתה לא מבין איך נבהלתי."

"אוקיי, הבנתי! אפשר לראות במה מדובר בעצמי?"

"ביקשת, קיבלת!", אמרה, קמה משולחן האוכל, הלכה לסלון והוציאה את המשקפיים הכתומים מהנרתיק שלהם. עמית קם גם כן מהשולחן והלך בעקבותיה. הוא הסיר את משקפי הראייה הרגילים שלו, הרכיב את המשקפיים החכמים ואמר לזהבית -

"רואים קצת חשוך, לא?"

"חכה רגע, עוד לא הדלקתי אותם. הם על מצב משקפי שמש", ולאחר רגע קט לחצה על כפתור ההפעלה בחלקו האחורי הימני של המשקפיים. לאחר מספר רגעים, אמר עמית:

"ואוו, זה לא ייאמן! איזו תמונה. הכל נראה כל כך מוכר ובו זמנית כל כך שונה".

"חכה, עוד לא ראית כלום", אמרה ולחצה על הכפתור השני. היא ידעה מראש שעכשיו תגיע הסחרחורת הקלה לראשו של עמית ולכן אחזה בידו:

"וואו, מה קרה כאן עכשיו, אני רואה עכשיו טוב יותר ממה שאני רואה עם המשקפיים שלי. זה לא ייאמן!", אמר עמית ולאחר מספר שניות בהן סקר את הסלון, הוסיף ואמר:

"את מבינה שיש לכם אוצר ביד! המוצר הזה הוא הדור החדש של המשקפיים. הוא יכול לעשות לשוק המשקפיים מה שהטלפונים החכמים עשו לשוק הסלולאר."

"אני יודעת את זה מצוין. הפיצ'ר הזה רשום עלי. למה אתה חושב שאישתך מקבלת את המשכורת היפה שהיא מקבלת מ-TK, בגלל העיניים היפות שלה?"

"הפעם הצלחת להרשים אותי!"

"חכה! יש עוד כמה דברים שיפילו אותך מהכיסא", אמרה זהבית ולחצה על הכפתור השלישי. הפעם עמית לא השתהה ואמר-

"וואוו, אל תגידי לי…אל תגידי לי…זה כמו שהטרמינייטור היה רואה את הדברים. זה מגניב בטירוף! איזה רעיון אדיר! גם זה פיצ'ר שלך?"

"לא, סרטי פעולה זה לא מה שעושה לי את זה. זה הפיצ'ר של אלכס קוגן. אתה מכיר אותו. הוא פריק של סרטי פעולה ומדע בדיוני… ונראה שהוא לא היחיד", ולאחר שסיימה לדבר לחצה על הכפתור הרביעי במשקפיים ואמרה -

"עכשיו אתה במצב מצלמה. עוד רגע תחשף למדרגת מגניבות חדשה בסולם המגניבות", ולחצה על הכפתור הקטן שמעל הכפתור הרביעי.

"וואו, לא ייאמן! זה כאילו שאנחנו חיים בסבנטיז", אמר והחל להסתובב ברחבי הבית כאילו בפעם הראשונה בחייו, כשהוא מתלהב מכל מה שרואות עיניו. בשלב מסוים, ניגשה אליו זהבית, לחצה שוב על אותו הכפתור ואמרה לעמית -

"אני יודעת שאתה בשיא ההתלהבות כרגע, אבל אני רוצה שתראה את המתיחה שהכינו לי החבר'ה מהעבודה. אני משנה לך את הפילטר ורוצה שתגיד לי כשאתה נמצא על פילטר "Sepia". שם הפילטר רשום בתחתית המסך"

"אוקיי", אמר עמית וזהבית החלה להחליף את הפילטרים. לאחר מספר לחיצות, אמר עמית -

"אנחנו על פילטר "Sepia" והכל נצבע בגוונים של חום אדמדם יפהפה. אני לא מבין על איזו מתיח…", אמר עמית והפסיק לדבר כאשר ראה שמעל לשולחן האוכל שלהם שעדיין היה מלא בסושי, עומד הייצור המכונף עליו דיברה זהבית ומרחרח ללא הפסקה.

"ואוו, הוא נראה ממש אמיתי. השקיעו החבר'ה שלך."

"מה, אתה רואה אותו?"

"כן, והוא נראה בדיוק כמו שתיארת אותו", אמר והתקדם לעבר שולחן האוכל. כשהגיע לשולחן ניסה עמית לגעת בשדון, שמבחינתו היה וירטואלי בלבד. השדון נבהל מאוד מהנגיעה הבלתי מתוכננת, הדף את ידו של עמית בחוזקה והתעופף במהירות הבזק לעבר המסדרון והמשיך לעבר חדר השינה שלהם. המכה שקיבל עמית בידו גרמה לכך שכוס היין שהייתה על השולחן נפלה ונשברה וכל השולחן נצבע באדום מהיין שנשפך. באותו הרגע הסיר עמית את המשקפיים והביט בבהלה בזהבית ואמר לה בקול רועד -

"זהבית, זאת לא מתיחה! השדון הזה אמיתי, הרגע נגעתי בו, הוא הדף את היד שלי ועף לחדר השינה שלנו."

"אתה רציני?! מהצד שלי אני ראיתי אותך הולך לכיוון השולחן ובשלומיאליות שכל כך מאפיינת אותך, מצליח להפיל את כוס היין. מה, גם אתה מנסה למתוח אותי?", לאחר שסיימה לדבר, הביטה זהבית בעמית והבינה שהוא לא משקר לה. היא מעולם לא ראתה אותו מפחד והעיניים שלו שידרו עכשיו תחושת פחד נוראית.

"את יודעת, כל הסיפור הזה גורם לי לחשוב שאולי אני בכלל לא שלומיאל, ובכל פעם שהבוהן הקטנה שלי נתקעת במשקוף הדלת או בכל פעם שאני מקבל מכה מדלת פתוחה של ארון, זה בכלל לא אני, אלא אחד השדונים המוזרים הללו שפשוט עמדתי בדרכו."

באותו הרגע, לקחה זהבית את המשקפיים מעמית, הרכיבה אותם על עיניה, בחרה בפילטר "Sepia" והחלה ללכת לחדר השינה שלה ושל עמית. כשנכנסה לחדר השינה הדליקה את האור, אך לא ראתה את השדון המוזר. היא חיפשה אותו גם מתחת למיטה ובארון, אך הייצור נעלם כלא היה. כשנכנסה לחדר הרחצה שבתוך החדר, ראתה שמשהו בו מוזר. אומנם הייצור לא היה בו, והכל היה צבוע בחום פסטורלי, אך היא הרגישה שמשהו מוזר לה. רק כשהיא הביטה במראה הגדולה שמעל הכיור, היא הבינה מה מוזר. במקום השתקפות של מראה רגילה, היא ראתה כי זכוכית המראה הפכה לסוג של מחיצה נוזלית והבינה שככל הנראה, השדון נכנס ויצא דרך המחיצה הזאת. באותו הרגע, לחצה זהבית על כפתור הפילטרים פעם נוספת. הפעם הפילטר היה של "Pop Art", ולמרות המוזרות של הפילטר בחיים האמיתיים, היא עדיין ראתה את ההשתקפות שלה במראה, הפעם ברקע של נקודות צבעוניות כאילו שאנדי וורהול עיצב בעצמו את המקלחת שלה. לאחר מכן ניסתה זהבית להביט במראה בכל הפילטרים האחרים ובכולם ראתה את ההשתקפות שלה במראה, ללא כל זכר למחיצה הנוזלית שראתה בפילטר ה-"Sepia". עם זאת, כשחזרה לפילטר "Sepia", הופיעה שוב המחיצה הנוזלית המוזרה.

זהבית יצאה מהמקלחת. עמית חיכה לה בחדר השינה, כשהוא מנסה לחפש את השדון המוזר גם ללא המשקפיים החכמים.

"זה לא יעזור לך. אפשר לראות אותו רק במשקפיים ורק בפילטר "Sepia". חוץ מזה שהוא כבר לא בבית. הוא ברח דרך המחיצה הנוזלית המוזרה שמתחילה במראה של מקלחת חדר השינה שלנו."

"מה? מה זאת אומרת מחיצה נוזלית מוזרה שמתחילה מהמראה שלנו", אמר עמית ונכנס למקלחת.

"המראה שלנו ניראית בסדר גמור. אני לא רואה פה כלום"

זהבית כיוונה את המשקפיים על פילטר "Sepia", הסירה אותם מראשה, נתנה אותם לעמית ואמרה -

"אתה לא מאמין לי. תראה בעצמך."

עמית הרכיב את המשקפיים וחזר למקלחת, יחד עם זהבית. הפעם הוא ראה את המחיצה הנוזלית עליה דיברה, בדיוק באותו מקום בו הופיעה רגעים ספורים לפני כן, הבבואה שלו. גם הפעם, הוא היה חייב לוודא שמה שהוא רואה אמיתי ולא וירטואלי והושיט את ידו בחשש לעבר המחיצה. כאשר אצבעות כף ידו נגעו במחיצה הנוזלית, הוא הופתע שהן לא נרטבו מהנוזל המוזר אלא פשוט חדרו את המחיצה והוא כבר לא רואה אותן. עמית נבהל מכך שהוא אינו רואה את אצבעותיו, משך בחזרה את כף ידו מהמחיצה המוזרה והסיר את המשקפיים.

"ראיתי את זה הפעם! לשנייה אחת, האצבעות שלך נעלמו לתוך המראה. מה קורה פה עמית?!", אמרה כשהיא לחוצה.

"אני לא יודע, אבל זה מפחיד ומסקרן בטירוף בו זמנית. נראה לי שגילינו בטעות שער למימד אחר."

"מה עושים עכשיו?", שאלה זהבית.

"יש לך עוד משקפיים כאלו?"

"לא, זה האב טיפוס. מרכיבים ממנו רק אחד כדי לערוך ניסויים ולבדוק מה עובד, ומה עוד צריך לשפר לפני הייצור ההמוני של המשקפיים. למה אתה שואל?"

"חשבתי שאם אנחנו נכנסים לחקור את הפתח המסתורי הזה, עדיף שנעשה את זה ביחד, כששנינו מסוגלים לראות מה קורה במימד החדש."

"אה הבנתי, בשביל זה לא צריך עוד אב טיפוס. בשביל זה מספיקים משקפיים עם פילטר "Sepia" ואת זה יש לי בעבודה, במעבדת ה-R&D. אני מתקשרת לבדוק אם מישהו עוד נמצא במעבדה."

לאחר שיחה קצרה, התלבשה זהבית ואמרה לעמית -

"אני הולכת לעבודה, ניסן מהצוות שלי עדיין נמצא שם והוא אמר שהוא יחכה לי עד שאגיע. אני לא אתעכב. אני מביאה את המשקפיים הנוספים ובאה."

לאחר כ-50 דקות חזרה זהבית ואמרה לעמית -

"Mission Accomplished"

עמית הרכיב את המשקפיים הנוספים שהביאה זהבית, וניגש למקלחת חדר השינה שלו. גם הפעם הוא ראה את המחיצה הנוזלית המוזרה במקום את ההשתקפות שלו. כשיצא מהמקלחת אמר לזהבית -

"יופי, גם המשקפיים האלו פועלים. אני מציע שנלבש בגדים נוחים ונצא לדרך."

"אתה בטוח שאנחנו צריכים לעשות את זה. אני מפחדת."

"אל תדאגי, ראית שהשדון הקטן הזה פחד ממני יותר ממה שאני פחדתי ממנו. חוץ מזה, סוף סוף יש לנו אפשרות לגעת בלא נודע ולהיכנס להרפתקאה אמיתית. כל החיים שלי רציתי שיקרה לי דבר כזה. לגעת במופלא ובלא נודע, ועכשיו יש לנו הזדמנות אמיתית לעשות את זה. את מבינה, אנחנו הולכים לעשות היסטוריה!"

"אני לא בטוחה. תן לי לישון על זה. בכל מקרה, אני לא רוצה ללכת למימד אחר, או מה שזה לא יהיה, בחושך. בוא נחכה לבוקר ונחליט."

"צודקת, עדיף להיכנס לשם באור יום כשאנחנו רעננים ופחות עייפים", אמר עמית לזהבית ושניהם חזרו לאכול.

במהלך הלילה, עמית וזהבית לא הצליחו להירדם והתהפכו במיטתם. החוויות שלהם מהערב הקפיצו את האדרנלין שלהם והם חזרו ושיחזרו במוחם את כל שקרה שוב ושוב, וחשבו על ההזדמנות שנקרתה בדרכם לחקור עולם חדש, אך בו זמנית, תקף את שניהם גם חשש גדול מהלא נודע המסתתר מעבר למחיצת הנוזל. בשעה מסוימת, בשעות הקטנות של הלילה, גופם נכנע לעייפות ושניהם נרדמו.

בשעה שש וחצי בבוקר השעון המעורר של זהבית החריש את החדר כבכל בוקר. עמית וזהבית התעוררו וחשו עייפות גדולה, אך למרות הכל קמו מהמיטה ולאחר שצחצחו שיניים ושטפו פנים, אמרה זהבית לעמית -

"הסקרנות הכניעה אותי, אני בפנים! אבל תבטיח לי שבסימן ראשון לסכנה, אנחנו חוזרים מיד לבית."

"סגרנו!", אמר, והם החלו להתלבש בבגדים נוחים לקראת הסיור שלהם במימד ה-"Sepia". עמית אף הכין תיק גב קטן והכניס לתוכו 2 בקבוקי מים מינרליים, כמה חטיפי בריאות, פנס כיס, וסכין יפנית גדולה.

לאחר שאכלו ארוחת בוקר ושתו את הקפה של הבוקר, עמית שם על גבו את תיק הגב, והם ניגשו לחדר הרחצה שבחדר השינה שלהם. לאחר שנכנסו לחדר הרחצה, הרכיבו את המשקפיים. זהבית הרכיבה את האב טיפוס ועמית את המשקפים הנוספים. זהבית הפעילה את המשקפיים בפילטר "Sepia", אך הפעם לחצה על הכפתור החמישי, כפתור מצלמת הווידאו ולאחר מכן לחצה על הכפתור הקטן שמעל הכפתור החמישי ובתחתית המסך הופיע הכיתוב "Rec".

עמית הניח שרפרף מתחת לכיור, טיפס על הכיור והחל להיכנס לתוך המחיצה הנוזלית כשהוא אוחז בידה של זהבית שהייתה בעקבותיו.


אודות עמי עיני

הרצלייני, איש משפחה, בעל שלושה תארים אקדמיים - תואר שני בניהול מצבי חירום ואסון, תואר שני בניהול מערכות בריאות, ותואר ראשון בחינוך. חובב תשבצי היגיון, בישול, קולנוע, וטלוויזיה. לאחר שנים רבות של עבודה בהנהלת המרפאות במרכז הרפואי תל אביב, עבר לנהל את בית הספר לתארים מתקדמים ("מדרשת פיינברג") במכון ויצמן. מתכנן לפרסם בקרוב ספר סיפורים קצרים בנושאים ובז'אנרים מגוונים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אימה, ספרות מתח ובלשים, פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*