אגרוף קטן בנשמה – שמעון רוזנברג על "אגרוף קטן" של נעמה ארז

על ספר שיריה של נעמה ארז, "אגרוף קטן" (הוצאת "נתיבים", 2016)

מאת שמעון רוזנברג


כוחה והשפעתה של השירה – וספר שיריה של נעמה ארז עוסק לא מעט דווקא בחולשתה – ניתנים להערכה גם על פי שיעור הצלחתה לדבר אל "כולנו", המשותף האוניברסלי, שמעבר להבדלים חברתיים, תרבותיים, מעמדיים ואף פסיכולוגיים. ספרה מגיע למכנה משותף זה  באמצעות "חומרי הגלם" שבו: שפת שירה הקרובה לשפה המדוברת המובנת לכל, תיאוריה שואבים מחיי יום היום, השגרתיים, החומריים והבורגניים, אך משתמע מהם מסר "אנטי-בורגני", הומני-סוציאלי. מתוך כך צץ ועולה גם מבט ביקורתי רחב: החוצה – אל מול החברה והתרבות הישראלית המערבית, הפתוחה והשוויונית, כביכול, שהמשוררת היא חלק בלתי נפרד ממנה. ופנימה – כנגד עצמה, ואף כנגד דרך חייה בתוך אותה חברה ותרבות. בו בזמן ה"פשטות" וההומניות חותרים להגיע להארה רוחנית, שניכרת בה השפעת התורות הבודהיסטיות.

הביקורת מתובלת בהומור לגלגני, ואינה פוסחת גם על קהיליית השירה (משוררים, עורכים, מבקרים ואף קוראי השירה) ועל מקומה האישי בתוכה. וזאת משום שמיליֶה זה בעל אופי פוליטי-ציני. ככזה יש בו משום בבואה לחברה ולפוליטיקה הישראלית בכללה. זאת, בעוד שהיינו מצפים כי קהיליה זו תתרומם אל עולמות רוחניים, ומעל השגרה. ואילו הביקורת העצמית של המשוררת היא אירונית, מדוכדכת-מה, וניכר בה ניסיון סיזיפי להבין את מהותה-נפשה, ולהתרומם לספֵירות רוחניות מתוך הדילמות ואף האכזבות שהיא חשה, המזדקרות בספר כיסוד ארספואטי. יסודות אלה באים לידי ביטוי בשער הראשון של הספר, וגם בשמו – "הנה הפְּנים התעורר"'.

מנגד מצוי שער אישי נוסף: "חדר ההמתנה – מחזור מן המחלקה האונקולוגית", העוסק לכאורה בעולמה האינטימי, החשוף, במחלתה. שער זה, לכאורה משני ואנקדוטי, הוא לטעמי המפתיע בספר: שיריו בעלי אופי חמקמק ומתעתע, הם עוטים כסות – גם אם דקה ופציחה – של התבוננות משועשעת, הומוריסטית-סרקסטית, בחולים-ממתינים אחרים, משל היו מיקרו-קוסמוס, קריקטורי ועקום משהו, של החברה הבריאה. והמשוררת, כאנתרופולוגית היוצאת מתוך עצמה, מתבוננת "אובייקטיבית" מהצד ב"תופעה". וכשהיא בכל זאת מספרת על עצמה היא מתחמקת מלפרט במילים מפורשות את מחלתה, שבעטיה הגיעה למחלקה: "…קוֹל הָרוֹפְאָה מְסַפֵּר לִי מָה שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת" (עמ' 66), והיא נעה סחור סחור, כמו אינה רוצה לדעת: "מָה שֶׁבָּרוּר הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת יוֹתֵר בָּרוּר מֵהַפְּרוֹגְנוֹזָה שֶׁל הָרוֹפְאָה…הַמַּצָּב לֹא בָּרוּר כְּפִי שֶׁמַּצָּב יָכוֹל לִהְיוֹת בָּרוּר" (עמ' 68). אבל הקורא ימצא למד עליה מעצם היותה שם, מול מחלה אכזרית, ואף מול צלו הרחוק-קרוב של המוות, המפיל כמה מ"שותפיה" ל"חוויה", המעמידה בפרופורציות את חייה.

נעמה ארז

נעמה ארז

לאור זאת, האם נגזר מהמחלה לקח על מקומה וחשיבותה של השירה בחייה? – גם מבלי שתזכיר בשער זה את השירה כלל, אי אפשר שזו לא תיבחן כעת תחת תובנה חדשה, והיא, שראוי לה לשירה ולמשוררת שתהיה צנועה, גם אם לא "חסרת ערך", שכן – אם נשוב לשיר המקדים ספר זה – היא סבורה שיש בשירה חולשה אינהרנטית, בסיסית. המילים בסך הכל "בּוֹרְאוֹת אַשְׁלָיָה הָרְחוֹקָה מִן הַחֲוָיָה/ לָכֶן שִׁירָה אֵינָהּ אֱמֶת…". וזוהי מסקנה קשה, שמשמעותה אינה זהה למשפט הידוע "מיטב השיר כזבו", אלא, שהשירה אינה מסוגלת(!) להעביר את עוצמת החוויה, היא אינה אלא צילו של "הדבר האמיתי".

ראוי להדגיש עניין זה, משום שיש בו ללמד על אופן התבוננותה של המשוררת ועל שיטת כתיבתה בכלל: הרגש נחבא מתחת לשכבה רציונלית. תחכום והומור משמשים אמצעי רעיוני לפיצוח התנגדות מודעת, או לא מודעת, של קורא סתם, העלול להירתע מלגעת בנושאים לא נעימים, ש"לא מדברים עליהם", כמו מחלות קשות, מוות, זקנה, וכן – של קורא המבקש להימנע מלגעת ב"לכלוך" פוליטי. בה בעת, כתיבה זו היא פילטר הגנה, המרחיק את מראת ההתבוננות העצמית מפניה של הכותבת עצמה, שאינה מעמידה את כאבה במרכז הווייתה, אלא ככלי להארה והתבוננות פנימית. וזאת, בניגוד למשוררים רבים השקועים בעצמם ובכאבם, לעתים באופן נרקיסיסטי.

ובכל זאת, דרך מסננים אלה אפשר ללמד על תכונות אופי של המשוררת ושל שיריה (גילוי נאות: ההבחנות נעזרות גם בזכות היתירה שיש לחתום מטה להכיר מקרוב את אישיותה ואת כתוביה), ובעיקר, כנרמז קודם: בולטת מידת הענווה, שהיא כמעט על סף שפלות רוח. כבר בשיר השני בספר (עמ' 11) היא מודה, לטענתה ללא "אִירוֹנְיָה אֲפִלּוּ לֹא דַּקִּיקָה", שהיא "כּוֹתֶבֶת שִׁירִים רַק לִמְתֵי מְעַט", ולא משום שמספר קוראי השירה הוא קטן, אלא כי היא "בסך הכל" זקנה הכותבת על שתיקה, שאינה מעניינת את קהל הקוראים, כי "אֶת מִי מְעַנְיֶנֶת שְׁתִיקָה וּזְקֵנָה הַנִּשְׂרֶכֶת לְאַט-לְאַט בַּשָּׂדֶה". אך מבין השורות מבצבץ רגש פסימי, שאינו חסר מרירות, ואולי אף יאוש, ממקומה הזנוח בעולם השירה. מבלי משים נרמז גם "גורלה" של קבוצת משוררים לא קטנה, הם המשוררים ה"זקנים", בחלל שבו שולטת "השירה הצעירה", שאינה שתקנית. שלא לומר – אף צעקנית.

לצד זאת יש השלמה – ואף אקט של בחירה ב"זִקְנה", הגם שהיא מלווה בתחושה של ירידה במיקומה החברתי. בשיר הקצרצר "זקנתי" (עמ' 12) ניתן להסיק כי הזקנה הופכת לתכונת אופי, הגורמת לשינוי סדרי עדיפויות, או אף לצמצום "מרחב ההתעניינות" של המשוררת: "הַפּוֹלִיטִיקָה לֹא מְעַנְיֶנֶת". לעומת זאת היא פנויה להתבונן בטבע: "מְהֻפְּנֶטֶת עַל גַּלֵּי הַיָּם" ולתוך עצמה פנימה. אולם, בסב-טקסט ניתן לזהות לידה מחדש, של אימוץ אופי ילדי, שכן ההתקרבות וההקשבה לטבע, המשיכה לגלי הים, וכמובן אי התעניינות (ואי הבנה) בפוליטיקה, הן תכונותיהן של הרכים בשנים.

ענווה הניכרת ביחס של המשוררת לעצמה, ולמקומה בעולם כולו, אינה נובעת מחוסר הערכה עצמית, אלא מתוך בוחן מציאות, שניסיון חייה הממושך מעניק לה, והיא נרכשת בזכות תובנות שמספקת הסביבה (וכוחות הטבע), גם הסביבה הפשוטה והבנאלית. כך, ההזדהות עם טבעו הכנוע והמסתפק במועט של כלב הבית (המשמש "דמות מפתח" בכמה מהשירים) מבהירה את מהות הענווה: "כְּמוֹ הַכֶּלֶב שֶׁמְּקַבֵּל אֶת גַּחֲמוֹתַי…כָּךְ אֲנִי עִם אֱלֹהַי" (עמ' 13).

ההשלמה עם מהות זו בולטת עוד יותר בשיר הפותח במילים "הַזַּעַם הַקָּדוֹשׁ אָבַד לִי" ובהכרה ש"הֶעָתִיד אֵינוֹ מַבְטִיחַ לִי דָּבָר", ובעיקר ש"הַצְּנִיעוּת הַיְּשָׁנָה שֶׁלִּי יְשֵׁנָה בַּדֶּרֶךְ כְּלָל וּמִתְעוֹרֶרֶת עִם בֹּא הַכֶּלֶב. הוּא תָּמִיד מְרֻצֶּה מִמָּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ. בּוּדְהִיסְט מֻשְׁלָם" (עמ' 26).  לצד זאת, בשיריה הביקורתיים, עולה הזדהות חסרת אונים עם מר גורלם של בעלי החיים, הנטבחים כדי לעלות על שולחנם של בני האדם, ובו זמנית – עם החלשים והפגיעים שבבני האדם ("אֲנִי הוּא/ חֹסֶר הָאוֹנִים/ שֶׁל הַגְּדִי הַקָּטָן/ שֶׁל הָעֵגֶל/ שֶׁל הַפַּרְגִּית…שֶׁל הַיֶּלֶד הַקָּטָן/ שֶׁל הַצִּפּוֹר/ שֶׁל הַפָּלִיט", עמ' 42), ובמקום אחר היא זועמת על האפליה והפגיעה בקבצנים, ובייחוד זקנים, שאין ידם משגת.

ובדומה לגישה הבודהיסטית היא חותרת להארה, תוך מודעות לקוצר ידה האנושי לרדת באמת להבנת מהותה, שהיא לא "סך כל המילים והמחשבות" שהיא מביעה, ובתוך כך רומזת על חמקמקות טבענו האנושי. אך ברור לה שההארה המבוקשת, שאף היא חמקמקה, מחייבת התנתקות, ניקוי המוח ממילים, ממחשבות ומדאגות היום-יום.

כך, בדומה לבודהידארמה, מייסד הזן בסין, שנשאל מיהו, והשיב: "איני יודע". גם המשוררת מסיימת את השיר "איפה" (עמ' 17) בתהיה ללא מענה: "וּמִי אֲנִי", ובשיר "חגיגה" (עמ' 18): "הִנֵּה הַפָּנִים מִתְעוֹרֵר וּמִישֶׁהִי מְנֻתֶּקֶת מִזִּכָּרוֹן וּמִתְּשׁוּקוֹת… אֶהְיֶה בִּמְחוֹזוֹת רְחוֹקִים וַאֲדִישִׁים. אוּלַי אֶחְגֹּג אֵיזוֹ מַהוּת מִתְפַּתַּחַת…".  ושוב בשיר "דמות" (עמ' 19) "שׁוֹאֲלִים אוֹתִי מִי אַתְּ. אֲנִי מְגַמְגֶּמֶת… אֲבָל מִי יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי הָרֹאשׁ?" הכרה זו מגיעה אולי למיצוי בשיר "יכולתי להשתגע" (עמ' 24). שם, דווקא ללא מילים (בדומה לבעלי החיים הפשוטים והצנועים), היא מתקרבת לאיזה יסוד פלאי, שאינו בהכרח שלם ומושלם, כ"כנף שבורה של מלאך":

… אֲנִי לֹא הַמִּלִּים שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֶּשֶׁת

בָּהֶן

וְגַם לֹא הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלִּי

שֶׁבָּאוֹת מִשּׁוּם מָקוֹם וְשָׁבוֹת לְשָׁם.

אוּלַי אֲנִי הַחִיּוּךְ שֶׁל

הַכֶּלֶב שֶׁמִּתְנַשֵּׁף לְיָדִי

אוּלַי אֲנִי גַּבּוֹ הַקָּמוּר שֶׁל הֶחָתוּל

אוֹ הַכָּנָף הַשְּׁבוּרָה שֶׁל הַמַּלְאַךְ.

ההגעה אל הפלאי אפשרית דרך העיסוק ביום-יומי, בחיי העולם הזה, ואף בתחתיותיו. דווקא הם יכולים להביאה לחילוץ רוחניות הלכודה ונחבאת בדברים ובאמצעים "פשוטים" (אף זאת בהתאם לרוח הבודהיסטית, כמו גם החסידות): "אֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ לִקְרֹא לוֹ בְּשֵׁם/ הוּא נֵס/ לִפְעָמִים מַגִּיעַ לְאַחַר מְרִיבָה אַכְזָרִית/ לִפְעָמִים הוּא גּוֹרֵם לְךָ לְאַחֵר לָאוֹטוֹבּוּס/ …לִפְעָמִים נִדְמֶה לְךָ שֶׁלֹּא צָרִיךְ שׁוּם נֵס/ כְּשֶׁהָאֹכֶל עַל הַשֻּׁלְחָן/ וְהַיֶּלֶד חִיֵּךְ וְהַחוֹלֶה/ הִבְרִיא" ("הדבר הזה", עמ' 28). ודומה שאין מרחק גדול יותר – וקטן כל-כך בכל זאת  – בין השקפת עולמה זו, לבין זו של שימבורסקה, שבשירה "כל מקרה", מתארת ומונה שורה של צירופי מקרים, הנראים לכאורה פלאיים. וגם אם היא "אֵינָה חָדֵלָה לְהִשְׁתָּאוֹת, לְהֵאָלֵם", נוכח עיוורונו של המקרה המיטיב, היא יודעת שהם "פלאיים" רק כשהם מתרחשים לטובתך, ואך "כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה" המרחק בינם לבין אסון.

נטייתה אל הטרנסצנדנטלי ניכרת בשיר "נקודת ראות" (עמ' 20). שם, המבט הארצי, מתוך  ה"מיקרו", מלמד על קטנותם ואפסותם של בני האדם, אך גם על השאיפה האנושית אל השמימי, אל ה"מאקרו", במטרה להגיע לכלל פרספקטיבה הקרובה לזו של "אלוהים". או אז  ישתנה טיב מבטה ל"מיקרו" המצוי למטה, וניתן יהיה להבין עוד יותר את קטנותו של האדם וללמדו ענווה (בניגוד למשל למטרת בני האדם במיתוס המקראי על מגדל בבל). אך האם בהתבוננות מרוחקת מלמעלה לא אובדת היכולת להבחין שוב בפרטים הקטנים אך החיוניים, המרכיבים את הבנת "התמונה הגדולה"? ובהשאלה – האם מי שמצוי ומרחף בספֵירות עליונות יכול לשמר פרקטיקה הומניסטית, רגש חמלה, ענווה, וקשר עם בני האדם? והאם "אלוהים" יכול?  - לכאורה המשוררת משאירה את הסוגיה פתוחה ומסיימת כך:

אִם אֶעֱלֶה עַל מַעְבֹּרֶת חָלָל

הָאֲנָשִׁים יִהְיוּ קְטַנִּים מִזֶּה

אוּלַי לֹא אֶרְאֶה אוֹתָם כְּלָל

וְאוּלַי יוֹפִיעוּ כִּנְקֻדּוֹת עַל פָּנַי הַחַלּוֹן.

וְאִם אֶעֱלֶה אֶל אֱלֹהִים –

ניתוקו של אלוהים מהעולם הזה ברור יותר בשיר "אחרית הימים" (עמ' 38), שבו מטיחה המשוררת ביקורת פוליטית-"אקולוגית" אמפתית על סבלו של הטבע מידי האדם. סופה האפוקליפטי של האנושות על כדור הארץ מתואר לא כמעשה אלוהי, אלא כהתנערות של כדור הארץ, ככלב רטוב שמאס ומרד בקרציותיו, הם בני האדם, המוצצים את דמו. אלוהים "מודח" מן המשוואה "ארץ–אוכליה", הוא מפנה את גבו לכל המאמינים בו, במשתמע בכל הדתות והכתות: "לֹא יוֹעִילוּ כָּל הַמְּנַסִּים לְגַיֵּס אֱלֹהִים לְשׁוּרוֹתֵיהֶם/הוּא כְּבָר לֹא מְעֻנְיָן". ומכאן שאין המשוררת מכירה ב"אלוהות פרטית" האחראית "מלמעלה" למתרחש בעולם הזה, לא כי מעולם לא היה כזה, אלא משמום ש"איבד עניין". ואולי מחוסר אונים, כמי שגם "אגרופו קטן" מול הכוח להשחית והרוע האנושי? ולכן היא מוסיפה (בשיר בעמ' 42): "אֲנִי הוּא/חֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁל אֱלֹהִים שֶׁבָּרָא וְכָעֵת קָצְרָה יָדוֹ" (ובמשתמע דווקא אלוהים חלש זה משקף את רוחה, ועמו היא מזדהה).

ראוי לציין כי אלוהים בשיריה של נעמה הוא "רב פנים", לרוב הוא מטפורה ורעיון, יותר מקיום ממשי. בשיר ששמו הוא 20.3.2015 (עמ' 27), נראה שהיא אינה סבורה כי ניתן להוכיח את קיומו בכלים מדעיים. ניתן אף לזהות אצלה לעג לתפיסת העולם הרציונלית-מודרנית, וזאת בתיאור הודאתם של מדענים בקיומו: "בְּחַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר הוֹדִיעוּ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים/ מָאתַיִם מַדְּעָנִים הִתְכַּנְּסוּ בְּחֶדֶר אֶחָד/ וְאַחַר גֵּרוּד מְמֻקָּד בַּפַּדַּחַת/ הִגִּיעוּ לַמַּסְקָנָה הַחֲשׁוּבָה". אך האמת היא שהמדענים, בניגוד לכמה הוגי דעות, כלל אינם מבקשים להוכיח את קיומו, ושבעולמם הרציונלי נוסחאות וניסויים מדעיים כלל אינם רלבנטיים לעניין זה.

בדומה לכך, בשיר "בפליידות" (עמ' 37) רב הפנים והאפשריות הפרשניות, ניכרת אירוניה לעגנית כלפי ההתעסקות של "החכמים" באיזוטרי, בשטויות ובבלתי אפשרי, ולא במדע אמיתי ומועיל, בדומה לאותו חיפוש אחר הוכחת קיומו של אלוהים, הם "מְנַקִּים אֶת הַמּוֹלֵקוּלוֹת וּמַחֲזִירִים אֶת הָאָטוֹמִים שֶׁסָּרְחוּ לִמְקוֹמָם" (כשלמעשה התפתחות הננו-טכנולוגיה מלמדת כי הדבר כבר כמעט אפשרי). ושמא האטומים שסרחו הם אותו כדור שלג אטומי, שאין אפשרות להחזירו במעלה ההר, קרי האסון שהמיטו ממציאי הפצצה הגרעינית? ובאותו הזמן כולנו חבורת שוטים תמימים כ"תַּרְנְגֹלוֹת מִסְתּוֹבְבוֹת בִּרְחוֹבוֹת/ מְאֻשָּׁרוֹת", ולא מבינים כי חרב דמוקלס טכנו-מדעית מאיימת על ראש כולנו, ואין אלוהים שיושיע.

לעומת זאת נראה שאת עצמה מבקרת המשוררת, וכמו לועגת, על שכלל אינה מטרידה עצמה בשאלות "גדולות", כקיומו של אלוהים, או בטיבו הפיסי של היקום כולו, אלא מעדיפה את נקודת מבטה המצניעה לכת. אלא שזו מוכתמת באורח חייה הנוח: "וּמָה לִי לִמְשׁוֹרֶרֶת זְקֵנָה וּלְכָל זֶה? הִגַּעְתִּי אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַבּוּרְגָּנוּת…". ובכל זאת היא מחפשת "תִּקּוּן נֶפֶשׁ". אך האם ניתן להשיגו באורח חיים בורגני? הן היא עצמה מודה בחולשותיה, כשהיא כמעט מתפתה למעשה שטות פוגעני, כלפי חסר בית, בניגוד למידת הרחמים שלה עצמה – בשיר "מול המסעדה" (עמ' 50).

בדבריה אלה, ובשורת שירים נוספת, בשער "אגרוף קטן", משמשת המשוררת מבקר-קטגור  לחברה הבורגנית והמודרנית. חברה זו, והיא בתוכה, משותקים מעצם מהותם, עד שמוחם "יוֹדֵעַ לְעַוֵּת אֶת הָרְאָיָה. אֲנַחְנוּ רוֹאִים סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְאוֹמְרִים מָה טוּבוֹ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב"… שובע, התמכרות לנוחות, לשגרה ולבנאליה היומיומית, וגם הַרְגלה ל"מצב הפוליטי", שוחקים את הרצון והכוח לקום ולעשות מעשה "מהפכני". במקום זה "מקטרים", "אוֹהֲבִים לְהִזְדַּעֲזֵעַ", ולכל היותר מסוגלים לכתוב על העוולות (עמ' 51).

אולי בכל זאת יש בדבריה שמץ זעיר של סנגוריה: הבורגנות אינה חסרת מצפון, אלא ש"אגרופה קטן", חסר כוחות להלום. זוהי חברה "זקנה", אולי מנוונת, המסתפקת במעשי חסד קטנים ומזדמנים להשקטת מצפונה, אך הם אינם אלא תחליף עלוב ל"תיקון עולם" ול"תיקון נפש". הפרט בחברה שוב אינו תופס עצמו כמי שאחראי אישית לעוולות הנעשות בידי אחרים, ולכן אינו חש מחויב לפעול למען העני, או למען בעלי חיים, הנשחטים כדי למלא את כרסו. רצונו ההומני משותק בתוך "הצפיפות" הנוחה ודאגותיו היומיומיות הקטנוניות. וכך בסרקסטיות עצמית נהדרת ("מטבע עובר, עשרה שקלים", עמ' 47) היא מודה בתירוציה:

הָיִיתִי בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנִית

בִּצְפִיפוּת הַצּוֹפָרִים

שֶׁל מִי שֶׁעוֹמֵד לְפָנַי

וּמִי שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרַי.

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת סַלְטוֹת

בְּאַוִּיר עִם הַמְּכוֹנִית הַמְּגֻשֶּׁמֶת הַזֹּאת

אֲבָל בְּכָל זֹאת נָתַתִּי לַקַּבְּצָן בְּפִנַּת הָרְחוֹב

מַטְבֵּעַ עוֹבֵר, עֶשְׂרֵה שְׁקָלִים,

לְהַשְׁקָטַת הַמַּצְפּוּן….

כָּעֵת אֲנִי רְגוּעָה לְמַדַּי,

וִיכוֹלָה שֶׁלֹּא לַחֲשֹׁב

עַל הַנָּשִׁים בְּאִירָאן…

בדומה לכך בולט מסר בדבר ההשפעה הדלה שיש למשוררים על העולם, בכלל זה של נעמה עצמה, וגם חולשתם נרמזת בשם הספר "אגרוף קטן". כך, בשעה שחלק מהמשוררים ואנשי הרוח בזים להוויה הבורגנית, למעשה גם הם נוהגים בצביעות, במוסרניותם המוצהרת, נטולת המעש וההשפעה: "מְשׁוֹרְרִים מְעֻלִּים בִּלְהִזְדַּעֲזֵעַ וְיוֹתֵר מִזֶּה הֵם מִצְטַיְּנִים בַּיְּכֹלֶת שֶׁלָּהֶם לִכְתֹּב ולְהַבִּיעַ אֶת שְׁאָט הַנֶּפֶשׁ מֵעַוְלוֹת וּפְשַׁעִים וּשְׁחִיתוּיוֹת הַשַּׁלִּיטִים/זֶה הֵם. זֶה הֵם/זֶה לֹא אֲנַחְנוּ./אֲנַחְנוּ יָפִים" (עמ' 51).

הטענה שחשיבותה ה"תכליתית", קרי השפעתה החברתית-פוליטית, של השירה כולה, דלה, ולכן ראוי למשוררים להצניע לכת, היא כבר טענה כבדת משקל. מדובר באידיאה, שלא לומר אידיאולוגיה (שאמירתה בריש גלי אינה מצביעה דווקא על מידת ענווה). ואכן בשיר "הכוח של המשוררים" (עמ' 34) היא טוענת, כמי שמבקשת לשמש פה לכל המשוררים בני זמננו (וגם להעירם, שיכירו במגבלותיהם), שאין בכוח המילים שלהם להשפיע, בניגוד להשפעתם בעבר הרחוק, על ההתנהלות של הכוחות הפוליטיים/דתיים/כלכליים, וכד', המכתיבים את "סדר היום", ואף כוח מילותיהם רב יותר:

מָה הַכֹּחַ שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים מוּל התחמנות הַפּוֹלִיטִית

מָה הַכֹּחַ שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים מוּל מְגַיְּסֵי אֱלֹהִים לְשׁוּרוֹתֵיהֶם…

מָה הַכֹּחַ שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים מוּל כֹּחוֹת הַשּׁוּק

מָה יַעַזְרוּ לַמְּשׁוֹרֲרִים שִׁירִי הֶמְיַת הַלֵּב מוּל הָאֵגוֹ הָעֲנָקִי

שֶׁל מְנִיפֵי הַזַּיִן הַגָּדוֹל..

וּמָה הַכֹּחַ שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים

מוּל מִלִּים מִלִּים מִלִּים

הביקורת היא גם על היחסים המגדריים בקרב המשוררים והמשוררות, אשר כמו ברבדים אחרים בחברה הישראלית, בייחוד במערכות היררכיות, ניכר בהם אי שוויון. השיר "משורר צריך" (עמ' 40) מתאר תופעה מוכרת של משוררות הנוקטות בכתיבה מינית, נועזת כביכול, לכאורה מחוסר ברירה, כדי לפלס דרך בעולם השירה הנשלטת בידי משוררים גברים. אולם הביקורת מופנית גם נגד המשוררות הללו שמשתמשות במין באופן ציני, תועלתני, וחסר כל צניעות (ואינו אלא תחליף דל לאיכות):

"… מְשׁוֹרֶרֶת צְרִיכָה כְּתֵפָיִם

מְשׁוֹרֶרֶת צְרִיכָה שָׁדַיִם

מְשׁוֹרֶרֶת צְרִיכָה לִכְתֹּב זַיִן

בְּשָׁלוֹשׁ הַטָּיוֹת שׁוֹנוֹת בַּשִּׁירִים".

ואם מקננת בעולם השירה, בעיקר אצל משוררים צעירים, האשליה, שיש לעולמם חשיבות, נעמה, במבטה המפוכח והפסימי, נטול ה"אגו" הנרקיסיסטי, מבשרת ב"שיר מחאה מנוקד" (עמ' 39) ששיריה לא ישמשו לה (ומכאן – גם לאחרים) "קרש הצלה". היא מכירה בכך שהשירים אינם ערובה לחיי נצח, ואין זה משנה אם יבוא מבקר, או עורך, וישבח את שיריה, או לא ישבח, או חמור מכך – יתעלם מהם. וממילא גורלם לא יהיה שונה משלה, כולם נועדו לשכחה, אפילו ללא מצבה להנצחת שמם, כדבר המשפט המסיים בסגנון מקאברי ואף "גוגולי" במקצת: "'נִתְגַּלְגֵּל יַחַד לְאָבָק בְּאוֹתוֹ בֵּית קְבָרוֹת… עַל שִׁלְדּוֹ יַצִּיבוּ שֶׁלֶט מֵאִיר עֵינַיִם: 'פֹּה נִקְבַּר הַמְּכֻבָּד הַמְּבַקֵּר וְהָעוֹרֵךְ הַסִּפְרוּתִי' וְעַל שִׁלְדִּי לֹא יַחְקְּקוּ שִׁיר".

גם בשיר "משוררת" (עמ' 85) כאשר "חֲבֵרִי הַטּוֹב" אומר לה, "אָז אַתְּ לֹא מְשׁוֹרֶרֶת", הוא משמש מבקר, אולי חריף, עד כדי פסילתה כמשוררת, ובכך דומה שהוא מאשר את דעתה על עצמה: "אָז אֲנִי לֹא מְשׁוֹרֶרֶת, אָמַרְתִּי לַחֲבֵרִי הַטּוֹב…וְאוּלַי אַל לִי לִכְתֹּב שִׁירִים?…" והדעת נותנת שהחבר משמש לה ראי, ואולי אלטר-אגו, המקצין ומגזים בכוונה, במטרה לסתור (ב"הפוך על הפוך") את טענתה הפסימית-צנועה מדי על שירתה.

בתוך כך (ב"שיר מחאה מנוקד" דלעיל) היא מבקרת בנימה סרקסטית את יחסי הגומלין, שלא לומר "שיתוף הגורל" העלוב ונטול הערך, בין משוררים, מחד, ומבקרים ועורכים מאידך. תיאור "מצבה" הפרטי כביכול, מרמז גם על גורלם של כל (או כמעט כל) המשוררים בני זמננו, בלי קשר לאיכות יצירתם. ברמת הסב-טקסט נשמעת בשיר מחאה על מצב הספרות ועל ביקורת הספרות בארץ. אנו נרמזים שנדם קולם של ה"אייקונים" מבין המבקרים כחוקרי ספרות. ואולי אין ברצונם של המבקרים להשמיע ביקורת שאינה נעימה לאוזנם של המשוררים, המבקשים לשמוע רק דברי שבח ש"ינציחו" אותם. קבורת המשוררים עם המבקרים והעורכים משמעה גורל משותף של שכחה וניוון.

Image result for ‫נעמה ארז‬‎

בעקבות "אגרוף קטן": הרהורים על "הצניעות הנזירית" של האמן

ספרה של נעמה חושף השפעות תרבותיות, בראשם הבודהיזם, והנזירוּת הזן-בודהיסטית, העומדות מאחורי תובנותיה. אלה מחייבות הכרה בחולשה האנושית ככלל, ובחולשת המשורר בפרט, בייחוד כאשר עיניו ניצבת יפעתו של היקום ועוצמתו של הנשגב, המוגדר בספר הזה כ"אלוהי". מודעות לחולשה זו היא הבסיס לצניעותה. אלא שאין היא עוצרת אצל עצמה, אלא מוחצנת לכלל קריאה מפורשת, ביקורתית ואף חריפה, למשוררים אחרים להתרחק מיוהרה, ולבחור בדרך חיים "נזירית". ובכך הופכת הצניעות מאידיאל לאידיאולוגיה, ואף לדרך פעולה, או "מתודה", להתבוננות בעולם, בנפש המשורר פנימה, ובתכלית הכתיבה. קרי, הנזירות  יכולה להשביע את נפש המשורר ולהביאו לכלל סיפוק רגשי ולהארה תבונית, שיתבטאו ביצירתו. או אז, בפעולת גומלין הרמנויטית יצירת כזו, תעטה גוון ארספואטי, היא תתאר גם את "חוויית" ההארה עצמה, כיצד הושגה, וכיצד אפשרה וחוללה את תהליך היצירה.

"אנו גאים מטבענו וצנועים בעל כורחנו", אמר המשורר הצרפתי פייר ריוורדי. והרבי מנחם מנדל מקוצק ציין, ש"ענווה, שיש עמה כוונה, שוב אין שמה ענווה". וכשאמן מצהיר על צניעותו ומטיף לה, אפילו רק לעצמו? האם לא עשויה להסתתר מאחוריה גאווה בסיסית בלתי כנועה, ושבחירה המודעת של האמן בצניעות ובוויתור על רווח ל"אגו", אינה נולדת מטבעו היסודי הצנוע? וכמה אמנים היו מוותרים במודע ומרצונם החופשי – לא מתוך חוסר ברירה – על תהילה ועל הצלחה, על הכרת ה"מילייה" הסובב אותם באיכות יצירתם? זאת בשעה שפרסום היצירה ברבים היא חלק ממהותה וזכות קיומה של היצירה. אמנם הצלחה זו היא, בהגדרה, משום "רווח סימבולי", אך זהו גם רווח ממשי, העונה על צורך "גשמי". ולכן ראוי לסיים ולומר, כי רק בשעה שהוויתור על הרווח ה"גשמי" נעשה מבחירה חופשית הוא טומן בחובו גם רווח רוחני: המשורר יכול להיעשות לאמן-נזיר המצניע את עצמו ואת יצירתו כדי לא לסכן את מעשה היצירה הטהור.

ראו עוד על נעמה ארז:

נעמה ארז בלקסיקון הסופרים

נעמה ארז בויקיפדיה

עמוד הפייסבוק של נעמה ארז

ביקור בית אצל נעמה ארז

שירים של נעמה ארז

נעמה ארז מקריאה שירים

כתב העת "נתיבים" בעריכת נעמה ארז ושמעון רוזנברג

אודות שמעון רוזנברג

שמעון רוזנברג נולד בדז'רז'וניוב, פולין, בן לניצולי שואה. פירסם חמישה סיפורים במגזין המדע הבדיוני "פנטסיה 2000". שיריו התפרסמו בכתבי העת "מטעם", "מטען", עיתון 77", "משיב הרוח", ובכתבי עת מקוונים. מייסד ועורך, עם המשוררת והסופרת נעמה ארז,  את "נתיבים - כתב עת מקוון ליצירה ועיון".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

6 תגובות על אגרוף קטן בנשמה – שמעון רוזנברג על "אגרוף קטן" של נעמה ארז

  1. מאת ארלט:‏

    תודה רבה, שמעון, על הרשימה הזאת הכתובה בשום לב ושכל, באהבה ותבונה, ומצליחה להאיר על שירי הספר ונשמתו ולהגדיל את הנאת הקורא. תודה גם לנעמה המשוררת וליקום תרבות.

  2. מאת צדוק עלון:‏

    רשימה מצויינת על יוצרת נהדרת. שמעון מקיף ביד בטוחה את מכלול "הפרות הקדושות" והחללים שבהוויתנו אליהם מכוון האגרוף הנושא מודעות בדבר קטנותו אל מול כוחו האינסופי של הטבע.ויפה הציטוט ש"ענווה, שיש עמה כוונה, שוב אין שמה ענווה", שברוחו ניתן לומר שאליבא דנעמה 'מודעות שיש עימה כוונה שוב אין שמה מודעות', שכן אגרופה הקטן מופנה אל בורא עולם שעם יצירתו את המודעות יצר עימה גם את המודעות לסופיות ולחוסר האונים, מה שפוגם במודעות התמימה והטהורה ומה שמוליד את רגש הרחמים והחמלה (שהוא רגש המכיל בתוכו כעס עצור על עצם אפשרות קיומו; היינו רוצים לחיות בעולם בו אין צורך ברגש זה).
    למרות הפער האינהרנטי בין המציאות לבין הדיבור על אודות המציאות, אותו מציינת בשיריה, הרשימה מקרבת אותנו אל המציאות (בה חלק ארי למודעות ולחמלה הנובעת ממנה) המובעת בשיריה של נעמה.
    צדוק

    • מאת נעמה:‏

      תודה צדוק, דבריך מוסיפים פן לפרשנות של שמעון. ברצוני לעמוד על ניואנס אחד כדי לדייק בו, לדעתי, לא כעס מתעורר בשל אפשרות קיומו, אלא צער. שמתפתח לחמלה.

  3. מאת אלי אשד:‏

    בקרוב יתפרסם ב"יקום " מאמר מפורט נוסף על יצירתה של נעמה ארז.

  4. מאת אלי אשד:‏

    מאמר גדול נוסף על יצירתה של המשוררת נעמה ארז הופיע ב"יקום תרבות " כאן :
    "אגרוף גדול מאוד" מאת ד"ר דן אלבו

    http://www.yekum.org/2017/10/%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%A3-%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%93-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%A3-%D7%A7%D7%98%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A8/

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*