עוד קרש בצריף: ריאיון עם עורכת כתב העת לספרות "צריף"

No automatic alt text available.

מאת אלי אשד

בימים אלו רואה אור גיליון חדש, הרביעי במספר, של כתב עת ספרותי חדש, צריף. כתב העת יוצא מטעם המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

מחלקה זאת ידועה באופי הספרותי התוסס במיוחד שלה, וכוללת דמויות ידועות בחקר הספרות העברית, כמו החוקר גדעון נבו, הסופר שמעון אדף , והעורך יגאל שוורץ.

כתב העת צריף נוסד בשנת 2014 במסלול לכתיבה יצירתית, על ידי ראש המסלול שמעון אדף וכמה מן הסטודנטים במסלול.

לפניכם ראיון מקיף עם עורכת כתב העת דינה עזריאל (שערכה אותו בעזרת מערכת שכללה את סלין אסייג, ענבל גיל, רחלי מדר וארז שחר)   באשר לאופיו של כתב העת – "אקדמאי או ספרותי" – ובמה הוא שונה מכתבי עת אחרים בסצנה ספרותית הישראלית התוססת.

אלי: מהם הז'אנרים שאתם מפרסמים? פרוזה, שירה או מסה?

Dina Azriel's Profile Photo, Image may contain: 1 person, closeup

דינה: כתב העת צריף מכיל שירה, סיפורים קצרים, מסות וכן ריאיון ספרותי עם יוצר במדיום משתנה, ומלווה בדימויים חזותיים מקוריים, שגם הם מתפרסמים לראשונה.

אלי: האם לכתב העת צריף יש "מדיניות" או אידאולוגיה "ספרותית" ספציפית, כפי שלמשל הייתה בעבר לכתבי עת  ספרותיים כמו "השילוח"?

דינה: צריף רוצה לתת במה לכתיבה חדשנית ולהשמיע כמה שיותר קולות, מבלי להתפשר על איכות, זאת תמצית ה"מדיניות" שלנו. הגדרנו לעצמנו חדשנות באמצעות שלושה משתנים: הראשון הוא ייחודיות הקול של הכותב, השני – ייחודיות העולם שהיצירה בוראת, והשלישי הוא סגנון המטשטש ומאתגר הגדרות ז'אנריות מקובלות, שיש בו חיפוש ארס-פואטי. זה הביא אותנו לבחון גם יצירות גולמיות יותר, של כותבים חדשים, שם אפשר לזהות את מנגנון היצירה בצורתו הפחות מהוקצעת. לכן אנחנו גם עורכים באופן אישי הרבה מן הכותבים.

את כתב העת צריף עורכים ומפיקים תלמידים ובוגרים של המסלול לכתיבה. עם כל גיליון, עולה מחדש השיח במערכת – שהרכבה משתנה – על גיבוש האופי של הגיליון בפרט ושל צריף בכלל. אנו מפרסמים קול קורא כללי, והיצירות שמגיעות למערכת מניעות דיונים סוערים, שנוגעים לגיבוש דמותו של כתב העת. הדיון מצדו, משפיע בחזרה על בחירת היצירות. זה תהליך מרתק; אינטלקטואלי, אך גם רגשי ויצרי מאוד.

אלי: ובכל זאת, האם באמת אין לכם איזשהו קו מנחה ברור יותר לגבי מה כתב העת רוצה לראות על דפיו? אתם הרי מייצגים מחלקה אקדמאית, שלחוקריה יש דעות ברורות ומוגדרות לגבי העבר וההווה של הספרות העברית. במה בדיוק אתם שונים אם כך מכתבי עת אחרים, שלעורכיהם יש אולי דעות ברורות ומוגדרות פחות?

דינה: אני חושבת שאפשר למצוא רמזים לכך  ממה שכותב שמעון אדף משורר וסופר ידוע ומרצה במחלקה ואחד מעורכי כתב העת בפתח הדבר לגיליון בעמוד 5: "דומה שאין מילה נפוצה יותר בספרות של המאה האחרונה מהמילה ״אני״, ואף על פי כן זה כבר כמה עשורים שכינוי הגוף הזה מאבד את המידיות שלו, התוקף שלו מתפוגג, ואתו גם תחושת הממשות שמבוססת עליו. אפשר להתמודד עם הסוגיה של הכרסום בוודאות האני באמצעות הספרות עצמה. ובמידה רבה ניתן לקרוא את היצירות המכונסות בגיליון הנוכחי של כתב העת צריף כניסיונות התמודדות מגוונים ממין זה."

הרגשנו שחלק מהתהליך של גיבוש האופי של צריף הוא כזה. רצינו שיהיה "אני" מגובש שהוא צריף; ידענו להגדיר מה אנחנו לא רוצים שהוא יהיה, אבל כשניסינו להגדיר מה כן, הסתבכנו, והדמות הזאת של צריף שהייתה לנו, נתגלתה כדמות מכורסמת, חששנו שאולי אנחנו מחפשים משהו שלא באמת קיים…

הרי כל דור רוצה לחדש, אבל אי אפשר לחדש על דרך השלילה, דרך כזו אין בה חידוש אמיתי או צידוק פנימי, והיא עלולה להשאיר אותנו ללא עמוד שידרה, אובדי דרך, מתפקדים כצורה חלולה. המחשבה הזו גרמה לנו לנסות לברר מה לב הרצון הזה – לחידוש. כרגע נדמה לנו שהרצון שלנו לחדשנות הוא השאיפה הכמוסה שהפירוק יהיה מורגש. שהנגיעה, שהמכה, שהליטוף ב"אני", בחוויה- יהיו מורגשים. שנרגיש אותנו רוטטים. כל עוד הצורות נשארות אותן צורות קשה להרגיש בכך, כל עוד התוכן מוכר קשה לתת אמון ב"אני" שעומד מאחורי הטקסט, מאחורי המילים.

אתן לך עוד דוגמה: כך כותב ארז שחר בפתיח לריאיון "המילה על פי מוזיקאים" שמופיע בגיליון: "הדבר היחיד שבו אנו גוברים על השפה – הוא הממשות. אנחנו ממשיים והיא ל א. אנחנו מתקיימים גם בלעדיה. גם בלי להגות אני יש אני. קיום מכוער יותר אולי, קטן יותר אולי, פגום יותר בלעדיה, מאשר אִיתה, בוודאי, אבל עדיין ולא פחות מכך – קיום".

ההשתקעות באני שגלומה בכתיבה היא סכנה אבל גם הבטחה, האם מילים יכולות לעשות דיאליזה של הנפש, או להציף אותה עד כדי שיגעון? לזקק מתוכה אני מגובש יותר, או שאולי, עצם הניסיון נדון לקרוס לתוך עצמו, לתוך פירוק נוסף? אלו שאלות שהיצירות בגיליון הרביעי מתמודדות איתן; ביצירות רבות ניתן לחוש את הצורך להשתמש במילים אחרת; ביצירות מסוימות הן הולכות ונערמות, באחרות הן כמעט נאלמות, קיים מתח בין הרעש שהן מייצרות באי ממשותן, לעומת השקט הגלום בחומר.

אלי: האם בארבעת הגיליונות ישנם יוצרים שמפרסמים שוב ושוב?

דינה: ישנם יוצרים שפרסמו ביותר מגיליון אחד, אלו יוצרים בעלי קול ייחודי, שמצאנו חדשנות גם באופן הכתיבה שלהם.

אלי: לסיכום, איך את רואה את עתידו של כתב העת? איזה יוצרים את מעוניינת שיפרסמו בו?

דינה: אני מקווה שצריף יישאר כתב עת שאין בו משוא פנים, שהבחירה תהיה תמיד על פי ערך היצירה נטו, ולא על פי התקבלות. כאן יש מתח מסוים, כי מצד אחד, יש רצון לייצר קהילה של כותבים, לאו דווקא מוכרים, שיש להם קול ייחודי, שונה. זה גם מכתיב את האופי של ההשקות של צריף – שבנויות על רצון לשלב וליצור שיח בין כותבים, כותבים וקוראים, לא כבמה מפרידה, אלא מאחדת ומחברת. מצד שני, יש גם רצון להגיע ליותר קהל, ליותר יוצרים, ליותר יצירות איכותיות שנוכל לבחור מתוכן, והדברים הללו לא תמיד עולים בקנה אחד.

עד כאן הריאיון. אנחנו מצדנו ממליצים על כתב העת הזה, ובקרוב נפרסם כאן, ב"יקום תרבות", סיפור מובחר במיוחד מתוכו.

ראו גם:

כתב העת צריף באתר אוניברסיטת בן גוריון:

דף הפייסבוק של כתב העת צריף:

No automatic alt text available.

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ראיון עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*