"מה למדת מהסיפור" – שירי ההדרכה של גיורא פישר


מאת ורד זינגר

"אל תטעי בתנועות הידיים \ הן לא תעופות ציפורים \ אלא ניסיונות ציפה"


(גיורא פישר, מתוך "לזאת שכתבה לי שהיא לא מתאימה לעולם הזה")

לא בכדי פותח השיר שממנו לקוחות השורות האלה את ספר שיריו השלישי של גיורא פישר, "מה למדת מהסיפור" ("עם עובד", 2017, עורכת: אגי משעול). את הטענה שלי אניח גם אני כאן, על ההתחלה: "מה למדת מהסיפור" הוא (גם) ספר הדרכה (לא רע בכלל) להתנהלות במצבי משבר."המון פסיכולוגים כותבים לי", מספר פישר. "הם מספרים שהם משתמשים בשירים שלי. זאת לא המטרה שלי, כמובן, אבל אני שמח על זה".

גיורא פישר (יליד 1951, מתגורר עם משפחתו במושב אביגדור, שבו נולד, ועובד עדיין בשליש משרה כמורה לתנ"ך בתיכון האזורי באר טוביה) הוא מה שנקרא, נוירוטיפיקל. אני קובעת את זה בעקבות היכרות עם האיש הסבלן הזה, הנבון, המסתדר-עם-כו-לם-כולל-אילן-ברקוביץ', המתון והמחויך, שיודע לומר מתי נעים לו ומתי הוא פורש מהמשחק בלי רגשי אשמה, ריצוי או פיצוי. נוירוטיפיקלים הם אנשים שמצבם הנוירולוגי נתפס בעיני רוב האנשים כנורמלי מבחינת יכולתם לעבד מידע מילולי, חושי וחברתי – ואת המונח קבעו אנשי הקשת האוטיסטית בעצמם. בקיצור, גיורא פישר הוא איש ביניים:


פישר יודע היטב כיצד לשחות בים האדם התובעני, ההפכפך והמתעתע – בפייסבוק ובמציאות הממשית. הוא יודע לצלוח משברים קשים להחריד, ובהם נפילת בנו מרום בשנת 2002 במהלך קרב בג'נין במבצע "חומת מגן". הוא יודע לנווט את רפסודת הזוגיות גם כשהיא עולה על שרטון, והוא יודע כיצד ממשיכים הלאה – אל עבר עוד ספר, מהודק יותר מקודמיו ומשלים אותם.

בניגוד לספרו הקודם, "צירי חיים" ("הוצאת "קשב לשירה", 2014) המוקדש להוריו המנוחים מרים ויוסף פישר, ספר זה מוקדש לָחיים, לבניו יאיר וגלעד (בספר הראשון, "אחרי זה", הוצאת "עם עובד", 2010 מוקדשים למרום ז"ל השירים העוסקים בו, ולאשתו מוקדשים השירים העוסקים בה. "לא רציתי שזה יהיה ספר זיכרון שיתייג אותי כמשורר שכול", הוא אומר, "וזאת בעצם הסיבה שנמנעתי מהקדשה למרום בתחילת אותו ספר"). שינוי נוסף הוא קרדיט העריכה. בספר הזה מעניק פישר קרדיט לעורכת שלו, אגי משעול (שלימדה לצדו שלושים שנה בתיכון האזורי באר טוביה), אף כי גם בשני ספריו ערכה מאחורי הקלעים ("הפעם נשאלתי בהוצאה איזה עורך אני רוצה, ואמרתי כמובן, אגי משעול"). ספר זה הוא אכן המהודק והערוך לתפארת מבין כל השלושה. כל השירים – מדריכים. אין שיר אחד שנראה לא שייך, לא מתאים, חלש ותלוש מהשאר.

ברם, שם הספר, "מה למדת מהסיפור" מנציח באופן לא פחות חזק את בנו מרום. מתחת לשם, על הכריכה, מובא צילום של מבחן בתורה שכתב מרום פישר ז"ל כשהיה בכיתה ב'. השאלה שנשאלה היא "מה למדת מסיפור קין והבל?" תשובתו החכמה עד צמרמורת של הילד (שזכתה לציון "מצוין"), אשר לימים יהפוך לחייל לוחם וייהרג בקרב, מחסירה פעימה: "למדתי שלא צריך לכעוס. ולהיות טוב, לעבוד קשה בלי לצעוק. וגם למדתי שמקנאה אפשר להרוג מישהו שאוהבים".

תשובתו של הילד מרחפת מעל הספר ומתפצלת לעוד ועוד משמעויות: הסיפור איננו רק סיפור קין והבל, אלא גם סיפורנו שלנו – איש-איש וסיפורו.

אבל לפני כל הסיפורים, זהו סיפור על אודות הריגת הילד שכתב את התשובה הזאת. והילד הזה היה מישהו שאוהבים:


לספר חמישה שערים: "עלי באר", "לוחות טקטוניים", "פטינה על שבר סלע", "שירים שמפלילים אותי" ו"הנדסת המישור". חמישה פרקים בספר ההדרכה, אם תרצו. השירים של פישר פשוטים וברורים, סט הכלים שלו לא כולל מטפורות ודימויים ייחודיים, והוא מודה בכך בלא מעט גאווה (ובאופן מטפורי להפליא!):


רבים מהשירים, בעיקר בשער הראשון, הם שירי הנחיה ועידוד לדמות צעירה יותר. כאמור, גיורא פישר משמש עדיין כמורה לתנ"ך בתיכון האזורי, והוא גם אב לשני בנים:


התובנות העולות מן השירים ברורות, ולעתים מרחף כפל משמעות בסיטואציה יומיומית, המתכתב מאליו עם נושא הספר, "מה למדת מהסיפור". כלומר, איך ממשיכים מכאן הלאה. הנה למשל, בשיר הבא, "אנחנו יורדים והם עולים", כלומר לא רק פיזית אלא רוחנית ומטאפיזית. ההנחיה\עצה\כלל כאן היא ש"לא המתים יהללו יה \ ויין ישמח לבב אנוש". פישר, מורה לתנ"ך כאמור, מזכיר שזאת הייתה כוונת המשורר העליון. וכמו בטיול, כך בחיים. קחו את הפנייה ימינה, מציע פישר, אל תתמסרו להאדרת המתים, אלא לשמחה בחיים עם החיים:


והנה עוד כלל: גם אם הרצפה – המציאות – קרה, והשריר – הנפש – דואב, חובה לדרוך עליה. מיד. אסור להימנע מהדריכה בשל הכאב:


ביירון קייטי, כוהנת הנירוונה הגדולה, קבעה כלל לצד שלוש השאלות האלמותיות שלה. זה הכלל: אל תתעסק בעניינים שלא קשורים אליך. גיורא פישר הפנים זאת באופן טבעי לכלל מציל נפש, ולא רק בשיר הזה:


שירי הזוגיות של פישר עדינים ומכמירי לב. ומהו בעצם הסוד לזוגיות יציבה? סבלנות, מתינות, איפוק, ויתור על האגו לפרקים, ראייה בהירה קדימה. גם מים עכורים (לא בכדי שחור הוא הקפה) יש ללגום במתינות. ואז יש סיכוי שיתברר שהייתה זו סערה בכוס מים:


פישר לא מדחיק בתוך כך את הפגמים ואת החריקות. הוא מודע להם לחלוטין ומקבל אותם כפי שהוא נושא בכאב ובשמחה יחד, באריגת שתי וערב ("זה דוקרן הברזל\ הפועם בתוכי \ שירפה, יכנס את חוחיו \ ויניח לפז לרצד\ על הבכי", "אופטימיות זהירה" או: "בכביש \ ליד חוצץ הפרדה \ המבדיל בין הכניסה ליציאה \ בסנטימטר של אמה חשופה \ פורח פרג. \ כמה מזל הוא צריך שם. \ כמה אומץ ומזל אנחנו צריכים שם", "בין הכניסה ליציאה"):


רבים משירי הספר עוסקים בהתבגרות הגוף. נקודת המבט גם פה דו-משמעית, ברורה, קליטה והומוריסטית ("אני בתחתית \ יפהפייה הציעה לי \ את מושבה", "ברכבת התחתית של רומא"). לא מעט שירים עוסקים בפייסבוק, מדיום שבו שולט פישר היטב, אף על פי (ואולי בזכות) שכל מה שהוא מפרסם הם שירים, לעולם לא פוסטים על דברים שהוא עושה או קורא או שומע או אוכל או חושב. נראה שהדבר נובע מתוך אותו איפוק מושכל:


לא מעט מתעסק פישר בשאלה עד כמה אפשר לחשוף את האמת ועד כמה אפשר להסתיר אותה ("אני, שלשוני זריזה \ אבחר לשתוק ולא לשאת מילה", "דברים שאשא ביום שמחה". או: "מה נשמע? \ הכול בסדר? \ שאלה בחיוך רחב כשחלפה על פניי.\ כן, החזרתי חיוך והוספתי: \ הכול בסדר \ חוץ מדבר אחד שלא בסדר \ ובגללו שום דבר לא בסדר \ אבל היא לא שמעה \ את שמלמלתי לעצמי", "מה נשמע?"). בסופו של דבר המתינות זועקת גם משם, מחשבת להשתבש ולהיפרע – אך מושגת בכל פעם מחדש.

כי אחרי ככלות הכול, נראה שהמתינות הזאת, הנוירוטיפיקליות מעוררת הקנאה הזאת, איננה שונה בהרבה משריר שיש לאמן באופן תדיר, וכאן אפשר לשוב למשפט המוטו שבראש הרשימה. ההתנהלות הזאת, הנשיאה בעול, נראית פשוטה כמו תעופה, אבל חלק גדול ממנה הוא הצגה גמורה ("גלאי שקר אם יחוברו לחזי \ ירעידו את האדמה", "שקוף"). והיא נראית כה מוקפדת ומוצלחת רק בזכות שגרת אימונים קפדנית (לשקר במתינות, לחפש את הפרג האדום בסדק האפור, לא לקפוץ בראש, לא להתעסק בצרות של אחרים, ללכת גם כשהשריר כואב והרצפה קרה, להסכין עם העכירות ועם הכאב הצורב ולומר שהכול בסדר).

שגרת האימונים הקבועה של פישר במציאות לא נוחה עד כאוטית פיתחה אצלו את היכולת לראות את הזמן כדבר ממשי, בר קיימא, משהו שאפשר ללוש אותו ולהזיז קדימה ואחורה ("לפעמים אני רוצה לכתוב ולהעניק \ שיר לכל רגע. \ כל כך הרבה רגעים קודמים היו \ מונחים על כתפיו \ ואנחנו חלפנו או דרכנו עליו\ מבלי משים", "שיר לָרגע") או להתעלם ממנו כליל ("וכולנו חייכנו חיוך כזה \ שאפשר להסבירו רק אם נאמר \ ששכחנו באותו רגע \ שאנחנו בני תמותה", "בארץ-רחוקה-רחוקה").

גיורא פישר

אבל כדי שכל זה יתקיים, חובה להאמין באופן עמוק בכוחות הטובים השופעים על בני התמותה – על החי ועל הצומח. כי היכן שיש שמש וחום, יש גם טוב ויש חיבוק ויש תקווה. גם אם יכופפו אותך ויאזקו אותך, השמש הטוב (האם השמש בלשון זכר כאן כמו מדמה את האל?) תמיד-תמיד תחבק אותך מדרום, משם תיפתח הטובה:


ראו עוד:

"צירי חיים" – ילקוט הכלים הנדירים של גיורא פישר – ורד זינגר סוקרת את ספר שיריו השני של גיורא פישר

יובל גלעד על "פיכחונו של גיורא פישר"

אודות ורד זינגר

כותבת פרוזה, כותבת שירה. עורכת לשון, עורכת תוכן. עורכת שירה - ומבקרת בה, לאו דווקא אותה. עורכת הלשון של "יקום תרבות". ליצירת קשר: vered19@netvision.net.il
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים . קישור קבוע.

2 תגובות על "מה למדת מהסיפור" – שירי ההדרכה של גיורא פישר

  1. מאת גיורא פישר:‏

    ורד היקרה
    אלף תודות על החסד והרחמים שקראת בהם את שירי.
    למדתי הרבה על עצמי מהסיפור שלך, כלומר מה שכתבת על הספר שלי, הכל נכון חוץ מעניין ברקוביץ'

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*