Image result for Refugee Blues by WH Auden.

פליטים יהודיים ב-1939

הקדמה מאת אלי אשד

העולם היום מלא וגדוש בפליטים כפי שלא היה מאז הימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. מה לעשות עמם היא בעיה מרכזית כיום ביחסי המדינות השונות.

והנה לפניכם שיר בריטי ידוע שעוסק בסוגיה זאת. הוא נכתב בידי המשורר הבריטי המפורסם  ויסטן יו  אודן ב-1939, על רקע מצבם הנורא של הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית, אך למרבה הצער השיר כידוע לא התישן כלל.

השיר תורגם בידי המשורר הפוליטי אורי וייס, ופורסם בספר שיריו “הילד הזר” (הוצאת “עמדה חדשה”, 2017) ואנו מביאים אותו כאן עם הגרסה האנגלית המקורית לצורכי השוואה.

בלוז לפליט \ ו.ה. אודן

Image result for Refugee Blues by WH Auden.

תֹּאמַר בָּעִיר הַזּוֹ יֵשׁ עֲשָׂרָה מִילְיוֹן נְשָׁמוֹת.

חֶלְקָן חַיּוֹת בְּאַרְמוֹנוֹת, חֶלְקָן חַיּוֹת בִּתְהוֹמוֹת.

אֲבָל אֵין מָקוֹם בִּשְׁבִילֵנוּ, יַקִּירִי, אֲבָל אֵין מָקוֹם בִּשְׁבִילֵנוּ.

1

פַּעַם הָיְתָה לָנוּ אֶרֶץ מִשֶּׁלָּנוּ וְחָשַׁבְנוּ שֶׁהִיא יָפָה,

הִתְבּוֹנֵן בָּאַטְלָס וּמְצָא אוֹתָהּ בַּמַּפָּה.

אֵינֶנּוּ מְסֻגָּלִים לָלֶכֶת שָׁמָּה כָּעֵת, יַקִּירִי, אֵינֶנּוּ מְסֻגָּלִים לָלֶכֶת שָׁמָּה כָּעֵת.

2

בְּגִנַּת הַכְּנֵסִיָּה שֶׁל הַכְּפָר מִתְנוֹסֵס טַקְסוּס בְּזִקְנָתוֹ.

כָּל אָבִיב יְחַדֵּשׁ פְּרִיחָתוֹ.

דַּרְכּוֹנִים יְשָׁנִים אֵינָם יְכוֹלִים לִנְהֹג כָּמוֹהוּ, יַקִּירִי, דַּרְכּוֹנִים יְשָׁנִים אֵינָם

יְכוֹלִים לִנְהוֹג כָּמוֹהוּ.

3

הַקּוֹנְסוּל דָּפַק עַל הַשֻּׁלְחָן וּפָטַר:

אִם לֹא קִבַּלְתָּ דַרְכּוֹן, מַעֲמָדְךָ הָרַסְמִי הוּא שֶׁל נִפְטָר.

אֲבָל אָנוּ עֲדַיִן חַיִּים, יְקָרִי, אֲבָל אָנוּ עֲדַיִן חַיִּים.

4

הָלַכְתִּי לַוַּעֲדָה וְהִצִּיעוּ לִי מְקוֹם יְשִׁיבָה.

בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי מְנֻמָּסוֹת לָשׁוּב כָּעֵת חַיָּה.

אֲבָל לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם, יַקִּירִי, לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?

5

בָּאתִי לָאֲסֵפָה, הַדּוֹבֵר עָמַד עַל רַגְלָיו לִטְעֹן:

אִם נַרְשֶׁה לָהֶם לָבוֹא, הֵם יִגְנְבוּ לָנוּ פַּת יוֹם.

הוּא דִבֵּר עָלַי וְעָלֶיךָ, יַקִּירִי, הוּא דִבֵּר עָלַי וְעָלֶיךָ.

6

חוֹשֵׁב שֶׁשָּׁמַעְתִּי רַעַם סוֹעֵר בַּשְּׁחָקִים.

הָיָה זֶה הִיטְלֶר עַל פְּנֵי אֵירוֹפָּה לוֹמַר: הֵם חַיָּבִים לִשְׁבֹּק חַיִּים.

עָלֵינוּ הָיוּ הַדְּבָרִים, יַקִּירִי, עָלֵינוּ הָיוּ הַדְּבָרִים.

7

רָאִיתִי פּוּדֵל עוֹטֶה זָ’קֶט רָכוּס בְּסִכָּה.

רָאִיתִי דֶּלֶת נִפְתַּחַת בִּפְנֵי הֶחָתוּל לִכְנִיסָה.

אֲבָל הֵם לֹא הָיוּ יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, יַקִּירִי, אֲבָל הֵם לֹא הָיוּ יְהוּדִים גֶּרְמָנִים.

8

עָשִׂיתִי דַּרְכִּי לְמַטָּה לַנָּמֵל, וְעָמַדְתִּי עַל אַחַד הָרְצִיפִים.

הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּדָּגִים שׂוֹחִים, מָשָׁל הָיוּ חָפְשִׁיִּים.

רַק עֲשָׂרָה רֶגֶל מֵאִתָּנוּ, יַקִּירִי, רַק עֲשָׂרָה רֶגֶל מֵאִתָּנוּ.

9

הָלַכְתִּי לְאֹרֶך הַיַּעַר, רוֹאֶה צִפֳּרִים עַל אִילָנוֹת.

הֵם הָיוּ נְטוּלֵי מְדִינָאִים וְשָׁרוּ בִּמְנוּחוֹת.

הֵם לֹא הָיוּ מֵהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, יַקִּירִי, הֵם לֹא הָיוּ מֵהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי.

10

חָלַמְתִּי שֶׁרָאִיתִי בִּנְיָן בֶּן אֶלֶף קוֹמוֹת:

אֶלֶף דְּלָתוֹת וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת.

אַף לֹא אֶחָד שַׁיָּךְ לָנוּ, יַקִּירִי, אַף לֹא אֶחָד שַׁיָּךְ לָנוּ.

11

עוֹמֵד עַל מִישׁוֹר גָּדוֹל גְּדוּשׁ שֶׁלֶג בְּנָפְלוֹ.

עֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים חַיָּל צוֹעֲדִים הֵם כֹּה וָכֹה.

הֵם מְחַפְּשִׂים אַחֲרֵינוּ, יַקִּירִי, הֵם מְחַפְּשִׂים אַחֲרֵינוּ.

*

הערת המתרגם: בדרך כלל מפרשים את ה-dear  כפנייה אל בת-זוג ולא אל בן-זוג, חרף כך שאודן היה הומו. בשירי העברית הקדומה יש פנייה לאהובה בלשון זכר (מה שכנראה הוא ביטוי, למצער, להומוסקסואליות לטנטית של כמה ממשוררי ימי הביניים). כך בחרתי גם בתרגום. בבית הרביעי בחרתי “יְקָרִי” חלף “יקירי” – תחילה כפליטת קולמוס וסופו ברצון לגוון.

Image result for Refugee Blues by WH Auden.

Say this city has ten million souls
Some are living in mansions, some are living in holes:
Yet there’s no place for us, my dear, yet there’s no place for us.

Once we had a country and we thought it fair,
Look in the atlas and you’ll find it there:
We cannot go there now, my dear, we cannot go there now.

In the village churchyard there grows an old yew,
Every spring it blossoms anew:
Old passports can’t do that, my dear, old passports can’t do that.

The consul banged the table and said,
“If you’ve got no passport you’re officially dead”:
But we are still alive, my dear, but we are still alive.

Went to a committee; they offered me a chair;
Asked me politely to return next year:
But where shall we go to-day, my dear, but where shall we go to-day?

Came to a public meeting; the speaker got up and said;
“If we let them in, they will steal our daily bread”:
He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.

Thought I heard the thunder rumbling in the sky;
It was Hitler over Europe, saying, “They must die”:
O we were in his mind, my dear, O we were in his mind.

Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,
Saw a door opened and a cat let in:
But they weren’t German Jews, my dear, but they weren’t German Jews.

Went down the harbour and stood upon the quay,
Saw the fish swimming as if they were free:
Only ten feet away, my dear, only ten feet away.

Walked through a wood, saw the birds in the trees;
They had no politicians and sang at their ease:
They weren’t the human race, my dear, they weren’t the human race.

Dreamed I saw a building with a thousand floors,
A thousand windows and a thousand doors:
Not one of them was ours, my dear, not one of them was ours.

Stood on a great plain in the falling snow;
Ten thousand soldiers marched to and fro:
Looking for you and me, my dear, looking for you and me.

ראו גם:

הקראה של “בלוז לפליט” ביום השואה

“בלוז לפליט” מושר

דף הפייסבוק של אורי וייס המתרגם

3 תגובות

  1. עופרה עופר אורן כותבת על השיר “בלוז לפליטים” פלוס תרגום של השיר משלה:

    וו’ אודן, “בלוז לפליטים”: מדוע נשא המשורר אישה שלא הכיר
    https://ofra-offer-oren.com/2016/03/14/%D7%95%D7%95-%D7%90%D7%95%D7%93%D7%9F-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%96-%D7%9C%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%A0%D7%A9%D7%90-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A8/

    בשנת 1934 נערכה באנגליה חתונה קצת מוזרה. הכלה הייתה יהודייה מגרמניה, אריקה מאן, בתו של הסופר זוכה פרס נובל, תומס מאן. החתן – משורר אנגלי, וִיסְטְן הְיוּ אודן. בני הזוג כלל לא הכירו זה את זה, ומיד אחרי החתונה נפרדו ולא נפגשו עוד לעולם. ארבע שנים אחרי אותה החתונה כתב אודן את השיר בלוז לפליטים, (כאן בתרגום שלי):

    בָּעִיר הַזֹּאת גָּרִים מִלְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם
    חֶלְקָם בַּחֲוִילוֹת, אֲחֵרִים בְּדִירוֹת סְתָם,
    אַךְ לָנוּ יַקִּירִי אֵין מָקוֹם בָּעוֹלָם, לָנוּ אֵין שׁוּם מָקוֹם.

    הָיְתָה לָנוּ אֶרֶץ, בְּעֵינֵינוּ נְאוֹתָה
    מַבָּט מָהִיר בַּגְּלוֹבּוּס, מִיָּד תִּמְצָא אוֹתָהּ,
    אַךְ לְשָׂם יַקִּירִי לֹא נוּכַל לָשׁוּב עַתָּה, לֹא, לֹא נוּכַל עוֹד לָשׁוּב.

    בֶּחָצֵר שֶׁבַּכְּפָר צוֹמֵחַ עֵץ אַלּוֹן,
    כֹּל אָבִיב נִצָּנָיו שׁוּב צָצִים בַּחַלּוֹן.
    דַּרְכּוֹנֵינוּ אֶת זֹאת לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא, לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת.

    הַקּוֹנְסוּל עַל הַשֻּׁלְחָן חוֹבֵט.
    “מִי שֶׁאֵין לוֹ דַּרְכּוֹן, הוּא רִשְׁמִית אָדָם מֵת,”
    אֲבָל אֲנַחְנוּ חַיִּים יַקִּירִי, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן חַיִּים.

    הִצִּיעוּ לִי כִּסֵּא בַּוַּעֲדָה הַמְּמֻנָּה
    וּבְנִימוּס אָמְרוּ “חֲזֹר בְּעוֹד שָׁנָה”,
    אַךְ לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם יַקִּירִי, לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?

    הִגַּעְתִּי לַמִּפְגָּשׁ, הַדּוֹבֵר שָׁם נָאַם,
    שֶׁאִם יַכְנִיסוּ אוֹתָנוּ נִגְנֹב אֶת לַחְמָם
    הוּא דִּבֵּר עָלֵינוּ יַקִּירִי, עָלֵינוּ הוּא דִּבֵּר.

    שָׁמַעְתִּי רַעַם רָם נוֹהֵם בְּקוֹל עָמוּם
    הָיָה זֶה הִיטְלֶר שֶׁזָּעַק כִּי “עֲלֵיהֶם לָמוּת”.
    אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן יַקִּירִי, אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן.

    רָאִיתִי כֶּלֶב פּוּדֶל עֲטוּי בְּמַחְלָצוֹת,
    וְדֶלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת לְקַדֵּם פְּנֵי חֲתוּלוֹת,
    אַךְ הֵם לֹא הָיוּ יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, לֹא הֵם לֹא הָיוּ.

    יָרַדְנוּ לַנָּמָל לְהַבִּיט בַּגַּלִּים
    רָאִינוּ שָׁם דָּגִים שׂוֹחִים כְּאִלּוּ חָפְשִׁיִּים
    כְּפֶסַע מִמֶּנִּי וּמִמְךָ, יַקִּירִי רַק כְּפֶסַע אֶחָד מֵרַגְלֵינוּ.

    פָּסַעְנוּ בָּחֻרְשָׁה שָׁם צִפֳּרִים עַל אִילָנוֹת,
    בְּאֵין לָהֶן מְדִינָאִים, צִיְּצוּ לָהֶן שְׁלֵווֹת.
    הֵן לֹא הָיוּ הָאֱנוֹשׁוּת, לֹא, לֹא הָאֱנוֹשׁוּת.

    בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי בִּנְיָן רַב קוֹמוֹת,
    וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת בּוֹ וְגַם אַלְפֵי דְּלָתוֹת,
    אַךְ אַף אַחַת אֵינָהּ שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ לֹא אַחַת.

    וּבַמִּשוֹר נִיצַבְנוּ בַּשֶּׁלֶג הַלָּבָן
    כְּשֶׁרְבָבוֹת פּוֹסְעִים, הוֹלְכִים לְכָאן וּלְכָאן,
    וְכֹל הָחַיָּלִים הַלָּלוּ רַק אוֹתָנוּ מְחַפְּשִׂים, רַק אוֹתָנוּ יַקִּירִי.

    בזמן שאודן כתב את השיר המשיכו האנגלים להיאחז באמונה שהשלום אפשרי, ושמה שמתרחש הרחק מגבולם אינו צריך לעניין אותם. כשנתיים לפני כן, כאשר פלש צבאו של היטלר לצ’כוסלובקיה, סירב ראש ממשלה בריטניה, נוויל צ’מברלין, להתערב. “כמה נורא,” הוא אמר אז ברדיו, “כמה לא ייתכן ולא הגיוני שניאלץ לחפור שוחות, שנתחיל להתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים, בגלל סכסוך שמתנהל בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים.”

    ארבע שנים לפני כתיבת השיר נחקקו בגרמניה חוקי נירנברג שבעטיים איבדו יהודי גרמניה את זכויות האזרח שלהם. אומות העולם התכנסו בוועידת אוויאן כדי לדון במצבם של הפליטים היהודים שנסו עקב כך מגרמניה. המכסות לקליטת פליטים לא הוגדלו ומרביתם לא זכו להגיע למקום מפלט, ולהינצל. בריטניה הסכימה אמנם לקבל לשטחה כמה אלפים מהם, אבל זאת רק בתנאי שהגירה לארץ ישראל לא תוצע כפתרון לבעיה. איש עדיין לא יכול היה לשער את נזקיה של המלחמה שתפרוץ, ואת הזוועות שיתחוללו במהלכה.

    עוד לפני כן היגר וִיסְטְן הְיוּ אודן, המוכר יותר כוו’ ה’ אודן, לארצות הברית. כעבור שבע שנים התאזרח ולמעשה נשאר לגור באמריקה עד אחרית ימיו. אבל האוקיינוס שהפריד בינו ובין מולדתו לא הרחיק אותו מכל מה שהתרחש באירופה. אודן, שנחשב משורר שמאלני, המשיך להגיב בשיריו על עוולות שאחרים קיבלו בהשלמה, אם לא בשוויון נפש.

    כך למשל כתב את השיר “בלוז לפליטים” העוסק באופן ספציפי במצבם של יהודי גרמניה באותם ימים, אבל התוקף של דבריו לא פג והוא מתאים לכל פליט, כל מי שזכויותיו הבסיסיות ביותר נשללות ממנו והוא מאבד את ביתו ועמו את האחיזה במציאות ואפילו את התקווה. הסופרת הרוסייה-יהודייה נדייז’דה מנדלשטם כתבה בספרה תקוות השיר על תחושותיה בשנות השלושים של המאה העשרים: כיצד נהגה להסתובב ברחובות הערים השונות שאליהן נאלצה לנדוד, פליטה בארצה-שלה, לאחר שאת כל הזכויות שלה ושל בעלה, המשורר אוסיפ מנדלשם, גזל סטלין; כיצד הביטה בחלונות השונים ותהתה מדוע אף אחד מהם אינו שלה, מדוע אין בעולם כולו אפילו חדר אחד שאותו היא יכולה לכנות “הבית שלי”.

    השיר נקרא “בלוז” – סגנון שמתאפיין בנימה פשוטה ונוגה ובמשפטים מוזיקליים חוזרים. המילים בשירי בלוז מתאפיינות בפשטות ישירה ובכנות ובכך מתאים השיר לכותרת שקיבל. – אמירתו גלויה וברורה, אינה מוגשת באמצעות דימויים מורכבים שמצריכים פענוח, אלא בדיבור כמעט ישיר: “לנו אין שום מקום בעולם”. כל בית מסתיים בשורה קצובה שכולה מילים וביטויים חוזרים.

    אין לדעת אל מי פונה הדובר (או הדוברת?) שבשיר. באנגלית אותה מילה משמשת פנייה לגוף שני זכר או נקבה, יחיד או רבים. בעברית אין בררה, חייבים להכריע: יקִירי? יקירתי? אולי בכלל יקירַי? לאמתו של דבר, אין משמעות רבה במיוחד להחלטה, שכן עיקרו של השיר במצוקתם של הפליטים שהוא מתאר, והמגדר לא חשוב במיוחד ובכל זאת ההכרעה נדרשה בעת התרגום. קל יותר לשמור על המקצב השירי אם הפנייה נעשית אל גוף שני זכר, “יקירִי” שהוא תלת-הברתי לעומת גוף שני נקבה, יקירתי, שיש בו ארבע הברות. מלבד זאת, יש לזכור שאודן עצמו היה הומו. אמנם אין זהות בין הדובר למשורר, במיוחד לא כאשר הדובר מעיד במפורש ששני הפליטים המתוארים בשיר הם “יהודים גרמנים”, אבל משני הטעמים הללו נראתה הבחירה בפנייה אל גבר הולמת יותר.

    את אריקה מאן נשא לאישה חרף היותה לסבית, ועל אף הנטיות המיניות שלו עצמו. (למרבה הצער, ביקש אודן “לגבור” על ההומוסקסואליות שלו, שראה בה חטא, ולצורך כך עבר פסיכואנליזה. לבו נשבר כשניסה להתנדב לצבא ארצות הברית בשנת 1942 אבל נדחה בשל נטייתו). הייתה לנישואים הללו מטרה אחת: אריקה מאן ביקשה להימלט מגרמניה הנאצית, ואודן החליט להעניק לה אזרחות בריטית, ובכך להציל את חייה. לפחות פליטה אחת ניצלה אפוא בזכותו מהגורל שתיאר בשיר.

  2. עיון בשיר Refugee Blues מאת ו”ה אודן
    ניצה פרילוק
    http://retro.education.gov.il/tochniyot_limudim/shira/m_27.htm

    בשנת 1938 הוצפה אירופה המערבית ברבבות פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שברחו מן הנאציזם כל עוד נפשם בם, נטולי אזרחות, נטולי בית ונטולי פרנסה. קצתם נדדו מעיר לעיר כשהמשטרה רודפת אותם, משום ששהייתם הייתה בלתי-לגלית. איש לא היה מוכן לסלוח להם את חטא אובדן ביתם ומקור קיומם. כל הפליטים היו זקוקים מאוד לאשרה למקום כלשהו בעולם, שבו יוכלו לשקם את חייהם ההרוסים. רבים מהם צבאו על הקונסוליות בתקווה שיקרה נס, והם יזכו באשרה. אולם הממשלות טענו, כי אין להן מקום לפליטים; חלקן טענו שכבר קלטו פליטים למעלה מיכולתן, ואין המדינה מסוגלת לשאת בנטל הכספי של קליטת פליטים נוספים. בעולם כולו לא נמצא מקום בשבילם. חלק מן הפליטים גורשו בחזרה אל הארץ שממנה נמלטו – ובכך נגזר גורלם למיתה.1

    “בלוז הפליטים” של אודן הוא מונולוג נואש של פליט יהודי כזה, אחד מני רבים, המגולל את מסכת תלאותיו באוזניה של הנפש היחידה הקרובה לו, כנראה אשתו הצעירה, בעת שהותם הארעית בכרך הלונדוני המנוכר והמתנכר.

    הדובר, המצטייר כאדם משכיל המודע היטב לחומרת מצבו, אינו יכול להימנע מלערוך כל הזמן השוואות בין גורלו לבין מנת חלקם של אחרים: חי, צומח או דומם. למשל כשהוא רואה עץ ישן, הוא מצר על שהדרכון הישן שבידיו לא יוכל עוד ללבלב כעץ באביב ולחזור ולהיות בר-תוקף. הוא מתקנא בכל בעל-חיים שיש לו זכות קיום חופשי בעולם: כלבלב, חתול, דגים וציפורים. במבטו המפוכח, האירוני והביקורתי הוא קולט את האבסורדי במציאות – חיית-מחמד זוכה לפינוק ולחיבה בביתם של אזרחים בריטיים שלווים, ובו-בזמן מגלים אותם אזרחים אדישות גמורה לגורלם של הפליטים היהודים.

    גם בשעות הקשות של אוזלת יד דבריו של הפליט משקפים כבוד עצמי, רוך ואפילו חוש הומור מריר. בטון מינורי הוא קובל על שבעיר הגדולה בת עשרת מיליון התושבים לא תימצא פינה בשבילו, ובחלומו הוא רואה בניין בן אלף קומות – פתרון אגדתי למצוקתו; אבל סיוט המציאות חודר גם לחלום: “אך לנו אין כאן מקום, יקירה, אך לנו אין כאן מקום”.

    בדרך סיפורית ועקיפה מציג השיר כתב אישום חמור הן נגד השלטונות (הקונסול, חברי הוועדה) והן נגד הציבור הרחב (באי האספה) במדינות העולם החופשי התרבותי, ששמרו על “נייטרליות”, ומתוך שיקולים אנוכיים-קטנוניים הפקירו את הפליטים היהודים. בשיר זה – שניתן להגדירו “שיר שואה” וליתר דיוק “שיר של ימי טרום-שואה” – משורר אנגלי, לא יהודי, משמש דוברם של כל הפליטים היהודים.2 אולם כוחו של השיר אינו בהטחה בוטה של זוועות המציאות, אלא בפשטות ובאיפוק שבהם נאמרים הדברים. ייתכן כי רק משורר לא יהודי היה יכול לכתוב על הגורל היהודי בהבנה עמוקה וברגישות שכזו יחד עם חן וקלילות. השיר מחורז וכמעט מתנגן מאליו, בדומה לאותו שיר-ריקוד עממי כושי, הבלוז, בעל הרתמוס האיטי, הנוגה.

    כיצד נבנה המקצב המוסיקלי?
    השיר בנוי מ12- בתים זהים בתבניתם, כל אחד בן שלוש שורות. שתי השורות הראשונות בכל בית מתחרזות (א-א, ב-ב, ג-ג וכו’). התבנית התחבירית של השורה השלישית – המתפקדת כפזמון חוזר – זהה בכל הבתים: היא מורכבת מהיגד החוזר פעמיים, באופן שהמלה “יקירה” (המופיע בשיר 12 פעמים) משובצת במרכזו. גם המבנה הרטורי של כל בית זהה: שתי השורות הראשונות מתארות מצב או אירוע כלשהו בעולם הסובב, והשורה השלישית בבית – הארוכה יותר מקודמותיה – מביעה מסקנה, שאלה או פרשנות של הדובר למצב זה. סימן הנקודתיים בסוף השורה השנייה של חלק מהבתים מציין את הקשר הלוגי בין שתי יחידות שיח אלה בבית.
    התרוצצויותיו הנואשות של הפליט באות לידי ביטוי גם בריבוי פעלים. בשורה הראשונה (לרוב בראשיתה) של כל אחד משמונת הבתים האחרונים של השיר (מבית 5 עד בית 12) מופיע פועל (בגוף ראשון-יחיד, בזמן עבר): “הלכתי”, “באתי”, “שמעתי”, “ירדתי”, “ראיתי”, “חלמתי”, “עמדתי”. הפעילות המואצת הזו מתחילה רק בבית 5, לאחר שהקונסול סירב להנפיק לבני הזוג דרכון רשמי (ראה בית 4), ובזה חרץ את גורלם.

    נדגים את האמצעים הספרותיים בעזרת בית 10:
    ראיתי ביער צפורים באילן;
    מדינאים לא היו להן וזמרו כרצונן:
    לא אנשים הצפורים, יקירה; לא אנשים הצפורים.

    התבנית של הבית:
    חריזה של השורה הראשונה עם השנייה – “אילן”, “כרצונן”,
    פועל (בגוף ראשון, עבר) בראש השורה הראשונה של הבית – “ראיתי”,
    שתי השורות הראשונות של הבית מהוות יחידת משמעות אחת (“יחידת שיח”); הן מתארות את העליזות וחיי הדרור של הציפורים ביער.
    נקודתיים בסוף השורה השנייה – לציון סוף יחידת השיח הראשונה בבית.
    המסקנה (או הסיבה) הסובייקטיבית של הדובר בשורה השלישית – זוהי יחידת המשמעות השנייה בבית.
    היגד החוזר פעמיים בשורה השלישית – “לא אנשים הציפורים”.
    הסגר – מלת חיבה בשורה השלישית – “יקירה”.
    המקצב נבנה אפוא באמצעות יסוד החזרה, כלומר בשמירה קפדנית על תבניות זהות של הבית, השורה ומקום החריזה.

    הכותרת של השיר – “בלוז הפליטים” – משקפת בנאמנות רבה את שני מרכיביו: תוכן שירי נוגה (קונוטציה של “פליטים”) – היצוק בתבנית מקצבית (כמתחייב מן ה”בלוז”). אם רוצים לחוש ביתר עוצמה את הנימה האלגית העדינה שהשיר משרה על קוראיו, מומלץ לאחר קריאת ה

  3. תרגומים נוספים של השיר”בלוז לפליטים “:

    Refugee Blues /
    וִיסְטֶן הְיוּ אוֹדֶן
    תרגום: שמעון זנדבנק

    כָּאן בָּעִיר הַזֹּאת עֲשָׂרָה מִלְיוֹן נֶפֶשׁ,
    יֵשׁ חַיִּים בְּוִילוֹת, יֵשׁ חַיִּים בָּרֶפֶשׁ:
    אַךְ לָנוּ אֵין כָּאן מָקוֹם, יַקִּירָה, לָנוּ אֵין כָּאן מָקוֹם.

    אֶרֶץ הָיְתָה לָנוּ וַתִּיף בְּעֵינֵינוּ,
    הַבִּיטִי בָּאַטְלַס, שָׁם הִנֶּהָ:
    לֹא נוּכַל לָלֶכֶת לְשָׁם, יַקִּירָה, לֹא נוּכַל לָלֶכֶת לְשָׁם.

    בַּחֲצַר-הַכְּנֵסִיָּה עֵץ-טַקְסוֹס יָשָׁן נִצָּב,
    כָּל אָבִיב וְאָבִיב הוּא פּוֹרֵחַ וָשָׁב:
    לֹא כֵן דַּרְכּוֹנִים יְשָׁנִים, יַקִּירָה, לֹא כֵן דַּרְכּוֹנִים יְשָׁנִים.

    הַקּוֹנְסוּל הִכָּה עַל שֻׁלְחָן וְהִטְעִים:
    “אִם אֵין לָכֶם דַּרְכּוֹן, רִשְׁמִית אַתֶּם מֵתִים”.
    אֲבָל עוֹדֵנוּ חַיִּים, יַקִּירָה, אֲבָל עוֹדֵנוּ חַיִּים.

    הָלַכְתִּי לְוַעֲדָה. הִצִּיעוּ לִי כִּסֵּא:
    “חֲזֹר בְּעוֹד שָׁנָה וְנִרְאֶה מַה נַעֲשֶׂה”;
    אַךְ הַיּוֹם אָנָה נֵלֵך, יַקִּירָה, הַיּוֹם אָנָה נֵלֵך?

    בָּאתִי לַאֲסֵפָה. קָם נוֹאֵם וְאָמַר:
    “נַכְנִיסֵם – וּמַטֵּה לַחְמֵנוּ נִשְׁבָּר”;
    עָלַיִך וְעָלַי דִּבֵּר, יַקִּירָה, עָלַיִך וְעָלַי דִּבֵּר.

    שָׁמַעְתִּי קוֹל-רַעַם בִּשְׁמֵי עוֹלָם;
    קוֹל הִיטְלֶר הִרְעִים: “יָמוּתוּ כֻּלָּם!”;
    בָּך וּבִי דִּבֵּר, יַקִּירָה, בָּך וּבִי דִּבֵּר.

    פּוּדְל רָאִיתִי בִּמְעִיל נִרְכָּס,
    דֶּלֶת נִפְתַּחַת וְחָתוּל נִכְנָס:
    הֵם לֹא יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, יַקִּירָה, הֵם לֹא יְהוּדִים גֶּרְמָנִים.

    יָרַדְתִּי לַנָּמֵל וְרָאִיתִי שָׁם
    דָּגִים שׂוֹחִים חָפְשִׁיִּים-לְנַפְשָׁם:
    שְׁלוֹשָׁה מֶטֶר מִכָּאן, יַקִּירָה, שְׁלוֹשָׁה מֶטֶר מִכָּאן.

    רָאִיתִי בַּיַּעַר צִפּוֹרִים בָּאִילָן;
    מְדִינָאִים לֹא הָיוּ לָהֶן וְזִמְּרוּ כִּרְצוֹנָן:
    לֹא אֲנָשִׁים הַצִּפּוֹרִים, יַקִּירָה, לֹא אֲנָשִׁים הַצִּפּוֹרִים.

    חָלַמְתִּי: בִּנְיָן בֶּן אֶלֶף קוֹמוֹת,
    אֶלֶף חַלּוֹנוֹת וְאֶלֶף דְּלָתוֹת;
    וְלָנוּ אַף לֹא אֶחָד, יַקִּירָה, לָנוּ אַף לֹא אֶחָד.

    עָמַדְתִּי בְּמִישׁוֹר וּשְׁלָגִים יָרְדוּ;
    וְאַלְפֵי חַיָּלִים כָּאן וָכָאן צָעֲדוּ:
    אוֹתָך וְאוֹתִי חִפְּשׂוּ, יַקִּירָה, אוֹתָך וְאוֹתִי חִפְּשׂוּ.

    מתוך: אנתולוגיה אנגלית, שוקן, 1972
    _______________________
    Refugee – פליט (רפיוג’י)
    Blues – בלוז, מוזיקת ג’ז כושית, בקצב איטי ונוּגֶה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 + 3 =