"אבוקדו" – סיפור מתח מאת גלי צבי ויס

סיפור מעורר תיאבון וגם קבס על הדברים המתרחשים מאחורי הקלעים במטבח

להב הסכין בהק לאור מנורת הניאון המאורכת שהוצבה על תקרת המטבח. זה עתה סיים להשחיזו הלוך ושוב על האבן המשחזת.

הוא הוציא את נתח הסינטה האדום שנח בפריזר זמן קצר, ופרש אותו דק דק. אחר כך היכה בו עד עובי נייר. פיזר עלי רוקט על בסיס הצלחת, זילף שמן זית, חומץ בלסמי, מלח גס, פלפל גרוס, כמה גרדים של פרמזן. וזהו. מושלם. סקר סקירה אחרונה את המנה. קרע פיסת נייר מטבח מהגליל המונח על המשטח. ייבש את כפפות הסיליקון על כפות ידיו משאריות הדם, וצלצל בפעמון.

"קרפצ'יו לשולחן 40", קרא סמואל בקול רם מספיק כדי שהמלצר ישמע, חרישי דיו כך שהלקוחות בפאתי המסעדה לא יופרעו. הוא שמע אותם משיקים כוס לחיים בצליל קריסטלי עדין, וקול צחקוקם צבט בו. הגעגוע הזה לופת אותו אין ספור פעמים ביממה, ובאחת הוא מזדקף כחייל במסדר שקת רובה נעוצה לאורך עמוד השדרה שלו. נוקשה כזה.

"Stiff", היה מבהיר לעצמו בשפת אמו. נזכר בקולה המלטף של אשתו: "דייויד ברוזה חולם בספרדית, ואתה סמואל?" הייתה מחייכת. פעם זכר את החלומות שלו, היום כבר לא. עוד מנה יצאה ועוד אחת. סביצ'ה. סטייק טרטר. ומנת הדגל של המסעדה: טורנדו רוסיני בוואריאציה מופלאה פרי מוחו הקודח. שאדי, הסו שף, מצלם את הצלחות המפוארות של סמואל. מעלה לאינסטגרם. 600,000 עוקבים יש להם ועוד היד נטויה

את סמואל זה לא מעניין. לא פייסבוק, לא אינסטגרם, לא האשטאג. בכלל, לא אוהב אופנות עכשוויות, גם לא את השטות הזו של האוכל המולקולרי. כמה ויכוחים יש לו עם דורון רביץ בעל המסעדה. אך סמואל לא מתרצה. דווקא התעמק בזה, קנה כמה צנטריפוגות, פיפטות חשמליות, אבקות, ג'לטינים, פרחים אכילים ומה לא. הכין מספר מנות נסיוניות שדורון התלהב מהן, אך מבחינתו זה סינטטי מדי. הוא מהאולד-סקול נהג להעיד על עצמו.

אחרוני הלקוחות יצאו חבוקים מפתח המסעדה. הערב תם. הוא מנקה את משטח העבודה, עובר במטלית יבשה על להב הסכין האדמומי, מניח אותו בבד קטיפה שחור ובעדינות מכניס אותו לתיק הגב הכחול של נייקי. "זהו, הלכתי, see you", שהזוטרים יעשו את שלהם. מייצב את תיק הנייקי על גבו, מתבונן לרגע על חליפת השף המוכתמת שלו. כתמי שומן, כתמי דם מסטייקי הסינטה, חומץ בלסמי ארגמני, ועגבניות בשלות. סמואל משחרר את שרשרת המתכת מהגדר שברחוב מונטיפיורי, ועולה על אופניו. שוב שכח להחליף את הקרוקס בנעלי הספורט, שיהיה לו קל יותר לדווש, גם את כפפות הסיליקון שכח להסיר. מילא. הוא שואף את האוויר הצונן אל קרבו ומתחיל לרכוב.

את השעות האלה אחרי חצות סמואל אוהב יותר מכל. עיר ללא הפסקה אולי, אבל עם אתנחתאות קטנות. פאוזות שכאלה. חבורת צעירים מתגודדת בפתח פאב-איני חדש ברחוב אלנבי. אחד הבחורים מפריח טבעות עשן סמיך אל האוויר הצונן של דצמבר. הוא מכיר את הריח הזה. מודה שאף הוא ניסה כשהיה סטודנט. ודווקא מאז הוא מתעב את זה. או את אדי האלכוהול הננשפים מפיהם. במיוחד אחרי המקרה ההוא.

אנשים מאבדים את הצפון. לגמרי מאבדים. "הולך ופוחת הדור", סמואל מלחשש. חולף באופניו לידם. עשרים שנה בכרך הזה ועדיין זר. כמעט שנה בלעדיה, וככל שנוקפים הימים הייאוש נעשה פחות נוח. ככל שמתרבים האנשים ברחוב הבדידות צורמת יותר.

הוא מביט שניה לאחור. שלט המסעדה בה הוא עובד הולך ומתרחק ממנו, שלט הרחוב בו הוא גר הולך ומתקרב. בר אילן 5. זמן קצר לפני שהתהפכו חייו דיבר על חזרה לירושלים. "שם יש יופי", אמר לאביטל, "קצת כמו פאריז", נזכר בשנים הנפלאות כשלמד בקורדון בלו. "גם כאן יש יופי, מותק", ליטפה את שערותיו המדובללות, "צריך רק לדעת להתבונן."

"תל-אביב עיר יפה מכוערת", נהגה לומר. "כמו ברברה סטרייסנד", הדהד צחוקה לאורכו של הרחוב  התל-אביבי המיושן, ונספג בין עלי האזדרכת של השכן. תפסיק להיות סנטימנטלי כל כך ולהתגעגע לעבר. אסור שהעבר ינהל אותנו, אמרה לו. אז ניסה את הפיוז'ן. "ואתה תתמחה גם במולקולרי, תהיה במקום הראשון. אני בטוחה", נשקה ברוך לשפתותיו. והוא כבר שם, בחדר המדרגות של הבית הזה.

"קים?!" שולח סמואל קריאתו לאורך המסדרון הצר, "את ערה?" לא ברור לו מדוע הוא ממשיך לשאול זאת לילה לילה כשאלה רטורית שהתשובה לה ידועה. "אני פה' דדי", היא משיבה לו. נעלי הבית שלה מתנדנדות על קצות בהונותיה, ראשה נעוץ בספר האחרון שקנה לה, "ציפור אחוזת קסם" של זלדה, ושערה המתולתל נפוץ לכל עבר, כמו אין מסרק בנמצא. "מה קורה?" סמואל נשען על משקוף דלת חדרה ומעלה איזשהו חיוך על שפתותיו. "הכול טוב", היא אינה מרימה את עיניה מהספר, "מה אוכלים היום?" שואלת את השף-העייף. "מה בא לך?"

"סלט אבוקדו כזה מפתיע, אתה יודע", היא מפוצצת בלון ענק של בזוקה לא מסירה עיניה מהדף, "על הלחם הקלוי שלך עם השום, סבבה?"

"או קיי, dear", ניגש סמואל למטבח. איזה בלגן השאיר אתמול בלילה. הוא לא מסוגל לעבוד ב-mess הזה. ספלים למדיח, משפשף את מחבת הברזל הכבדה משאריות הסטייק שהכין לה אמש, מרוקן את שאריות אורז-הבר אל פח האשפה, מעביר סמרטוט לח על השיש המצהיב, מסיר את כפפות הסיליקון מעל כפות ידיו ומשליך גם אותן אל הפח. עכשיו אפשר לעבוד. הוא מתכופף אל סלסלת הירקות היבשים שבפינת המטבח. מזיז את ערימת הבצלים הלבנים, גם את הסגולים, את שק תפוחי האדמה ואבוקדו. סמואל בוחן את קשיותו. "קימוש, הוא לא מוכן", צועק מהמטבח לעבר חדרה. "מי לא מוכן?" "האבוקדו. הוא קשה כמו אבן. משהו אחר?" "הכול טוב, דדי, תכין לי אומלט. אומלט פטריות. משהו כזה מפתיע, אתה יודע, סבבה?"

"No problem", אבא אומר. ארוחות הלילה שלה אינן זרות לו. "אל תאמין לשף רזה", נהוג לומר, וגם אם אין הוא בעל מסעדה לצערו או לשמחתו, שף הוא כן. מהטובים והמבוקשים בארץ. הוא מוציא מן המקרר את סלסלת הפטריות, את סכין הגלובל שולף מעטיפת הקטיפה השחורה המגנה עליו, וקוצץ באצבעותיו העבותות בצל יבש אחד, שני בצלים ירוקים, ועשר פטריות. ייתן לבצל להזהיב דקה או שתיים, הוא מניח ידיו על מותניו עטורות השומן, בוהה בממלכה שלו. המטבח. על הקיר מסגרת עץ בהיר לברכת יום ההולדת האחרונה שכתב לה: אוהב אותך בכל שפה סינית, צרפתית, ערבית כל שאת רוצה עת השמש במזרח עולה ובערב אזרע שמך על צחור הלבנה אוהב אותך במילה ובשתיקה רכה. ומתחת בכתב ידו המשפט: "אני אוהב אותך", בכל השפות: עברית, סינית, צרפתית וערבית.

זוכר איך ניגש לצ'אן מהמטבח ולמד ממנו לשרטט את ציורי השפה הסינית: "אני אוהב אותך", או "אנה בחיבאק", באותיות ערביות שלימד אותו לכתוב אחמד ממסעדת הפיוז'ן. "איזה רומנטיקן אתה", חיבקה אותו אז אביטל ונשקה למצחו. המתנה הייתה פחות חשובה לה. יותר מכל אהבה את מכתביו, השירים שכתב, עבורה הוא משורר האהבה. כל לילה אחרי חצות כשחזר מהעבודה נהגו לשבת ולקרוא שירה. טי אס אליוט, רוברט בליי, שרה טיזדייל. והיא הייתה מקריאה לו שירים של יהודה עמיחי, זלדה, והמשוררת רחל, כשקים עדיין לא התכוונה לחזור הביתה. מבלה עד השעות הקטנות של הלילה עם איזו חבורת סטודנטים שהכירה בחוג לבלשנות, אוניברסיטת תל-אביב. נשארה לה רק שנה אחת לסיום התואר. עד שהכול נקטע.

הוא מערבב קלות את פיסות הבצל השקוף במחבת, ושולח בעדינות את הפטריות הקצוצות גס מעליהן, יחכה עוד רגע עד שיוסיף את הביצים שהקציף באווריריות במקצפת-היד שלו, הוא מושיט יד לעבר העיתון שעל השולחן העגול. "אינתיפאדת הסכינים נמשכת. עוד פיגוע דקירה בחברון אירע אמש…" סמואל קורע מספר דפים מחוברים בסיכת מתכת, עוטף בהם  את האבוקדו ומחזירו אל סלסלת הבצלים. עכשיו הזמן להוסיף את הביצים המוקצפות לאומלט של קים, מעט מלח גס, אגוז מוסקט מגורד, פלפל גרוס, בצל ירוק קצוץ ממעל, ומספר טיפות שמן כמהין. "ריח טוב, דדי", צועקת קים מהחדר הסמוך והוא יכול לדמיין את נעלי הבית שלה תלויות על בהונותיה ומתנדנדות הלוך ושוב. "אני ממליצה לעבור דירה", הדהדו בו דבריה של ראשל הפסיכולוגית, "זה הכרחי לשיקום שלה", התקרבה אליו והניחה יד על כף ידו הקפוצה.

סמואל חתך שתי פרוסות לחם מלא, קלה אותן מעט במצנם עטורות במעט חמאה ושום כתוש. פרוסה אחת לה, אחת לו. לקח את מגש העץ שאביטל ציירה עליו במו ידיה במין ווש רטרו שכזה. שני סכינים, שני מזלגות, עגבניות  חתוכות ומומלחות חגות במעגל הצלחות ושתי כוסות מים צוננים. ידע שראשל צודקת, ועדיין קשה לו לנטוש את כל אותם רגעים שלו ושלה. הוא דוחק את הקץ. מחר, מחרתיים, בדצמבר, בשנה הבאה. "S'il vous plait jeunne femme", הוא מעגל את שפתותיו לכדי חיוך אולי. "ידעת שזלדה כתבה גם רשימות, הגיגים, סיפורים?" מסירה קים לרגע עיניה מהספר, ומניחה את הצלחת המהבילה על ברכיה. "לא, לא ידעתי", הוא אומר ומתיישב לידה על המיטה, "זה הספר שאני קניתי לך?"

כן, התבלבלת, לא חשוב..." היא נוגסת בלחם הקלוי נוטף החמאה, "תשמע את זה", דוחקת פיסת אומלט פטריות לפיה, מנגבת את ידה בפיג'מה הורודה וקוראת: "הלילה לא יכולתי להירדם. חלמתי על אמא ועל דבורה ואחר כך זכרתי את הספר של וירגי'ניה וולף וחשבתי על השירים בחיי, שיאים מבחינת אושר, יופי, ומבחינת הטרגיות". יכול להיות שקים המשיכה להקריא לו אבל הוא נזכר באבוקדו העטוף בעיתון. יומיים-שלושה והוא יבשיל, ידע, יתרכך כמו שצריך. אולי יכין ממנו סושי. יחתוך פיסות סלמון עבותות כמו אצבעותיו, יעטוף בפיסת אצה ירוקה, עם אורז יפני דביק.

הוא הביט על המרצפות המעוטרות בדירה הישנה שברחוב בר אילן. אולי זה הדבר היחיד שהזכיר לו את ירושלים. המרצפות האלה. אבל לא כשהיו מכוסות בדם של אביטל. איזה שיאים יש בכלל מבחינתו? אושר. יופי. מבחינת הטרגיות. יכול רק לדמיין אותה צורחת. את קים נטועה בחדרה צורחת בחזרה לעבר חדר השינה שלו ושלה: "ממי! ממי! מה קורה?" למה לעזאזל חזרה מוקדם מהבילוי באותו לילה. עד שהוא עצמו חזר מהעבודה, וטיפות הדם ליוו אותו עד לחדר השינה, כמה תכשיטים שקיבלה אביטל מסבתא שנותרו זרוקים על הרצפה, חבילת הדולרים שהחזיקו בארון חדר השינה, והסכין הנעוץ בה. לא מובן לו איך לא צרח בעצמו. רק עבר במהירות מחדר השינה שלו ושל אביטל, היישר אל חדרה של קים ועיניה נעוצות בקיר הלבן עם תצלום הכלבלבים בסלסלה שקיבלה מאלון החבר הראשון שלה. וכמה שטלטל אותה וזעק לעברה: "קים קומי!  Wake up dear!" היא נשארה נטועה בעיניים פקוחות מביטות לאותה נקודה בקפאון כמו זה של הפריזר במסעדה שהוא מניח שם את הסינטה לזמן קצר כדי להכין קרפצ'יו דקיק ברוטב בלסמי ושמן זית עם קצת פרמזן למעלה. רק אז התקשר למשטרה, ובאחת הזדקף כחייל במסדר שקת רובה נעוצה לאורך עמוד השדרה שלו. נוקשה כזה. "Stiff",  היה מבהיר לעצמו בשפת אמו.

נזכר בקולה המלטף של אשתו: "דייויד ברוזה חולם בספרדית, ואתה סמואל?" הייתה מחייכת. אחר-כך ישב שבעה. חוקר המשטרה טען שזה איזה מסומם, או אלכוהוליסט שבא לשדוד, והעניין נגמר כמו שנגמר. כרגע הם לוקחים טביעות אצבע ומקווים להצליב עם מישהו מהמאגר שלהם. ואחרי גילוי המצבה, סמואל עזב את מסעדת הפיוז'ן בה עבד, ועבר למסעדת השף "פאריז בתל-אביב". עיר החטאים. עיר ללא הפסקה. עיר עם אתנחתאות קטנות. ארוחות לילה בשעות שאחרי חצות. אבא ובת יחידה בנעלי בית מתנדנדות וספרים ואוכל בחדר. מקלחת ושירותים שהתקין לה בצמוד. מקלחת שהיא עושה בה שימוש כל חמישה ימים בקושי, כמעט שנה לא יצאה מהחדר. והוא יודע שביום שתצא מהחדר יתחיל השיקום מבלי לעבור מהדירה הזו שלו ושל אביטל. אבל עכשיו קים מקריאה לו את זלדה. הוא חייב להקשיב. זה לא ספר שירה. טעה. קטעים. הגיגים. מה היא הקריאה לו עכשיו? משהו על אושר. יופי. ניסה לשחזר. להיאחז באיזו מילה שיוכל להמשיך את השיח על הכתוב כפי שנהגו לעשות שנים. "תודה, אבא", העירה אותו קים משתיקתו, "היה טעים. כאילו, לא מנת הדגל שלך ובכל זאת…" הצחקוק שלה דמה כל כך לזה של אמה, והוא ידע שהם ימשיכו לפטפט עד ארבע לפנות בוקר. כמו תמיד.

מחר בבוקר יתקלח. יתגלח למשעי. ילבש את חליפת השף הנקייה שלו. מזל שיש לו שבע כאלה. רק בשבת הוא מכבס. שגרה היא העוגן שלו. עוגן? "סוג של…" כפי שקים אומרת ב"כזה", "כאילו". סמואל פרש את המזרן שלו על רצפת הפרקט בחדרה של קים, הניח סדין לבן, כרית, שמיכה. נעים לישון בבטן מלאה. זה משרה בך רוגע. שלווה. נחמה. ב-11 בבוקר הם קמים. מדי יום. הסו-שפים של המסעדה כבר מכינים את הנדרש לערב. רק לפני שבוע שיבחו הביקורות את תפריט החורף החדש של המסעדה. ציינו לשבח את דורון רביץ, את סמואל אבני, ודירגו את המסעדה כאחת הטובות בארץ אם לא הטובה שבהן. אחר כך הצטרפו עוד עוקבים לדף האינסטגרם של המסעדה. עבור דורון זה היה סימן מצוין, בשבילו סתם שטות של הדור המזוין הזה.

פעם חלם על מסעדה משלו, היום כבר לא. בשביל מה הוא צריך את כאב הראש הזה. הוא מפדל על האופניים. הכי קל בתל-אביב על אופנים. מזמן מכר את המכונית. חליפת השף הנקייה מתנופפת ברוח של דצמבר. שקית הקטיפה השחורה עם סכין הגלובל בתיק הנייקי שלו, ונעלי הקרוקס. אולי היום לא ישכח להחליפן בנעליים עם הסוליה הנוקשה שבארון הפרטי שלו. סביר שלא. סביר שייצא שוב עם כפפות הסיליקון על ידיו, והקרוקס על רגליו. ראשל הפסיכולוגית מעדיפה לקרוא לזה "פיזור דעת" ולא "שכחה". זה זמני, היא טוענת, חלק מהטראומה. האובדן. בהחלט יכול להיות שהיא צודקת.

בארבע הוא כבר שם. כמה שהוא אוהב שהמטבח נקי כמו שצריך, לא כמו זה שהותיר מאחוריו. סמואל מניח את הסלמון הטרי על קרש החיתוך העצום, בוחן את האבוקדו, מוסיף שני בצלים סגולים קצוצים דק דק. הסביצ'ה שלו מפורסם בכל העיר. טוב שהאבוקדו פה רך, לא כמו זה שלו. הוא שונא לאכזב את קים. קרפצ'יו לשולחן 10. טרטר לשולחן 27. הזמן טס כשמנות מונחות להן ברוב כבוד על דלפק ההגשה. פעמון הקריאה למלצרים מטרטר ללא הרף, עד אחרון הסועדים. סמואל מעביר מטלית על משטח העבודה שלו, את יתרת העבודה ישאיר לזוטרים, הוא על אופניו. חליפת השף עם סימני היד של השף שהוא. תיק הנייקי עם הגלובל המושחז, כפפות הסיליקון ונעלי הקרוקס המהוהים. הרגל על הדוושה, יתחיל ברגל ימין. מין אוטומט שכזה.

הוא חולף על פני כמה בניינים מרוחים בפיח מכוניות. שלט המסעדה מתרחק ממנו. מונטיפיורי פינת אלנבי. יש תחייה לרחוב המיושן הזה, שידע ימי זוהר גם בשעות הבוקר. ועתה יודע עדנת שעות לילה מאוחרות. "החיים דינמיים", נראה כי הקלישאה הזו עומדת במבחן המציאות. אבל אותו זה מרגיז לראות את החנויות מתחלפות חדשות לבקרים. לא כמו בפאריז, שם  מסעדה היא מוסד. נוסדה ב-1886, ב-1923. פאריז היא לא תל-אביב, ידע, על אף שם המסעדה שבחר לעבוד בה. הכל ידוע מראש והרשות נתונה, והוא משנן כמנטרה את קלילותה של אביטל: "יפה מכוערת כמו ברברה סטרייסנד". פאב נוסף נפתח בפינת הרחוב, כמו פטריות כמהין אחרי רחרוח החזירים, ובחור אחד המקיא את נשמתו. אפשר למות מזה. מסואבים שכמותם. ריקניים כל-כך, מוצאים מפלטם בגמיעת צ'ייסרים בשרשרת, שלא לדבר על בקבוקי הזכוכית המרוקנים הזרוקים בכל עבר. רק לחשוב על מנקה הרחובות שצריך לאסוף את כל הזבל הזה. הוא ממשיך לדווש לאיטו לאורך רחוב מונטיפיורי, ישר ישר ככל שניתן מבלי להביט לצדדים לאלנבי שידע ימים טובים יותר מבלי להביט לאחור, ו…חבטה.

"סליחה, סליחה," פולט הבחור בהבל אדי האלכוהול הטבולים בו, והאופניים נשמטות מידיו של סמואל. "אתה בסדר?" סמואל שואל, האופניים צונחות על אבני המדרכת ונותר לעמוד בפישוק רגלים, יציב. הכי יציב שאפשר. Stiff. "הממ…יהיה בסדר..." מקיא עליו הבחור את שאריות ההמבורגר הזול שטרף בפאב הזמני, "סליחה. סליחה…" הוא מנקה בידיו את חליפת השף המוכתמת גם כך.

"זה בסדר", פולט סמואל ופותח את הכפתורים העגולים השחורים של חליפת השף הסרוחה שלו. בעצם קודם חייב להסיר את תיק הנייקי מעליו. בעצם קודם לייצב את הבחור המתנדנד מצד לצד כמו נעלי הבית המתנדנדות של קים התלויות על בהונותיה מול עיניו, והרחוב החשוך הריק בפינת הרחוב של הכרך ליד רחוב אלנבי שוקק המסטולים ושיכורי-הלילה. אלא שפה אין צלם אנוש בכרך המכוער היפה הזה.

תיק הנייקי נושר מגבו. סכין הגלובל נפלט לצדו. לו רק היה האבוקדו בשל דיו יכול היה להכין לקימי את הסלט שהשתוקקה לו. ועכשיו הוא נודד אל ערימת הבצלים עטוף בעיתון. אינתיפאדת הסכינים. אינתיפאדת היחידים. אינתיפאדת הבודדים. שמות כה רבים לתופעה אחת מתמשכת.

וסכין גלובל מושחז אחד.

ופחות בחור שיכור אחד.

שם בלב תל-אביב.

No problem. הוא יידע כבר לפרוס אותו דק דק.

עכשיו ייסע הביתה.

בבית יכה בו בפטיש השניצלים. קרפצ'יו בזילוף בלסמי. בעצם לא! הוא חייב להתקדם. נוטל את כידון אופניו בידיו, אינו מביט לאחור. לא טוב שהעבר מנהל אותנו. אז אולי דווקא כן מזון מולקולרי. למה להיתקע? כפפות הסיליקון מצננות מעט את הזיעה שהצטברה תחתן. צינת הלילה חודרת מבעד לחליפת השף שלו. הוא רוכב במהירות. עוד שנייה יגיע לקים שלו.

"קים?!" צועק סמואל, "את ערה?" שאלה רטורית שהתשובה לה ידועה מראש.

"אני פה דדי", היא משיבה לו, והוא פורץ לחדרה כרוח סערה.

נעלי הבית שלה מתנדנדות על קצות בהונותיה, ראשה נעוץ בספר האחרון שקנה לה, "ציפור אחוזת קסם" של זלדה, ושערה המתולתל נפוץ לכל עבר, כמו אין מסרק בנמצא.

"מה קורה?" סמואל מתקרב אליה, מלטף את ראשה ומחייך.

"הכל טוב, אני כבר בסוף הספר", היא אינה מרימה את עיניה מהספר, "מחר תקנה לי חדש סבבה? מה אוכלים היום?" שואלת והוא כבר לא שם. היא שומעת רחשים מן המטבח, סיר מתכת מתנפץ בצליל צורמני על הרצפה, קערת פלסטיק עפה באוויר נוחתת בחוזקה.

"מה עובר עליך דדי?" היא בפתח המטבח. הוא מביט בה, מחייך. כבר לא מעגל שפתיים ב"כזה" "כאילו".

איזה בלגן במטבח. Mess נוראי. מילא, יעבוד ככה. מזיז את סלסלת הפטריות מאתמול לקצה משטח העבודה שלו, את קליפות הבצל שחתך עורם לערימה אחת, את הלחם המלא בשקית הנייר החומה, וסלסלת העגבניות האדומות שחגו במעגל ההורה של הצלחת.

אחר כך שחרר את הכפתורים המעוגלים השחורים הקטנים של חליפת השף, אחד אחר השני, מהר מהר ונותר בגופית סבא לבנה. זרועותיו עטורות השומן מדלדלות ממנה, והוא מתכופף אל הארון התחתון שליד סלסלת הבצלים הסגולים והלבנים. רגע מביט בה. רגע בסלסלה הזו.

לוקח את האבוקדו העטוף בעיתון ומשליך אותו לפח, את כפפות הסיליקון שנותרו מערב העבודה במסעדה גם כן, וממשיך לחפש. מחבת ברזל הצידה, מקצפת יד על השיש, סיר הנחושת הגדול, סיר הנחושת הקטן. הרצפה מכוסה בהם, בחפצי השף שלו.

"זהו! מצאתי!" הוא אומר לה ומרים מבטו לעברה. נדום לרגע. מסתכל על הארון הפעור, עליה, על המרצפות המעוטרות, עליה שוב.

"קימי, את פה!" הוא צוהל.

"איפה שאני אהיה כאילו?" היא מגרדת את תלתליה הסבוכים.

"שבי, שבי פה…" הוא מחייך אליה, "s'il vous plait", מגיש לה כיסא אחד מתוך ארבעת הכיסאות שליד השולחן העגול שבמטבח, כמו המלצרים במסעדה הצרפתית בפאריז בה עבד. תמיד דמיין שבמסעדה שלו יעבדו עם כסיות לבנות, רק מלצרים מבוגרים שזה המקצוע שלהם, לא סטודנטים מתחלפים שבאים להרוויח כמה גרושים. טוב, אבל זה יהיה במסעדה שלו. פעם. אולי. עכשיו הוא חושב על דורון. פאריז בתל-אביב. מנת הדגל. חייבים להתקדם בקצב הזמן.

"merci!" היא מתיישבת על הכיסא שהגיש לה ברוב כבוד. מפוצצת בלון בזוקה וורוד כצבע הפיג'מה שלה.

הוא מניח על משטח העבודה שלו את הצנטריפוגה, הפיפטות החשמליות.

"אז מה מצאת, אתה מגלה או מה?"

"את הציוד!" מהדהד צחוקו לאורך המסדרון הארוך, עכשיו יתור אחר האבקות, הג'לטינים, הפרחים האכילים. הוא מגרד בפדחתו. איפה שם את זה לעזאזל?

"רגע," הוא נזכר. הם בארון העליון. הוא מתבונן בקופסאות הקרטון. הכל בסדר. לא פג תוקפם.

"אחר כך תצלמי ותעלי לאינסטגרם, האשטאג, שמאשטאג וכל זה."

"מה לצלם?" היא יושבת על הכיסא, מתבוננת בעבודתו, חולצת את נעלי הבית ומרגישה את הרצפה הקרירה תחת כפות רגליה.

"את מה שאני אכין, עוד מעט…ייקח לי קצת זמן."

"הבנתי אותך…" קולה מלגלג משהו לאורך המסדרון הצר.

"טוב, אני הולכת להתקלח, תקרא לי כשתסיים", קמה ממקומה, "מה זה הולך להיות בעצם?"

"מולקולרי, קים, מולקולרי!"

אודות גלי צבי ויס

ילידת תל-אביב. נשואה ואמא לשלושה בנים. בוגרת החוג לחינוך מיוחד ופילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב. קולנוע וטלוויזיה, אוניברסיטת תל אביב. קורס עיתונאות נתן ברון. קורס קופירייטינג מוטי מורל. עיתונאית (״לאישה״, ״מעריב״, ועוד). תסריטאית (פליק-פלאק למיכל צפיר, נתן וחנן, סרטים דוקומנטריים, סרטי תדמית וסרטי פרסומת). מעבירה סדנאות לכתיבה יוצרת ב"פסגות" חולון, "חנקין" חולון, "בית פוסטר," הרצליה. בעלת אתר הכותבים: "דרך המילים".נכון ל- 2016 כתבה 3 ספרים : "בבואה״ בהוצאת פוקוס, "צלילות הערפל" בהוצאת טרקלין, "שושן צחור" בספרית מעריב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות מתח ובלשים. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*