מאת אבי גולדברג

צרפת? אחרי כל אירועי הטרור שנחתו על האומה הגדולה, אחרי פרידת הברקזיט המתנשא מאירופה הקונטיננטלית, החלטנו לשוב לשם לסיבוב קצר. ההנחה היא שתמיד נמצא יין, בגט, וגבינות לפצות על אכזבות אפשריות…

אז מה חדש בצרפת הקשישה? אביר צעיר על סוס לבן בא להושיע את הרפובליקה. הוא בן 38 והגיע כמעט משום מקום, יד ביד עם אשתו המבוגרת, בד בבד עם התמוטטות הממסד המפלגתי המסורתי, שהתבטל לחלוטין בפני הדמגוגיה, ההפחדות, וההבטחות של מארי לה פן. דור שני של מכחישי שואה, ולאומנית צרפתית מהזן שלעולם אינו מוכחד, וחוזר וצץ כל כמה שנים.
הנשיא טראמפ איחל למארי לה פן הלאומנית הצלחה בבחירות לנשיאות צרפת. הנשיא פוטין תמך בדרכי הסתר שלו, ובהלוואות כספים לגברת לה פן, שאיימה לנתק את צרפת מהאיחוד האירופי ומגוש היורו. הבוחרים  הצרפתים לא נפלו למלכודת הגזענית-ימנית-שוביניסטית של לה פן, שנתמכה על ידי הציר החדש פוטין-טראמפ, ובחרו באיש צעיר מוכשר ומבטיח. מקרון הוא התקווה החדשה להחזיר לצרפת את גאוותה, את מצב הרוח הטוב, להוציאה מהדיכאון הפוליטי שהשרה עליה הנשיא האפור פרנסואה הולנד, אשר נגרר אחר קנצלרית הברזל מרקל.
היה משהו סמלי במפגש ראשון בין הנשיא הקשיש לנשיא הצעיר, שבו ניסה הנשיא טראמפ למחוץ בלחיצת יד את ידו של נושא התקווה הצרפתית הצעירה, ללא הצלחה.
ציניקנים טענו השבוע כי כישלונו של טראמפ למחוץ את כף ידו של מקרון, גרם לו לבטל את הסכם פריז ההיסטורי להקטנת פליטת גזי חממה.
הנשיא הצעיר לא נשאר חייב, ובנאום קצר טבע את הססמה let’s make the planet great, פרפרזה על America First.
מארי לה פן, כדרכם של לאומנים, ניסתה לבדל את הצרפתים משאר האומות, ולהדגיש את תרבותם המיוחדת. אבל האמת היא שצרפת, כמו כל אומה אחרת, היא בליל של מהגרים וזרים, שהצטרפו במהלך הארוך של ההיסטוריה למרקם חברתי מדומיין הנקרא עם או אומה (מזכיר משהו?).
בעידן הציוצים המוחלפים בקצב של כדור פינג פונג, טוב היה לחזור לטיול בנאלי בצרפת הישנה.
נחתנו במרסיי. נסענו מערבה כדי לחלוף בעיירת הדייגים Sete, עיירת הולדתם של  ג’ורג’ בראסנס (ושל פול ואלרי). פעם, לפני עידן, היו שיריו של בראסנס מושמעים במקור ובתרגומים לעברית ברדיו, על ידי יוסי בנאי. אבל עתה הוא נחלת העבר, ורק בעיירת חוף עמוסת כלי רכב, מנופים, ספינות דייג, בתי קפה, ומסעדות חוף, מונצחים השניים על שלטי רחוב ובתי ספר.
עצרנו לחניית לילה בעיר המבצר העתיקה קרקסון.
מבצר קרקסון נותר מרשים לאחר מאות שנים. עבודות שיפוצים ושיפורים כמו בכותל המערבי משווים לו מראה של עוצמה שטרם נמוגה. קרקסון הייתה מעוז המאמינים הצרפתיים שאחזו באמונה הקטארית. נוצרים בעלי תפיסה שונה של הנצרות. במאות השתיים עשרה והשלוש עשרה התחולל ברחבי דרום מערב צרפת צייד אחר המאמינים הקטארים, כשהכנסייה הקתולית מכנה את השמדתם מסע צלב. חיסול פיזי של הקטארים או הצלת חייהם בהמרת דת, ובדומה ליחס לו זכו היהודים בימי הביניים, גם הם נצטוו לשאת טלאי צהוב.

הטלאי הקטארי הצהוב מהמאה ה-13

אזור הדורדוניה מסביר תמיד פניו באביב, המים עדיין ממלאים את אפיקו הרחב של הנהר שעל שמו נקרא האזור, הנקרא גם פריגור. שפע חקלאי, ויפי המצוקים שבראשם ביצורי טירות עתיקות, זכר למלחמת מאה השנים, מושכים תיירים לרוב. גם באזור זה התגוררו צרפתים שנטלו על עצמם אמונה נוצרית לא קתולית, אלא אימצו את הפרוטסטנטיות, וכונו הוגנוטים. חיסול ההוגנוטים בצרפת, שחלקם התגורר בחבל ארץ יפה זה, הסתיים בטבח ההוגנוטים בליל סנט ברתולומיי ב- 24 באוגוסט 1572, שאחריו עזבו מרביתם את צרפת ועברו לארצות השכנות.

הטבח בהוגנוטים

בעיירה הימיביניימית סרלה (sarla), בין בתי קפה הומים, ניצב בית הולדתו העתיק של ההומניסט אטיין דה לה בואסי, שכתב את המסה שלו “על ההשתעבדות מרצון” כבר בהיותו בן 16.

ידידו הידוע ממנו, מישל דה מונטניין, התגורר במחוז הסמוך מדרום מערב לפריגור, באזור היינות שמקיף את בורדו. בירת המחוז, ברז’ראק, היא גם ערש משפחתו של המשורר, הסופר, איש החרב, והגיבור הספרותי המפורסם, סיראנו דה ברז’ראק.


פסלו של סיראנו בכיכר העיר ברז’ראק

את הסיור חתמנו לאחר מספר ימים בעיירה שינון שעל גדות הלואר, מקום הולדתו של הסופר פראנסואה ראבלה, אביהם של הענקים המצחיקים גרגנטואה ופנטגרואל.

פסלו של ראבלה על גדות הלואר

צרפת צלחה את מערכת הבחירות האחרונה, שנדמתה למאבק חסר פשרות, אך ללא שפיכות הדמים שאפיינה את מהלך ההיסטוריה. צרפתים קתארים בימי הביניים, צרפתים הוגנוטים במאה ה- 16, ואצולה שנערפה במהפכה שזעזעה את העולם במאה ה- 18. ועדיין זו צרפת אחת.
כפי שאבחן ההיסטוריון הצרפתי המהולל ארנסט רנאן:

Or l’essence d’une nation est que tous les individus aient beaucoup de choses en commun ,et aussi que tous aient oublie bien des choses

ובתרגום חופשי: תמציתה של אומה הוא בבחירה של אזרחיה במשותף, וביכולתם לשכוח הרבה מעברם.  והוסיף : כל אזרחי צרפת חייבים לשכוח את טבח סנט ברתולומיי, את הטבח במידי (הקטארים) במאה ה- 13. שהרי אין בצרפת עשר משפחות היכולות להוכיח שמוצאם בפרנקים.

ומה עמנו, האומה הקטנה המפולגת, כדברי נשיאה, לשבטים?

הגם אנחנו נוכל להתגבר על העבר ולהתאחד לקראת ​העתיד?

תגובה אחת

  1. מענין לחשוב שבעצם חוסר הסובלנות הנוצרי היה בעיקר כלפי אמונות נוצריות ״סוטות״ כמו הקתארים, ההוגנוטים, וכמובן בכלל מלחמות הדת באירופה בין הקתולים לפרוטסטנטים. כמובן שגם היהודים לא יצאו נקיים, ובכל זאת יחסית למעשי הטבח ההדדיים, מסתבר שאנחנו היינו הערת שוליים. ואם כבר אקטואליה, האם זה לא בדיוק מה שקורה עכשיו בעולם הערבי? מוסלמים טובחים במוסלמים. אני נזכר שפורסם לפני כמה שנים שאיזה ארגון סלפי כבש את טימבוקטו, והדבר הראשון שהם עשו זה להרוס מסגדים סופים. כלומר סונים סלפים הורסים מסגדים של סונים סופים. בכלל נראה שזו ״מצווה״ אצלם לפוצץ מסגדים של ״כופרים״ – על מתפלליהם כמובן – ושיעים מפוצצים מסגדים סונים, ולהפך. בואו נקווה שעוד 100 שנה גם באזור שלנו אפשר יהיה לעשות טיול כפי שאבי מתאר בנוף שליו ובין מונומנטים היסטוריים.
    ובאמת התאור של אבי עושה חשק לצאת מייד לסיבוב בצרפת כפי שהוא מתאר, למי שיכול להרשות לעצמו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × שתיים =