שימי חוקר פרטי – סיפור מתח מאת דוד צמיר-גל

"יענו…"
כמו תמיד היא לא גמרה את המשפט. אני צריך לחכות. את רגל ימין אני מרים, ומסדר אותה מעל רגל שמאל, ככה נוח לי לשבת. היא קופצת אגרופים, וכמו אצל כל הבנות בגיל שלה המרפקים כל הזמן פועלים, והידיים מכופפות, קצת כמו ארנב. היא מסתכלת על האהיל של המנורה ומחפשת את המילים. תמיד יש התלבטות אם לנסות לעזור לה או לא לנסות. אני מחליט לא לנסות כמעט בקביעות, גם כי אני מעדיף לתת לה להתאמץ, וגם כי רוב החיים הגרון שלי יבש וצרוד. אנשים אומרים שאני ילדותי. אני עונה להם "אף אחד לא מתבגר באמת" כמעט בקביעות, 'כמעט' כי יש אנשים ששווה להתווכח איתם. אני שולף צנון מהכיס (יש לי אחד בכיס כמעט בקביעות), ומחכה שהיא תמשיך. היא מממנת את המשרד המשעמם שלי: כל בוקר היא באה עם שטר של מאתיים בטענה שהנה, יש לה; שהנה, באמת; כל פעם היא בטוחה שבעלה בוגד בה, או שהוא הרג איזה מישהו. אני זוכר את הפעם הראשונה שהיא נכנסה למשרד שלי, היא הייתה בת תשע-עשרה, יום אחרי החתונה (היא ובעלה היו מהירים מאוד במערכת היחסים שלהם, שנמשכה חצי שנה עד החתונה הצעירה).
"לא, זה לא ייאמן, אין לו בושה. אתה שימי?"
אני מהנהן. אני לא אדם של מילים. אם אני מדבר המשפטים שלי קצרים, ענייניים, וציניים באופן בלתי רגיל.
"יופי. אני יושבת? יופי. עכשיו תקשיב," היא מתיישבת על הכיסא מולי כשרק השולחן המשרדי מפריד בינינו. "קוראים לו עוזי בר-דור, אתמול אחרי החתונה, אני בטוחה בזה, בטוחה בזה, בטוחה בזה במאה אחוז, יענו…"
את העצירה הזאת לא אשכח לעולם. הרמתי את האצבע ופתחתי את השפתיים כדי לעזור לה לגמור את המשפט, אך התחרטתי והאצבע חזרה לעשות קנאקים על שולי השולחן. מובן שהקנאקים עצמם נחנקו מתחת לכפפות האלסטיות הלבנות שלי, שאני לובש כמעט בקביעות.
זה היה השלב בו הוצאתי את הצנון מהכיס.
"יענו לגמרי-לגמרי! הוא בוגד בי."
משרדי חקירות נסגרים בתדירות של תשעים ושמונה אחוז כי חקירות הן לא דבר נפוץ ברוב מהלכי החיים של אנשים. ברוב המקרים מי שיבוא להתייעצות במשרד חקירות הוא אדם חמוץ, לחוץ, קפוץ, אפילו פרנואידי, שבטוח (במאה אחוז יענו לגמרי-לגמרי), שנתקל במקרה המוזר והמסוכן ביותר. כל פרשה כזאת מתגלית כמסתורית הרבה פחות כמעט בקביעות, אבל התשלום הוא אותו תשלום, ואני לא מתלונן.
"אני זיווה, הַי." היא הושיטה את ידה, חטפה את פרק כף היד השמאלי שלי מעבר השולחן השני, וטלטלה אותו בלחיצה זריזה. את כף היד שלי היא זרקה לי על הפרצוף והמשיכה בשטף דיבורה, מחטיפה מבטים לכל נקודה בשדה הראייה שלה תוך כדי יריקת המילים.
"בעלי בוגד בי. רק אתמול התחתנו והוא בוגד בי, הבן-זונה. תמיד ידעתי. אין, אין, תמיד ידעתי. הסתכלתי, ראיתי, לא האמנתי. אני בת תשע-עשרה. לא ייאמן! ואנחנו שכבנו, כן?! הזדיינו! לגמרי-לגמרי! והוא – אין לו בושה! לא ייאמן! אם היית שוכב עם מישהי היית מעז לבגוד בה ככה? לא, נכון? אז זהו! תקע לי סכין בגב! אני מצצתי לו, מצצתי לו! לא ייאמן!"
אני נבהל משימושים בשפה כזאת. אבל יש אנשים כאלה, וכשהם באים אליך עם מאתיים שקל ביד מובן שלא תסרב להם. שתקתי. עיסיתי את פרק כף היד השמאלי שלי בקצות האצבעות שלי, שהתמלאו בטלק הרך והנעים שבא עם כפפות מהסוג הזה. זאת הייתה החקירה הראשונה שלי. בעצם, בזכות הבחורה הזאת אני חי – פרנואידית. לפסיכולוג היא לא תלך, דאגתי לזה. המטרה העיקרית שלי בשעות הפנויות שלי היא לשמור על סביבה שתגרה את יצר הפרנויה שלה, שתגביר את חששותיה, ושתעשה לי יותר כסף. השיטה היא פשוטה, וזה חרוז: מכל השיחות שניהלתי איתה (או יותר נכון, היא ניהלה עם עצמה מולי) השגתי תיאור מפורט מאוד של המעגלים החברתיים שלה. אני לא אדם לא נורמאלי. אני אדם שמנסה לפרנס את עצמו. אז ככה: אמא שלה, חיה, בת שישים ויותר, וגרה בבית בגליל עם מה שנשאר משלושת בעליה (בקופסאות קרטון במרתף של הבית). אח שלה, גדעון (היא קוראת לו 'שח"ב': גדעון שח"ב: גדעון שחזר בתשובה), בן עשרים ואחת, ומתַקשר עם אחותו רק בשיחות טלפון שנערכות כמעט בקביעות בכל שישי, שעה בדיוק לפני כניסת השבת. אני מעריץ תקשורת בין אנשים, ובמיוחד תקשורת מהסוג שגדעון אחיה מטפח: שיחות ענייניות, קצרות, שמטרתן ברורה לכל ("מה נשמע?" "הכל בסדר. לא תאמין מה קרה לי היום –" "טוב, ביי."), והיא לפתֵחַ דימוי עצמי של אדם מתחשב, גם כשאתה לא באמת אחד כזה. יש לזיווה ידידה טובה בשם אורנה, שמזכירה את אמא שלה באופן יוצא מהכלל (על פי הסיפורים של זיווה), והיא אוהבת מאוד לטגן פאנקייקס. וכמובן, בעלה המטורף שנשאר איתה למרות כל מה שעובר עליה, שלדבריה (מה שעובר עליה) הוא בעיקר בגידות שלו ומזימות שלו ורציחות שהוא רוצח ("והכל על הראש שלי!" היא אומרת).
החברות שלה מתחלפות מהר כי הן מתות באופן מוזר כמעט בקביעות, ובכל אחת היא מוצאת פגם. האמת היא שהיום, בזכות העזרה שנתתי לה, היא הרבה יותר פרנואידית משהייתה כשהגיעה אלי. ייתכן שבעלה באמת בגד בה באחת הפעמים. היא טוענת שהיא לא מסוגלת לפנות למשטרה כי היא פוחדת מצבע כחול. אגלה לכם שאחת הדרכים לעורר את יצריה השיגעוניים היא לצבוע משהו בסביבתה בצבע כחול, עדיף כמה שיותר בוהק. מסכנה.
אז מעניין מה קרה לה היום.
"יענו ממש מטורף! הפעם זה משהו אמיתי! תבטיח שתעזור לי."
כמו תמיד אני מהנהן.
"יופי! יופי, יופי, תודה לאל, מישהו שמוכן לעזור לי. אמא שלי הפסיקה לדבר איתי אתמול, אתה יודע. זה היה נורא. התקשרתי ופתאום היא נתקה, לא הבנתי למה."
אני בטוח שאוכל לפתור את המקרה הזה, אם רק ייתחשק לי לגלות לה את הפתרון.
"אתמול ישבתי בַּ'בנדיקט', היה חרא על החיים שלי. ישבת שם פעם? גועל נפש. הקאתי אחר כך, ווא-ווא, כמה הקאתי. כמו תמיד אני לוקחת מנה, משחדת את המלצרית ואומרת לה שאני רוצה 'אכול כפי יכולתכי'."
היא תמיד אומרת 'יכולתכי' במקום 'יכולתי'. אני משתדל להתרחק מהמוצא שלה כשאני לועג לַשגיאות שלה בעברית עם עצמי כשאני לבד במשרד.
"- אז קיבלתי ארוחת בוקר ומה הם שמו לי על הסחוג?"
היא עוברת לצעקות.
"נחש מה הם שמו לי בסחוג!"
אני מתעלם במאמץ גדול מהעובדה שאת המילים הראשונות שאומַר היום אאלץ לבזבז על עבודה, ומעלה על שפתי מספר גמגומים:
"אממ…"
אני בטוח שמדובר בטרנד החדש של הבנדיקט, לשים סטארפלאוור (פרח הבּוֹרֵייְג') כחול ויפה על המנות. לאנשים שלא נתקפים חרדה וצורך עז להרפות את פי הטבעת למראה הצבע הכחול הדבר באמת יכול להיראות יפה (אמנם לא כשהוא מרוח בסחוג, אבל נו טוב. בדרך כלל וכמעט בקביעות הפרח מונח מעל צלוחית הזיתים). עוד אמצעי להפחית את בטחונה העצמי והנפשי של זיווה הוא לגרום לה להיראות מטומטמת אז בלי להניד עפעף אני אומר:
"סטארפלאוור?"
היא חוזרת לגמגום:
"אמ… אממ… איך… איך ידעת? כן! שמו לי סטארפלאוור במיוחד כדי לעצבן אותי! איבדתי את הראש, אני, הרגשתי איך הכול מתפוצץ! תמיד דופקים אותי, תמיד דופקים אותי כי אני כל כך שְמֵקְסִית! תמיד דופקים אותי! תמיד-תמיד-תמיד! יצאתי משם מיד, לא, אני לא אתן שככה יעשו לי!" היא צועקת.
אני מהנהן ונותן לה להמשיך.
"בלי קשר, ישבתי שם עם פיחס -"
'פיחס', כך זיווה קוראת לחברה החדשה שלה. קוראים לה פָסְיָה, מכאן הכינוי. היא המחליפה של חזיזה קודַמתה, שנהרגה בתאונת משאית שהנהג שלה ברח והתחמק מהמשטרה.
"- פתאום אני רואה שהיא לא נושמת. אז מיד קמתי, נתתי לה קצת כאפות שהיא תתעורר, הסתכלתי לה על הפנים (העיניים שלה היו מגולגלות פנימה, איכסה) וקראתי לה שהיא תתעורר: 'פייייחס!' 'פייייחס!' 'פייייחסההה!' לא קמה! קלטתי שהיא מתה וברחתי, משהו מטורף. זהו."
אני מהנהן. וכבר אני יודע איך היא מתה. המקרה פשוט לַחוקר הֶחכם, אני. ברור שהיא אכלה דבר מורעל. מזל שזיווה התרחקה מהאוכל בגלל הפרח. מי שהרעיל אותה היה חייב להסתתר במטבח המסעדה, כי המלצריות לא נותנות שייגעו להן במגשי האוכל. המטבח של הבנדיקט לא גדול במיוחד ומכל נקודה אפשר להסתכל על כל נקודה שהיא בחדר, על כן המרעיל עמד או התכופף בצורה שהטבחים לא ישימו לב אליו. אני מניח שהמרעיל הוא גאון.
המשרד שאנחנו יושבים בו הוא לא אותו המשרד שהתחלתי בו: מאז אותו יום הבניין גדל ושופץ במסגרת תמ"א 38, קבלן השיפוצים חטף התקף לב ומת (חלומות מתגשמים), ואיתם גם המשרד שלי גדל באופן יוצא מהכלל: בכל בוקר אני זוכה בכוס קפה שחור (לו אני מוסיף צנון) מטעם מכונת הקפה, כמעט בקביעות. הרגע הזה בבוקר מעלה חיוך על שפתי, ואני לא אדם שחיוכים הם תחום עניינו המרכזי, בשונה מאנשים כמו גלית גוטמן.
קשה לשמור על קליינטים, כלומר 'לקוחות': צריך כל הזמן לתת להם הרגשה שמשהו באמת לא בסדר בחיים שלהם, שמשהו לא עובד, שמשהו דורש חקירה. עצם העובדה שהעסק שלי מצליח הופך אותי לגאון (מבחינת שיבושי נפש). אך אלו החיים: ואם יאמרו לי שהמעשה הוא ילדותי אומר להם שאף אחד לא מתבגר באמת.
"בערב צלצלתי אליה. היא לא ענתה, היא מתה. תגיד לי מה לעשות."
פתחתי את הפה כדי לדבר, כמו שכל אדם בודד עושה. אדם מוקף חברים לא צריך לפתוח את הפה כדי לומר מה שהוא רוצה לומר, יש לו מספיק חברים מסביב כדי שיגידו בשבילו; אבל אני בודד ואני צריך לבד. פתחתי את הפה כדי לדבר, כמו שכל אדם בודד עושה, כשלפתע צלצל הטלפון. פעם ראשונה זה שנים. לקוח נוסף? האם עומד להתחדש מעגל הלקוחות שלי? התרגשתי, אך מצד שני אני לא צריך עוד מקרי חקירה. אני מסתדר טוב מאוד עם מאתיים השקלים היומיים-יומַיומיים שלי. אני מרים את השפופרת מעט וטורק אותה על כנה כך שהשיחה מנותקת, כמעט בוודאות. אולי זו החלטה שגויה?
"השאירי פה את הכסף וחזרי לדירה. בשבע בערב אסביר לך בטלפון מה לעשות," אני אומר לה בקול הסדוק שמשמיע הגרון הצרוד שלי, כמעט בקביעות.
היא מהנהנת. גם לפטפטניים ביותר יש רגעים של שתיקה. היא קמה, חותמת את הפגישה ביריקה של תודה וּבִטְריקה של הדלת.
אני נשען על משענת הכיסא המסתובב החורק שלי, ונוגס בַּצנון נגיסה שנייה וּגדולה. המיץ המַרְמָתוֹק נוזל במורד הגרון היבש שלי. אלה תענוגות שיש בהם ממש (שלוש ש' לא בכלל הכתוב בין סוגריים). התכניות שלי מוכיחות את עצמן כל פעם מחדש, בפגישה נתתי לה תחושה של אי וודאות, כך אני עושה… ובכן… בקביעות לגמרי.
"אני מגדיר את עצמי כחוקר מוצלח לא רק מפני שאני באמת כזה אלא גם מהסיבה הפשוטה שאחזקת נכס וכלכלתו בחקירות פרטיות בלבד הם לא דבר של מה בכך," אני רוקם במוחי תשובה פלצנית ומתחנפת שאין לה משמעות אמתית לשאלה שאולי ישאלו אותי פעם כתבים חסרי רעיונות. אני אוהב לחשוב שמתישהו אהיה בלש מפורסם. אז אהיה באמת קרוב לשמחה אמיתית.
טוב, יש לי עבודה להיום. צריך לקבור את הגופה של פיחס ולטפל באיברים הפנימיים שנשארו מחיה, אמא של זיווה. קידום העסק דרך פיחס נעשה ברעל שמזגתי למשקה שלה כשהתחבאתי במטבח 'הבנדיקט' בעודי עוקב אחרי הלקוחה הקבועה שלי. את אמא שלה חיה טיפחתי בגרזן ובתא המטען של האוטו שלי כל הדרך לתל אביב. הרי חייבים לתחזק את הפרנויה של זיווה, אני אומר לעצמי ושולף את צרור המפתחות. בערב של אתמול חשבתי שאפילו המשוגעים ביותר עלולים להתפכח ביום מן הימים ולהרים ראשם מהשיגעון, והחלטתי להפנות את כוחותיי אל האֵם, האלמנה השחורה. הפלא הוא שלא הצטרכתי ללמוד מנהל עסקים: היסודות להצלחה ולשגשוג היו טמונים בי כנראה מרגע היוולדי. אני פותח את הדלת הסודית ונכנס לחדר בו אני נועל, כמעט בקביעות, את מאגר הטראומות הנפשיות של זיווה, הקליינטית הקבועה שלי. כאן נמצאות כל חברותיה, כאן נמצאים כל ידידיה, כאן נמצאים בעליה של אמא שלה (למקרה שיחפשו שם וישייכו את אֵיבַריהם לָמבצעים שלי, מה שלא נכון, העברתי את הארגזים), ואני גאון. אני האיש היחיד שיודע. אני פועל בשביל העסק שלי ואני העסק של עצמי בכל מובן המילה, אני גאון! גאון! ביום מן הימים אמצא את האישה שתאהב אותי ואשרוף את המקום. יהיה לי אז מספיק כסף לכל החיים, בוודאי. אני בלי ספק אדם מוכשר. הריח בחדר לא מפריע לי, להפך: הוא מטהר את המחשבה שלי ומצלל את ההליכה שלי. עכשיו אני מאושר. אני יודע עם עצמי שכסף הוא לא הכול בחיים, אלא רק פירוש נכון לרצון לשגשג ולזכות להערכה. אני בטוח שהיא תגיע ביום מן הימים, ההערכה. רק צריך לחכות. סבלנות היא מרפא לכל. אז אני מחכה.

אודות אמנון סטופ

תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, לפני כ-15 שנה גיליתי מחדש את הקומיקס, ומזה כמה שנים אני מתענין במנגה ובאנימה. זכיתי בתואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת החוג לגאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אימה, ספרות מתח ובלשים, פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*