מוונצואלה לפלסטין – על עבודתו האחרונה של אוהד נהרין "ונצואלה"

בימים אלה פרסמה תמי כץ לוריא את ספר השירה "זמן הוא תמונות צרובות" ("פרדס", 2017) הכולל גם את השיר הפותח את הרשימה, שעוסק בתחום התמחותה כיוצרת (רקדנית ומורה למחול) וכמבקרת כוריאוגרפיה:

תוצאת תמונה עבור תמי כץ לוריא ספר

הכוראוגרפיה ידועה מראש \ תמי כץ לוריא

חַיֶּבֶת לָזוּז.

אֲפִלּוּ בְּקָטָן.

מֻכְרָחָה לְאַתְחֵל אֶת עַצְמִי כָּל רֶגַע.

מִכָּל הַכִּוּוּנִים זוֹרֵם אוֹר גָּדוֹל

שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ חָסֵר

חוּץ מֵהַגַּעְגּוּעִים שֶׁלִּי שֶׁעָמוקים

עַד לְאָן

לִשְׁקֹעַ בַּחִוָּרוֹן הַמָּתוֹק

שֶׁל כָּל הַזְּמַן לֹא לְהַגִּיעַ.

בְּצֶבַע סָגֹל בָּהִיר עָפָה

וְלֹא מַצְלִיחָה לְהַחְזִיק בִּשְׁנֵי הַקְּצָווֹת.

גַּם אִם אֲנַסֶּה עַכְשָׁו –

הַכוֹרֵאוֹגְרַפְיָה יְדוּעָה מֵרֹאשׁ:

אֲנִי נוֹפֶלֶת וְקָמָה.

אֲנִי טוֹבָה אֲבָל הַזְּמַן אוֹזֵל

תמונה מ"ונצואלה". צילום: אסקראף

לאחר שיצא בפעם האחרונה עם יצירה נדירה, חכמה, מעיקה, מסכמת, ומעוררת תהיות לגבי המשך יצירתו "עבודה אחרונה", שב אוהד נהרין ויוצר עבודה חדשה, "ונצואלה", שבה הוא עוסק בשאלות הבוחנות את הקשר בין היצירה, הרקדנים, והקהל, ובין האוניברסלי למקומי.

היצירה נפתחת בקבוצת רקדנים, לבושים בשחור (עיצוב תלבושות: ארי נקמורה) הצועדים בסלואו מושן, עם הגב לקהל, ומיד שני רקדנים מתפצלים מהקבוצה, לקטעי סולו, הנמשכים לדואטים של כל הקבוצה, מזכירים את ריקוד הסלסה (וזה אחד הקשרים היחידים ביצירה לוונצואלה, דרום אמריקה), ומסתיימים בדילוגים מטורפים אינסופיים של כולם על הבמה. כל זה למוזיקה כנסייתית. מכאן ממשיכה היצירה לקטעי קבוצה מהפנטים ומדיטטיביים, קטעי סולו ודואטים של רקדנים וירטואוזיים ומעוררי השראה, כמיטב המסורת הנהרינית. בין הקטעים הבולטים: רקדן הדומה לנהרין, בפנתריות התנועה וההליכה, ובעיקר במבע הפנים, מדבר לקהל ומתחיל לשיר ראפ פרובוקטיבי, ואליו מצטרף רקדן אחר. קטע חזק נוסף הוא כאשר הנשים רוכבות על הגברים, כעל סוסים, קטע המזכיר לנו סצנת סאדו-מאזו, והרקדנים מתנהלים כך על הבמה דקות ממושכות. בהמשך הרקדנים נכנסים לבמה בשורה, עם פיסות בד המזכירות לי ציפיות של כריות, בצבע בז', בהמשך הם מנופפים בהן, ומכים באוויר, ובסוף הן הופכות לתכריכים סביב אחד הרקדנים, המתגלגל על הרצפה, לקראת הסוף: אחת הרקדניות משמיעה צעקה, ולאחריה נשיקה, והמוזיקה מתגברת לרעש מחריש אוזניים, עד סוף החלק הראשון.

ונצואלה של בת-שבע (צילום: אסקף)

עד כאן החלק הראשון, ובאופן פתאומי הבמה מוחשכת, ואנו מוצאים את עצמנו צופים שוב בקבוצה המתנהלת בסלואו מושן עם הגב אלינו, שני הרקדנים מתפצלים מהקבוצה, לקטעי סולו, והפעם למוזיקה מודרנית, אטית ומלאת אוירה. אני שומעת לחשושים סביבי, "רגע, ככה זה התחיל, זה אותו דבר". הקהל מרגיש שהוא צופה שוב באותה יצירה מההתחלה, כמו דז'וו, אבל לא יודע בדיוק מה השינויים. אני באתי עם ידע מוקדם, שהיצירה בנויה מאותו חלק שחוזר פעמיים, רק עם מוזיקה שונה, והייתי סקרנית לבחון את עצמי כצופה, בעיקר מתוך הבנתי הרבה במחול, שהוא  אורח חיי ומקצועי. מה קלטתי בפעם הראשונה, מהו הזיכרון החזותי והחוויתי שלי, איך צפייה שנייה מידית, באותה יצירה, עם מוזיקה אחרת, משנה את החוויה, אם בכלל, ואם אכן זו בכלל אותה יצירה, ועוד שאלות מסקרנות רבות. גם עניין אותי לבחון את תגובות הקהל, שלא ידע שהוא עומד לצפות שוב באותו הקטע.

הצפייה החוזרת אכן בחנה, בצורה מעניינת, את השאלות האלה, חידדה והעמיקה הבנה אמנותית, וחיפשה רבדים, שמתחת לפני השטח, וזו הייתה חוויה מעניינת, ומעוררת מחשבה.

אוהד נהרין גרם לי להבין כמה ומה אני קולטת מהמגוון הרחב של היצירה, ושאני קולטת בעיקר משמעויות ואוירה. אני קולטת תנועה ומבינה אותה טכנית, אבל מה שנשאר לי ממנה כחוויה, הוא מה שמעבר לה, נחרטים בי יותר מבנים ומשמעויות, יותר אמירה אמנותית, מאשר רצפי תנועה מסוימים.  אני יכולה לחזור על מסר תחושתי ורעיוני, ופחות על רצף תנועתי. אני מתחברת חווייתית ליצירה, למרות שאני מבינה אותה לעומק גם במובן הטכני.

הצפייה בחלק השני העבירה את היצירה, מבחינתי, מבעלת מסר אוניברסלי כללי, נטול מקום וזמן, למסר בעל אמירה יותר פרטית, מתכוונת, ואפילו לאומית ופוליטית.

אם בחלק הראשון המוזיקה הכנסייתית השרתה אווירה כבדה, ואפילו מנוונת ומשטיחה, על הריקוד כולו, החלק השני התעורר לחיים עם מגוון קטעי מוזיקה, החל מאלקטרונית, מוזיקה הודית ורוק כבד. היש פה אמירה לגבי דתות והשפעתן המצמיתה? הרקדן ששר ראפ  במיקרופון בחלק הראשון (שאגב, התחלף לרקדן אחר, בחלק השני) בלט לי הרבה יותר על רקע המוזיקה הכנסייתית, ולכן היה פרובוקטיבי יותר בחלק הראשון. הקוליסות  השחורות הרבות בצדי הבמה, שהזכירו לי תאי וידוי בחלק הראשון, נראו לי קברטיים משהו בחלק השני. הציפיות התמימות לכריות, בחלק הראשון, התגלו כדגלים בצבעי דגל פלסטין בחלק השני, מה שהוביל את כל ההתרחשות בהמשך, הנפנופים, המהומה, האלימות, הזעם, הרקדן המגולגל בתכריכים, המוזיקה מחרישת האוזניים, הצעקה של הרקדנית, שלאחריה הנשיקה, לבעלי משמעויות הרבה יותר פרטיות, לאומיות, פוליטיות ונחרצות.

בכל מקרה האיכות האמנותית שולטת פה, מתגברת על כל אמירה פוליטית, והיא שמשאירה את טעם היצירה. הזרימה התנועתית המשוחררת, עם זאת המדויקת לעילא, רגעי השקט, רגעי הסערה, המבנים המדויקים, קטעי הסולו הווירטואוזיים (אם כי ביצירה הזאת, לעומת יצירות קודמות- פחות) והרקדנים הנפלאים, שהם כרגיל אצל נהרין, שותפים ליצירה, ומעניקים לה את פירושים שלהם.

"ונצואלה", שהוא שם בעל משמעות וכתובת, הוא שם חסר משמעות  פה בעצם, כמו רבים משמות יצירותיו של נהרין, ולכן הוא ציני בנימת מה. מה הקשר של ונצואלה לכל הבלגן הזה.

היצירה הזו היא עוד תחנה במסע האמנותי מעורר ההשראה של אוהד נהרין. הדרך היא דרכו של אוהד: לעורר בנו חוויה, לגרום לנו לחשוב, להבין, לכעוס, לעורר בנו מחלוקת. והצעקה – היא עדיין שם.

ראו גם:

אוהד נהרין מדבר על ונצואלה

שירי מעוף מאת תמי כץ -לוריא

תוצאת תמונה עבור ונצואלה אוהד נהרין

הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, מחול עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*