.

בול מיוחד של השירות הבולאי עם מלאת מאה שנה להוצאת כתב העת “השילוח”

להלן הרצאה שנשאתי החודש, חודש יוני 2017, לרגל השקת גיליון מספר 5 של כתב העת הספרותי “המסדרון” (אפשר לצפות בהרצאה ולהאזין לה כאן).

אלי אשד בהשקת “המסדרון”

“השילוח” ו”המסדרון” \ אלי אשד

אנו חוגגים כאן את השקת הגיליון החמישי של כתב העת “המסדרון” בעריכת יאיר בן חיים, פרויקט שכל כולו תוצר של אדם אחד שאוהב את הספרות העברית כולה. לכאורה פרויקט דון קישוטי בתקופה שבה אין תשומת לב רבה לכתבי עת מנייר.
כשאני רואה את הגיליון של המסדרון וקורא את המאמר המקיף שם של חוקרת הספרות פרופסור  נורית גוברין, “כתבי עת לדורותיהם” על כתבי עת עבריים, אני מגלה כי היא שואלת “מה פתאום קם אדם בבוקר ומחליט להוציא כתב עת ספרותי חדש”, ומציינת שהפליאה רבה על כך שאיש עסקים כמו יאיר בן חיים עורך כתב עת ספרותי.

בהקשר זה אני נזכר בכתב עת אחר שהחל לצאת לפני 121 שנים ב1896 (ושאינו מוזכר משום מה במאמרה המקיף של גוברין) – “השילוח”.

תוצאת תמונה עבור השילוח כתב עת

כיום יוצא לאור כתב עת הגותי ופוליטי חדש בשם “השילוח“, אבל אני חושב על כתב העת המקורי שפורסם בעיר אודסה שברוסיה הצארית, ואחר כך בברלין – תחילה בעריכת האידאולוג הציוני אשר גינצברג הידוע בכינוי “אחד העם, במימון פעיל ציוני או קדם ציוני עשיר בשם ויסוצקי, שעד היום נקרא על שמו תה ויסוצקי  ולאחר מכן בעריכת יוסף קלוזנר בהוצאת “אחיאסף”.

תוצאת תמונה עבור אחד העם

אשר גינצברג  – “אחד העם”, פקיד אפור בזהות אחת ואידאולוג נערץ בזהות אחרת

גינצברג אגב ב”זהותו האזרחית”, כשלא היה “אחד העם” הפובליציסט והאידאולוג הנערץ של הציונות הרוחנית היה במקצועו פקיד אפור בחברה עסקית גדולה.
גינצברג רצה שכתב העת שלו יהיה  כתב עת אידאולוגי מעל לכול, שיעסוק בענייני יהדות, ציונות והתרבות העברית, וכן בבעיות השעה והזמן, נושאים נכבדים ביותר ללא ספק, וגם מידי פעם באופן משני בענייני ספרות שלא היו רציניים בעיניו. את שם כתב העת “השילוח” הוא בחר בעקבות משפט של יל”ג, יהודה לייב גורדון: “מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וּמֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאָט” – בו מספר יל”ג על הלך שנוכח לדעת שדווקא מי השילוח הזורמים לאטם –  הם העמוקים והרציניים. וכך רצה “אחד העם” שכתב העת שלו יהיה עמוק ורציני, המרכז של התרבות העברית החדשה והמתפתחת.

תמונה קשורה
בהצהרת הכוונות שלו לכתב העת “תעודת השילוח” בראשית כרך א’ כתב גינצברג:

“מטרת כתב העת היא לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה”.

ואלו יהיו  ארבעת ראשי הפרקים העיקריים שיאפיינו את הירחון, מפרט אחד העם:
• פרקי חוכמה… המתייחסים לחיי עם ישראל והתפתחות רוחו מימי קדם ועד עתה.
• פובליציסטיקה  – מאמרים ודיונים המתייחסים למצבו של העם כיום, מבחינה רוחנית, כלכלית, מדינית וכיוצא בזה.
• ביקורת – ביקורת תוכנית, אסתטית ומוסרית על כלל הפעולות והיצירות של העם.
• בלטריסטיקה –  ספרות יפה בלשוננו.

אלא שכאן עושה אחד העם הגבלה מחמירה: תפורסם במדור זה רק ספרות שיש לה קשר ישיר עם מצב האומה. כך הסביר גינצברג:

“השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה  לא יתקבלו בהשילוח אחרי כי רוב משוררנו עתה אינם הולכים בדרכו של יל”ג (המשורר י.ל. גורדון שהיה נערץ על “אחד העם”) לאחד את השירה עם המחשבה על דבר חיינו וצרכינו המרובים. ופואזיה בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה יבקשו להם בחורינו בלשונות העמים וימצאוה במידה מספקת.

ומכאן, שהירחון המעיט בפרסום שירים.


אחד העם, שניתן לקבוע שהטעם הספרותי שלו נתקע איפה שהוא באמצע המאה ה-19 עם המשורר המשכיל הדידקטי יל”ג, קיבל יצירות של ביאליק בהסתייגות והכניס אותם לכתב העת שלו  לאחר עריכה כבדה, אם כי הכיר במידת מה בערכו. אבל חוץ ממנו נשאו חן בעיניו רק סופרים מעטים אחרים, אם בכלל.

מטשרניחובסקי הפגאני בעיניו הסתייג, אם כי היה מוכן לפרסם את שירו החשוב “אני מאמין” בגיליון ח’ ממאי -1897, עם שינוי משמעותי ביותר במשפט אחד שיש להניח שכלל לא היה כוונתו המקורית של המשורר. וזוהי כנראה היצירה הספרותית שתיזכר לדורות מ”השילוח” של אחד העם.

במשוררים חשובים אחרים של התקופה, כמו זלמן שניאור, לא גילה כל עניין.

את כתב העת “השלוח” איפיינה בזמנו למדנות, מתינות, סדר, צחוּת-סגנון ובהירות מחשבה
כתב העת צבר שם טוב מאוד בציבוריות היהודית, ונחשב ל”ספינת הדגל של הציונות הרוחנית”. “השילוח” הפך למרכז לנושא הדרך של הספרות העברית הציונית לאומית ככלל. הוא טיפח את התרבות היהודית ואת הלשון העברית, ונאבק בשפת היידיש. “השילוח” היה מורה הדרך של התקופה. רצינותו התקבלה על האליטה שקראה אותו באדיקות, אבל לספרות היפה תרומתו הייתה משנית בהחלט.

תוצאת תמונה

יוסף קלוזנר, יורשו של אחד העם כעורך “השילוח”

כל זאת, עד שב-1903 הוחלף אחד העם בידי איש אחר, שהבנתו בספרות הייתה גדולה בהרבה מזו שלו, הלוא הוא יוסף קלוזנר, שעד אז פרסם מאמרים וביקורות ספרות רציניים ביותר בכתב העת. הוא היה היסטוריון ומבקר ספרותי (היום הוא זכור בעיקר ולא בצדק כדוד אביו של עמוס עוז, עליו הוא מספר ב”סיפור על אהבה וחושך” או כדוד סבו של המשורר דניאל עוז ) שערך את כתב העת מ-1903 ועד לסוף  לכרך מ”ו ב-1927, ומ-1920 השילוח” פעל מירושלים ולא מאודסה או ברלין, עם עלייתו של  קלוזנר לארץ ישראל.

תוצאת תמונה עבור השילוח כתב עת
קלוזנר, איש ספרות ולמעשה המבקר הספרותי החשוב  ו”הרשמי” של התקופה, משהו כמו דן מירון כיום אבל הרבה יותר  ממירון, שם דגש חזק הרבה יותר על הספרות וגם על התרבות הכללית הלא יהודית, לצד הפוליטיקה, ההיסטוריה והתרבות היהודית. חשוב היה לו להבהיר שללא שירה וללא ספרות יפה לא תוכל להיוותר שום תרבות עברית ושום מרכז עברי ועם עברי. כך קבע קלוזנר במאמר הפתיחה שלו כעורך בכרך י”א של “השילוח” בשם “מגמתנו”:

אנו רוצים להגדיל את חלק הספרות היפה שב”השילוח“. אנו חושבים את היצירה הפיוטית לכוח רוחני עצום, שהשפעתו על התפתחות האומה הישראלית צריכה ללכת הלוך וגדול. אחת מן הטעויות היותר גדולות שטען חכמינו וחוקרינו ופובליציסטיקינו שלא הכירו את ערכה הגדול של הספרות היפה והביטו עליה ועל סופריה כמעט מגבוה. ננסה לבקש מאחד החוקרים שבאשכנז או ברוסיה שיכתוב מאמר על ביאליק –אם לא יביטו עליכם כעל אנשים שנטרפה עליהם דעתם.

נגד דעה מוטעית זו אנו נכונים להילחם. רוצים אנו להרגיל מעט מעט את הקוראים העבריים שיהיו מתייחסים אל הספרות היפה כאל חלק חשוב מן הקולטורה הלאומית והאנושית. כדי שלא תחשב עוד בעיניהם “לשעשועים וצעצועים בלבד”. התקופה הנוכחית צריכה להרגיל את עמנו בספרות היפה ובאמנות, ואלה ימנו בין הערכים הלאומיים החדשים שיצרנו במאה האחרונה.

על כן החלטנו לתת לקורא מידי חודש בחודשו שני גיליונות דפוס מלאים שירים וסיפורים. ואם יצלח בידינו לתת דברים ,שיש בהם יופי אמיתי, בלי שום מגמות צדדיות רוך – רגש בלי רגשנות ומתיקות יתרה וניתוחים פסיכולוגיים עמוקים, שאין בהם חיטוט וניקור בהרגשות מזויפות. אז אנו מקווים שנתקרב מעט מעט אל המטרה הגדולה והחשובה הזאת – לטעת בלב קוראינו הכרה יותר עמוקה, שהיופי כמחשבה והמוסר יש לו ערך עצמי גדול. לפיכך אין יצירות פיוטיות יפות באמת, רק “פרחים” אלא “פרי”.

קלוזנר, ואחר כך העורך הספרותי שלו ביאליק, פתחו את השערים בפני כל מיני סופרים צעירים, שאחד העם לא היה מעלה על דעתו לפרסמם. למשל, זלמן שניאור.


זלמן שניאור מקריא לביאליק את הפואמה החשובה  “ימי הביניים מתקרבים” לפני פרסומה המקורי ב”השילוח”

בכתב העת “השילוח” פורסמו יצירות ספרות שהפכו מיד לקלאסיקה לשנים רבות. למשל, “ימי הביניים מתקרבים” של אותו זלמן שניאור, שחזה וניבא בפרטים את מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ואם נרצה – את מלחמת העולם השלישית  שבתקופתנו. לפרסם יצירה כזאת לא היה עולה על הדעת אצל אחד העם הקלסיציסטי (היצירה פורסמה ב”יקום תרבות”).
בזמנו של קלוזנר “השילוח” כבר לא היה כל כך מורה דרך פוליטי כפי שהיה בימי אחד העם, אבל בהחלט היה מורה דרך ספרותי, וכל מי שרצה להיות משהו בספרות השתתף בו. הוא היה המרכז. אציין שבסך הכול כתב העת “השילוח” התקיים שלושים שנה בהפסקות קצרות, ולפי הביבליוגרפיה שלו השתתפו בו 480 סופרים, משוררים וחוקרים, שפרסמו בו 2141 יצירות שונות.

תוצאת תמונה עבור השילוח כתב עת

עד שמת “השילוח” ב-1925, זמן קצר לאחר מות “אחד העם”. הגיליון האחרון הודיע על פטירתו של המייסד במאמר האחרון. כתב העת גווע עם מייסדו.
קלוזנר הודה אז במאמר סיכום, שמעולם לא העריך במיוחד את הבנתו הספרותית של אחד העם, שאותו הכיר היטב ושלדעתו לא הבין בספרות ולא כלום. הוא מציין במאמר ביקורת שכתב על קובץ מכתביו של אחד העם, כי אחד העם אינו עוסק שם למשל ביפי הטבע או בתיאור הטבע, כלומר אין לו שום נפש פואטית והבנה פואטית שהיא. כישוריו היו במקומות אחרים.

מ”השילוח” אל “המסדרון”

וזה מביא אותנו אל הכתב העת העכשווי “המסדרון” שאנו חוגגים את הגיליון החמישי שלו.

תוצאת תמונה עבור המסדרון כתב עת

זהו כתב עת שלכאורה רחוק מכל שאיפות פוליטיות כמו שהיה “השילוח” של אחד העם, אבל בהחלט יש לו שאיפות תרבותיות מרחיקות לכת כמו שהיו לקלוזנר בגרסה השנייה של “השילוח”.

תוצאת תמונה עבור יאיר בן חיים

העורך שלו, יאיר בן-חיים, הודיע במאמר המערכת בגיליון הראשון: “כתב העת בא לעולם בעקבות ההחלטה לתת במה ראויה לאמנים וליוצרים, שחלקם לא זכו עד היום לחשיפה. עבור קהל שוחרי התרבות והאמנות יהיה “המסדרון” מבוא לעולם עשיר של שירה ופרוזה, תרבות ואמנות, ואנו נעשה כמיטב יכולתנו להציע בכל גיליון קולאז’ תרבותי מגוון ככל האפשר”.
בן חיים והמגזין שלו עוסקים בשירה העברית לדורותיה, הישנה והחדשה, וגם באמנות ויזואלית, מתוך הבנה ששני התחומים קשורים ואסור לנתק בינם. בדיוק כמו ש”השילוח” הישן הקפיד לפרסם יצירות של ספרות יפה לצד מאמרים על פילוסופיה והיסטוריה, מתוך הנחה שהתחומים האלו קשורים ואסור לנתק בינם.
בן חיים ממשיך בדרכם של אחד העם וקלוזנר האידאולוגים שראו קשר הדוק בין ספרות ואידאולוגיה, אם כי מבחינתו, כמו אצל קלוזנר, הדגש הוא תמיד על התרבות. הוא גם מפרסם את האנתולוגיה האידאולוגית שירית “עורו ישראלים”, הקוראת למאבק בכל התפיסות הגזעניות של מזרחיות ואשכנזיות, וקוראת לאידאולוגיה חדשה ישראלית עברית -מזרח תיכונית.
וכאן הוא הולך בדרכם של אחד העם וקלוזנר.
ואני מאחל לו להמשיך בדרך זאת עוד שנים רבות.

אסיים בהקראת שירו של שאול טשרניחובסקי, “אני מאמין”, אחד השירים הגדולים של השירה העברית, שהופיע בכתב העת “השילוח”. התפרסם בעיתון של אחד העם דווקא, בדיוק לפני 120 שנה, במאי 1897.

זה היה השיר היחיד של טשרניחובסקי שאחד העם, שבאופן כללי תיעב את המשורר וראה בו כמי שנתון תחת “השפעה זרה ושיעבוד זר”, היה מוכן לפרסם. בדיעבד, מאה עשרים שנה אחרי, ברור לנו שזה היה השיר החשוב ביותר שאותו פרסם “השילוח” של אחד העם.

מאז היו קריאות להפכו להמנון של מדינת ישראל במקום “התקווה”, כראוי יותר לזמננו. גם הוא מופיע ב”עורו הישראלים”.

שיר שלא התיישן במאומה, והוא מוכר בגרסאות המולחנות שלו.

אני מפרסם אותו כאן בגרסה המקורית שלו, כפי שנערכה בידי אחד העם, גרסה שאינה מוכרת כיום מאחר שעברה מאז שינויים גדולים בידי המחבר טשרניחובסקי.

תוצאת תמונה עבור טשרניחובסקי

אֲנִי מַאֲמִין / שאול טשרניחובסקי

ראו גם:

עוד על כתב העת “השילוח”

אתר “המסדרון”

אלי אשד מראיין את יאיר בן -חיים וסוקר את “המסדרון

“השילוח ו”המסדרון” מוסרט

כתב-העת המסדרון גיליון מספר 5 - אפריל 2017

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה + שתים עשרה =