עמוס קינן.מכון גנזים 

מאת אלי אשד

לציון  מלאת תשעים שנה לסופר המנוח עמוס קינן, לפניכם מאמר על הגרסה הקולנועית, המושמצת בדרך כלל, שנעשתה על פי ספרו “הדרך לעין חרוד” (הוצאת “עם עובד”, 1984) סרטו של דורון ערן  Back to Freedom מ-1990

   

 שאמנם נכשל לגמרי בקופות, אבל הכיל תחזית מדהימה אחת שכמו התגשמה במציאות, ואולי אף השפיע גם  על הפוליטיקה האירופית העכשווית.

אולי המפורסם מכל הדיסטופיות הישראליות הוא הספר “הדרך לעין חרוד”.

 

טיוטת דף הפתיחה של “הדרך לעין חרוד” מאת עמוס קינן .באדיבות מכון “גנזים”.

ספר זה הוא אחת היצירות המדעיות-בדיוניות היחידות בעברית שהוסרטה, ואף הומחזה לשתי הצגות.ההצגה השנייה היא של תיאטרון בובות.

 

הספר זכה לשבחים רבים וגם להתקפות רבות בביקורת הישראלית .יותר מכל ספר עתידני מקורי לפניו. 

הסופר בנימין תמוז שכתב במקביל לקינן  ספר דיסטופי על מדינת ישראל עתידנית שבה שולטים  החרדים “פונדקו של ירמיהו “ טרח ושלח לקינן מכתב ברכה מיוחד עבורו.

מכתב מבנימין תמוז לעמוס קינן
מכתב מבנימין תמוז לעמוס קינן  בקשר לספר “הדרך לעין חרוד”.באדיבות מכון “גנזים”

זהו ספר המדע הבדיוני הישראלי היחיד שתורגם לשמונה שפות שונות:לאנגלית  לצרפתית  ספרדית,  גרמנית, דנית, צ’כית והונגרית ואפילו  לערבית( בלבנון )!

מדובר בסיפור מסע עתידני מתל אביב, המדוכאת בידי משטר צבאי, לעין חרוד החופשית, המקור והסוף של ארץ ישראל העובדת, תוך כדי בריחה מדיקטטורה, וכינון דיקטטורה צבאית עתידנית בישראל של רודן דמוי אריאל שרון שקינן היה מיודד עמו בשלב מסוים, ועל שם בתו של קינן שרון אף קרא למפלגתו “שלומציון”.

בבסיס האוטופיה הדמיונית שאותה מחפש הגיבור בעין חרוד, עומד השיר “טוב להיות בעין חרוד”, שהוא מקור ההשראה לכל מה שחשב קינן על קיבוץ עין חרוד. אבל כפי שהוא מציין בספר, הוא לא זכר את השיר במלואו והיכן נתקל בו. *

עמוס קינן כבר לא עמנו, אבל עכשיו אפשר לחשוף איפה נתקל בשיר: זה היה השיר הראשון בעמוד הראשון של המוסף הראשון של העיתון “דבר לילדים”. קינן מן הסתם לא יכול היה לזכור איפה נתקל בשיר, משום שמן הסתם הקריאו לו אותו. שהרי היה רק בן ארבע כאשר השיר פורסם, והוא מעולם לא קרא אותו, ולא יכול היה לזכור אותו במלואו. אבל הוא מעולם גם לא שכח אותו. השיר שמאחורי “הדרך לעין חרוד” נכתב בידי משורר הילדים הידוע “זאב”, ואי אפשר להבין באמת את “הדרך לעין חרוד” בלעדיו: *

בעין חרוד טוב מאוד – אין שם כסף כלל:

עוברות עגלות, רצונך לעלות? –

אמור רק ‘עמוד!’ מעמיד הבחור, נותן גם להחזיק במושכות – וחסל.

רצונך אשכול- ענבים לאכול? – לא צריך גם לשאול

. סור אל הכרם, תחת גפן בצל אתה יושב, קוטף ואוכל

שם סנדלר לחייט תופר נעליים.

החייט לסנדלר מעיל, מכנסיים וכך לנפח.

הגנן מביא ירקות מן הגן. חלב – החולבים, פת – הזורעים, דבש – הכוורן.

שם כולם יחד יושבים לאכול, יחד יוצאים במחול. בעין-חרוד

זוהי האוטופיה העין חרודית שאותה מחפש הגיבור נואשות בספר “הדרך לעין חרוד”. כאמור, על בסיס הספר נעשה גם סרט דובר אנגלית בשם זה. זה היה בשנת 1990, בתקציב של שמונה מאות אלף דולר, תקציב גבוה מאוד לסרט ישראלי אז, אבל נמוך מאוד לסרט מדע בדיוני עתידני. את הסרט ביים והפיק דורון ערן, שזה היה סרטו השני כבמאי וסרטו השישה עשר כמפיק.

ערן רכש את הזכויות הקולנועיות מיד לאחר צאתו של הספר לאור בסכום נמוך יחסית. כיכבו בו טוני פק (שהיה ידוע בעיקר כבנו של כוכב הקולנוע, והתפרסם מאז הודות לתפקיד בסרט עם ברוק שילדס “ברנדה סטאר”), ארנון צדוק בתפקיד מחמוד-רפי הערבי (תפקיד שיועד במקור למוחמד בכרי), ושחקנית איטלקית בשם אלכסנדרה מוסוליני, נכדתו של הדוצ’ה האיטלקי הפשיסטי, אחייניתה של הכוכבת האיטלקיה סופיה לורן, וכיום דמות ידועה בפוליטיקה האיטלקית בפני עצמה.

מוסוליני הודיעה שהיא משתתפת בסרט מאחר שהוא משמש תשובה מוחצת שנעשית בידי ישראלים לפשיזם בארץ, ובכלי התקשורת התייחסו אליה בספקנות ובזלזול. התסריט לא היה קשור לקינן, שהעניק את התחושה שאין לו בעיות עם כל שינויים שיוכנסו בעלילה, אבל הוא ניסה את כוחו בכתיבת התסריט בשלב הראשון. ארבע גרסאות שונות נכתבו לסרט, הראשונה מהן  בידי קינן עצמו, אך זאת לא נשאה חן בעיני המפיק ערן. הקושי היה להעביר את האירועים הסוריאליסטים המתוארים מפי הגיבור לקו ריאליסטי כלשהו. קינן, אגב, לא טרח להגיע להקרנת הבכורה החגיגית של הסרט.

Image result for ‫עמוס קינן‬‎

הנה ריאיון קצר שנערן עם עמוס קינן על הסרט לאחר הקרנתו:

 עמוס קינן, האם קראת את התסריט?

קינן: לא קראתי. אני אפילו לא יודע מה שם  התסריטאי. ביקשתי לא להיות מעורב בתסריט. אני מספיק סופר כדי לדעת שאני לא הייתי מסוגל לכתוב תסריט על פי ספר של עצמי. רק סופר לא חכם כותב תסריט על פי ספר של עצמו.

בארץ לא אהבו את הסרט  וטענו שהוא הרס את הספר. מה זה עושה לך?

קינן: זה לא עושה לי כלום. אני כתבתי ספר, לא סרט. הספר לא נהרס, הספר נמצא על המדף.

האם תראה את הסרט?

קינן: אני מניח שאולי אראה אותו בווידאו מתישהו…

מעניין אותך לראות אותו?

קינן: לא באופן מיוחד.

לסרט “הדרך לעין חרוד” היה תהליך הפקה מסובך ביותר, מלא בהפתעות כמעט כמו הדרך לעין חרוד ברומן.

עטיפת המהדורה האנגלית לספר.

את הסרט היה אמור בתחילה לביים דיוויד סול, כוכב סדרת סרטי השוטרים המפורסמת משנות השבעים סטרסקי והאץ’, שהיה בעל חברת הפקות בלוס אנג’לס והפך לבמאי טלוויזיה. הוא קרא את הספר בתרגום לאנגלית, התרשם ממנו מאוד ופנה ביוזמתו לבעל הזכויות דורון ערן. הוא הגדיר אותו כ”ספר המסעיר ביותר שקראתי מזה שנים”, והיה משוכנע שעלילתו עומדת להתגשם בכל יום, במיוחד מאחר שבאותו הזמן החל המשפט נגד קצין הצבא האמריקני הבכיר אוליבר נורת, שהואשם בביצוע פשעים שונים בשם צבא ארה”ב.

סול היה להוט לביים, וכבר ידע בדיוק מה הוא רוצה להסריט. הוא רצה שדסטין הופמן יככב בסרט בתור הגיבור הנרדף, הגיע לארץ במיוחד לשם כך, וזכה לברכתו של עמוס קינן.

בשלב הזה סול רצה שקינן יכתוב את התסריט. הוא רצה שהתסריט ישקף את הספר אחד לאחד. קינן כמובן התלהב.  השניים נסעו יחד לארצות הברית, וניסו לכתוב יחד תסריט בלוס אנג’לס (על פי הדיווחים, תוך ישיבה בג’קוזי בביתו של סול). אבל זה לא הלך.

התברר שקינן, שעל אף שהיה לו כבר ניסיון בכתיבת תסריט לסרט סאטירי נחשב מאוד בשם “חור בלבנה” (אך הסתכסך במהלך עשייתו עם הבמאי אורי זוהר, ראו את תיאור הפרשה כאן), אינו מתאים לכתיבת תסריט הוליוודי.

דיוויד סול החליט שאת התסריט יכתוב חיים מקלברג, ודרש שבכתיבת התסריט הסופי יהיה מעורב תסריטאי אמריקאי. הגרסה הקולנועית הייתה אמורה להיות מורכבת בעיקר מכוכבים אמריקאים ולהיות סרט פעולה (לטענת דורון ערן, הוא חשב על סרט פעולה בסגנון פרקי סדרת “סטרסקי והאץ'”), אך לבסוף סול לא הצליח למרבה הצער להרים את הפרויקט.

הסרט הופק לבסוף  בידי דורון ערן, בשותפות עם יורם כסלו, באמצעות כספים ישראלים ואמריקאים. גרסה נוספת ושלישית של התסריט נכתבה בידי רזי לוינס, תסריטאי ישראלי שישב בברלין, אך גם זאת לא התקבלה. הקושי המרכזי שבו נתקלו התסריטאים השונים היה להעביר את הסיפור הסוריאליסטי המסופר מפיו של הגיבור העיתונאי דמוי עמוס קינן, לקו ריאליסטי כלשהו, שבו יהפוך הגיבור לאחד המשתתפים. במעבר לסרט הלכו לאיבוד כמה מפרטי העלילה החשובים.

הפרט החשוב מכולם שנמחק היה רעיון המסע בזמן אל העבר, פרויקט מנהרת הזמן של אלוף הפיקוד שמטרתו לתקן את העוולות ההיסטוריות ליהודים (לעניות דעתי זהו הפרק  המבריק ביותר, אם גם הסוריאליסטי ביותר, בספר ותוכלו לקרוא אותו ב”יקום תרבות”  כאן ” ).

לסרט הוכנס נושא המחסור במים, נושא שממנו סובלים ישראל והמזרח התיכון רבות, כגורם למשטר הצבאי בישראל. דורון ערן החליט לוותר על פרויקט שינוי העבר שבספר, ובמקום זה הוכנס הרעיון שאלוף הפיקוד מתכוון להשתלט על הר הבית כחלק מההפיכה הצבאית שלו. את התסריט כתב לבסוף רפי נעמן על פי רעיונותיו של ערן. הכוונה הייתה לצלם את הסרט בקיבוץ עין חרוד מאוחד, אבל לאחר אסיפה סוערת בקיבוץ, שבה הוחלט שהקיבוץ לא יתמוך בסרט אנטי ציוני, צולם לבסוף בקיבוץ המתחרה מזה עשרות שנים בעל אותו השם – עין חרוד איחוד (שני הקיבוצים נפרדו בעבר בעקבות מאבק רעיוני), שלאנשיו לא הייתה התנגדות שהסרט יצולם בתחומם. פנייה לצה”ל לסייע בעשיית הסרט באספקת הליקופטרים וכלי רכב ונשק – לא נענתה בחיוב. הצבא היה משוכנע שהסרט שמתאר הפיכה צבאית אלימה הוא אנטי ציוני, וסירב בכל תוקף לסייע להפקה.

גם הצנזורה איימה על הסרט, שנחשד בהקרנת קטעים ארוטיים מדי. נראה שהדבר שהטריד אותה במיוחד היה הופעתה של החיילת הישראלית (אלכסנדרה מוסוליני) בביצוע אקטים מיניים. אבל גם את זה עבר לבסוף הסרט בשלום, ונכשל רק במבחן אהדת הביקורת והקהל. הסרט שנועד להפצה בינלאומית ולא דווקא להקרנה בישראל דובר אנגלית. על פי הסרט העברית כנראה נעלמה ממדינת ישראל בעתיד.

“בעתיד הקרוב אי שם מזרחה מכאן ,יש מחסור חמור במים.,הצבא שנקרא לשמור על הסדר לא סובל הפרות סדר והתקוממויות .פרובוקטורים נגדעים בידי יחידות מיוחדות  ונעלמים  …הסדר נשמר.” (פתיחת הסרט)

הסרט מתרחש אי אז בעתיד, בסביבות שנת 2020, כאשר כתוצאה מפגע טבע כלשהו מתחולל משבר מים חמור במיוחד. במדינת ישראל שוררת כתוצאה מכך אנדרלמוסיה וחוסר בהירות. ירושלים סגורה ומסוגרת כתוצאה ממגיפה משתוללת, איש אינו יוצא ואינו בא. הצבא הוא הגוף היחיד שעדיין שומר על הסדר והמשמעת ברחבי המדינה, והוא מונע תנועה חופשית. המצלמה עורכת סיור ברחובות תל אביב, המסתיים בתור ארוך המשתרך לפני נקודה לחלוקת מים. סביבו משתרך שוטה העיר (ברק הנגבי), הממלמל משפטים סתומים על מלחמת גוג ומגוג ואחרית הימים.

החדשות (כאמור, באנגלית) מודיעות על שלושה אנשים המבוקשים מאחר שחתמו על עצומה להסרת מצב החירום הצבאי, בהם העיתונאי סול ג’ורדאן (שאול ירדן, המגולם בידי טוני פק). ג’ורדן, עיתונאי שמאלני כבן 30, שהופרד מאשתו ומילדיו הנמצאים בסגר בירושלים, יורד בכל יום כדי לקחת למשפחתו מכלים של מים, המחולקים בידי הצבא. כשהוא מגלה כי נמחק מהרשימה המאפשרת לקבל תלושי מים מהצבא, הוא מבין שהחברים שלו מתעלמים ממנו כי הוא ברשימה השחורה של הצבא. שוטרים פורצים לדירה שלו, אבל שאול מסתתר בחדרון מיוחד. הוא מבין שבעצם רוצים לחסל אותו, ונמלט מתל אביב, שנמצאת תחת משטר צבאי, דרך שחייה בים. אבל לאיפה יפנה? ירושלים, שבה נמצאים בני משפחתו, סגורה ומסוגרת, כך שהוא יכול לפנות רק צפונה – לגליל ולעין חרוד. שם, הוא מאמין, נמצאים לוחמי חופש. וזאת, על סמך שידור שקלט ברדיו מ”קול עין חרוד החופשית”. בדרך, בהרצליה, הוא פוגש בחורה (אלקי ג’יקובס), שמסייעת לו בהברחת הגבול. היא מבצעת בו מעשה מלאך באלוהיו (משגל במכונית), ונורית מיד למוות. לאחר מכן הוא פוגש את מחמוד, צעיר ערבי עוין  שמכנה את עצמו רפי (ארנון צדוק), אך השניים מגלים שהם זקוקים זה לזה כדי לשרוד, ולבסוף מפתחים ידידות.

מחמוד (ארנון צדוק) חוטף תת-אלוף (רמי דנון)

הם מחליטים לחטוף מכונית צבאית, ובחכתם עולה תת-אלוף רפי (רמי דנון), המלווה בנהג (יעקב איילון), ובחיילת יפה בשם ליאורה (אלכסנדרה מוסוליני) שמתאהבת בשאול. הם מסתתרים במערה עתיקה, ומשם מנהלים משא ומתן עם אלוף פיקוד הצפון שונא הערבים (שלמה תרשיש). אנשי אלוף פיקוד הצפון משתלטים עליהם ומביאים אותם אליו לשיחה. אלוף הפיקוד מתגלה כמטורף שמתכנן להשתלט על הר הבית, לעורר בכך מלחמה עם הערבים, ולאחר מכן להשתלט על המדינה. לבסוף שאול ומחמוד מצליחים לחסל אותו ואת אנשיו ונמלטים.

הם מגיעים לקיבוץ עין חרוד הריק והשרוף, ושם הם מוצאים רק שדרן זקן וסנילי המקשקש מילים חסרות פשר למיקרופון.

בסיום האופטימי מחליף אותו שאול, ויוצר תחנת עין חרוד חופשית אמיתית. הוא מתחיל לשדר לאנשים אחרים כדי שיצטרפו אליו ליצירת עין חרוד חדשה וחופשית. הם מגלים בעין חרוד מקור מים חדש, מעיין שייתן מים לצמאים. מחמוד אומר לסול בסיום “כאן אני תמיד אהיה רפי”, ומתרחק לו אל מעבר לגבעה, אל הגבול הסורי ומעבר לו, שיש כל סיבה להניח שהוא גרוע לאין שיעור מכל מה שמתרחש בישראל. הסיום משאיר אם כך מקום לאופטימיות, בניגוד לסיום חסר התקווה הניהיליסטי של הספר, שבו מגלה הגיבור שעין חרוד אינה קיימת וגם מעולם לא הייתה קיימת. הסיום הקולנועי בעיני הוא טוב בהרבה מזה שבספר. עם זאת, אין לומר שהסרט הוסיף במשהו לפרסומו של הספר, ואין בו את המאניה המטורפת שהכיל הספר.

Image result for ‫אריאל שרון‬‎

גם האלוף שבסרט אינו מזכיר במיוחד את אריאל שרון, בניגוד לזה שבספר. הסרט לא היה מרשים, זכה לביקורת קשות ביותר, ונכשל בקופות.  תחזית אחת של הסרט כמו התגשמה. האלוף לשעבר אריאל שרון (כאמור, מי ששימש כמודל לדמות “האלוף” בספר) הביא להתפוצצות ולאינתיפאדה שנייה כאשר עלה בשנת 2000 על הר הבית. ובעקבות זאת הפך למנהיג המדינה, בדומה לתוכנית של האלוף בסרט.

אלכסנדרה מוסוליני כיום בנאום פוליטי

הדוגמנית-שחקנית מוסוליני לא הופיעה עוד בסרטים נוספים. במקום זה היא שינתה קריירה, והפכה לדמות חשובה במפלגה ימנית קיצונית איטלקית. כיום היא חברה בפרלמנט האירופי, אף שיש מי שמאשימים אותה בנטיות פשיסטיות, וייתכן שעוד נשמע ממנה בעתיד, ככל שהימין הקיצוני יתחזק באירופה. אני תמה: האם התנסויותיה בישראל של הגברת מוסוליני בעת הפקת הסרט ובמגעים עם התקשורת העוינת והלעגנית בישראל גרמו לה להפוך לימנית קיצונית? ועוד תמיהה אחת: איזה סרט יכול היה להיווצר אם, כפי שתוכנן בתחילה, היה עמוס קינן כותב את התסריט, דיוויד סול היה מביים, ודסטין הופמן היה הכוכב?

הנשימה נעתקת מהמחשבה

 

טיוטת דף הסיום של “הדרך לעין חרוד” מאת עמוס קינן.באדיבות מכון “גנזים”.

ראו גם:

פרק מהספר “הדרך לעין חרוד”

הסרט “הדרך לעין חרוד ”

קטע מגרסת ההצגה

משה גלעד על “הדרך לעין חרוד


2 תגובות

  1. אלי יקר,

    שתי טעויות לעיל בנוגע לעמוס קינן :

    1) 2 במאי 1927 הינו יום הולדתו [לא פטירתו ]

    2) לו חי היה, כיום גילו היה 95 [לא 90 כפי שמצוין בדבריך לעיל]

    שבת שלום מניו יורק

    בן בן-ארי

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 − 3 =