שירת המחאה והיאוש: המגמה הפוליטית בשירה הישראלית החדשה

Image result for ‫בעט ברזל‬‎

מאת עמיר סגל

פרק מספר בכתובים על שירת המחאה בישראל, המתאר את המגמה הנוגדת למגמה שאותה תיאר המחבר במאמר הקודם, "מגמה אנטי פוליטית בשירה הישראלית".

במאמר הזה בכוונתי לכתוב על הייאוש שתפס את משוררי המחאה הישראלים ברגע שאחרי מחאת קיץ 2011, מחאת האוהלים. הייאוש הבלתי נמנע שתפס את השירה העברית אחרי שנים קצרות ואינטנסיביות של התפרצות שירית שעניינה מחאה, דרישה לשינוי סדרי עדיפויות וקריאה למאבק שנע בין הנואש להרואי. אסביר את הייאוש, את מקורותיו ומדוע היה בלתי נמנע.

מחאת קיץ 2011 הותירה את שירת המחאה העברית מרוקנת מהתקווה להשפיע, לשנות. ודאי חסרה כל ציפייה למהפכה פסאודו רומנטית לה קיוו כמה ממשוררי המחאה. כך גם נבחר השם "שירון המחאה" לאסופה שיצאה בימי אותה מחאה עממית.

שלל אירועי שירה בכל הארץ שליוו את אותו הקיץ, הותירו רושם בעיקר על המשוררים שהשתתפו בהם, ועל עוד כמה אוהדים שרופים של השירה הצעירה. משוררים לא הוזכרו בכמעט כל כתבה, מאמר, דיווח וספר על אותה המחאה. ההשפעות וההישגים שהיו והושגו היו כל כך יומיומיים ונבלעו ברעש הכללי ובאכזבה מסופה של תקופה, המשך ימי נתניהו ועלייתו של יאיר לפיד. כמו גם המשך הכיבוש ועליית מחירי הדירות. כך שגם אותם ההישגים עליהם אפשר להתווכח נראו למשוררי המחאה כאכזבה.

כך, בסתיו 2011 בואכה שנת 2012, החלה לדעוך שירת המחאה הישראלית. כתבי העת "דקה" ו"מטעם" נסגרו, קבוצת "גרילה תרבות" המעיטה בפעולות, ואלו שהתקיימו כללו משתתפים מועטים. גם העניין שהיה בהתעוררות המחאה דעך והפך עניין לחקיינים המחפשים לקפוץ על עגלה שכבר התמלאה, התרוקנה ואיבדה כל שמץ של אותנטיות בוערת בדרך. את אסופות שירת המחאה שיצאו בשנים שאחרי 2011 אפשר לראות כך. אסופות עייפות, בינוניות, נעדרות אמירה או מחאה. אוגדנים של מחאה שתמה. לעתים שירה כה שבעה ומתנשאת, שהמחאה לכאורה שבה אפילו לא מגיעה למדרגות של קומוניזם של סלון.

הכיבוש, פערים חברתיים, הגירה ומצב כלכלי הפכו לשיח נפוץ יותר במדינה, ובה בעת נעדרו מהשירה. באותו זמן פעלתנות של מי שאי אפשר לכנותם אלא כעסקני שירה קידמה הפקת אירועי שירה רבים אך חסרי אמירה, פרסום שירה בעיתונות יומית בלי יד עורך מכוונת ודיוני רשתות חברתיות בלתי פוסקים.

במציאות זו, של התפרקות מחדש של השירה העברית מהמחאה וקריסה מחדש אל ערבי שירה אקלקטיים, קמה קבוצת "ערספואטיקה", ואליה נכנסה השירה המזרחית, שירה שעניינה פוליטיקת זהויות.

כדי להבין את הייאוש יש לזכור כי אותה המחאה לא פרצה כיש מאין, וקדמו לה מחאות נקודתיות, כמו מחאה על מחיר הקוטג' ושלל טענות על יוקר המחייה בישראל, כמו גם ניסיונות הולכים וגוברים לאגד עובדים בלתי מאוגדים.

אדומה

אך חלק מהאווירה שקדמה לאותה המחאה התבטאה בהתעוררות שחלה בשירה העברית. התעוררות שכללה את יציאת האסופה "אדומה" בראשון בינואר 2005, מפעל משותף של כתבי העת "אתגר", "מעיין"  ו"הכיוון מזרח", ובעריכת קבוצת עורכים מגוונת: יערה שחורי, רועי צ'יקי ארד, יהושע סיימון, אסמא אגבאריה, ניר נאדר, מרואן מח'ול, תורכי עאמר ומתי שמואלוף. האסופה איגדה שירת מחאה כלכלית ומעמדית של כמה מהמשוררים הצעירים הבולטים של אותה עת, כמו גם כמה משוררים ותיקים. ביניהם אפשר לצין את ויקי שירן, מתי שמואלוף, יודית שחר, יובל גלעד, רוני סומק וסלמן מצאלחה.

אסופה זו הייתה התאגדות של כתבי עת, משוררים ועורכים ושימשה כבמה לשירה חברתית וכעידוד לאותה השירה. העבודה על אסופה זו היא שקידמה את הקמת קבוצת "גרילה תרבות". "גרילה תרבות" הייתה קבוצת משוררים שיצאו לשלל הפגנות ואירועי הזדהות בהם הקריאו משירתם כאות הזדהות ותמיכה עם המטרה לשמה התאגדו. מטרות אלו היו לרוב כאלו הקשורות באי שוויון אזרחי, התאגדות עובדים או שלל מחאות חברתיות כגון מצב העובדים הזרים, מחאה כנגד תאגידי המים והניסיונות לפנות את הבדואים מאום אל חיראן.

קבוצה זו גם היא שימשה כבמה לשירה חברתית, וגם היא עודדה יצירתה של שירה חברתית. שירה שהוקראה בהפגנות והאירועים השונים של "גרילה תרבות", הופיעה מעל דפי כתבי עת שונים – בעיקר "מעיין" אך גם "הכיוון מזרח", "מטעם", "דקה" ואחרים. אך שירים אלו גם הופיעו בשלל ספרים של משוררים שלקחו חלק באירועי הקבוצה.

כך השיר "שנתיים לפני הרעש" שהמוטו שלו הוא המשפט "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה" שנאמר על ידי סעדיה מרציאנו, שהיה אחד הפנתרים השחורים, הופיע בספרו "צמאון בארות", שהופיע בשנת 2008. שלל שירים חברתיים של המשוררת יודית שחר הופיעו בספרה "זו אני מדברת" שיצא בשנת 2009, וגם שירים של סיגל בן-יאיר הופיעו בספרה "לא מעודן" שיצא בשנת 2011.

באפריל 2011 קבוצת יוצרים, משוררים וסופרים, שלחה מכתב בשם "רוח ג'דידה" או "רוח חדשה" מצעירים יוצאי או צאצאי יוצאי ארצות ערב. המכתב כוון אל צעירי ארצות ערב שעברו אז את האביב הערבי. המכתב הוגדר כ"מכתב פתוח של בנות ובני יוצאי ארצות ערב והאיסלאם בישראל, לבנות ובני דורנו במזרח התיכון ובצפון אפריקה". בין החותמים עליו נמנו כמה ממשוררי המחאה הבולטים בהם מתי שמואלוף, מואיז בן-הארוש, נוית בראל ואלמוג בהר. המכתב נפתח במילים: "אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים.

המחאה של בני דורנו כנגד הדיכוי, כנגד משטרים משעבדים ומנצלים, והקריאה לשינוי, לחירות ולכינון משטרים דמוקרטיים, אשר יאפשרו את השתתפות האזרחים בתהליכים הפוליטיים, מסמלת רגע דרמטי בהיסטוריה של המזרח-התיכון וצפון-אפריקה שנקרע מזה דורות בין כוחות שונים, חיצוניים ופנימיים, אשר רמסו את זכויותיהם הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של רוב אזרחיו.

אנחנו ישראלים, ואנחנו צאצאים ליהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון-אפריקה במשך מאות ואלפי שנים. אבותינו ואמהותינו תרמו להתפתחות תרבות האזור, והיוו חלק ממנה. כך גם עבורנו, תרבות ארצות האיסלאם ותחושת השייכות רבת הדורות לאזור הן חלק בלתי נפרד מזהותנו. אנחנו חשים שותפות להיסטוריה הדתית, התרבותית והלשונית של המרחב המזרח-תיכוני והצפון-אפריקאי, אף על פי שדומה ש"נשכחנו" כבני היסטוריה זאת: ראשית בישראל, המדמיינת עצמה כמצויה בין יבשת אירופה לבין צפון-אמריקה; שנית בעולם הערבי, אשר דומה כי קיבל פעמים רבות את הדיכוטומיה בין יהודים לערבים ואת הדמיון של היהודים כאירופאים, והעדיף להדחיק את ההיסטוריה של היהודים-הערבים כפרק שולי בעברו, או ככזה שכלל לא התקיים; ושלישית, יש להודות, בתוך הקהילות המזרחיות עצמן, אשר פעמים רבות, בעקבות הקולוניאליזם המערבי, הלאומיות היהודית והלאומיות הערבית, התביישו בעבר המשותף להן ולעמי ערב, וכך פעמים רבות ניסינו להשתלב בזרמים החזקים יותר בחברה, תוך מחיקה או צמצום של עברנו. ההשפעות ההדדיות העצומות בין התרבות היהודית לערבית היו נתונות לניסיון מחיקה קשה בדורות האחרונים, אך גם ניתן להבחין בסימניהן במרחבים רבים בחיים, ביניהם המוזיקה, התפילה, הלשון והספרות."

התעוררות זו של אירועי שירה, של הפגנות משוררים ושל חדירת שירת מחאה חברתית אל זרם הדם של השירה העברית היו חלק מהאווירה הכללית שיצרה לגיטימציה למחאה חברתית. בשלל ראיונות שערכתי לאחר אותה המחאה ושנים אחריה רבים מהפעילים באירועים אלו ציינו אותם כחלק מיצירת האווירה שאפשרה את מחאת קיץ 2011.

רוטשילד - כרוניקה של מחאה

האם טענה זו נכונה? אי אפשר לדעת. בשלל מחקרים וספרים שיצאו לאחר אותה המחאה מקומם של המשוררים נפקד. כך למשל בספר "רוטשילד – כרוניקה של מחאה" של אשר שכטר לא רק שאירועי שירה רבים שאירעו בתקופת המחאה ההיא לא הוזכרו, אלא שאפילו משוררים שהיו פעילים באותה המחאה לא רק כמשוררים לא נזכרו.

הדבר בעיקר משום שמשוררים היו פעילים מאד באירועי המחאה. למשל המשורר ערן הדס היה פעיל בולט במאהל לוינסקי בתל-אביב ואף הקים אתר אינטרנט לאותו המאהל, משוררים ארגנו שלל אירועי הקראת שירה ורק בירושלים נכחתי בשניים כאלו (ובאחד אף השתתפתי והקראתי שיר) שכללו כל אחד מהם מאות משתתפים. עשרות אירועים התקיימו בכל הארץ וכללו כמעט כל משורר פעיל באותם ימים.

מדובר במשוררים שארגנו אירועי שירה, אך גם כאלו שהיו פעילים בשלל היבטי המחאה. חלקם אף הופיעו בעיתונות הארצית בשלל ראיונות שלא היו קשורים דווקא לסוגיות פואטיות.

הדבר מעניין גם משום שאירועי שירה היו מרשימים למדי. אירוע אחד התקיים בבניין הנטוש בקינג ג'ורג' 49 בירושלים שכונה "החזיר" ושיכן בעבר את "מלון ארץ ישראל". באותו אירוע עשרות אקטיביסטים פרצו את פתח הבניין החסום וציירו על קירותיו וגג הבניין, רשמו שירים על קירות הבניין ומילאו אותו בנרות. מתחת לבניין ועל הגג התקיימו שלוש או ארבע הפגנות במקביל שהמגאפונים השונים שלהן נאבקו זו בזו. בחלקם קראו קריאות ממחאה כלליות, באחרים הקריאו שירה. מאות הגיעו באותו הערב ורחוב קינג ג'ורג' נחסם לתנועה לזמן מה.

במהלך המחאה יצאה לאור אסופת שירון המהפכה, שירת האוהלים (2011, בהוצאת "דקה", "מעיין", "ערב רב", "אתגר", "גרילה תרבות") שיצאה במהלך מחאת קיץ 2011. אסופה זו שיצאה במהלך הקיץ המחאתי ההוא ייצגה היטב את רצונם של משוררים שהיו משך כמה שנים פעילים בשלל אירועי מחאה לקחת חלק באירועי אותו הקיץ. כך בשלל אירועי שירה מגוונים שקרו באותו הקיץ – מאירועים מתונים יחסית שתוכננו מראש והתרחשו במאהלי המחאה השונים, והמשך בהשתלטות על בניינים נטושים, ציור שירים על קירות הבניינים (כפי שהיה בירושלים ותל אביב לפחות בשני מקרים של בניינים נטושים) והקראת שירה בצעקות במגאפונים בצורה ספונטנית לגמרי.

ההוצאה הראשונה של האסופה הייתה במהלך אותו הקיץ, באוגוסט 2011 ובפורמט של נייר עיתון, בדומה לגיליונות כתב העת "מעיין". בהוצאה מהירה שלקחה חלק במחאה הגואה בישראל באותה עת. הוצאה שנייה, בכריכה רכה המתאימה יותר לספר שירה יצאה באוקטובר 2011, לאחר כמה תיקוני עריכה ותוספות קלות.

בפתח הדבר של האסופה כרכו העורכים את המחאה הישראלית בתהליכים גלובליים: "ב-14 ביולי 2011 אחזה האש שניצתה בקהיר ותוניס בצמרות עצי הפיקוס של שדרות רוטשילד, והוציאה את אזרחי ישראל לרחובות הראשיים – מקריית שמונה ועד אילת, מחולון ועד נצרת.

דור ששנים ארוכות הרכין ראש מול מדיניות ה'הפרט ומשול' ומצא את המימוש העצמי שלו בתור לשדרוג הסלולר, קם בוקר אחד, השליך מאחור את ההפרדות המוכרות ודרש את שמגיע לו. במושבות האוהלים, דרך שלטי קרטון עליהם משורבטת סיסמא מחורזת בטוש, קיבלנו חזרה את האזרחות שלנו – לא עוד פירורי זכויות שניתנות כצדקה מידי השלטון, אלא דרישה שפוטה ומהדהדת לצדק חברתי שיכלול את כולם, ערבים ויהודים, פועלים ובני מעמד הביניים."

פתח הדבר סוכם במשפט: "שירון המהפכה (ההדגשה במקור) הוא צעקת ה'די!' של אמניות, צלמות ומשוררות, אך גם שאגת השמחה והצחוק. תחי רפובליקת האוהלים!"

האסופה כללה יצירות של צעירים בעיקר, אך גם ותיקים – ארז ביטון, גלעד מאירי, יודית שחר, סיגל בן יאיר, מתי שמואלוף, אלן גינסבורג, ענת זכריה, אהרון שבתי, איתן קלינסקי, ואפילו השיר "כביש 1" של הזמר עמיר לב. השיר "אני מוחמד אלבועזיזי" של שחר מריו מרדכי הוקדש לירקן התוניסאי בשם זה שהצית עצמו בדצמבר 2010 במחאה על סגירת דוכן הירקות ממנו התפרנס. המעד היה סמל למחאה העממית בתוניסיה שבאותו הקיץ עדין נראה האביב הערבי: " אֲנִי מוחמד אלבּוֹעַזִיזִי, / וְעַל אַף שֶׁמַּתִּי / וְחָיִתִי בְּתוּנִיסְיָה, שֶׁבָּהּ נִרְמַסְתִּי לְרַגְלֵי ערִיצִים, / אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם / שֶׁתּוּנִיסְיָה הִיא אֶרֶץ שֶׁאֶפְשָׁר לְהָרִים בָּהּ  / ראשׁ / אִם רוֹצִים. / גַּם אֲנִי חָשַׁבְתִּי פַּעַם שֶׁזֶּה לא יָכוֹל לִהְיוֹת. / וְחָשַׁבְתִּי: כְּכָל שֶׁיּוֹתֵר וְיוֹתֵר עוֹבְרוֹת הַשָּׁנִים / זֶה פּחוֹת וּפחוֹת יָכוֹל לִהְיוֹת. / אֵיזֶה טִפְּשִׁים הָיִינוּ. דּוֹר שֶׁהִשְׂכִּיל בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, וְלא הִשְׂכִּיל / לְהָרִים ראשׁ בַּזְּמַן. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: / חֵירוּת נִיצֶּתֶת מֵהַקּימּוּר הַמֻּצְנָע וְהַיָּפֶה בְּיוֹתֵר שֶׁל הַלֵּב, / מִמָּה שֶׁאָנוּ לוֹבְשִׁים מִתַּחַת לְעוֹרֵנוּ. / וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: אִם נְשָׁנֶה אֶת הֶעָתִיד, נְשָׁנֶה גַּם אֶת הַדֶּרֶךְ / שֶׁבָּהּ יִשָּׁפֵט עָבָרֵנוּ. / הִתְנַעֲרוּ, אָחִים, מִתּוּנִיסְיָה וְלוּב וְעַד סוּרְיָה וּמִצְרַיִם; / אַל פַּחַד מִן הַסָּמוּךְ כְּעָפָר וּמֵמִית כְּאֵשׁ כּירַיִים. / הַקְשִׁיבוּ / אֲנִי מוחמד בּועזיזי; / אֲנִי מֵת, וְחָי בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָכֶם, / שֶׁנִּרְמָס לְרַגְלֵי ערִיצִים; / וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם / שֶׁאֵין בָּעוֹלָם  / אֶרֶץ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזְקוֹף בָּהּ קוֹמָה / אִם רוֹצִים."

השיר כרך את המחאה הישראלית המהפכות בעולם הערבי, וכך לא רק שקשר את המחאה הישראלית באלו שבעולם הרחב, אלא גם כרך את ישראל עם המרחב המזרח תיכוני- מוסלמי וטען כי מדובר לא במחאה, אלא במהפכה, ממש כפי שהתכוונו עורכי האסופה.

אסופה זו הייתה פסגת אסופות השירה השונות של חברי קבוצת "גרילה תרבות", וממש כפי שכלל פעולות המחאה דעכה לאחר מחאת קיץ 2011, כך קרה גם עם עריכת אסופות אלו. עם זאת, האסופה הייתה מוצלחת כל כך – בחשיפה שקיבלה, באזכוריה ובשירים מתוך אסופה זו שבוצעו בערבי שירה, הופיעו בספרי שירה ואוזכרו במקומות שונים שקמו לה לפחות שתי אסופות שניבאו לחכות או להמשיך את אותו הקו.

הראשונה הייתה "התנגדות" שערכה המשוררת ללי ציפי מיכאלי ויצאה לאור באוקטובר 2011, מעט לאחר הגרסה הראשונה של שירון המהפכה, וכמעט במקביל לגרסה השנייה. אסופה זו ניסתה לאגוד שלל סוגי שירת מחאה – מישראל ומהעולם, ולא רק מחאה חברתית כפי שניסו עורכי שירון המהפכה. נוסף על כך, באסופה של שירים משל משוררי עבר או משוררים ותיקים ביניהם יונה וולך, נתן זך, דוד אבידן, רוני סומק, צ'רלס בוקובסקי (בתרגום דורית ויסמן), גבריאל מוקד ומאיר ויזלטיר. גם משוררים צעירים הופיעו באסופה כמו עודד כרמלי, אמיר מנשהוף וגם אני עצמי פרסמתי שיר באותה אסופה.

אך מכיוון שאסופה זו הייתה חיקוי מובהק וחיוור למדי של שירון המהפכה, ומכיוון שלעומת שירון המהפכה מאחוריו עמדה קבוצת משוררים פעילה למדי, כאן היה מדובר במשוררת-עורכת אחת, תפוצת האסופה הייתה מוגבלת וכך גם ההתייחסויות אליה. בנוסף, הקו הלא אחיד ולא מובהק של האסופה לא אפשר לה להיות אסופת מחאה בדיוק, והיעדר הקו הספרותי האחיד לא אפשר לה לייצג את רוח הזמן – אלא להיות לא יותר מאוסף של כמה שירים נאים ומעניינים.

אסופה שנייה הייתה "מחאת כפיים – אנתולוגיית שירה חברתית" שערכו גלעד מאירי, נועה שקרג'י ודורית ויסמן ויצאה לאור בדצמבר 2013. עורכי האסופה באו לדבר על המחאה שבשירה והכירו בכך שאסופתם מגיע לאחר שכבר נעשו פרויקטים דומים בעבר, כך בפתח הדבר הזכירו למשל את שירון המהפכה. אך עריכת האסופה הייתה מרושלת למדי, ובעיקר לא ברור כיצד הצליחו שלושת העורכים לייצר אסופת שירת מחאה שלא מצליחה להביא לידי ביטוי את העושר והיופי הלשוני והפואטי שיש בשירת המחאה העברית.  היו באסופה זו כמה שירים מוצלחים, אפשר לציין את השירים של סיגל בן-יאיר, יודית שחר ונוית בראל (שהופיעו כמעט בכל אסופה חברתית אפשרית קודם לאסופה זו).

היו באסופה יותר מדי שירים מתנשאים ולצדם שירים מתמסכנים או מתחכמים סתם. השירים "ססטינה לקופאית" של דורית ויסמן, "סופר" של יוחאי אופנהיימר או "בלוז הירייה הסלולרית בקו 30" של רוני סומק הם מבט חיצוני ויהיר על עבודת הקופאית. "סימה עובדת הסטקייה" של אלחנן ניר או "שלוש אחיות" של ריקי דסקל נמצאים על גבול הגזענות, אולי אפילו עוברים אותו ונעשים גזעניים. השיר "יונה" של יוסי שריד, על המקרר הריק, הוא לא רק מתנשא, אלא גם פשוט מאכזב ממי שהיה פוליטיקאי בכיר משך שנים. השורה "אכתוב פיוט לפיליפניות הקטנות שלא ידעו אותו" הפותחת את השיר "לחם קודש" של ריקי דסקל היא כנראה המתנשאת, הגזענית והיהירה ביותר בספר זה.

מלכה עירומה - שירת מחאה חברתית נשית

אסופה שלישית שניתן למנות ככזו שיצאה בהשראת המחאה החברתית, או אפילו שירון המהפכה היא"מלכה עירומה – אסופת שירת מחאה נשית", אסופת 193 שירים העוסקים בנשים ונשיות שיצאה בשנת 2013 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". מרבית השירים נכתבו על ידי משוררות, מיעוטם נכתבו על ידי משוררים. דבר יפה ומקורי הוא העובדה כי חלק משירים אלו הם פזמונים מושרים – למשל "מותק" של צרויה להב (ששרה קורין אלאל), "עד העונג הבא" של ענבל פרלמוטר או "קרב אגרוף" של אפרת גוש. הספר מחולק לכמה שערים לפי נושאים, ובחירת השירים ועריכת האסופה נעשתה על ידי המשוררת הירושלמית דורית ויסמן.

השירים כולם עוסקים בנושאים שניתן לקרוא להם "נשיים" – דימוי הגוף הנשי, נשים במערכות יחסים, נשים בשוק העבודה, אלימות מינית, אלימות במשפחה, אונס, זנות ומעמד האישה בחברה, בתרבות ובשוק העבודה. מבין המשוררות ניתן למנות את לאה גולדברג, רחל, יונה וולך, אגי משעול, יודית שחר, סיגל בן-יאיר, ענת זכריה, נוית בראל, ענת לוין ורבות אחרות.

שירון המהפכה הייתה אחת מאסופות השירה החשובות שיצאו בעברית, בשל המועד בו יצאה לאור, בשל איגוד המשוררים שכתבו בה והחיקוים שקמו לה רק מעיקים על כוחה הרב.

שני פרויקטים מעניינים שיצאו בהוצאת "גרילה תרבות" ושניהם היו ועודם (בעת כתיבת שורות אלו) זמינים בצורה מקוונת. האחד הוא "עבודת גילוי" פרויקט שערכו מתי שמואלוף ותהל פרוש שתכליתו המוצהרת הייתה: " לחשוף את מה שיכולה עבודה לעולל ליחסים בין בני אדם ולמהלך חייהם; לאוורר את המושג עובדת ועובד; ולתת מוצא פה למערכי הכוחות הסודיים במסדרונות ולהתנסות הרגשית והפיזית של העובד/ת במקום עבודתו/ה. הסיבה לתחושה שלנו, שהגיע הזמן להתייחס לנושא מורכב זה, נבעה מכך שזה נושא שמּועלם אפילו מהמקומות המוחצנים ביותר. נראה שכל ממד בחיינו מתועד ומנותח: זוגיות, מיניות, יחסי הורים וילדים. הכל מלבד אזור העבודה, שבו הביקורת נאלמת, שכן מסוכן לצאת כנגד מה שמבנה את הפרנסה שלנו. כתוצאה מכך, חלק מהשאלות הקשות ביותר נשארות מחוץ לשיח הציבורי: אנחנו לא שואלים איך היחסים שלנו מושפעים מהעבודה, על אילו חירויות אנחנו מוותרים בכניסה לאזור העבודה ובעבור מה, מהו ממד ההסכמה שלנו בעבודה, מה ההתנסות הפיזית והפסיכולוגית שלנו ועוד ועוד. אלה שאלות קשות איתן אנחנו מתמודדים לבד." פרויקט זה קיבל השראה מעשייתם של אנשי עמותת 'שוברים שתיקה' שהביאו עדויות חיילים ששרתו באיו"ש וסיפרו על קורותיהם בשירות הצבאי, ולכן רצו העורכים להוות מעין "שוברים שתיקה" של מקומות עבודה, וכן מהתאבדותו של משה סילמן שהצית עצמו למוות באחת מההפגנות שהתקיימו בקיץ 2012, מעט לפני שיצאה לאור "עבודת גילוי".

הפרויקט כלל עבודות של מתי שמואלוף, תהל פרוש, ענת לוין, אביטל קשת, עדי עסיס, שולמית אפפל ואחרים. הפרויקט הוגדר כאוסף עדויות, אך ההיה למעשה אוסף יצירות פרוזה ושירה בנושא ניצול בעולם העבודה.

תוצאת תמונה עבור לרוחב" גרילה תרבות

הפרויקט השני היה ניסיון להוציא כתב עת מטעם "גרילה תרבות" בשם "לרוחב" שגיליונו הראשון, והיחיד, יצא ביולי 2011 והוקדש לנושא "חורבן", עליו כתבו שירה, סיפורת, מסות ומאמרים שלל יוצרים ויוצרות בעברית ובערבית. עורכי הגיליון היו אלמוג בהר, נעמה גרשי, תאמר מסאלחה ומתי שמואלוף. המשתתפים בגיליון היו יהודים וערבים, צעירים וותיקים: ארז ביטון, מאג'דה חלבי מרעי, ינאי ישראלי, עידית גבאי, הישאם נפאע, עמיחי שלו, עתליה שחר, יונית נעמן, ראג'י בטחיש, מואיז בן-הראש, דני רוזנברג, ענת זכריה, יסמין דאהר, ענבל לימור, יוסי דברה, שבתאי מג'ר, אליק אלחנן, עמוס קושניר, ואן נויין, יובל פז, אברהם אילת, דניאל שוורץ, ג'ודת עיד, איתן קלינסקי, שחר מריו מרדכי, חמוטל פישמן, והיב נדים והבה, לארי אברמסון, מיה אנגלר-ספקטור, אמירה הס, ערן שקין.

דברי הפתיחה של הגיליון היו:

"תחילה היה הצורך, אחר כך המניפסט חוצב הלהבות ואז הפאתוס והידיעה הברורה כי כך צריך והפרסום בעיתונים ומיפוי המרחב וניפוץ הלשון וההחלטיות מי שייך לכאן ומי לא. ואז אפשר לשבת בקפה וללחוץ ידי בחורות צעירות או בחורים צעירים נלהבים בחולצות קטנות צמודות ולהרגיש נכון, ומשפיע וחשוב. המהפכה הושלמה.

ומה אם יהיה זה הפוך, ואנו צאצאים חיוורים של מהפכה ספרותית כושלת לא נכתוב מניפסטים, לא נאמר דבר בביטחון גדול, נוותר על חידוש וניפוץ והחלטיות. נשתמש בתנועות קטנות חשובות או גדולות מיותרות, לא נתעקש על מהות, על הגדרות, על חדשנות, לא נתעקש לומר או להיות משהו שלא היה כאן מעולם או לטעון משהו שלא נראה כמותו.

יהיה זה תרגיל במינוריות. לא בשוליות. במלאכת צירוף ותיעוד של דבר מה אחר המתרחש כבר כמה שנים בשדה הספרות. יהיה זה תיעוד של הגבולות הנוזלים בין המציאות לפיקציה, בין מי שהוא איש ספרות למי שאינו. הפוליטיקה מעולם לא חדלה להיות חלק מעולם הספרות שלנו. עכשיו אפשר אולי להסיר את הכסות של אנשי ספרות נאורים, של איכות ללא פשרות. קוואפיס מת, גם אלתרמן ודרוויש ויונה וולך. ספרות מתרחשת במקום בו יש חיים.

"לרוחב" קם כדי לתעד את אלו החיים. ללוות את התנועה המתרחשת כבר כמה שנים בתוך המרחב הציבורי שאינה מבקשת להוריד את השירה לרחוב אלא טוענת כי השירה היא הרחוב. ואנשי הספרות אינם משקיפים אלא חלק מהמאבק החברתי. לכן כתב העת אינו מבקש להגדיר דרך ספרותית חדשה אלא להגדיר את הרחוב. איך צריך היה הרחוב להיראות. מה צריכה היתה להיות שיחת היום בו, באיזו שפה ידברו, מי יהיו השכנים.

לכן בחרנו בעברית וערבית להיות שפות הרחוב, שלעיתים מובנות הן ולעיתים לא. קיומן אינו תלוי זו בקיומה של זו. רצינו גם להפוך את הרחוב למקום בטוח. לא בעזרת שומרי סף, אלא בעזרת הקפיצה פנימה אל תוך מה שמפחיד אותנו יותר מכל. אל תוך מה שנראה כעומד בבסיס אידיאולוגית ההפחדה והחרדה שמפעפעת ברחובות ההורים שלנו בחיפה, בדבורייה, ברעננה ובאשקלון. ברחוב שלנו אנחנו רוצים לבחור לבד ממה ראוי וממה לא ראוי לפחד.

כך בחרנו לפתוח את הגליון הראשון בדיון על החורבן ועל הפחד ממנו. החורבן שמאיים על החדש עוד בטרם נבנה. שמאפשר את הפשעים הגדולים ביותר בשמו רק כדי למנוע את התרחשותו. החורבן כך נדמה לוקח מאיתנו את האפשרות לבחור, את האפשרות להרגיש משהו לבד. בהצביעו על הסכנה הוא מסמן אותנו כקבוצה נבדלת. מי הוא ה"אנחנו" המוגדר על ידי הפחד מן החורבן? ענת זכריה מציפה בשירה את השאלה ומשאירה אותה פתוחה, פרומה. השפה כך נדמה מאפשרת הגדרה ראשונית של הקבוצה, אבל אבדן השפה או שיבושה, מחזיר אותנו כך נדמה ללא תשובה, אל נקודת ההתחלה. אל הערבית שמעורבבת בעברית אצל אמירה הס, אל הזהות המסוכסכת, הפרדוקסלית של ג'ודאת עיד.

החורבן, כך הסתמן ככל שנאספו החומרים לגיליון, אינו נעלם כשמביטים בו מקרוב. אך הוא שונה מזה עליו למדנו בבית הספר, מזה הנקרא בחדשות. כשמביטים בחורבן בעיניים פקוחות הוא לובש ופושט צורה ללא הרף. הוא אינו אחיד, הוא אינו שלנו או שלהם. רגע אחד הוא אידיאולוגיה כפי שמתאר אליק אלחנן במאמרו ורגע אחר הוא דימוי או סצינה מסרט שסופה ותחילה ידועים מראש לכל, כמו בשירה של מיה אנגלר ספקטור או המקום בו נוצקת משמעות למושג "אני" כמו בסיפורו הקצר של עמיחי שלו, והוא יכול גם להיות מטאפורה או פארודיה על עליבות המאבק כמו בשירו האירוני של תאמר מסאלחה על מגרש הרוסים.

ריבוי הצורות של החורבן הופך את סדר הדברים. מחייב אותנו לתאר אותו במקום לאפשר לו להגדיר אותנו. הריבוי מאפשר להביט לחורבן בעיניים ולראות את עינינו שלנו משתקפות בתוכו, לגלות שפרצופו כפרצופינו. הדיבור על החורבן מאפשר לדבר על מי שאנחנו עכשיו. גלויות. מאפשר לשקר קצת פחות או לפחות לספר רק שקרים מצחיקים. כך אולי יהיה קל יותר לבחור להתרחק ממנו או להקטין את כוחו. הפנים יהיו גלויות יותר ואיש ברחוב שלנו לא ישלח ידיים עייפות לחטט לנו בתיקים."

דברי הפתיחה הללו מייצגים היטב את התחושה שהייתה לרבים מהפעילים החברתיים, ודאי למשוררים שפעלו ב"גרילה תרבות", בקיץ 2012 – של אכזבה גדולה מתוצאות מחאת קיץ 2011, ואכזבה גדולה מההפגנות שהתקיימו בשנת 2012 בניסיון לשחזר את הרוח, הכמות והעוצמה של מחאת קיץ 2011. כך לומר על עצמם "אנו צאצאים חיוורים של מהפכה ספרותית כושלת, לא נכתוב מניפסטים, לא נאמר דבר בביטחון גדול, נוותר על חידוש וניפוץ והחלטיות. נשתמש בתנועות קטנות חשובות או גדולות מיותרות, לא נתעקש על מהות, על הגדרות, על חדשנות, לא נתעקש לומר או להיות משהו שלא היה כאן מעולם או לטעון משהו שלא נראה כמותו" – היה סוג של הכרה או תפיסה לפיה הניסיון לייצר מהפכה נכשל, והרצון לשנות את המציאות נכשל, המהפכה (במקרה זה מתייחסים לספרותית, אך גם החברתית-פוליטית-אזרחית) נכשלה – הן בניסיון להמשיך את מחאת האוהלים, הן בניסיון להפלת השלטון דאז, הן בניסיון להשפיע דרמטית על סדר היום.

לפיכך, התמה של "חורבן" הייתה בתואם גדול לתחושת אותם יוצרים, ובעיקר עורכי הגיליון. הקישור של חורבן אל אכזבה מהמהפכה יחד עם תפיסות הנכבה הפלסטינית, והניסיון ליצירת הבנה הדדית בין הנראטיבים היהודי-ישראלי והפלסטיני-ערבי, ובין העברית לערבית, הראו ניסיון לבחירה בכיוון אפשרי להמשך השפעה על סדר היום הציבורי.

אך שני הפרויקטים הללו לא קיבלו הד ציבורי משמעותי, כתב העת "לרוחב" לא המשיך לאחר גיליונו השני, ואירועי גרילה תרבות שלאחר שנת 2011 היו בודדים, מעוטי משתתפים וחסרו את הרוח שליוותה את האירועים קודם לקיץ 2011.

מחאת האוהלים בקיץ 2011 עודדה רבים להאמין כי השינוי הגיע. מהות השינוי השתנתה בין אדם לאדם ובין קבוצה לקבוצה. לאחר אותה המחאה קמו שלל עמותות, שתכליתן שינוי סדר היום החברתי בישראל בשלל היבטים והמשך בכניסת כמה ממנהיגי אותה המחאה אל החיים הפוליטיים ואל הכנסת. כפי שכתבתי קודם, לטעמי מחאה זו שינתה את השיח הכלכלי והפוליטי בישראל באופן משמעותי, אך ישנם רבים שסברו אחרת וזאת בעיקר בזמן שלאחר אותה המחאה.

שילוב של פינוי האוהלים ממאהל רוטשילד בחודש ספטמבר 2011, והניסיונות שלא צלחו לחדש את אותה המחאה – ניסיונות שכללו הפגנה ביולי 2012 שבמהלכה משה סילמן הצית עצמו כאקט של מחאה, נכווה אנושות ולאחר כשבוע נפטר מפצעיו. את האכזבה מאותו ניסיון לחידוש המחאה אפשר לראות בשיר "דמעותנין" של המשורר ערן צלגוב אשר נכתב באותה העת והופיע בספרו "בחירות" שפורסם בשנת 2013: "אֲנָשִׁים גֻּלּוֹת זְכוּכִית בְּגֻלְגְּלוֹת עָפָר / גָּמְעוּ מַיִם, רָווּ / וְהָאֵשׁ עָלְתָה מַעְלָה. / אַחַר־כָּךְ הָיוּ מֻפְתָּעִים מֵעָצְמַת פְּגִיעַת / הָאֶבֶן בַּהֵיכָל / הַלֵּב כָּשַׁל וְהֵם נָפְלוּ סְמַרְטוּטֵי גֶּזַע / רְקוּבִים וְהַתּוֹלָעִים יָצְאוּ מֵחֹרֵיהֶן. / לֹא לְמַדְתֶּם דָּבָר אָמַר הַצֵּל / כּוֹשֵׁל בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר / וְהָאֵשׁ עָלְתָה מַעְלָה."

הציפייה לשינוי הסדר החברתי ליוותה את מחאת קיץ 2011 ועטפה רבים מהמשוררים שהיו פעילים באותה העת ביצירת שירה חברתית וקידום במות של אותה השירה. לאחר כמה שנים קל לשכוח את עוצמת הציפייה ההיא, אך לאחר שנים של פעולות "גרילה תרבות", של כתיבת שירה חברתית ומחאתית בכלל ושל שיחות אל תוך הלילה של משוררים ואקטיביסטים היה נראה לזמן קצר כי מחאת קיץ 2011 היא לא פחות ממהפכה. עדות לכך אפשר לראות בשם אסופת השירה שיצאה באותם ימים "שירון המהפכה".

מהפכה לא קרתה. אפילו השינויים שהביאה אותה מחאה הפכו להיות שנויים במחלוקת ורבים ראו במחאה כישלון מוחלט ואפילו בכניסתם של סתיו שפיר ואיציק שמולי לכנסת כבגידה באותה מהפיכה אפשרית. האכזבה, אולי הבלתי נמנעת, התגברה כשבבחירות 2013 נתניהו נבחר שוב לראשות הממשלה ומפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' ועם שניים ממנהיגי המחאה קיבלה רק 15 מנדטים – תוצאה שהייתה מאכזבת במיוחד.

אכזבה רבתי שהתפשטה ברחבי קהילת השירה הישראלית והייתה הגורם או התוצר של דעיכת כמה ממפעלי השירה הבולטים שהתקיימו טרם אותה המחאה. "גרילה תרבות" לא חדלה לפעול, אך פעילויותיה החלו להצטמצם; כתב העת "דקה" חדל מלצאת לאור; כתב העת "מטעם" חדל לצאת לאור בתום שנת 2011.

אותו אנטיקליימס רעיוני, פואטי וחברתי שחל על השירה העברית, כלל גם הפסקת יצירה של כמה מהמשוררים והמשוררות, מעבר של כמה מהיוצרים מחוץ לישראל או הוצאת ספרים שקבלתם הייתה מינורית. אנטיקליימקס זה התקיים עד שנת 2013 לפחות, אז החלה פעילותה של קבוצת "ערספואטיקה" שדגלה העיקרי היה "שירה מזרחית".

ראו גם:

עמיר סגל על המגמה האנטי פוליטית בשירה הישראלית

תוצאת תמונה עבור שירה פוליטית עברית

אודות עמיר סגל

עמיר סגל, משורר ומבקר שירה. מפרסם מאמרי בקורת בעיתון "קו למושב" וב"עיתון 77". פרסם את ספרי השירה "בשובי מן המילואים" (גוונים, 2008) ו-"ארץ אחרת מאד" (עיתון 77, 2014), ואת הרומן האינטרנטי "מערבה מכאן" באתר בית אבי חי. שימש כעובד רווחה, מדריך טיפולי, רכז תעסוקה, וחקלאי. פעיל חברתי ופוליטי. שימש כסגן יו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון. הגיש את תכנית הרדיו ״שירת מחאה״ בתחנת כל השלום. התוכנית עסקה בשירי מחאה, בשירים חברתיים ופוליטיים עבריים. שימש כעורך ומנחה סדרת ערבי "שיר כאב" שעסקה בשירי מחאה בישראל בבית אבי חי בירושלים. משמש כמנהל עמותת "עובדים".
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*