יצירת עולמות בהכרה: חלום וזיכרון – מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום

הסופר והמו"ל משה מנשהוף פרסם בימים אלו ספר פילוסופי חדש ויוצא דופן: חלום וזיכרון – מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום (הוצאת "כתב", 2017)

תקציר הספר:

הספר נכתב מנקודת מבט פילוסופית בסיסית, לפיה האדם הוא היוצר עולמות בהכרתו. הספר מציג תיאוריה מקיפה בארבע מסות: על התפיסה, על הזיכרון, על השינה ועל החלום. משה מנשהוף יוצר בספר שפה ייחודית משלו כדי להסביר סוגיות שונות בתחום ההכרה האנושית. שפה זו פשוטה ומובנת, אם כי הושקעו מאמצים לא מבוטלים בתהליך יצירתה היסודי, ובכל אות ומילה שלה. שפה זו נועדה להסביר את תופעות התפיסה השונות ואת הסוגיות הפילוסופיות הקשורות אליהם. אחד העקרונות המנחים השזורים כחוט השני במסות השונות הוא התפקוד – אנו חווים, זוכרים, ישנים וחולמים באופן שמתאים לתפקוד שלנו ומשרת אותו. למרות גישתו הפשוטה והנגישה של הספר לכל אדם, הוא מיטיב לרדת לעומקים של נבכי ההכרה האנושית.
מנשהוף למד פילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב. ללימודי תואר שלישי חזר לפילוסופיה, והתכוון להגיש כעבודת דוקטורט את התיאוריה שלו על אודות התפיסה והזיכרון. אולם, זו לא הוגשה לבסוף. עם זאת, במשך השנים שלאחר מכן הרחיב מנשהוף את החיבור ושכלל אותו, והתוצאות מובאות בספר זה. בשנות כתיבת תיאוריה פילוסופית זו, כתב מנשהוף גם ספרים אחדים, בעיקר בסוגת המדע הבדיוני, שבהם הביא לביטוי לא מעט מהרעיונות שבספר זה.

משה מנשהוף, יליד אספהאן, עלה לארץ כחצי שנה לאחר המהפכה האסלאמית באיראן. מנשהוף מספר שערב המהפכה – בכל התקופה שהיו הפגנות באיראן, שירת כחובש בצבא השאה. למעשה השלטון עבר באופן רשמי לחומייני יום או יומיים אחרי שקיבל את תעודת השחרור משירותו הצבאי. הוא מציין זאת בחיוך כדוגמה טובה למקרים כרונולוגיים שאין לחפש בהם סיבה ומסובב; "אי אפשר לומר שבגלל שאני עזבתי, השלטון נפל סופית".

עוד באיראן קרא הרבה על אודות הרעיון הקיבוצי, וחיים בקיבוץ קסמו לו מאוד. בארץ הגיע תחילה לקיבוץ משמר העמק – קיבוץ של "השומר הצעיר" – שם למד עברית והכיר מקרוב את החיים בקיבוץ. לאחר התלבטות אם להיות חבר קיבוץ או לאו, החליט שחיים בקיבוץ, על אף שנראו בעיניו כאידאליים, הם חיים רגועים ואפילו עצלים במעט, ובחר בחיי התמודדות ומאבק יומיומי על פני החיים הרגועים במסגרת סגורה ומסודרת.

לאחר הקיבוץ התחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה, משם עבר לירושלים, שם למד פילוסופיה ויהדות. לתואר שני עבר לתל אביב. באוניברסיטת תל אביב למד בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, ולאחר סיום התואר ביקש לחזור לתואר דוקטור, ללימודי פילוסופיה אשר המשיכו ללוות אותו גם במשך לימודי תואר שני שלו. שם למעשה נוצר הבסיס למה שהפך לבסוף ספרו המקיף על החלימה.

לרגל יציאת ספרו החדש לאור, להלן שאלות שנשאל – והתשובות שהשיב עליהן.

על גב הספר כתוב שהדוקטורט שלך, שהוא הבסיס לספר, לא הוגש. זה נראה לי קצת מוזר, כי בדרך כלל לא מציינים מה שלא הוגש. מדוע הדוקטורט לא הוגש? ולמה בכל זאת הסכמת שזה יצוין בגב הספר?

מנשהוף: קודם כול, במבט לאחור, אני שמח שהדברים התגלגלו כך, ואני מרוצה מאוד שבסופו של דבר החלטתי שלא להגיש את עבודת הדוקטורט.

בזמנו, כשהחלטתי לכתוב דוקטורט, חיפשתי רבות אחר מנחה. מן ההתחלה הייתה לי בעיה. אני באתי עם הראש שיש לי תיאוריה משלי על תפיסה וזיכרון, ושאני רוצה לכתוב את התיאוריה שלי כעבודת דוקטורט. לא ידעתי עד כמה הדבר מוזר. הגעתי למרצים שבמשך הלימודים שמעתי אותם מעודדים חשיבה יצירתית, ואפילו באותו זמן הייתי די בטוח שאני מתאים לאג'נדה, אבל די מהר הבנתי עד כמה אני טועה. הסבירו לי שלא כותבים תיאוריה עצמית כעבודת דוקטורט. קודם כותבים דוקטורט, אחר כך פוסט דוקטורט, ואחר כך אוכל לכתוב תיאוריה משלי. היו גם מרצים שניסו להבין אותי ולעזור. אלה הסבירו שעלי לבחור פילוסוף או חשיבה פילוסופית שמתאימים לי, למצוא נקודות השקה או השוואה, ואז אוכל גם להביע גם קצת רעיונות משלי.

בסוף מצאתי מנחה בירושלים (פרופ' עדי צמח), שהסכים להיות המנחה שלי. גם הוא חשב שאני צריך לעגן כל רעיון שלי בפילוסופיה של מישהו.

כשהתחלתי, מאוד אהבתי את הפילוסופיה של ויגנשטיין, והייתי בטוח שאני חושב באותם כיוונים כמוהו. אבל בהמשך הבנתי שבעצם יש לי ביקורת עליו ואני בדעה אחרת ממנו. זו מעין מחלה אצלי. גם בצעירותי הייתי תומך נלהב של פרויד אבל גם במקרה שלו מצאתי את עצמי מבקר אותו.

עכשיו הייתי צריך לשכנע את המנחה, שהיה אוהד מושבע של ויטגנשטיין בדעות שלי. לא פעם אמר לי שאין לא כל התנגדות לכך שאכתוב את הרעיונות שלי גם אם הם סותרים את דבריו של ויטגנשטיין או של אחרים, אך עלי לשכנע אותו בחשיבות דבריי ובכך שהם יכולים לעמוד מול הפילוסופיה של ויטגנשטיין או אחרים. פעם, לאחר כמה ניסיונות, אמרתי לו שאני מרגיש כמו ליכודניק שמנסה לשכנע מערכניק בנכונות דעותיו. המשכתי לנסות וגם די הצלחתי, אבל אז עדי צמח נאלץ לעזוב את הארץ. הוא מצא עבורי מנחה אחר שיחליף אותו. המנחה החדש קיבל אותי בסבר פנים יפות, אמר שהכתיבה שלי והרעיונות שלי מוצאים חן בעיניו ושהוא שמח להיות המנחה שלי. הוא הוסיף שהוא לא נוהג למשוך זמן. נוכח הדברים האלה אני הייתי המאושר באדם – ממש כמי שזכה בפיס.

מהר מאוד גיבשתי טיוטה והגשתי לו וחיכיתי לתגובתו. הוא היה דיקאן מדעי הרוח וכל פעם נאלצתי להתקשר למזכירה שלו וקיבלתי תשובה שטרם הספיק לעיין בעבודה ושאין לה מה לחדש לי. כעבור חודשים רבים, בעצת מזכירתו, הגעתי למשרדו. כשנכנסתי אליו הוא זרק אלי את הטיוטה שהיה אצלו במשך שנה וחצי בערך מבלי שטרח אפילו לפתוח אותו, ודי בגסות אמר שאין לו זמן בשביל דברים כאלה. תקופת ההמתנה הייתה עבורי כמו גיהינום. כל הזמן רציתי לכתוב ולהתקדם וכל הזמן חיכיתי וחיכיתי, וכעת המצב היה גרוע אף יותר.

שמתי את פעמיי לאוניברסיטת תל אביב, מצאתי מנחה נהדרת (פרופ' רות מנור ז"ל). באותם ימים הוקמה מסגרת חדשה, בית ספר לפילוסופיה בתוך החוג לפילוסופיה לצד לימודי היסטוריה ופילוסופיה של מדעים. התקיימו ישיבות שבהן היו צריכים להחליט על מידת ההתאמה שלי, וכל ישיבה הערימה דרישה ללימוד עוד קורס או שניים, ובין ישיבת ועדה זו לאחרת היו חודשים של המתנה.

פרופ' רות מנור ניסתה הכול כדי לסייע לי להתגבר על כל המנגנון. היא כתבה עוד ועוד המלצות. בסוף, אחרי שהתחלתי ללמוד את הקורסים שדרשו ממני, אולי כמעט חודש אחרי תחילת הלימודים, נודע לי שבעצם רק גוף אחד רשאי ואחראי לאשר את לימודיי ולקבוע את התנאים, ומדובר בוועדה של הפקולטה למדעי הרוח, ובעצם כל הוועדות שעברתי לא נועדו אלא לשרת את משתתפיהן. אז גם הבנתי שטכנית, באותה שנה כבר לא ניתן ללמוד, ועלי להמתין עוד שנה, כי הוועדה הבאה הייתה אמורה להתכנס רק כמה חודשים אחרי שהדבר הזה נודע לי. כשבאתי בטענה לפני ראש המסלול, הוא  ענה בחוסר אמפתיה: "אז מה, חכה עוד שנה".

בינתיים המנחה שלי, פרופ' רות מנור, חלתה, ואחר כך למרבה הצער נפטרה, ואני עשיתי חושבים עם עצמי, ועל אף שכשני שלישים מהעבודה היו מוכנים, החלטתי שאני לא רוצה עוד להמשיך בניסיונות האלה באקדמיה, כי נוסף על כך שהם הרחיקו ממני את הצמא ליצור ולכתוב פילוסופיה והוציאו  לי את הרוח מהמפרשים, לא ראיתי שאקבל תמורה כלשהי, מלבד איזו פיסת נייר שכתוב עליו ד"ר לצד שמי. זה היה עצוב לחשוב כך, הרגשתי שהאוניברסיטה הצליחה  להכניע אותי, והחלטתי שכל זה לא מתאים לי, והכרזתי ביני לבין עצמי שבעתיד אוציא את התיאוריה שלי כספר.

מנשהוף חש כי הוא יוצא לדרך חדשה, ובינתיים כתב את הספר הראשון שלו "אופוריה" ("כנרת", 1994) בסוגת מדע  הבדיוני-הפילוסופי – כפי שהוא מקפיד לכנות אותה.

תוצאת תמונה עבור מנשהוף אופוריה

בהמשך ייסד הוצאת ספרים, הוצאת כתב, המוציאה לאור ספרים בשלל סוגות – ובעיקר סיפורת ועיון, מקיימת תחרות שנתית של סיפורים קצרים שתוצריה רואים אור בספר, ומפרסמת ספרים הנוגעים לאיראן ותרבותה.  הוא פרסם בה את  ספרו השני הכפיל הווירטואלי, גם הוא ספר מדע בדיוני-פילוסופי, ואת הרומן עמוס – גואל הגורל,  וסיפור פילוסופי בחרוזים בשם "סיפור במטמון באי וודאות".

פרויקט נוסף שלו הוא שירת רומי – תרגום שירים מהמת'נווי של ג'לאל אל-דין רוּמי ופרקים בהגותו" – כל  הספרים, כאמור, ראו אור בהוצאה שהקים, "כתב".

תוצאת תמונה עבור מנשהוף האחרים

לאחר מכן פרסם בהוצאת "כתב" עוד ספר מדע בדיוני פילוסופי - האחרים, וכעת כאמור יוצא לאור הספר המדובר כאן, שאותו הוא מגדיר כפרויקט חייו.

איך מהעבודה על הדוקטורט הגעת לספר הזה?

מנשהוף: בינתיים המשכתי לחיות, לעתים מצר על החלטתי ולעתים שמח בה. אחרי שכתבתי כמה ספרים, יום אחד הרגשתי שהגיע התור של זה. ישבתי לעבוד. לקחתי את מה שהיה אמור להיות הדוקטורט, ניסיתי עוד ועוד לסדר אותו לספר ולא הצלחתי. החלטתי להוריד ממנו את כל האקדמיזציה, ולכן ישבתי והורדתי בזה אחר זה את כל הציטוטים וההשוואות עם הפילוסופים אחרים, וכך המשכתי עד שסיימתי, ונשארתי עם מה שהיה אמור להיות רק הרעיונות שלי. הדפסתי ונדהמתי – ממאתיים עמודים בערך, נשארתי עם שמונה עמודים מסכנים ביד. אחזתי בהם ולא ידעתי לצחוק או לבכות.

זהו, מרגע זה חשתי כמו ציפור שהשתחררה מכלוב ועבדתי ועבדתי במרץ ובשמחה רבה עד שמצאתי שכתבתי מעל שלוש מאוד עמודים. במהלך העבודה חשתי סיפוק רב, חדש ומסעיר.

עבור מי כתבת את הספר? מי היה קהל היעד שעמד מול עיניך? האקדמיה?

מנשהוף: את הכתיבה שלי לא כיוונתי לקהל יעד מסוים ולא לדיסציפלינה מסוימת, ובטח לא לאקדמיה. כתבתי את מה שאני חושב ורק את מה שאני חושב. הייתי צריך רק לשכנע את עצמי שדברים שכתבתי מנומקים, ולדאוג שיהיו ברורים. והאמת היא שממש אהבתי את העבודה, ובמהלך העבודה ממש לא היה לי אכפת מי קהל היעד או איזה ספר הוא יהיה בסוף, או מי יקרא אותו.

אתה מצפה שבאקדמיה יאמצו את הספר?

מנשהוף: אני רוצה בכך לא כדי לקבל דרגה או תואר מסוים, אלא כי אני מעוניין שיכירו בעבודה שלי. זה חשוב לי כי אני חושב שהספר יכול לתרום משהו. אולי כי גם לי יש אגו, אבל יש פה גם משהו מעבר לזה. אני חושב שאני מציע חשיבה שמסדרת כמה נושאים לא ברורים ומראה כיוונים חדשים. בספר הזה אני שם על השולחן תיאוריה שפותחת דיון חדש בסוגיות שונות.

באילו תחומים?

מנשהוף: הייתי רוצה להגיד; בעיקר בתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה, אבל מעבר לאנשים מהתחומים האלה שאיתם אני משוחח, אני מוצא קהל יעד אצל אנשים בתחום חקר המוח, אצלם אני רואה התעניינות רבה ואיתם אני מנהל שיחות טובות ופוריות. אבל אני חייב לציין שאין שום הכוונה מסוימת לדיסציפלינה מסוימת. כל מי שמעוניין להכיר איך לגשת להבנת מה שמתרחש בתודעה שלנו ורוצה לדעת על אודות הנושאים תפיסה, זיכרון, שינה וחלום יכול למצוא בספר עניין. להערכתי אני מאיר את הדרך ומציע תיאוריה פילוסופית שיכולה לעמוד כבסיס חשיבה אלטרנטיבית לרוב הדיסציפלינות הקיימות.

איפה אתה ממקם את עצמך? אתה מרגיש שאתה כותב פילוסופיה? האם יש פילוסופים אחרים שעכשיו אתה יכול להשוות את עצמך להם?

לצערי באקדמיה של ימינו אין הרבה מקום לכתיבת פילוסופיה של ממש. אתה יכול להיות מומחה לפילוסופיה כזאת או אחרת וללמד ולהתמחות בפילוסוף מסוים או להשוות בינו לבין אחרים. זה דבר חשוב מאוד ופורה ומועיל מאוד, אבל מתאים לסוג אנשים עם חשיבה מסוימת. יש אחרים שהם כותבים פילוסופיה. אני יכול לדמות זאת כמצב דמיוני שבו הסוג הראשון פועל בקומפלקס של בניינים מפוארים וגבוהים של פילוסופיות שונות. כל חוקר פילוסופיה מנסה לצבוע חדר, למצוא פתח בין החדרים וחיבורים בין הבניינים. כך מתפתח אותו קומפלקס מאוד מתוחכם של בניינים. אבל יש אנשים מהסוג האחר, שאני רואה עצמי משתייך אליהם, שמעדיפים להיכנס לבניינים האלה כדי לבקר וללמוד ובמקום ולנסות למצוא את מקומם באחד החדרים או הדירות שלהם, מעדיפים לצאת למגרש שלצד הבניינים האלה ולבנות צריף משלהם. אלה מבינים שצריכים לטייל בבניינים האלה כדי ללמוד איך לבנות את הצריף שלהם ולא כדי לחפש עוד ועוד פרטים בכל חדר וחדר.

עכשיו אני מבין למה אין בספר הפניות ולמה הוא לא כתוב בסגנון אקדמי.

נכון, הנושאים שבספר הם נושאים פילוסופיים, פסיכולוגיים, מחקריים, אקדמאים מובהקים, אבל הספר כתוב ללא הרבה הפניות אקדמיות. בספר הזה אני מגיש את מה שאני חושב, את ההסבר שלי ואת האופן בו אני רואה ומנתח את הנושאים האלה. אם כי ברור שההסברים האלה אינם מנותקים מכל המבנה המפואר של העיסוק בתחומים האלה במשך דורות רבים. הרבה ממה שאני אומר נאמר בצורה זו או אחרת על ידי פילוסופים והוגים גדולים שמהם למדתי.

בהזדמנות מסוימת ציינת את העובדה שבספר אין אזכור ל"לא-מודע". מדוע?

מן הסתם הדבר נעשה בכוונה ואפילו דרש לא מעט מאמצים, ולא רק בשל כך שאני מסביר את התופעות הללו של ההכרה האנושית ללא צורך בהנחת הלא-מודע, אלא בעיקר משום שהשפה שלנו – בעיקר של הכתיבה בתחומים הללו – ספוגה במונחים השאובים מתיאוריה שמניחה את הלא-מודע.

בכך גם אמרתי בעצם שאני מציע בספר הסבר למבנה של הפסיכולוגיה של האדם בלי להניח את הלא-מודע. אני לא תוקף ולא פוסל את התיאוריה שמניחה את הלא-מודע אלא מעמיד בספר זה מבנה – מן היסודות הראשונים ועד למבנה הכולל – שמנסה להסביר את הפסיכולוגיה של האדם מבלי צורך בהנחות מיותרות.

איך התחלת? מה הצית אצלך את האש?

קשה לי לשים את היד על נקודה מסוימת ולהצביע עליה כניצוץ ראשון. תמיד עניינו אותי שאלות כמו: למה שכחתי משהו? האמנם מה שאני זוכר קרה באמת? למה החלום שלי חומק ממני כשאני מקיץ? מה פשר החלומות החוזרים שלי?.

הנושאים האלה תמיד עניינו אותי וגם משכו אותי ללימודי פילוסופיה. תמיד התעניינתי בנושא החלומות, ודי מהר הבנתי שחלומות בסופו של דבר עשויים מהזיכרונות שלנו, ושכדי להבין אותם יש להבין את הזיכרון, וכדי להבין את זה יש להתחיל עם התפיסה; להבין מה אומר הדבר כשאני אומר "אני רואה שולחן".

בספר אתה מביא דוגמאות של חלומות מסוגים שונים: חלומות חוזרים למיניהם, סיוטים, חלומות שמגלים כביכול את מה שיקרה בעתיד ודוגמאות של חלומות מעניינים מאוד; של חלום בתוך חלום ועוד הרבה. מאיפה החלומות האלה?

החלומות האלה ואחרים, שלא נכנסו לספר, הצטברו אצלי במשך כשלושים שנה שבהן אני עוסק בעניין הזה. חלק הם שלי וחלק של חברים ורבים של אנשים שדיברתי איתם על חלומות, ויש כאלה עוד מזמן שהייתי מרצה על חלומות בכל מיני מסגרות חוץ אקדמיות.

למה לא רשום של מי הם?

לא ראיתי צורך לרשום שחלום זה הוא של יונתן מהרצליה או פזית מחיפה. אין זה מוסיף דבר ולא חצי דבר אם יהיה כתוב שזה חלום של פלוני אלמוני בעל תעודת זהות זו וכדומה, מה גם שלרוב נאלצים לרשום שמות מקוצרים או להשתמש בשם בדוי. לכן, מתוך כוונה נמנעתי לציין שמות ורק במקומות שהיה חשוב לציין משהו על החולם או החולמת ציינתי זאת.

תוצאת תמונה עבור ‪dreams are sacred‬‏

מה עומד במרכז התפיסה החדשה שלך? מה מייחד אותה?

מנשהוף: כאמור, לאורך הספר אין אזכור של המונח "לא-מודע". יש בכך משום הצהרה שאפשר לבנות תיאוריה כוללת ומשכנעת שתסביר את התפיסה האנושית בלי להניח את קיומו של הלא-מודע.

אבן  יסוד בתפיסתי היא היא הבדיד. הבדיד הינו יחידת המשמעות שמבזיקה בתודעה, וכל עוד הוא מצוי באור התודעה, יש לו משמעות. כשהבדיד יוצא מהאזור המואר של זרם התודעה הוא מאבד את משמעותו. אחד העקרונות המנחים השזורים כחוט השני במסות השונות הוא התפקוד – אנו חווים, זוכרים, ישנים וחולמים באופן שמתאים לתפקוד שלנו ומשרת אותו

אני טוען שאין הכרח להניח את קיומו של שעון ביולוגי פנימי שקובע מתי אדם יישן ומתי יתעורר, ומה יהיו שלבי השינה שלו.  ושכל החיפוש אחר מנגנון פיזיולוגי כזה הוא לשווא.

אני טוען גם שניתן להניח שמערכת העצבים והתפיסה החושית פועלים בשינה כמו בערות, אך בשל העדר אובייקטיביזציה מה שקורה בעת השינה נשכח כלא היה.

מקובל להניח שאדם חולם כשהוא שרוי בשעת חלום. אולם החלימה היא שמכניסה את הגוף להיערכות המוכרת כשנת חלום.

חיוּתם ועוצמתם של חלומות, שבגינה יוחסה להם משמעות רבה לאורך כל הדורות, נובעת מכך שהחולם זוכר תמונות מהעבר מבלי להבין שהוא זוכר. בערות, לעומת זאת, האדם יודע להבחין בין זיכרון לחוויה באמצעות מודעותו לכפל של זמן-מרחב המצוי בזיכרון: זה של האירוע שנזכר וזה של סיטואציית ההיזכרות.

הספר נכתב מנקודת מבט פילוסופית בסיסית, לפיה האדם הוא היוצר עולמות בהכרתו.

אני טוען כי ההימצאות שלנו בזמן ובמרחב (איכון בזמן-מרחב) נוכחי, בו אנו  נמצאים בהווה מהווה גורם חשוב בתפיסה שלנו את האובייקטים שבמציאות וכן משחק גורם חשוב בזיכרון ובהבנה שאנו זוכרים.

בעת השינה והחלום ההימצאות הזאת חסרה וזה גורם העיקרי לשוני שבין החלומות לזיכרונות שלנו אך גם הסיבה שאנו. מצד שני ההעדר הזה מביא לכך שנימצא בזמן ובמרחב של מה שאנחנו חולמים, דבר שמסביר מדוע לעתים יש לנו תחושה כל כך חזקה של חלומות כאילו ממש אמיתיים.

טענה נוספת היא שמה שמוכר כשנת חלום הוא היערכות שאדם מכניס את עצמו כתגובה לחלומות שמופיעים אצלו. או שאין שעון ביולוגי פנימי הוא גם מסביר ומנמק איך בשינה, גם כשאין אנו חולמים, אנו תופסים גירויים חושיים כמו בערות אך הם נשכחים מיד כלא היו כלל. ואני קובע שבניתוח החלומות יש להבחין בין "תמונות החלום" שחלמנו ומצליחים להיזכר בהן לבין סיפור החלום אשר בנוי על בסיסן.

ומה המשמעות של זה?

מנשהוף: אחת המשמעויות של זה היא שבכלל עבודתם של אלה שדורשים שתכתבו את סיפור החלום ומנסים לנתח את החלום כפי שנכתב לוקה בחסר, אין ממש קשר בין הדברים. ככל הנראה אין הרבה טעם לנסות לתת פרשנויות מפליגות לחלומות.

מעבר לכך, ניתן לומר כי ייתכן וכל מסלול המחקרי במדעי החברה ואפילו חלק מהמחקרים במסלול חקר המוח אינם בדיוק בכיוון הנכון. מחפשים את התשובה בכיוונים לא נכונים ומתייחסים לתיאוריות כאל עובדות מוצקות, ממש כאל כמעין אקסיומות, ולכן גם יש תחושה שכל המחקרים האלה בעצם מסתובבים סביב עצמם.

עד כאן מנשהוף. בספר הוא ממשיך לדון בצורה נגישה עד מאוד ומרתקת ביותר באחד הנושאים החשובים לנו מכול. מעבר לכך, מדובר בספר רחב יריעה ומעשיר מאוד, הכתוב בשפה נגישה ומובנת, אף שמדובר בתחום אבסטרקטי ומסובך.


חלום וזיכרון: מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום

http://www.ktav.co.il/book.asp?BookID=513

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך מדע ופילוסופיה, ראיון עם התגים , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על יצירת עולמות בהכרה: חלום וזיכרון – מסה על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום

  1. מאת אלי אשד:‏

    הנכם מוזמנים לערב עיון בנושא:
    חלום וזיכרון
    שיתקיים ביום חמישי 22/06/2017 בשעה 18:00
    באוניברסיטת תל אביב, בניין גילמן, אולם 496
    התכנסות וכיבוד קל: 17:45

    בתוכנית:
    ד"ר יובל ניר
    בי"ס סגול לחקר המוח והפקולטה לרפואה, אוניברסיטת ת"א
    ירצה על: פעילות המוח בעת החלימה
    משה מנשהוף
    מחבר הספר חלום וזיכרון – מסות על תפיסה, זיכרון, שינה וחלום
    ירצה על: איכוּן בזמן-מרחב כפקטור המבדיל בין חלום לזיכרון

    פאנל מגיבים לספר חלום וזיכרון:
    ד"ר יובל ניר, מהמובילים בחקר המוח בישראל.
    פרופ' יובל רוטמן, היסטוריון העוסק כיום בחקר המשגת הנפש בשלהי העת העתיקה.
    ד"ר חגית אלדמע, עוסקת בפילוסופיה ופסיכואנליזה, מורה, מרצה, חברה בעמותת תפסן – תחנה פסיכואנליטית לנוער.
    תום בייקין-אוחיון, סופר, מבקר תרבות ומרצה. מחקריו נוגעים בספרות ספקולטיבית, פילוסופיה עכשווית ואסקטולוגיה.

    מנחה: אלעד נבו – יוצר הבלוג "תנועת עיניים מהירה"
    משתתפים: השחקן אברהם סלקטר והמוזיקאי זיו רובינשטיין
    הכניסה חופשית
    טלפון לבירורים 052-4006199

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*