הדרך לעין חרוד – מנהרות הזמן: פרק מיוחד מהספר לכבוד 90 שנה להולדת עמוס קינן

הקדמה מאת אלי אשד

הסופר, העיתונאי, הפיליטונאי והסטיריקן הידוע עמוס קינן כתב ספר מדע בדיוני מובהק, אף שבישראל לא מכרו את הדרך לעין חרוד ככזה, והמושג ״מדע בדיוני״ לא מופיע כלל בערך ויקיפדיה שלו. אולם "הדרך לעין חרוד" איננה סתם דיסטופיה, אלא היא אף כוללת אלמנטים מובהקים של מדע בדיוני, כגון מסע בזמן.

מכל בחינה זהו ספר מדעי בדיוני, וספר הדיסטופיה העברי המקורי – והידוע ביותר, שהופיע בשפה העברית. הוא הומחז (יותר מפעם אחת), הוסרט ( לסרט בכיכובם של אנטוני פק ואלכסנדרה מוסליני, שבו נדון ב"יקום תרבות" במאמר :הדרך לעין החרוד-הגירסה הקולנועית ") ותורגם לכמה שפות שונות, כולל לערבית. מדובר בהצלחה גדולה פי כמה וכמה מכל ספר  מקורי אחר שהופיע  אי פעם בעברית, ומכיל מוטיבים עתידניים.

עטיפת המהדורה החדשה של "הדרך לעין חרוד". איירה: שלומציון קינן (בתו), על פי מוטיבים אמנותיים של עמוס קינן

עמוס קינן

בימים אלו היה אמור עמוס קינן ז"ל לחגוג הולדת 90 שנה. לכבוד זאת, וגם לרגל אירוע שנערך לזכרו במועדון "צוותא" בתל אביב, הנה לפניכם, באדיבות הוצאת "עם עובד", פרק משמעותי ביותר מספר המדע הבדיוני הידוע ביותר בעברית.

זהו פרק סוריאליסטי לכאורה, שילוב של "אקשן" ומדע בדיוני, וכן סאטירה, העוסק בשינוי ההיסטוריה על ידי מסע  בזמן. יש בו אלמנטים ברורים מאוד מקטע הסיום של סרט ג'יימס בונד משנות השישים. מדובר בפרק שלכאורה קשה ביותר להבנה, בגלל האופי הפנטסטי קיצוני שלו,  ולכן הושמט בגרסאות הבימתיות ובגרסה הקולנועית של הסיפור. ברם, בלעדיו אי אפשר להבין את הסיום הלכאורה אניגמטי לחלוטין של "הדרך לעין חרוד".


"הדרך לעין חרוד" – עטיפות התרגומים לצ'כית ולגרמנית

יש בפרק גם התייחסויות שרק קוראיו האדוקים של עמוס קינן יבינו, לספר "שואה 2" ("ל. הוצאה מיוחדת", 1975), דיסטופיה קודמת שאותה כתב קינן והיא ידועה הרבה פחות, שם מופיעה דמות המצביא הגדול חלמיש וגם אזכור לעמוס קינן עצמו כ"היסטוריון צבאי". שאלתיאל, שמוזכר בסיפור כ"מומחה קומנדו", אכן היה ידידו במציאות של עמוס קינן.

דמות "האלוף" שבסיפור מבוססת בסוג של "קריצת עין" על מי שהיה ידידו הקרוב של עמוס קינן, אריאל שרון (שנתן  למפלגה שהקים את השם "שלומציון", כשם בתו של קינן), אשר הפך למתנגד פוליטי – ולימים לראש ממשלת ישראל.

הנה אפוא לפניכם, הפרק "מנהרות הזמן", הפרק שהוא נקודת השיא בספר "הדרך לעין חרוד" (עם עובד,  1984).

אנחונו מביאים אותו בשתי גרסאות .גירסת קובץ וורד .ובגירסה הסרוקה ישירות מהספר.

מנהרות הזמן

כתב עמוס קינן

ערך חיים םסח

היתה עוד דלת. האלוף פתח אותה. נכנסנו. אור.

אולם ענק, חצוב בסלע. נדהמתי. זה לא בונקר. זוהי עוד מערה אחת מאלה שנחצבו בידי אבות־אבות־אבותי. אין לטעות בסימני האִזמל על הסלע. ידי אדם ולא שום מכונה עשו זאת.

היו שם אין־סוף מסַכּי טלוויזיה, מכשירי וידֵאוֹ, אין־ ספור מכשירי קשר, טלפונים, מפות, תבליטים, שולחנות חול, שולחנות לישיבות מטה, כיסאות, הכוֹל־הכוֹל.

אתה בחדר המלחמה, אמר, קודש הקודשים.

איזו מלחמה.

לאט־לאט. הכוֹל יבוא בזמנו. ועכשיו תשאל אותי מי בנה את המקום הזה. אומר לך. בנה את זה הארכיטקט של שלמה המלך. זה שבנה את אורוות הסוסים של שלמה במגידו ואת החומה ואת השער ואת מפעל המים לימי מצור. ואת זה אני גיליתי ואפילו לא במקרה. חיפשתי. תמיד היה לי חוש לארכאולוגיה וידעתי שחייבת להיות איזושהי מערכת אלטרנטיבית, סודית, מתחת לפני האדמה. הגאון ההנדסי והאסטרטגי שתכנן את הגנת מגידו חשב על כך, עובדה. תודה שאין מקום טוב מזה. תאר לך ש־ 3,000 שנה חדר המלחמה הזה מחכה למלחמה האמתית. שב.

התיישבתי.

אל ליאורה הוא לא דיבר, היא נשארה לעמוד ליד הקיר.

חדר המלחמה לא היה ריק, ועכשיו הבחנתי בזאת. שני זקיפים חמושים היו בחדר. וכל כלי הנשק היו מכוּונים אלי. אני יודע שאני חייב להרוג אותו כאן עכשיו הלילה, ואלה הנתונים. כל נתוני המקום בשליטתו. לי נותר רק גורם הזמן, והלילה הזה הוא הזמן.

הלילה בחצות, אמר האלוף, הולכים כל החשבונות להיסגר.

איזה חשבונות?

כולם. עוד מעט תבין ואל תקטע אותי. אתה רואה את מסַכּי הטלוויזיה האלה. כל מסך הוא מוניטור, וכל מוניטור נעול על טיל, וכל טיל נעול על נקודה אחת במרחב ועל נקודה בזמן. לדוגמה, המסך הראשון מצד ימין נעול על נינוֵה. השני מצד ימין נעול על בבל. וכן הלאה וכן הלאה. אני מניח שידוע לך שגם נינוֵה וגם בבל הן ברגע זה אתרים ארכאולוגיים, ואתר ארכאולוגי הוא עצם המאופיין על ידי שתי נקודות ציון, האחת במרחב והשנייה בזמן.

ועכשיו תשמע משהו שעוד לא שמעת. לחשוב קדימה יכול כל אידיוט. מפני שלראות את הצפוי יכול כל אידיוט. ולעשות את הצפוי זה עשׂייה של אידיוט. אתה בטח מתפלא איך ידעתי איפה לתפוס אותך. פסיק. כל אידיוט היה מנחש את המהלכים שלך. גם את הערבים כל אידיוט יכול לזיין. ולקחת מכם את השלטון יכול אפילו מטומטם כמו הרמטכ"ל לשעבר, אלוהים ירחם על נשמתו. הדבר הגדול, המיוחד זה לא לחשוב קדימה. הדבר הגדול זה לחשוב הצדה ואחורנית.

המטומטמים האלה חושבים שהם הדיחו אותי. זה מפני שהם יודעים לחשוב רק קדימה. לחשוב קדימה זאת אומרת לקחת את הנתונים של היום, להוסיף עליהם את ההסתברויות הנובעות מהם ולחשב את הצירוף הנכון. פסיק. הם לא יודעים מה הכנתי להם. מפני שאני חשבתי הצדה ואחורנית. הלילה בחצות הם יהיו אבק. אתה תישאר בחיים לראות את כל זה מפני שאתה בן זונה גזעי. כל מנצח צריך לדאוג לכך שיישאר איזה אויב מובס שיתאר לדורות הבאים את החורבן שלו. רצוי מאוד עם כל פרטי הפרטים המקנים את ממד האמינות. זוהי הסיבה מדוע נבוכדנאצר השאיר את ירמיהו בחיים. מנצח חכם. 2,500 שנה אחרי שמת עדיין כולכם בוכים על בית המקדש שהוא שרף לכם. וזוהי הסיבה מדוע טיטוס לקח את יוסף בן מתתיהו הבוגד ודאג לכך שתמיד יהיו לו דיו בקסת, יין בכוס, אוכל במזָווה ואיזה רחם או שניים במיטה. מי שלא בוכה בגלל ירמיהו יבכה בגלל הבן זונה בן מתתיהו. שמת לב, דרך אגב, ששניהם כוהנים. אין זונות כמו הכוהנים. אתה נראה לי גם כן כוהן. אבל אתה לא יודע עוד איך אני הולך לזיין את נבוכדנאצר ואת טיטוס ביחד. וזה בגלל הכושר שלי לחשוב הצדה ואחורנית. תכף תבין. ודרך אגב, ברור שאתה מקבל גם רחם. אני יודע שבלי הרחם של ליאורה לא תהיה לך השראה.

אתה מסתכל בי כמו מטומטם, וזה מרגיז אותי. חשבתי שאתה תבין. איך אתה לא רואה שמי שלא רוצה שהיום יקרה מה שקרה היום חייב לדאוג שאתמול לא יקרה מה שקרה אתמול ושלשום לא יקרה מה שקרה שלשום. רק מי שיכול היום למנוע את מה שקרה שלשום יכול למנוע גם את מה שעלול לקרות מחר בגלל מה שקרה היום. אתה עוקב אחרי?

אתה נראה לי צמא. קח קצת ויסקי. חדר מלחמה בלי ויסקי וקוויאר זה כמו זונה בלי רחם. פעם בפריז לקחתי כזאת למיטה והיא היתה קוקסינל. איפה עמדנו? כן, בעניין של לחשוב הצדה ואחורנית.

אני מניח שקראת ושמעת על מלחמות חלמיש. אתה זוכר את האלוף חלמיש שהמציא את תורת הלחימה הספירלית. ועם התורה הזאת שלו הוא נדפק, כי הוא לחם בצורה ספירלית רק בחלל ושכח את יסוד הזמן. תרשה לי לצטט באוזניך את הקטע מספרו של ההיסטוריון הצבאי עמוס קינן, בן זונה כמוך, דרך אגב, ואז תבין.

האלוף מזג לעצמו ולי עוד כוסית ויסקי, ניגש אל מדף והוריד ממנו ספר גדול ועב כרס, פתח אותו במקום שהיה כבר מסומן ועיין בו במשך כמה דקות. הוא סגר את הספר, הניח אותו על השולחן ואמר: אני לא רוצה לעייף אותך בספרות של הבן זונה. תן לי לסכם לך את העיקר.

לפני תקופת חלמיש הצבא עבד על דוקטרינת הפרה המתה. באים מתנחלים ומקימים יישוב. בלילה בא האויב ושורף את השדות. בבוקר מוצאים בשדה פרה מתה. יוצאים למלחמה. כובשים עוד שטח. מקימים עוד התנחלות. בלילה בא האויב. בבוקר מוצאים בשדה פרה מתה. יוצאים לעוד מלחמה. זה היה הפרינציפ עד שבא אלוף חלמיש, אלוהים ירחם על נשמתו, שלא היה טיפש, רק אידיוט. הוא אמר שבמקום לפרוץ קדימה, צריך לרוץ הצדה בספירלה, והוא זה שהמציא את קריאת הקרב המפורסמת "אחרי הצדה!"

כשאתה רץ הצדה בספירלה אתה בא ממזרח כאשר האויב מחכה לך במערב. זה יתרון גדול. הצרה עם ספירלה היא שהיא שואפת או למרכז או לאין־סוף. אם אתה רץ בספירלה מתפשטת, אתה כובש את העולם. אם אתה רץ בספירלה מצטמקת, אתה מזיין בסוף את עצמך בתחת. כאשר הספירלה בקוטר רחב, קשה לדעת אם אתה רץ מההתחלה לסוף או מהסוף להתחלה. וזה מה שקרה לחלמיש. הוא רץ בתוך ספירלה לכבוש את טוברוק, וכאשר היא עלתה בלהבות, הוא נכנס אליה במצעד ניצחון. כשהטנקים שלו עברו במצעד ניצחון את תל אביב הבוערת, הוא הבין מה קרה לו ותקע לעצמו כדור בראש.

האלוף החזיר את הספר למדף, מזג לי ולעצמו עוד ויסקי ואמר: עד הנה הפרשנות של קינן. אבל גם הוא לא הצליח לשים את האצבע על העיקר. העיקר הוא שאת ההיסטוריה לא ניתן לתקן לאחר מעשה. מי שרוצה לשנות את מהלך ההיסטוריה חייב שלא לצפות אותה קדימה, אלא לזיין אותה מאחור. בדרך הגישה העקיפה. מה שהאסטרטגים בדרך כלל אינם מבינים, וחלמיש הוא דוגמה לאידיוטיזם של כל האסטרטגים מאז חניבעל, הוא שהגישה העקיפה אינה יכולה להתיישׂם רק בחלל, היא חייבת להתיישׂם גם בזמן. אנחנו לא מבינים נכון את מושג הזמן ומתייחסים אליו כאילו היה לו כיווּן. כלומר, כאילו הוא הולך מן הדבר שאנו קוראים לו התחלה אל מה שאנו מכנים בשם סוף. קשקוש. לזמן אין כיווּן. הזמן הוא עגול ואין־סופי בדיוק כמו החלל. ואם אתה רוצה שלא לבכות 2,500 שנה אחרי ירמיהו, עליך פשוט למנוע מנבוכדנאצר לשרוף את המקדש, וזאת בעזרת הטיל הבליסטי עוקף הזמן. אני מקווה שאתה עוקב אחרי.

אמרתי שאני עוקב. את קינן קראתי גם אני בימי נעורי. אבל הואיל וגדלתי בהמולה הנעימה והסוערת של תל אביב בתקופה מאוחרת יותר, העדפתי להגות בעתיד במקום להתרפק על עבר שממילא אין לי חלק בו. ברגע זה, ולמרות הוויסקי שקצת טשטש אותי, חשבתי רק על מה שלפני.

מדוע נינוֵה? שאלתי, כשאני מצביע על המסך הראשון מימין.

נינוֵה, אמר האלוף, בגלל סנחריב. אמנם נכון שהדבר הִכּה בצבאו והוא ברח לנינוֵה, אבל היתה לו החוצפה לצור על ירושלים. וראה ישעיהו לז מפסוק לו ועד הסוף: "ויצא מלאך אדוני ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמישה אלף וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים. וייסע ויֵלך וַיָּשָׁב סנחריב מלך־אשור ויֵשב בנינוֵה". ודרך אגב, שים לב להומור של הנביא. הפגרים משכימים בבוקר ורואים שכולם פגרים מתים. אבל אני אומר שלא די בכך אלא שחובה להשמיד את סנחריב עוד בטרם יצא לצור על ירושלים. ברגע זה הוא אפילו אינו מעלה בדעתו שהלילה בחצות הוא ונינוֵה וכל צבאו נהפכים לאבק.

אתה מדבר ברצינות? אמרתי.

בכל הרצינות. ואתו בתור גם שַלמַנאֶסֶר. מפני שגם עניין עשרת השבטים לא ייסלח, ואני לא ארשה לו להחריב את שומרון. ודרך אגב, הואיל ושניהם בנינוֵה, הוא מקבל את הטיל של סנחריב. שניהם מושחלים על טיל אחד.

הסתכלתי בזקיפים. לא בא בחשבון. גם האלוף עצמו משימה בלתי אפשרית. אבל אני חייב.

אם אני מבין נכון, המסך השני מימין מטוּוח על בבל, אמרתי לו.

בדיוק. בחצות לפי שעון ירושלים. בבל עפה. נבוכדנאצר עף. ומי שיישאר אם יישאר יוכל לשבת ולבכות על נהרות בבל. אתה עוקב אחרי?

עוקב.

אם כך, ברור לך שאחרי נבוכדנאצר בא טיטוס. זה השלישי מימין. ברור לך שהדרך היחידה למנוע את חורבן בית המקדש היא להכות את טיטוס עוד בטרם יצא לדרך.

ברור.

את טיטוס אני מוכרח לתפוס בספרד. כי אם אני תופס אותו לאחר שכבר נחת עם צבאותיו כאן, הלכה המולדת בטיל שהעיף אותו, אתה מבין?

אני מבין, אמרתי. רעיון טוב לתפוס אותו בספרד. בן מתתיהו לא מונח כרגע לפני, ואני לא זוכר שטיטוס הגיע לארץ ישראל מספרד, אבל מה זה משנה.

אתה מבין כמובן, אומר האלוף, שאם אני תופס אותו בספרד, לא תוכל להיות אינקוויזיציה אחר כך. לא יהיה איפה.

גם פרנקו לא יהיה, אמרתי, מפני שגם לו לא יהיה איפה.

ידעתי שאתה תבין. לכן הבאתי אותך הנה.

שני זקיפים חמושים ואלוף חמוש, ואני בידיים ריקות ואתי נערה בידיים ריקות, ואפילו אם אני מחשבן נכון את מי לתקוף קודם, שני האחרים יגיבו במקום. אני מוכרח להמציא מצב שבו מלכתחילה לא תהיה לאיש האפשרות להגיב.

אני יודע שאיש לא יאמין לי, אבל על המסך השלישי מימין מופיע עכשיו טיטוס.

אין לטעות בו. זה הוא, אני מכיר אותו מהפרוטומות שלו, מהפסלים שלו. הוא לבוש בתכלת וארגמן, וגומע יין אדום מגביע זכוכית. לידו עומדת אישה יפה. אולי זאת ברניקי.

הם כל הזמן על המסך שלנו, אומר האלוף, אנחנו לא גורעים מהם עין 24 שעות ביממה. שומעים את כל הסודות שלהם. אתמול קלטנו אותו כשהודיע שהחליט לרדת בספינות ולעלות על ירושלים. לכן בחרנו את הלילה הזה.

ואיפה חמלניצקי? שאלתי. האלוף לחץ על כפתור. שום חמלניצקי לא הופיע על המסך.

הוא כנראה בבית שימוש, אמר האלוף, אבל הוא יחזור.

טיטוס משך אליו את האישה היפה והחושנית וחיבק אותה.

אתה רואה את החרא הזה, אמר האלוף, עוד מעט הוא מכבה את האור. כבר שבוע אני מנסה לתפוס אותו מזיין, ותמיד ברגע הקריטי הוא מכבה את הנרות. אולי היה משהו ללמוד ממנו.

עצרתי את נשימתי.

טיטוס נגע בכתפה של ברניקי, ובתנועה אחת הוריד מעליה את גלימת המשי.

היה לה עור כהה מאוד, והיו לה פטמות ענקיות, ושׂער הערווה שלה היה חום ולא שחור.

האלוף ענק. כולו שרירים. אבל גם לענק שרירי יש מקום אחד קטן שבו אפשר להרוג אותו. קנה הנשימה אינו מכוסה בשום שריר.

טיטוס השיר את גלימתו והיה עירום. ברניקי כרעה לרגליו. ידיה התחילו ללטף את מפשעתו. שמתי לב לעגיל הגדול באוזן שלה. היתה לו צורה של מפתח סול. הפין של טיטוס התקשח, והיא תפסה אותו בידה, ולאט־לאט החלה לקרב אליו את פיה.

חברה, שאג האלוף, בואו לראות מה הולך כאן!

קפצתי באוויר כדי להשיג גובה ותוך כדי קפיצה הכּיתי בדופן כף ידי בקנה הנשימה של האלוף.

הם הספיקו, כל אחד מהם, לעשות צעד אחד כאשר הרגתי אותו. אפילו הצלף הטוב שבעולם אינו יכול לדייק בקליעה כאשר גופו בתנועה ולא בתנוחה. זה מה שלמדתי פעם משאלתיאל, ושאלתיאל למד את זה בלונדון בבית ספר לקומנדו של הגנרל פופסקי.

הם ירו שניהם בבת אחת, ואני הייתי על הרצפה עם המקלעון של האלוף והתחלתי להתגלגל ימינה. איש לא שם לב לליאורה, אבל היא שמה לב מפני שעוד לפני שנחַתִּי על הרצפה כבה האור וידעתי שליאורה כיבתה אותו. לא רק האור כבה. כל המכשירים כבו. כפי הנראה משכה בידית המתג הראשי.

עצרתי את נשימתי והתרחקתי בזחילה.

עכשיו שקט. גם אפֵלה מוחלטת, גם שקט מוחלט אם אחד מהם יִיָרה, ההבהק יגלה את מקומו ואז הוא מת. אבל כאשר הוא מת מפני שאני יריתי בו, ההבהק יגלה את מקומי ואז אני מת. אסור לי לירות אפילו ירייה אחת. אבל יש לי כל הזמן שבעולם. עד שלא יחליטו ביניהם מי מהם יהיה זה שיקריב את עצמו ויִיָרה ראשון או ידליק את האור, הזמן כולו שלי. כאן אפֵלה מוחלטת בלילה וגם ביום, אפֵלה בת 3,000 שנה, 3,000 שנות חושך.

לאט־לאט חלצתי נעל. צריך להטיל אותה באוויר אבל לא להטיח אותה בשום קיר. צריך שהיא תצנח על הרצפה, כמו נעל של מישהו שהלך בחשֵכה ומעד. הטלתי את הנעל באוויר וחיכיתי. להרף עין חששתי שיגיבו בתבונה, אבל אחד מהם ירה. אילו הייתי בתוך הנעל, הייתי מת. יריתי קצת שמאלה מההבהק שלו והתגלגלתי שמאלה. מי שמשתמש ביד ימין, מתגלגל ימינה. שמעתי את הכדור שחלף מימיני ויריתי שוב שמאלה מן ההבהק שראיתי. ולא התגלגלתי לשום צד.

ידעתי שהוא מת, מפני שאיש לא ירה בי יותר. אתה רוצח לא קטן כשצריך, אמר האלוף. ואנחנו מכירים את הרקורד שלך.

אני שומע קול בכי שקט. כמו ילד שהתעורר בחושך ואבא ואמא אינם.

מישהו מתחיל לרוץ בחושך. הרוג אותי, חייל, צועקת ליאורה, הרוג אותי!

איש אינו יורה, איש אינו הורג. ועכשיו גם שקט, ואיש אינו רץ בחושך.

אור.

קמתי. ניגשתי אליה.

בואי לעין חרוד, אמרתי לה.

כולם היו מתים, איש באשר נפל. עכשיו טיטוס כבר היה בתוך ברניקי. יריתי במסך, יריתי בכל המסכים האחרים.

יצאנו כלעומת שבאנו. עלינו במעלית, ואחר כך טיפסנו בסולם והרמנו את המִכסה ויצאנו אל העולם. נותר הזקיף בשער. אין ירח, רק כוכבים. אמרתי לליאורה להמתין.

זחלתי אל השער. לאט־לאט. עוד לא חצות. ואני יודע שנינוֵה ובבל אינן יודעות זאת. וחמלניצקי אולי עוד לא יצא מבית השימוש. אני כבר קרוב לשער. רואה אותו. הורדת זקיף.

איזה רקורד ומה הם יכולים כבר להכיר. גָליית רוצח קטן. דויד רוצח לא קטן.

פתחנו את השער והתחלנו ללכת.

היא בראש. אני אחריה. ופתאום רוצה אותה כמו שאף פעם לא רציתי שום דבר. פתאום אני עייף מהכוֹל ופתאום לא אכפת לי שום דבר ופתאום זהו זה.

אין לי מושג אם אני ממלמל והיא נאנחת, או אם אני נאנח והיא ממלמלת, ועכשיו אני על גבי מסתכל באור הכוכבים והיא לצדי, שמאלי תחת ראשה וימיני תחבקנה.

אני רוצה למות, אמרה, עזור לי למות.

חיבקתי אותה. אולי גם אני רוצה, אבל אני לא יכול.

אני לא יכולה יותר, אמרה, אני לא רוצה יותר. עזור לי למות.

חיבקתי אותה עוד יותר חזק. זה כל מה שאני יכול עכשיו וזה כל מה שאני יכול עוד לרצות.

הרוג אותי עכשיו, בבקשה, לחשה ונרדמה בזרועותי.

התעוררתי מקול הירייה.


ראו גם:

מהדורת "הדרך לעין חרוד " בהונגרית

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אירועים ספרותיים, מדע בדיוני, פרוזה עם התגים , , , . קישור קבוע.

תגובה אחת על הדרך לעין חרוד – מנהרות הזמן: פרק מיוחד מהספר לכבוד 90 שנה להולדת עמוס קינן

  1. מאת אלי אשד:‏

    יש לי בעיה עם ההיגיון העומד מאחורי פרוייקט שינוי העבר של האלוף.
    האלוף מתכנן לחסל בו זמנית גם את שליט אשור סנחריב גם את מלך בבל נבוכדנאצר גם את טיטוס הרומאי משנת 70 לספירה ,וגם יש להניח צוררים אחרים מההיסטוריה כמו חמלניצקי והיטלר.
    אבל יש בעיה : אם חיסלת אחד מהם בהצלחה אז סביר להניח שההיסטוריה תשתנה וכבר לא תכלול את האחרים
    דהיינו : אם השמדת את סנחריב לפני שכבש את ירושלים או את טיטוס לפני שהחריב את ירושלים .לא ברור ששאר הצוררים ימשיכו להתקיים בקו הזמן החדש שיווצר כתוצאה שבו יש להניח העם היהודי אמור להיות לפחות עם חזק וכובש . .
    יש כאן הגיון רק אם נניח שהאלוף בעצם "מטפל " בכמה קווי זמן" שונים.
    מאידך הפרק הזה מסביר היטב את הסיום של הספר שבדרך כלל נראה לרוב הקוראים בלתי מובן שבו הגיבור מגיע לעין חרוד ולא מוצא כלום .הוא מגלה שהיא לא התקיימה מעולם.
    המסקנה היא שפרוייקט שינוי העבר של האלוף הצליח ומנע את קיומה של עין חרוד המודרנית בסוג של פרדוקס שהרי עין חרוד המודרנית נבנתה "כתוצאה " מכל אותם צוררים קדומים.
    .ואין כאן שום סיום אבסורדי בניגוד למה שנטען בדרך כלל.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*