אמונה אלוהית או אהבה עצמית? על שני גיליונות כתב העת "משיב הרוח"

Image may contain: one or more people and text

מאת יובל גלעד

"הפוגה באי ירוק – מחווה לזלדה", גיליון מ"ז, אביב תשע"ה, עורכים: עמיחי חסון ונעמה שקד, 126 עמ'
גיליון נ', חורף תשע"ו, עורכים: שלומית נעים נאור ובַּכּל סרלואי, 114 עמ'

כתב העת 'משיב הרוח', הפעיל משנת 1994, הוקם במטרה לייצג את שירת הציבור הדתי-לאומי (על אף שמתארחים בו גם משוררים חילוניים). לשירה המתפרסמת בו, כבשירה האמונית בכללותה, גישה טובה יותר מזו החילונית לעברית על רבדיה ושורשיה השונים במקורות. במיטבה, מצליחה השירה האמונית להיות מורכבת לשונית, ולכן גם מעניינת מבחינה אסתטית. אבל לעתים קרובות מדי היא נכשלת, כמו שירת כתב העת "הליקון" החילוני, בזיקה חזקה מדי ליופי לכשעצמו, תוך ויתור על קשר על המציאות. כך בעוד השירה ההליקונית מתכרבלת במקרים רבים בשירה ארס-פואטית, השירה האמונית נוטה להתכרבל בהלל משפחתי מיופייף משהו, כלומר מתכנסת בזירה הביתית, דווקא כשהציבור אותו היא מייצגת מצוי כיום בחזיתות שונות של מאבקים לאומיים ואחרים.

שירת 'משיב הרוח' נזהרת מפוליטיות, מעיסוק חברתי, וזוהי זכותה (פרט ליוצא הדופן של שירים שביכו את ההתנתקות מעזה, חלקם יפים ביותר, על אף התנגדותי לעמדתם האידאולוגית). אבל את המחיר משלמים שירים, שחלק ניכר מהם אולי מכילים צירופים לשוניים יפים, אבל מורכבותם התוכנית לוקה, כתוצאה מזהירות יתר זאת. וזאת, במידה רבה, כי ה"צל", החלקים ה"שליליים" באישיות, כפי שכינה זאת יונג, כמעט נעדרים משירה זו, והתוצאה דומה לחיוכים מלאים חסד, מתחמקים ממציאות ישראלית כואבת ומורכבת.

רשימה זו מתבססת על קריאה בשניים מהגיליונות האחרונים של כתב העת 'משיב הרוח', המוגדר בתת הכותרת שלו ככתב עת ל"שירה יהודית-ישראלית". עורכי הגיליונות מתחלפים מדי פעם, ורובם משוררים ומשוררות בעלי זיקה לעולם השירה הדתית.

גיליון נ', חורף תשע"ה, 2015, נערך בידי המשוררות שלומית נעים נאור ובכל סרלואי. בפתח הדבר מציינות העורכות שקיבלו מאות שירים לגיליון, בעקבות הקיץ הקודם (של מבצע 'צוק איתן', 2014). מדובר בגיליון החמישים של כתב העת, והעורכות כותבות ש"עבורנו הכתיבה היא מעשה יומיומי וחד פעמי של בחירה בחיים… אנו מתפללות שהימים האלה יהיו מַעֲבָר לימים טובים יותר". ומצד שני ההעדפה של העורכות הנה ל"שירה שנדרשת לעסוק גם בחומרים הפשוטים והראשוניים: גוף, משפחה, מקום וגעגוע". כך איזה תפילה ערטילאית ושוחרת טוב משקפת את רוח הציונות הדתית בעולם השירה, במעין מתקתקות של אהבת האדם, שבמקרה זה (וגם בהרבה מהשירה החילונית הישראלית) היא צורה של אהבה עצמית. אין רע בהתכנסות ביתית, אבל על רקע מבצע שהיה למעשה מלחמה, כ'צוק איתן', נשאלת השאלה היכן התגובה הפוליטית, כל תגובה שהיא. נראה שהשירה האמונית הישראלית מבקשת, ברובה, לחמוק מהשאלות הפוליטיות, אבל המחיר הוא הסטת מבט מהמציאות, ויתור על אתיקה כלשהי, פרט לאהבת המשפחה (והמדובר הוא במשפחות יהודיות, כמובן). ועם זאת, ישנם גם שירים יוצאי דופן, מורכבים יותר, כאלה שבהם האמירה התוכנית מורכבת, באופן המאפשר ליופי כיסוי אֵתי.

בגיליון משוררים ותיקים וצעירים, מוּכרים יותר ופחות, טובים יותר ופחות, דתיים וחילוניים. הגיליון נפתח בשיר של עמוס מדר, המשקף תחושה של היטהרות בשעת התפילה, אבל זוהי תפילה רוויה באהבה עצמית, כאילו מי שמתפלל הוא, באופן אוטומטי, טוב יותר: "אני נכנס כעת לקודש הקדשים, שלשלת/ של זהב כרוכה על עקב אכילס שלי… אני נכנס/ להתפלל, ואם תגדש סאת המים/ המפכים והזורמים/ ניתן יהיה למשוך בה… חסד ושירה ורחמים/ להזין בם ילדים תמימים".

ילדים אינם בהכרח תמימים, אם כי הם חפים מהפשעים הגדולים אותם עושים מבוגרים, וזאת בתוקף גילם הצעיר. גם התפילה, יהודית, נוצרית, מוסלמית או אחרת, יכולה ועלולה לשמש אמתלה, לעתים, למעשים שאין בהם בהכרח "חסד ושירה ורחמים". כך המורכבות של המציאות נפגעת בייצוג, המתכחש במידה רבה לצדדים האפלים יותר באישיות האדם, גם האדם הדתי, המתפלל, הרוחץ במים מפכים וזורמים, ודואג לילדים תמימים. ילדים תמימים נהרגו במבצע 'צוק איתן' (בעיקר בצד אחד של המתרס). היכן הם, אותם ילדים תמימים, בגיליון זה שהשירים בו נבחרו מתוך מאות?

לעומת זאת, בשיר הנאה של אפרת ביגמן, משוררת המרבה לפרסם בבמות האמוניות כ'משיב הרוח', 'עתר' ומוסף הספרות של העיתון 'מקור ראשון', מוצגת תמונה מורכבת יותר.  שמו "מיכאל אינו ענן לבן", והוא מתאר תהליך התפכחות של אֵם מתמימות בנה: "זה זמן מה שאני חושדת/ שמיכאל אינו ענן לבן./ ציפית חלומותיו מונחת על ברכיי/ בה לרקום אמרתי תלתלי כבשה רכים… שעות ארוכות, הפרושות ברוחב, כמפת שבת… אך החוט נפרם זה מכבר, בו נקשר/ הצרור שנשא עמו ילדי כאשר יצא מן הבית". יש מן המורכבות בסיטואציה של אם מתפכחת מתמימות הילד הגדל, אבל גם התייפייפות מסוימת בתפיסת האם כשומרת התמימות ברקימת בקווים עדינים, במפה שהיא מפת קדושה – כמפת שבת. הבית נתפס כמקום טהור, תמים, והיציאה ממנו היא כגירוש מגן עדן.

גם בשיר של שלומית עולמי מתלבשת האהבה העצמית בדמות האם: "כל השְחָרים המצֻיָצים שלי ושל הגוזלות שלי … ואני מאכילה אותן/ מלוא המקור". מעבר לבנאליות שבדימוי הילדים כגוזלים, בולטת תפיסת הדוברת את עצמה, כאישה החזקה, המתמודדת עם הקשיים ומאכילה את הגוזלים. בשירה הישראלית של ימינו, גם בזו החילונית, אבל בעיקר בדתית אמונית, המשפחה היא קדושה. ובני המשפחה טובלים בטוהר ובחסד אינסופיים.

כך גם בשיר של מיכל שוורץ: "לראשונה אני מעזה להריח ראשי ילדים/ והם הולכים ונמשכים בחוטים בינינו… הם רכים רכים/ ויש להם איברי גוף שבחרו מאיתנו/ וריח גופךָ." ההורים אוהבים את עצמם אוהבים את ילדיהם. ושוב הילדים הטהורים (גם אני אוהב את ילדי, אבל הם יכולים להיות אכזריים לפעמים, ילדים, הלא כן? או סתם מעצבנים): "ירח עגול נוטע מסמרות בראשי ילדים זכים/ לאחוז מקצה השמים למטה ועד קצה/ סולמות פאר והדר משייטים אליו/ ומלאכי אלוהים מכתתים רגליהם לאורכו" (כך בשיר של רוני צורף).

ושוב ושוב האהבה העצמית-המשפחתית והאמונה נמהלות זו בזו, בשורות לא טובות: "ביני לביני אני משחקת אתךָ/ בנינו יחד בית ויש בינינו אהבה עוברת/ כמו שאנו מחלקים בנדיבות לילדים./ כשעמדת לידי בלידה/ שמעתי אותך אוהב אותי/ בין צעקות הכאב והדמעות הא-לוהיות שלי… והיתה שכינה בינינו והיינו שלושה שותפים לו לאדם" (אוסי נויק-ספיר). אהבה היא אולי המילה המשומשת ביותר בשירה, וילדים הם המשכיות הגֵנים של האדם, מה שכינה ריצ'ארד דוקינס "הגֵן האנוכי".

האהבה העצמית מעורבת באהבת השירה המעורבת באהבת התפילה והדת, בשיר מאת זקס שמואלי: "לעת ערב נסגור את שערינו ברוכסן/ נתייחד אַתָּה הלולב אני האתרוג שלך/ האושפיזין יברכונו היו כחול והכוכבים יציצו/ כשלא אצליח להיות אך שמֵחה תנענע כמו בהושענה/ את כל כך יפה גם כשאת כועסת גם כשאת ערבה בוכה". כן, כולם יפים בשירה היהודית של ימינו (וכולם יהודים, כמובן).

הדת והתפילה כמקווה טוהרה, גם בשיר של תמר עיני להמן, שאינו רע במיוחד, אבל יש בו שימוש גס במונחים הקבליים הנודעים של תפארת וחסד: "קולות שנראו שם/ בוואדי קֶלט/ שחר ראשון בספירת תפארת/ וכתר על ראשי/ כשאור רך נשבה בצבעוני/ נחלי מים לחשו להר/ אהבה דקה".

מרבית המשוררים שצוינו עד כה אינם מוכרים בקרב קוראי השירה החילונים, לא כך שירתו של אלחנן ניר. שירו המופיע בגיליון אמנם מיומן, אבל גם בו אהבת השכינה מתקתקה. פתיחת השיר מתונה, מאופקת, יפה: "אותה צינת אלול/ ואֵימת היום ההולך ונפסק/ והעלייה המהוססת במדרגות…" בתמונה של ראש השנה. אבל אז מגיעה המתקתקוּת האינסופית: "עכשיו סליחות,/ גוף קטן שלי מלא בשברים/ שאני מזכיר לעצמי שהוא השכינה עצמה/ המבקשת אותךָ בדמעות/ בדיוק כמו אז/ בסליחות ראשונות… עכשיו הבכי כבר קרוב לשבירה/ חוּסָה". רחמים עצמיים בחסות האמונה. האל אותו אני מוצא בתנ"ך דווקא רווי בזעם, לצד רחמים מעת לעת. והסליחות הקלות להשגה של ימי הכיפור הישראלים אינן אמינות, במציאות ובשיר.

יש לומר כי בגיליון גם שירים של משוררים חילונים כגיורא פישר, יהונדב פרלמן ואביבית חזק, ואכן ניתן לומר שהם מעט חריגים בגיליון, ואינם מכילים את אותה מתקתקות.

גיליון מ"ז של 'משיב הרוח' נערך בידי עמיחי חסון ונעמה שקד, והוא גיליון מחווה למשוררת זלדה, האֵם הגדולה של השירה הדתית האמונית בימינו. במוקד הגיליון עומדת האהבה לבורא. ועדיין, המשפחה הקדושה מרכזית גם כאן, למשל בשיר של אלי פיטקובסקי הפותח את הגיליון, המוקדש "לזוהר עם בואה אל העולם": "מה לך ולזה, היפה בילדוֺת,/ מה לך ולזה שככה היה לליבך./ בואך מפואר מזריחה של שמשות/ לבך אוקיינוס שט על פני סירת שתיקה ערה". הייתי מצפה ממשורר מיומן כעמיחי חסון, אחד משני עורכי גיליון זה,  להקפיד יותר בעריכה.

שכן, מעשה שטן, בעוד שירת זלדה הייתה מאופקת, צנועה, ורוחנית באמת, אספקטים אלה ממעטים לשרות על הגיליון המוקדש לזכרה.

יש גם שירים יפים בגיליון. כך בשיר של נחום אבניאל, הנפתח ב"הלכתי אל נפשי/ האפופה אור וצל. / הלכתי אל נפשי כהולך להישען/ אל גזע עץ בצהרים,/ כשהרוח מניעה את / הבדים והשקרים וחזיונות השווא/ ועושה שינויים בקרני האור… אקרא לבדידות, בדידות/ ולא אי בלב האנשים,/ אקרא להיעזבות, היעזבות/ ולא תאי גופי הנאנחים פנימה והחוצה". כאן יש בנפש גם אור וגם צל, ויפים דימוי הנפש לגזע עץ, והרוח המניעה "בדים ושקרים וחזיונות שווא" (סוף סוף משהו שלילי בעולם הדתי המואר) ועם זאת סיום השיר, גם אם בתמונה נוגעת ללב בבית חולים לחולי נפש, חוזרת למתקתקוּת: "אל תפחד, לוחש לעצמי במסדרונות/ בית החולים למצורעי נפש/ סביבי קיטונות צועקים, צועקים. /אל תפחד,/ ליטפתי עלה הדס שעלה מנשמתי/ הן באת מן האור/ הן באת מן האהבה".

אחת המשוררות המוכשרות והמורכבות לשונית של השירה האמונית היא סיון הר-שפי (שגם עורכת, יחד עם בן זוגה, המשורר אבישר הר-שפי, כתב עת אמוני אחר, 'עתר' שמו, שהשירה בו מעט מוקפדת ומורכבת יותר לשונית מזו של 'משיב הרוח'). גם בשירתה יש לעתים מן המתקתקות, אבל היא לא מכסה על הקיום בפרחים ופרפרים: "קָשָה שַבָּת לאישה לבדה/ לאיש ממשש תפריו/ למי שמתו לפניו/ קשה כאבן חן יפה/ בבוהק אכזרי…" ובשיר המתכתב עם זלדה כותבת הר שפי "אינני רוצה להיות בת מלך/ בת אור במגדל של אבן/ והלכתי משם יחפה/ לוקחת עמי את פניי הגלויות/ שאין בהן סוד", כלומר, שירה הכוללת בתוכה גם את מה שיונג כינה כאמור, "הצל", ולא רק אור וטוהר.

מאכזב לעומת זאת הוא השיר הלא מורכב לשונית, בלשון המעטה, של המשורר הוותיק אדמיאל קוסמן: "מה מְרַטט את חיֵי פליאה כמו חלום,/ על הצוקים האפורים/, שמךָ אֵלִי, החג במרום… הו הו אלי שלי!/ אתה ניצב עכשיו מולי'/ כמו הבלעם הזה.. אכן, נביא זועם אתה… כמו גוש צורב, אתה…"

וכמה חוסר הבנה לרוח זלדה יש בשיר הבא המוקדש לה, של נעמי פרייפלד-טישלר: "מדברת אלַי רכוֹת/ מפצירה בי שאצא מעיגול/ החוֹני שלי… שאקנה כבר כרטיס/ לבריכת השחייה… בהשתאות אני מתבוננת/ בהתכתבות שלך עם הרבי מלך המשיח הזה/ שמופיע בחלומותיי מדי פעם/ כדי להזכיר לי שהוא אחד מאלה/ שמחזיקים את קירות לבי…". זלדה הרבתה לכתוב בגוף ראשון, אבל האני שלה הוא כל כך אוניברסלי, מיסטי, לא אנוכי, סולד מהעיסוק העצמי המופרז באני, לפחות במרבית שיריה, וזאת בניגוד לאני הקולקטיבי העולה ממרבית השירה הכלולה בשני גיליונות 'משיב הרוח' שנסקרו כאן.

תוצאת תמונה עבור משיב הרוח   כתב עת

ראו גם:

דף הבית של משיב הרוח

משיב הרוח בפייסבוק

כאשר נשב הרוח: חגית בת -אליעזר על ערב של "משיב הרוח"

תוצאת תמונה עבור משיב הרוח   כתב עת

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*