אמא \ ערן בר-גיל – סיפור שהגיע לשלב הסופי בתחרות סיפורי המתח של "יקום תרבות"

לפניכם סיפור משובח נוסף מאת הסופר הידוע ערן בר-גיל, שהגיע לשלב הסופי בתחרות סיפורי המתח של "יקום תרבות".

Image result for ‫ערן בר גיל‬‎

ערן בר-גיל פרסם בין השאר את הרומן "פרסה וכינור" (זוכה פרס ברנשטיין לספרות, 2005) ו"בשנת 2007 ראה אור ב"כתר" הרומן "גשר", זוכה פרס אקו"ם לספרות באותה שנה. הוא זכה שוב בפרס אקו"ם על יצירה המוגשת בעילום שם בתחום הסיפורת לשנת 2010 על ספרו המצוין 'קסם וכזב' (הוצאת ידיעות ספרים, 2014). ב-2014 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול..לאחרונה פרסם את הקובץ "סיפורים מהעולם הרביעי".( ידיעות ספרים ,2015)

סיפורים מהעולם הרביעי | ערן בר-גיל

לפניכם אפוא סיפורו של איש משרד חקירות בעת ביצוע פעולה (לא כל כך) שגרתית, כשתוך כדי כך עליו גם לעסוק בענייני המשפחה.

אמא \ ערן בר-גיל

והנה דלת המעלית נפתחת וה"אורח" כמו שהם קוראים לו, יוצא ממנה במכנסי בד מגוהצים אל תוכם תחובה חולצת כפתורים ירקרקה שמתפוצצת על כרסו התופחת. דני, ממקום מושבו בלובי, רואה איך הוא יוצא ממבוא המעליות ומביט סביבו עד שעיניו נופלות על שותפו אלכס, שעומד סמוך לדלפק הקבלה בחולצה אדומה וכובע של חברת השכרת הרכב. תיק העור שמחזיק האורח מטלטל שעה שהוא פוסע נמרצות אל עבר נציג חברת השכרת הרכב, ועקביו הנוקשים על רצפת השיש המבריקה נשמעים כדהרת פרסות. דני מסובב את ראשו ללא חשש ומביט בגבו הרחב של האורח שעה שהוא פונה אל אלכס, שמקפיד לא להסגיר את העובדה שהוא מכיר את פניו של הניגש אליו. הם עומדים שם מול דלפק הקבלה ואלכס מנופף בידיו. אם הכול יעבוד לפי התוכנית הוא ישכנע אותו לשבת רגע בלובי כדי לחתום על מסמך החזרת המכונית, יוביל אותו לכורסה שמאחורי דני, יסיט את תשומת לבו.

*
דני מכיר את אלכס מהצבא. שירתו יחד במצ"ח. מכל הכנופיה שהיhתה שם, דווקא עם אלכס לא קשר קשרי חברות אמיצים, ולא שמר אתו קשר אחרי השחרור, ולקח לו רגע להבין במי מדובר כשפנה אליו בפייסבוק. הם נפגשו ביום חורף גשום לפני שנה וחצי בכרם התימנים סמוך לדירה שאלכס שיפץ באותה עת. הוא עבד כמתקין מחיצות גבס עבור איזה קבלן, והיה נודד בוואן אפורה מדירה לדירה, גידל שיער וזקן דליל, כפות ידיו עטו שכבת עור קשה ונקודה אדומה – תוצאה של גץ שניתז ממסור הדיסק – שגשגה על לובן עינו הימנית. אלכס סיפר שהוא עובד במשרד חקירות, נקרא מפעם לפעם למשימת מעקב, התחזות ללקוח, ניהול שיחת טלפון. מבצעים קטנים, אליהם גויס על ידי הבעלים של המשרד אותו הוא הכיר באמצעות גיסו. השלמת הכנסה הוא קרא לזה, וסיפר שהתגמול הכספי בעד הביצוע משתלם ביותר.

באותה העת נכנסה למשרד עבודה שמצריכה מעקב סביב השעון למשך שבוע, וכוח האדם הזמין לא הספיק לביצוע המשימה. אלכס הציע לדני להצטרף. תפקידם היה לעקוב אחר קבוצת אנשי עסקים יפניים שהגיעו לארץ לסדרת פגישות אותם היה על העוקבים לנטר. עם מי נפגשו, מתי, איפה, כמה זמן ארכה הפגישה, ועוד נתונים יבשים אותם מילאו בטופס שאופיין למשימה. התשלום אכן היה מתגמל ביותר, ומכיוון שעבודה רדפה עבודה, בתוך שלושה חודשים מתום המבצע הראשון עזב דני את עבודתו בחברת השמירה, ועבר לעבודה במשרה מלאה במשרד. יחד עם אלכס ושמואל, הבעלים של המשרד, תכנן את המבצעים. שמואל היה מציג להם את דרישות העבודה, ואחר כך העלו רעיונות כיצד להוציאה אל הפועל. כך היה גם במקרה הזה. איש עסקים שווייצרי שמגיע ארצה לשלושה ימים, ויש להצמיד לו אוזן – מכשיר האזנה.

תחילה קראו אודותיו במקורות הפתוחים: פייסבוק, לינקדאין, ויקיפדיה, ראיונות אתו שפורסמו בעיתונים. השווייצרי, שמן, גבוה, חייכן, בשיער בלונדיני מאפיר, בעל תואר דוקטור בביולוגיה, גרוש פעמיים, עלה מתוך החומר שפורסם אודותיו כגבר שקול וחברותי, בקשרים טובים עם שתי בנותיו מנישואיו הראשונים, מומחה ליין, צלם חובב. את מכשיר ההאזנה תכננו לשתול בתיקו, ולשם כך הכינו תוכנית דו ראשית. שמואל, שתמיד סיפק את הפרטים בלי להסגיר את מקורותיהם, ידע באיזה מלון הוא יתגורר, ובאיזה חדר. הדרך הקלה והבטוחה להגיע אל התיק היא להיכנס לחדרו של האורח בהיעדרו, ולשם כך רק צריך להשיג את הכרטיס האלקטרוני הפותח את דלת חדר המלון. את הכרטיס לקח דני מעגלת החדרניות שעמדה במסדרון הקומה השנייה, כשערך סיור הכרות עם המלון. שעת הכושר המתאימה ביותר לתפוס את התיק בלי בעליו, היא אחרי שהאורח מגיע למלון, ויורד לאכול ארוחת ערב. ואכן כך היה לפני שלושה ימים, בלי בעיות, בדיוק על פי התכנון, האורח הגיע אל המלון, ירד לאכול ארוחת ערב, ודני נכנס באמצעות הכרטיס אל חדרו, איתר את התיק והכניס את מכשיר ההאזנה הזעיר אל גומחת העטים שבדפנתו. ביומיים האחרונים הוא ואלכס נדרשו להיות זמינים לכל התפתחות שלא תבוא, אולם שמואל לא נדרש להם, לרווחת לבו של דני.

הוא נדרש לעזור להוריו לרגל נסיעתה של אמו לחו"ל. היא נסעה לצורך עבודה, לאיזה כנס אקדמי, מטעם מכון וולקני בו עבדה כטכנאית מעבדה. אביו, מרותק לכיסא הגלגלים, התעקש להישאר לבדו, אבל אמו לא הסכימה, ואפילו התנתה את נסיעתה בכך שדני יבוא לגור אצלם בשבוע היעדרותה. מפעם לפעם הייתה נוסעת, ותמיד הוא היה ממלא את מקומה לקול מחאת אביו. לפעמים גם אחותו, שעברה לגור בצפון, הייתה מגיעה לתרום למאמץ המשפחתי, אבל עכשיו, אחרי שילדה את בתה השנייה לבעלה הרוחני, המחופף, שדני לא סובל, איש לא מצפה ממנה שתגיע. זה הוא וההורים. אביו, שעד התאונה ששיתקה את פלג גופו התחתון, היה בעל רשת קטנה לציוד מחנאות, שלוש חנויות וקו ייבוא מרומניה עליו עמל והתרוצץ, ובו התגאה. התאונה קטעה גם את התנופה, את האמביציה להתקדם, לפתח את הרשת. דני היה בן חמש עשרה כשזה קרה, צעיר מכדי לקחת את העסק על כתפיו, ואחותו, שגדולה ממנו בארבע שנים, שירתה כפקידת ת"ש בצבא, וממילא לא הייתה בעלת כישורים לנהל עסק. וגם אמו, שנדרשה כל כולה לטפל במצב החדש, לא יכלה להתמודד עם הכל, וכך קרה שהעסק תעה כה וכה, כמו ספינה ללא קברניט, עד ששקע במצולות, ויחד אתו חדוות החיים של אביו. עם השנים הוא הלך ושקע בתוך כיסא הגלגלים שלו, ופיתח עניין אובססיבי לתוכניות מדע וטבע, בהן היה צופה שעות על שעות, ומולן היה נרדם בפה פתוח, ראשו תלוי על צווארו השמוט, כמו מת. יחד עם זאת הפך ידען בלתי נדלה לפרטים קטנים, אנקדוטות, אותן היה שותל בכל תוכן, כמו חוזר בתשובה שמצטט ללא הרף מהכתובים. אמו סעדה אותו ללא לאות, באותה מסירות תמידית, תוך שמירה על קור רוחה, כמעט בהכנעה, סרה ללא עוררין לכל גחמותיו. אהבתה אליו הייתה כה גדולה, ובכל פעם שנאלצה להיעדר מהבית לצורך כנס, או טיול של המכון, או נסיעה עם חברה לנופש בן יומיים בים המלח, הייתה נוסעת ברגשות מעורבים, ודני שהגיע למלא את מקומה, חש את חששה לעזוב את אביו ללא השגחתה, את הרגשות המעורבים בהם יצאה לחופשותיה הספורות, וחמל לה על כך, והיה נבוך כשהתכופפה כדי לחבק את אביו שלא הפסיק לומר את המנטרה שלו, "תיסעי, תבלי קצת, אני אסתדר, אל תדאגי", והסיט את ראשו כדי לא לראות את האינטימיות הזאת, החיבוק המעוות שלהם, האוהב.

*
הפעם נסעה לצרפת, והוא עבר כרגיל לגור בחדר שלו בדירה של ההורים, והעביר את הימים האחרונים בחברת אביו. התקין את ארוחותיהם, צפה יחד אתו בתוכניות הטלוויזיה, קרא עיתונים, ירד אתו אחר הצהריים לטיול בפארק, לקח אותו לגלידרייה, כשאחר הצהריים קיבל את הטלפון משמואל שמבקש שיבוא מהר למשרד, והוא השאיר את אביו לבדו בדירה ודהר על הטוסטוס למשרד. התברר שהאורח עוזב הערב. הוא הקדים את טיסתו, ויש למהר ולשלוף את מכשיר ההאזנה מתיקו. הוצאת מכשיר ההאזנה תוכננה למחר, והכוונה הייתה להגיע אל התיק בדיוק בדרך בה הגיעו אליו כדי לשתול בו את המכשיר. אולם עכשיו, מפאת חוסר הזמן, יש לאלתר משהו מהיר ולרוץ ולבצע. לפי לוח הזמנים שפירט שמואל, נותרו שעתיים עד שייצא אל שדה התעופה. הדבר המתבקש היה להוציא את האורח מחדרו באמתלה כלשהי, ואז דני יכנס לחדר בעזרת הכרטיס, ויגיע לתיק כמו שעשה לפני יומיים. אולם לאור העובדה שהאורח צריך לעזוב את המלון בתוך שעתיים הוא כנראה עסוק באריזת המזוודה, או שאולי כבר סיים, וכלל לא נמצא בחדרו, אלא יושב בלובי, המזוודה בשמירת חפצים, מעביר את הזמן עד היציאה לשדה.

%
הרעיון של ההתחזות לאיש חברת השכרת הרכב היה של אלכס. הם כבר עשו את זה בעבר, כשהתבקשו להביא פרטים של מישהי ששמואל נתן להם רק את תמונתה. אז התחזה אלכס לעובד חברת השכרת הרכב בו נהגה, ואמר לה שנפלה טעות והמסמכים של רכב אחר נמצאים ברכב שברשותה, והוא מבקש לגשת ולקחת אותם. כשהוציא את המסמכים מתא הכפפות, לקח את המסמכים עליה חתמה בשמה והשאירה את כל פרטיה, אמר תודה והלך לו עם השלל. עכשיו התכנון היה להתקשר אל חדרו של האורח, לומר לו שהמכונית ששכר נלקחה מהחניון בטעות על ידי עובד החברה, שהתבלבל בינה ובין מכונית שכורה של לקוח אחר, והוא מתבקש להגיע ללובי כדי לחתום על טופס ביטוח. במידה וייצא בלי התיק, דני יעלה לחדרו ויוציא לפועל את האופציה הקלה. במידה והוא לא נמצא בחדרו, או שירד ללובי עם התיק אתו, אז על אלכס לשכנע אותו לשבת רגע ולהסדיר את העניינים, להסיח את דעתו בזמן שדני יגיע אל התיק ויוציא ממנו את המכשיר. והנה, כשהאורח יצא ממבוא המעליות והתיק מטלטל בידו, מאיץ לבו של דני שאורב לו בישיבה נינוחה על כורסת הלובי. הרגע הזה, המתוזמן, כמו בסרטון שמצולם בשוט אחד, רציף, ואין מקום לטעויות; הערבות ההדדית, התפקיד של כל אחד, כמו בלהקה, באס, תופים, גיטרה, פסנתר, שירה, כשהחושים סוערים והדם גועש, ואתה פנים וחוץ מנוגדים. כשקור הרוח וההיגיון הבריא חשובים כמו אוויר לנשימה, כשהכול תלוי על בלימה כמו חייו של העומד על קצה צוק. הדבר שהוא כל כך אוהב בעבודה הזאת. לחשוב מהר, שקול, כשהכול סביבך סוער.

$
אלכס מצליח. הנה הוא מוביל אותו אל הלובי, מחווה בידו אל הספה שחולקת גב משותף עם הספה עליה יושב דני. אלכס מתמרן את עצמו להתיישב ראשון, כך שלאורח לא נותרת ברירה אלא להתיישב לימין הספה, מול השולחן העגול הקטן, ולהניח את התיק לימינו. אלכס שולף דפדפת מילקוטו, מוציא טפסים, ומניח על השולחן תוך שהוא מתנצל באנגלית במבטא רוסי על הטעות שעשה העובד, טעות שהתגלתה כשהגיע הרכב הלא נכון למגרש המכוניות של החברה, אבל אל לו לדאוג, הרכב כבר בחזרה כאן, בחניון המלון, אבל קודם עליו לחתום על טופס הביטוח, זה עניין פרוצדורלי, וכבר מגיש לו את העט, וכשהאורח מתכופף לפנים אל השולחן לעיין בטופס, באה שעת הכושר ודני סורק במהירות את הלובי, לוודא שאיש לא מביט במקרה לכיוונו, וכבר מבצע חצי סיבוב לאחור, ואוחז בידית התיק, כשמתפרשת במוחו הסריקה המהירה שעשה, המבט המהיר שהעביר, כמו פס מחיקה במחברת, מצד אל צד, וכבר ידית התיק נסגרת בכף ידו.

&
זה לא יכול להיות. גל קור שוטף את ראשו והוא מתקשה לנשום כמו מישהו שהושלך אל מי קרח. הוא מתיישר בכיסאו, לא משגיח בתיק האורח שסחב והניח על ברכיו, תולה את מבטו בפינה הדרום מערבית של הלובי, בפינת הישיבה הקטנה, באישה שיושבת שם על אחת הספות, קוראת ספר ברגליים משולבות, שולחת לחלל את פרופיל פניה של אמו. הוא מצמצם את עיניו כדי להיטיב לראות, ומרגיש איך הוא הולך ושוקע אל הספה הרכה כמו משקולת בהר קמח, כשהיא הופכת את פניה שמאירות למישהו שמתיישב על הספה לצדה ומניח על השולחן שתי כוסות יין. אמו, שאמורה להיות עכשיו בצרפת בכנס אליו נשלחה מטעם מכון וולקני. היא ולא אחרת. רוכנת לפנים, מרימה את כוס היין ומגביהה אותה לעומת הגבר שיושב מולה, וכשהם משיקים את הכוסות נדמה לדני שנשמע פיצוץ אטומי. כנגד כל כללי הזהירות הוא נועץ בהם את המבט, מנסה לפענח מה עיניו רואות, כשקול הפיצוץ שדימה לשמוע מעיר אותו לפתע משרעפיו, והוא מבין שזה אלכס שמשתעל מאחוריו, משתעל עד חנק, והאורח כורע לצדו, מנסה לעזור לו. הוא מכניס את היד אל התיק, מוציא את מכשיר ההאזנה הזעיר מגומחת העט, ומספיק להשיב אותו לרגלי הספה לפני שהאורח מסובב את ראשו במטרה להזעיק עזרה. אלכס, חד כתער, מבחין במהלך וממהר להתעשת, מתיישב בחזרה על הספה, ממלמל משהו בדבר מחלת האסתמה שהוא לוקה בה, ועוד דברים שדני כבר לא שומע במנוסתו החפוזה מהמלון.

%
הוא נפלט מהדלת המסתובבת אל האוויר הלח של הקיץ. הרחוב הומה אדם, הכביש עמוס, הים מאחוריו עולה על מחצית מחלקת החוף. הוא מתחיל ללכת על הטיילת, מבולבל וסוער, מתעלם מהצלצול הטורדני של הטלפון שבכיסו. זה בטח אלכס, שבוודאי ניתק מגע ועכשיו הוא מחפש אותו, או שמואל, שיושב ברכב ברחוב המקביל, ומתקשר לברר מה קורה. הוא לא מסוגל לענות. הוא חש כראש בד שתקועות בו אלפי סיכות. אבל איך זה יכול להיות. זאת היא, בזה אין ספק, זה לא תעתוע דמיון. והאור בפניה, החיות, הקלילות בה הגביהה את הכוס, הדרך החופשייה בה חייכה, כאילו השילה מעליה עשר שנים. אמא. שוב גל קר מציף את מצחו. הוא עוצר מול אחד הדוכנים וקונה בירה בכוס פלסטיק, ומתיישב על ספסל ומביט בים ושותה לאט. אי שם, באפלה שמולו, מנצנץ משהו מתוך המים, אולי אונייה גדולה, אולי תאורת אסדת הקידוח, ואולי מטוס התרסק שם בלב ים. הטלפון רוטט בכיסו, אבל הוא צף כקלקר על מים, נישא ברוח המערבית.

בשלב מסוים הוא קם מהספסל כמו מתאגרף שמתאושש מחבטה איומה. הוא מביט בטלפון הנייד. חצות הלילה. התנועה בטיילת דלילה, ועוברות דקות ארוכות עד שהוא מצליח לעצור מונית. את שלוש הקומות אל דירת ההורים הוא עושה בריצה בחדר המדרגות ולא משתמש במעלית. הוא פותח את הדלת בתחושה איומה, מוצף רגשות אשמה, ומוצא את אביו מוטל על כיסא הגלגלים שלו מול הטלוויזיה הפתוחה. ראשו שמוט לפנים. הוא ישן.

סיפורים מהעולם הרביעי | ערן בר-גיל

אודות אמנון סטופ

תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, לפני כ-15 שנה גיליתי מחדש את הקומיקס, ומזה כמה שנים אני מתענין במנגה ובאנימה. זכיתי בתואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת החוג לגאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות מתח ובלשים עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*