אבל למה הבית הוא רוצח? – על "לפעמים הבית הוא רוצח" של שמעון צימר

מאת גליה אבן-חן

"לפעמים הבית הוא רוצח" , שמעון צימר (הוצאת "אפיק", 2016).

"היה קיץ מושמץ, חביב רק עם המציתים, ובחוץ שוב בעד ההר. גבר ואישה עמדו בבית וצפו באש. אלונים ועצי זית עתיקים נלפתו בלשונות האש וקרסו לאפר. חזיר בר פרץ מתוך הסבך הבוער ושעט במורד, אל עבר מישור הבטון של בית העלמין הצבאי שבתחתית ההר, מחריד מסעודתם צמד שפני סלע, שכרסמו צמחים מערוגות הקברים. מטוס בוכנה מכריס הגיח מכיוון הים של נהריה, פער את בטנו, שפך מיליון כוסות מים ונסק. וברא ההר על רקע שמי גיהינום אדומים, ניצב כבאי בודד, אוחז זרנוק, מטפורה לאפסותו של האדם מול הטבע." (עמ' 5)

באופן פיוטי זה נפתח ספרו של שמעון צימר, "לפעמים הבית הוא רוצח". תיאורים עשירים כאלו תוכלו למצוא גם בהמשך הקריאה. סגנון הכתיבה נכנס לפרטים ולפרטי פרטים, מה שהופך את הספר למוחשי.

גיבורי הספר, או ליתר דיוק האנטי גיבורים אורי ונעמה, הם זוג נשוי בשנות ה-60 לחייהם. הוא מרצה למוזיקה במכללה, והיא פסיכולוגית קלינית. יש להם שני ילדים, האחד נדב שכפי הנראה התאבד, ובת בשם נעם בתחילת שנות ה-20 לחייה, שמקיימת קשר רגשי וסקסואלי עם המנחה (הנשוי) שלה לכתיבה שלה ועם חברה בעלת חזות גברית, ולפיכך כפי הנראה בעלת נטייה לסבית. הן התאבדות הבן והן נטייתה המינית של הבת מועברים בספר באופן מעורפל מאוד הנותן לקורא להבין מה שיבין….

במהלך הקריאה ובעיקר בתחילת הספר שאלתי את עצמי חזור ושאול, אבל למה הבית רוצח? הרי מדובר בשני אנשים נורמטיביים העובדים לפרנסתם, אינם עוברים על החוק, ולשניהם תעודות שפיות. בהדרגה אנחנו הקוראים נחשפים לעולמם הפנימי. בתחילה לעולמו הפנימי של אורי בן ה-63, אדם העסוק באופן אובססיבי ביופי ובחיצוניות. הוא מוטרד מהעובדה שאשתו כבר לא יפה ומהעובדה שהוא עצמו מעולם לא היה יפה. הוא מתקשה להשלים עם גילו ועם עצמו, ונמשך ומפנטז על תלמידותיו וחברות בתו הנמצאות בתחילת שנות ה-20 לחייהן. הוא נמשך אפילו לפצעי הבגרות שלהן, ומסתמך על ידע מוקדם שפצעים אלו מעידים על חשק מיני. הוא לא רק מפנטז, הוא בונה בדמיונו מגדל שלם הקשור בכל אחת מהן. הוא חושב שהקשר בינו לבין הצעירה הדדי ושגם היא מעוניינת בקשר עמו, וכבר רואה עצמו עוזב את אשתו ועובר לגור עם הצעירה בדירה שכורה בתל-אביב, עד שלפתע מופיע בן זוגה הצעיר של הצעירה המיועדת והורס לו את מגדל הפנטזיה כליל.

תמונה זו חוזרת בספר כמה פעמים, עם יותר מצעירה אחת, ומעצב את דמותו.

אבל למה הבית הוא רוצח? האם יש חוק האוסר לפנטז? עם התקדמות הספר יש גם תמונה של אורי בדירת השותפות של בתו, מאונן במיטתה של בתו (כשהיא לא נמצאת) בזמן ששותפתה נמצאת מעבר לקיר. אבל למה הבית הוא רוצח? האם קיים חוק האוסר לאונן?

ככל שהמשכתי בקריאה הבנתי יותר ויותר את האווירה הסיוטית של הבית, והעליתי השערות בדבר אונס או הטרדה מינית שעברו הילדים על ידי הוריהם. לעניין זה אין אמנם אזכור מפורש, אך גם לנו הקוראים יש דמיון ואנחנו יכולים לשער שהיו דברים לפני התקופה שעליה מסופר בספר, או שמא הסופר צימר העדיף משום מה להסתיר מאיתנו.

קורא שינסה להבין את המניעים של האנטי גיבור אורי והאנטי גיבורה נעמה, שגם נשמתה לא חפה מסטיות, ימצא לעצמו כל מיני תירוצים ששתל עבורו הסופר, כמו למשל הוצאתו לפנסיה מוקדמת של אורי כארבע שנים בלבד לפני גיל הפרישה על ידי הנהלת המכללה. מדובר בתירוצים פסיכולוגיסטיים מהתחת, כשם שנעמה היא פסיכולוגית קלינית מהתחת.

אופיים הנלוז של שני הגיבורים אורי ונעמה בא לידי ביטוי גם ביחסם להוריהם הזקנים, ניצולי השואה, הנמצאים מזה שנים בבתי אבות – שם כידוע במקרים רבים מקבלים מכות וזוכים ליחס משפיל. בניגוד חד לדמותו של אריק איינשטיין, שכל חייו גר בשכנות להוריו בתל אביב. מותו של אריק איינשטיין והפרידה ממנו בכיכר רבין מציין גם הוא את זמן התרחשות הספר.

הספר מנפץ טאבואים. הבית הרוצח הוא בית של הורים שכולים ושל דור שני לניצולי שואה. שני הגיבורים שלפנינו עוסקים במקצועות שהחברה תופסת ביראת כבוד. אורי שומר מכל משמר לא להרעיש לשכנים ושאשתו לא תשמע מאחורי הקיר את צרכיו הנופלים למימי השירותים.

אורי שומר החוק מסתבך עם החוק פעמיים, אבל בשתי הפעמים הדבר לגמרי לא קשור לתשוקותיו המיניות. פעם בשל העובדה שפרצו לדירתו, ובפעם האחרת הוא מוזמן למסדר זיהוי בשל תיק שנגנב מקשישה, בזמן שלאורי אין כל קשר לגניבה ולקשישה.

אודות גליה אבן-חן

גליה אבן-חן היא סופרת, משוררת וקולנוענית. נולדה באשדוד וחיה בתל-אביב. שני ספריה "עובדות מהדמיון" (רומן, 2015) ו"אישה מטורפת" (שירה, 2009) זכו לשבחי הביקורת. פרסמה שירים וסיפורים במוספי סוף השבוע של "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", ובכתבי העת נבחרים. הלחינו משיריה אריאל הורביץ, טובה גרטנר, א.ב. דן, דניה לנדסברג, רות דנון, דנאל קריאף, עודד שכטר, גלי אבינועם ועוד רבים וטובים אחרים. שיריה נכללים באנתולוגיות: "השירים הכי יפים בעברית" בעריכת מנחם בן ודורון קורן, ו"מלכה עירומה" בעריכת דורית ויסמן. בקרוב יוקרן סרט קצר נוסף שכתבה וביימה בשם: "אין פטנט לאהבה" בכיכובו של השחקן א.ב. דן.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*