Image result for france marianne symbole

מאריאן סמל צרפת בתמונה של דלקרואה

לרגל הסיבוב השני והמכריע בבחירות על נשיאות צרפת ועל עתידה בין מקרון ולה -פן, לפניכם ויכוח בין ד”ר אמנון סטופ לבין המבקר יובל גלעד על צרפת ועל עתידה


בעקבות מאמרו של יובל גלעד ביקום תרבות בחירות 2022 ושקיעתה של צרפת על פי מישל וולבק – יובל גלעד מנתח את הספר הדיסטופי ‘כניעה’ התנהל דיון בתגובות בין ד״ר אמנון סטופ ויובל גלעד.
להלן הדיון, בקיצור ובעריכה מתבקשים.

Related image

עטיפת המהדורה ההונגרית של הספר “כניעה” מאת מישל וולבק, המתאר את כניעתה הדמוגרפית של צרפת לאיסלאם. על העטיפה חובשת המונה ליזה רעלה

Image result for michel houellebecq submision

מגדל אייפל מכוסה בשחור – סמל להשתלטות המוסלמים על צרפת – בספרו של מישל וולבק

אמנון

ההערות שלי אינן לספרו של וולבק, אלא להרהורים הפילוסופיים-קיומיים הכלולים בביקורת על הספר.
ראשית, האיסלאמיזציה כביכול של אירופה. כיום יש ויקיפדיה, וכל אחד יכול בחמש דקות לבדוק את העובדות. בבריטניה יש אולי 4% מוסלמים, בצרפת לכל היותר 10% וכנראה פחות, אולי רק 6%. מה שקשה יותר למצוא בוויקיפדיה זה אם אלו ״מוסלמים״ במובן שהימין בישראל מפחיד אותנו. אפילו צבי יחזקאלי הודה בסדרה השנייה שלו שרוב המוסלמים מתפללים במסגדים לא-סלפיים, והמיעוט הולכים לסלפי.
אבל יותר חשובה מהטענה המופרכת על ״כיבוש״ אירופה, היא הטענה המופרכת לא פחות על ״שקיעת״ המערב. בענין התרבות, רצוי שמומחים ממני יגיבו, אבל כמדומני שכל העולם המוסלמי ביחד לא מייצר תרבות (ספרות, קולנוע, טלויזיה, ציור ופיסול) כמו מדינה מערבית אחת, תבחרו איזו שתרצו.
הטיעון שלי הוא נגד רעיון ה״אפוקליפסה הדמוגרפית״ החביב לא רק על וולבק ויובל גלעד אלא על כותבים רבים. לדעתי, מה שקורה עכשיו הוא תיקון להתפוצצות האוכלוסין שחווינו מאז המאה ה-19. בדיקה קצרה של העובדות נותנת לנו פרספקטיבה. בעולם כולו יש כיום פי שבעה יותר בני אדם מאשר היו רק לפני כ-150 שנה. האם לפני 150 שנה אנשים חשבו שהעולם ״ריק״? הרגישו בחסרונם של בני אדם? או שאולי להפך, היום אנשים מתלוננים על הצפיפות, ועל כך שנעשה בלתי אפשרי להתרחק מבני אדם אחרים?

כמה מספרים: בבריטניה של אמצע המאה ה-19 היו לפי הערכות 27 מיליון נפש, כיום יש 63, בערך פי 2.5. ביפן היו בראשית המאה ה-20 כ-50 מליון נפש, כיום יש 127. שוב בערך פי 2.5. בישראל היו בתחילת שנות ה-70 כ-3.5 מיליון נפש, כיום 8.5 מליון, שוב פי 2.5. על בריטניה ויפן קשה לנו לחוות דעה, אבל האם אנחנו מרוצים ממה שקורה בארץ? מכך שאי אפשר למצוא מטר מרובע פנוי של חול על שפת הים בתל-אביב? שיש יותר אנשים מעצים ביער בן-שמן? מהפקקים בכניסה לתל-אביב, שהגיעו למצב שכיום אין למעשה ״שעת עומס״, אלא הם קיימים כל הזמן?

*
הנה רעיון – זה לא אסון אם על פני המאה הקרובה תרד האוכלוסייה בבריטניה חזרה לכ-30 מיליון נפש, וביפן חזרה לכ-50 מיליון (ישראל והאוכלוסייה היהודית בעולם הם כידוע מקרה מיוחד). אני טוען כי מה שקרה ב-100-150 שנה האחרונות הוא האנומליה, ובמאה הקרובה נחזור לצפיפות אוכלוסייה ״נורמלית״. דרך אגב, אם אכן יצליחו בעשור-שניים הקרובים להאריך חיי אדם מעבר לממוצע 80 של היום ל-100, אז האוכלוסייה גם בעוד 100 שנה תהיה בערך מה שהיא עכשיו. רק כמובן עם התפלגות גילאים אחרת. נחיה (?) ונראה.

מנויי ״הארץ״ יכולים לקרוא ראיון עם פרופ׳ אלון טל בענין הדמוגרפיה לרגל יציאת ספרו “והארץ מלאה: התמודדות עם פיצוץ אוכלוסין בישראל” בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

יובל

Image result for soumission (soumission) michel houellebecq

אני לא שותף לחרדה מפני השתלטות האיסלאם על אירופה, וגם וולבק בספרו מצייר תמונה מורכבת יותר מהחשש המוכר – השליט האיסלאמי העולה לשלטון הוא פרגמטיסט, ומזכיר יותר מעין טראמפ מאשר חומייני.

*
אבל אם בוחנים את העניין דמוגרפית, לא נראה באופק שום פרץ הורמונים ורבייה סוערת באירופה. היא תזדקן ותמות בהדרגה. המעניין (אותי) אצל וולבק הוא לפיכך לא השתלטות האיסלאם, אלא חולשת המערב. אובדן כוח החיים, שאולי נובע מההשלכות המאוחרות של טראומות מלחמות העולם הראשונה והשנייה. וולבק מתאר אירופה שאינה מאמינה עוד בכלום פרט לאיכות חיים, והמתת חסד תרבותית והומנית. התרבות שנלווית לאי הבאת ילדים היא המעניינת את וולבק, ומתוארת אצלו רומן אחרי רומן, מהולה באמונות בדבר תקינות פוליטית בכל מחיר, כפי שמשתקף בדמותו של האיחוד האירופי. למען האמת, זה אותו איחוד שבריטניה מאסה בו, וצרפת אולי בדרך להצטרף לבריטניה, נראה מה יקרה עם לה-פן בבחירות הקרובות.

*
הטענה היא שאירופה היא מוזיאון. היא לא זירת התרחשות לשום מפנה תרבותי בימינו. זה שעדיין מיוצרת בה תרבות רבה, ויש בלי סוף סופרים, אמנים וכו’, עדיין לא אומר שהיא מובילה רוחנית-תרבותית. כיום אירופה היא מקום בו אנשים רודפים אחרי איכות חיים, לא מביאים ילדים, וחלקם נוסעים להמתות חסד בשוויץ (שגם אותן מתאר יפה וולבק, בספר אחר שלו, על ידי השוואה בין המתות חסד פופולריות לבית זונות המצוי ליד, והוא ריק). כוחות החיים של אירופה הידלדלו, ואיתם ההולכה התרבותית שלה. ההולכה התרבותית עברה לאמריקה, וגם משם היא תתחיל לנדוד בהדרגה, השד יודע לאיפה. כרגע נראה שפשוט לא תהיה הולכה תרבותית רוחנית, אלא ריק קפיטליסטי בולע כל, בעודו בוהה בהמצאות של צוקרברג וחבריו. אפילו בגרמניה, אחת הסיבות שמרקל הסכימה לקלוט מיליון פליטים סורים היא רמת ההשכלה הגבוהה יחסית שלהם, במקביל לעובדה שאין באירופה מי שיעשה את העבודות השחורות. כך פליטים נדרשים באירופה, ומצד שני, היבשת הצבועה מניחה להם לטבוע בדרכם מאפריקה והמזרח התיכון.

*

כלומר, אי אפשר לקיים כלכלה וצמיחה, ולשאת כלכלית את מיליוני המזדקנים בעלי הפנסיות האירופים, ללא עבודה שחורה וצריכה. ואם אין ילדים – אין צריכה. תרבות אי הבאת הילדים, אינה הסיבה לאי הבאת ילדים באירופה, לפחות לדעת וולבק. אלא שזאת פשוט תרבות גוססת. אני, אישית, אצרוך באך ושוברט וברסון וטרקובסקי עד שאתפגר, אבל אירופה כבר אינה מובילה תרבותית, ולמעשה אין יותר הובלה תרבותית, אלא רק אינספור אפליקציות, ותרבות צריכה. לתוך הריק הזה נכנס האיסלאם שעדיין מאמין במשהו מעבר לאקזיט, כך שהמערב צריך להסתכל על עצמו ולשאול האם יש לו עדיין מה להציע.
בענין הדמוגרפיה, יש תיאוריה שאומרת שמתחת לאחוז ילודה מסוים, מתרחשת “קריסת מערכות דמוגרפית”, שאחריה חברות נעלמות. כי גם אם רוצים להפוך את המגמה, פשוט אין מספיק נשים שיהפכו אותה. אז הבעיה של אירופה אינה מהגרים, אלא שהיא החליטה להתאבד, ובהתחשב במאה העשרים, אפשר להבין זאת. ראה המאמר שפה.

אמנון

הקישור שיובל נתן מוביל בדיוק למאמר שמציג את התאוריה המופרכת שאני מתנגד לה. אני אמנם לא דמוגרף אבל במדע אני מבין, ויש לי גם ידע כלשהוא בהיסטוריה. האמירה במאמר

״no society has ever recovered from a sustained birth rate of under 1.5 children per woman.״

לא מבוססת על שום דבר. האם אנחנו באמת מכירים דוגמאות לחברות כאמור? לא במאמר הזה, ולא באחרים, לא מובאת אפילו דוגמא אחת, אלא סתם נזרקת האמירה הזאת.

*
מעבר לטענה שלי ש״חוכמת אנשים מקובלה״ הזאת לא מבוססת עובדתית, יש לי גם טיעונים פוזיטיביים. החברה האנושית הנוכחית לא דומה לשום דבר שהיה בעבר. ההתקדמות הטכנולוגית מייתרת יותר ויותר משרות. אנחנו אמנם עוד לא בחזון המדע-בדיוני האוטופי (או אולי הדיסטופי?) שבני אדם לא יצטרכו לעבוד, אבל כבר ״מאיימים״ עלינו שעד אולי 2050 (לכל מקור יש מספר משלו), חצי מהעבודות שיש היום לא יהיו נחוצות. והכוונה לא שיהיה צריך רק חצי מלמשל סדרי הדפוס, אלא שלא יהיה צריך בכלל סדרי דפוס (מה שכידוע כבר למעשה נכון).

*
גם הטענה שכביכול צריך ילדים כדי ״לייצר״ צריכה היא לא רק מיושנת – קשישים היום לא יושבים בכיסא נדנדה מול האח ורוקמים סוודרים, אלא פעילים מאוד, למשל יש תעשייה משגשגת של חוגים והרצאות שרוב הקהל בהם הוא פנסיונרים – אלא גם מבחינתי לא רלוונטית. אז הכלכלה הקפיטליסטית הקלאסית לא תתקיים. אז מה. בפרספקטיבה היסטורית כל כלכלת הצריכה, ובוודאי הגידול העצום בצריכה, זה עניין של כמה מאות שנים, אולי 200-300 שנה. בערך עם המהפכה התעשייתית. אולי קצת קודם. בפועל האנושות מחליפה שיטות כלכליות כל הזמן, ואפילו בתוך אותה שיטה, למשל מה שמתקרא ״קפיטליזם״, בפועל יש התנהגויות שונות. למשל המרקנטיליזם, שהיה מוצלח במאה ה-18 וכעובדה בנה את האימפריה הגדולה ביותר אי פעם, האימפריה הבריטית, נחשב לא מוצלח במאה ה-20, שהלכה לכיוון אחר, של סחר חופשי. ואולי שיטת ההגנה על היצור המקומי תהיה שוב נכונה במאה ה-21. טראמפ חושב ככה, והסינים פתאום התחילו לדבר על כמה חשוב סחר חופשי, מי היה מאמין רק לפני עשר שנים. בכל אופן, אני לא מודאג. הקפיטליזם יפסיק להיות אפקטיבי? אז האנושות תעבור למודל כלכלי אחר.

*
ושוב קצת מספרים. בעבר 97% מהאוכלוסיה היו עסוקים ביצור מזון, והעודפים בקושי הספיקו לקיים את שאר ה-3% שהיו הלוחמים, הכוהנים, האצילים, הסוחרים, וגם האומנים, שייצרו את כל המוצרים המוחשיים, למשל מחרשות. כיום 2% מהאוכלוסייה מייצרים עודפי מזון גדולים שמדינות מערביות מוכרות למדינות אחרות. בעבר הקצת יותר קרוב, התעשייתי, 60% מהאוכלוסיה הייתה מועסקת בתעשייה, בממש-יצור של דברים. כיום זה אולי 20%. וזה כולל כתיבת תוכנה שנחשבת כ״ייצור״ (לדעתי היא לא) וענף התוכנה שנחשב תעשייה (לדעתי תוכנה דומה יותר לענף הבידור – כתיבה, סרטים, וכולי, ושניהם לא מתאימים להגדרה של תעשייה). אני בהחלט יכול לראות עתיד שבו כל המזון וכל הדברים החומריים מיוצרים על ידי פחות מ-5% מהאוכלוסייה. ומה יעשו האחרים? בשביל זה יש מדע בדיוני.

יובל

דמוגרפית ישנה מגמה, אבל מה יהיה בעתיד הדיגיטלי החדש, כנראה אף אחד לא יודע. אבל המגמה ברורה. וולבק כאיש רוח, ואני כמבקר, מתעניינים באיזו רוח זמן של תקופה. גם מדינות אירופיות מבוססות מסרבות להביא ילדים, ונשאלת השאלה למה. בינתיים אחוזי האבטלה באירופה בקרב צעירים מרקיעי שחקים, אז הצעירים גרים אצל ההורים, ושם לא ממש נוח לגדל ילדים. אז גם אם לשיטתך מדובר באנומליה, עדיין לא ברור מה ההסבר שלה. אבל בהחלט אינני יודע לאן הולך העולם הדיגיטלי האמיץ והחדש.

אמנון

יובל בטיעון שלו למעלה למעשה תומך בטענה שלי נגד תאוריות הקטסטרופה הדמוגרפית. אם אפילו לאוכלוסיה הקיימת אין מספיק עבודה, אז מה מאיימים עלינו שכביכול לא יהיו מספיק אנשים כדי לקיים את החברה? האמת היא שכנראה מספיקה חצי מהאוכלוסייה כדי לקיים את החברה, ובקרוב יספיקו אחוזים בודדים. כמובן השאלה מה זה ״לקיים״. אפילו במובן של לייצר את כל המוצרים שצריכים (בגדים נניח) הענין כידוע יותר מורכב, כי חלק גדול מהייצור של מוצרים מוחשיים שאירופה (וגם ארה״ב) נסמכת עליו נעשה כידוע בסין או בנגלדש.

יובל

בלי ספק העולם על סף פיצוץ דמוגרפי, ביחוד בישראל, למרבה הצער. לכן, התמעטות אוכלוסייה היא דווקא תגובה סבירה. הבעיה היא שזה לא המצב באפריקה, ובמיוחד באסיה בה מצויה מרבית האוכלוסייה העולמית, ובסופו של דבר יתגבר הניסיון להגיע לאירופה, הריקה והעשירה, שתהפוך לפי התחזית שלי למעין מבצר.

*
בכל מקרה, מאמרי אינו סוציולוגי מדעי, למרות שוולבק הוא תלמיד של קומטה אבי הסוציולוגיה. מה שמעניין את וולבק, וגם אותי, הוא הכניעה התרבותית של אירופה, למשל, לארצות הברית, ודלדול כוחות החיים שבה. הגיבורים של וולבק הם תמיד רווקים, כאלה שיש להם בדרך כלל רומן סוער ומיני עם אישה, בדרך כלל צעירה יותר, וכשהיא מתבגרת הם נפרדים, והרווק נותר להזדקן לבדו. גיבוריו מהווים מעין מטאפורה לאירופה, כפי שהוא תופס אותה, מבחינה ר ו ח נ י ת, לאו דווקא מבחינה דמוגרפית (אף שגם כך). גיבוריו צורכים מין בתשלום (אינני שותף לרוח המשועשעת שבה הוא מצייר זאת, זה עוול חסר כפרה כלפי מוכרי ה”שירות”), וצרפת המתוארת אצלו פשוט איבדה עניין בחיים (=תרבות), ולכן פסקה ללדת. לא בגלל דאגה לדמוגרפיה העולמית, אלא בגלל חוסר עניין בהמשכיות. אפשר להבין, אבל זוהי פוזיציה של ייאוש, מתוך התמקדות ברמת חיים גבוהה וחופשות קיץ נאות, כך שזה עניין תרבותי ולא דמוגרפי.

אמנון

יובל מחזיר אותנו לספרות ולתרבות, שהן הנושאים המקוריים של המאמר שלו. נסיים פה את הדיון, אף שכמובן הוא לא הסתיים, ובפרט לא בתחום התרבות. שבה אפשר לדון ארוכות במה שיובל כתב למעלה – האם בכלל יש הובלה תרבותית, ושל מי.

2 תגובות

  1. חברים שלום
    שמחתי לקרוא דיון פרקטי הנובע מהספרות
    מלטוס? מישהו זוכר?משהו מהתאוריה שלו התממש?
    הדיון במספרים מטעה כפי שמראה אמנון.בסך הכל הגידול באוכלוסיה במאה השנים מרשים,דרמאטי ,וזאת חרף שתי מלחמות העולם הרסניות,כתוצאה מחיסול השפעת המגפות על הדמוכרפיה ועלייה בתוחלת החיים . המיתון בילודה בחברות מפותחות באירופה, כתוצאה משינוי תפיסת האני ,פיחות בהשפעת הדת ,ורווחה כלכלית המייתרת את הצורך במשפחה פטריאכלית, מתקזז בנתיים בתוחלת חיים ארוכה .
    השימוש במונח “מלחמת תרבויות” ישמע בנאלי ,אבל כן יש היפוך במגמה, אירופה הפסיקה ליצא את תרבותה באמצעות “אנשים מיותרים” [על פי חנה ארנדט] לעולם,לאסיה אפריקה אמריקה ואוסטרליה,המונים שהחברה המתועשת לא נזקקה להם יותר ולכן באופן טבעי “יוצאו” ליבשות אחרות בליווי הון ספקולטיבי שחיפש שווקים חדשים, בעיקר בתקופת השיא במאה ה 19. צרה היריעה לתאר את “נדידת האדם הלבן”מאירופה , הקולוניאליזם.
    המגמה התהפכה,אירופה נאלצה לוותר על אחוזותיה מעבר לים,אך אותן אחוזות שימשו לאחר 1945 מקור לכוח אדם לשיקום אירופה,לנס הכלכלי של גרמניה.
    רוב האוכלוסיה המוסלמית הגרה לאירופה בשנות ה 50 וה 60 של המאה שעברה,בעידוד שוק העבודה האירופאי,ולא בגלי ההגירה הנוכחיים.
    קונפליקט בין האתוס האירופאי לבין מהגרים בעלי תרבות שונה אינו מחוייב המציאות.סינים שהגרו לאמריקה במאה ה 19 ככוח אדם לבניית תשתית הרכבות,הם אמריקאים לכל דבר .אנגליה קלטה מליוני מהגריםממושבותיה לשעבר.
    ראש העיר לונדון אינו משושלת אצולה אנגלית,מדובר בשאלה בהטמעה והסתגלות או רב תרבותיות .
    תנאי הקיום הלא נאותים של האוכלוסיה הערבית בפרוורי הערים בצרפת יצרה רובד חברתי מתוסכל ,שפונה לדת קיצונית מתוך יאוש ולא להפך.לעומתם רוב התורכיםשהגרו לגרמניה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה התאקלמו וחיים בשויון וברווחה
    אבי
    ה

  2. תוצאות הבחירות : של 2017 בצרפת עמנואל מקרון זכה .לה פן הפסידה. ניצחון גדול לכוחות המרכז ואם נרצה השפיות ,בצרפת.
    אבל…הימין התחזק עוד.בהשוואה לעבר.
    בבחירות 2022 אלו שתוארו בספר העתידני ” כניעה” עם ממקרון יבוא כשמדיניותו נכשלה ,הימין עלול להתחזק עוד ואולי אף לנצח.
    והנה הכתבה של אלדד בק על תוצאות הבחירות :
    מקרון ניצח, אבל המספרים מקלקלים את החגיגה
    אלדד בק, ברלין | 08/05/2017
    מידה
    http://mida.org.il/2017/05/08/53486/
    מרין לה־פן אמנם לא תיכנס בקרוב לארמון האליזה, אבל הקולות הרבים שגרפה, לצד שיעור ההימנעות הגבוה, הופכים את התבוסה שלה להישג וממחישים שוב את עומק המשבר שאירופה שרויה בו
    צחונו אמש של עמנואל מקרון בבחירות לנשיאות צרפת, מול מועמדת ‘החזית הלאומית’ מרין לה־פן, היה ניצחון מר. לפני 15 שנים, כאשר אביה של לה־פן, ז׳אן מרי, הצליח להפתיע ולהעפיל לסיבוב ההצבעה השני לנשיאות – הוא זכה רק ב־18% מקולות המצביעים. בין הסיבוב הראשון לסיבוב השני הגביר לה־פן האב את כוחו באחוז אחד בלבד. יריבו, מועמד מפלגת הימין הרפובליקנית ז׳אק שיראק, הצליח ליצור קונצנזוס לאומי נגד לה־פן ונבחר על ידי 82% מהמצביעים. מקרון, שהחל את הקריירה הפוליטית שלו כשר בממשלה הסוציאליסטית של הנשיא היוצא פרנסואה הולנד, קיבל אמש רק 65% מקולות הבוחרים. מנגד, מרין לה־פן כמעט הכפילה את התמיכה שקיבל בשעתו אביה, וחיזקה את כוחה מ־22% בסיבוב ההצבעה הראשון ל־34% בסיבוב השני. זו תבוסה שבהחלט ניתן לראות בה הישג.

    יתרה מזו: הסיפור האמיתי של הבחירות לנשיאות צרפת הוא ההימנעות המסיבית של מצביעים מהשתתפות בבחירות. אחד מכל ארבעה בוחרים צרפתים העדיף אתמול שלא להגיע לקלפיות במקום לתת את קולו לאחד משני המועמדים. זהו שיעור ההימנעות הגבוה ביותר מאז 1969, כלומר מזה חמישה עשורים. לאלה יש להוסיף עוד מיליוני מצביעים שהטילו פתק הצבעה לבן או פסול. כלומר, כשליש מכלל בעלי זכות ההצבעה בחרו שלא לבחור, במעין אקט קולקטיבי של מחאה או יאוש. אם תוסיפו אליהם את בוחריה של לה־פן, הנחשבים כמצביעי מחאה נגד הממסד הפוליטי, הרי שבצרפת של היום פוטנציאל המחאה והאנטי־ממסדיות הוא משמעותי ורחב ביותר, כפי שהעידו באופן ברור גם תוצאות סיבוב ההצבעה הראשון.

    לכן, תהיה זו טעות לנשום לרווחה בעקבות הצלחתו של מקרון לחסום את דרכה של לה־פן לארמון האליזה. תוצאות הבחירות בצרפת הן המחשה נוספת לתהליך משמעותי שעובר על אירופה כולה: היחלשות מפלגות המרכז הממסדיות, והתעצמות הזרמים הקיצוניים מימין ומשמאל. בבחירות לנשיאות אוסטריה, בבחירות לפרלמנט ההולנדי ובבחירות לנשיאות צרפת, הצליחו מועמדי ‘הימין החדש’ לשבור את תיוגם כנציגי ‘ימין קיצוני’ ומפלגות שוליים, ומיצבו עצמם כנציגי מפלגות לגיטימיות המייצגות חלקים נרחבים בזרם המרכזי של החברה. השנה האחרונה העניקה לגיטימציה פוליטית למפלגות ‘הימין החדש’, גם אם הן עדיין לא זכו באמון המצביעים באופן שיאפשר להן לכבוש את השלטון.

    השאלה המתבקשת היא, האם מפלגות אלו מיצו את כוחן והשיגו את התוצאות הטובות ביותר שלהן יכלו לשאוף, ומכאן והלאה הן ייחלשו, או שמא נסיבות שונות – ביטחוניות, כלכליות וחברתיות – יאפשרו להן להמשיך ולהתחזק בשנים הקרובות ולממש את רצונן לשלוט?

    בצרפת תינתן לכך תשובה חלקית בבחירות ל’אסיפה הלאומית’, בית הנבחרים התחתון, שייערכו ביוני. לפי התחזיות העכשוויות, מפלגת השמרנים הרפובליקנית היא שתנצח בהן, ומועמד משורותיה יתבקש על ידי הנשיא החדש, מקרון, להרכיב ממשלה. בהקשר זה, מרתק היה לראות כמה מבכירי מפלגת השמרנים משבחים אמש את ניצחונו של מקרון, אף שבעיני צרפתים רבים הוא נתפס כיורשו הרעיוני של הנשיא הכושל היוצא, הסוציאליסט פרנסואה הולנד.

    בנאום התבוסה שלה הכריזה לה־פן על ‘החזית הלאומית’ כעל מפלגת האופוזיציה היחידה בצרפת, לנוכח תמיכתן של רוב המפלגות האחרות (למעט השמאל הרדיקלי) במועמדותו של מקרון. לה־פן התחייבה להנהיג את מפלגתה במאבק הפוליטי הבא, שאותו הגדירה ״בחירה בין הפטריוטים למונדיאליסטים״, בהתייחסות ישירה לעברו הבנקאי של הנשיא הנבחר. לה־פן קראה לאימוץ אסטרטגיה חדשה של כריתת בריתות עם כוחות פוליטיים פטריוטיים אחרים, שיאפשרו ל’חזית הלאומית’ לנצל את ״ההזדמנות ההיסטורית״ להמשיך את המהפכה הפטריוטית. עם זאת, קשה לראות אלו כוחות מקרב השמרנים יסכימו לשתף פעולה עם ‘החזית’ או לערוק לשורותיה.

    ההימור של מרקל
    בניגוד ללה־פן שהופיעה אמש מול תומכיה, בחר מקרון במפתיע לשאת את נאום הניצחון, נאומו הראשון לאומה, שלא בפני מעריציו שהתאספו מול מוזיאון הלובר כדי לחגוג את ניצחונו של הנשיא הצעיר ביותר בתולדות צרפת. התלמיד המצטיין שהתחתן עם מורתו בנה את התמיכה הציבורית בו בהופעות המוניות, שבהן חישמל בעיקר צעירים וצעירות בנאומים משלהבים, אך את נאום הניצחון הראשוני אמש הוא נשא באולם סגור ללא קהל. הנאום אף לווה בכמה תקלות טכניות, כך שבכמה ערוצי טלוויזיה ניתן היה לראות אותו מתאפר לפני שהחל לדבר.

    מקרון העדיף להיראות מיד ממלכתי, ולהצדיק את טענותיה של לה־פן כי הצרפתים לא בחרו בשינוי אלא ב״המשכיות״. הוא התייחס בדבריו ל״כעס״ ול״ספק״ שצרפתים רבים ביטאו במהלך מערכת הבחירות, והבטיח לפעול למען ארגון טוב יותר של הסולידריות החברתית, הביטחון ואחדות האומה. הוא הדגיש מספר פעמים את מחויבותו למאבק נגד הטרור, ״ככל שהנסיבות ידרשו זאת״.

    האם עמנואל מקרון, שמעולם לא נבחר לתפקיד ציבורי כלשהו, שמאחוריו אין מפלגה מאורגנת ושמעטים יודעים מה הן תוכניותיו, יצליח להתמודד עם האתגרים העצומים הניצבים בפני צרפת – בראש ובראשונה יציאה מהמשבר הכלכלי העמוק וייצוב ביטחון הפנים? Cohabitation, כלומר דו־קיום פוליטי עם ממשלת ימין שמרנית, יאפשר למקרון – הנחשב ליציר כפיו של הסוציאליסט הולנד – לאמץ מדיניות רפורמות שלא הייתה יכולה להתקבל על ממשלת שמאל, במיוחד לנוכח התחזקותו של השמאל הרדיקלי. עם זאת, היעדר תוצאות ממשיות לניהול של אחדות לאומית רק יחזק את כוח המשיכה של הזרמים הפוליטיים הקיצוניים, מימין ומשמאל.

    בחירתו של מקרון מחזקת את מעמדה של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הנערכת לבחירות כלליות בארצה. מרקל הימרה על מקרון, והזמינה אותו לברלין בראשיתה של מערכת הבחירות לנשיאות צרפת. היא ראתה בו שותף עתידי להגנה על האיחוד האירופי, גם מפני שאיפות ההשפעה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. מרקל גם רשמה אתמול הישג אלקטורלי שני תוך חודשיים בבחירות המחוזיות שנערכו במדינת שלזוויג־הולשטיין, שבהן מפלגתה ניצחה באופן ברור, בניגוד לכל התחזיות. נראה כי ההתלהבות הראשונית סביב מועמדותו של מנהיגה החדש של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, נשיא הפרלמנט האירופי לשעבר מרטין שולץ, שחיזקה באופן משמעותי את כוחה של מפלגתו בסקרים, אינה באה לידי ביטוי בקלפיות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה + שלוש עשרה =