Related image
גליה אבן-חן

במדור “שיר בַּיְקוּם” נציג שירים נבחרים של משוררים מובחרים. והפעם מנתחת המשוררת גליה אבן חן שיר של המשוררת חגית גרוסמן

מתוך “לווייתני האפר” / חגית גרוסמן, הוצאת “קשב לשירה”, 2010 , 89 עמודים

רוח חורגת / חגית גרוסמן

היי גברתי, את יכולה להראות לי את הדרך הביתה?

תסתכלי גברתי, רוח ילדותי מרחפת במסדרון ביתך

בין החדרים עולה חריקת מיטתי הריקה.

היי גברתי, תסתכלי בראי, שערך כבר הלבין לגמרי

אבל אני זוכרת שהיה פעם שחור

כמו השער שלו כשהיה בן עשרים ושתים

בלילה שירה לעצמו בשער השחור.

היי גברתי, השארנו חלל בחדר, תפתחי את הדלת,

הוא כבר לא שוכב שם ואת לא יכולה להפריע.

את יכולה להראות לי את הדרך הביתה?

השארתי שם את המצלמה שנתן לי אבא,

כבר יותר מעשר שנים שאני לא מצלמת

ועשר שנים נמחו, לא נותר מהן זכר.

היי גברתי, את תהיי בין כל הרוחות?

כשהדלתות נטרקות את בטח חושבת שמישהו חזר

ומתהפכת לצדך השני מתכסה בשמיכת זיכרונות,

שם בחדרו על מיטת נוער לנער יחיד איך את מדברת אליו

בגוף שלישי או ראשון? את מעבירה ידך על כתמי דמו?

הי גברתי, את יכולה להראות לי את הדרך הביתה?

כששאלתי מה יהיה על האהבה, ענית שאת יכולה לאהוב אותי.

אבל היית לי זרה גברתי, מעולם לא היית אימא שלי.

מאת גליה אבן-חן

בשיר הנושא את שם הספר, “לווייתני האפר”, מדברת הדוברת על הקשר בין שנאה לטיפשות: “כי שנאה אינה יכולה להימצא במשתמש בשכלו כראוי” (עמוד 9).

השנאה היא טיפשות, כי כשאתה מבין מישהו, כשאתה לא מעצים את שנאתך או לא הופך אותה לדרמה גדולה, אתה כבר לא בדיוק שונא את אותו אדם. במובן זה השיר חכם.

הספר “לווייתני האפר” מלא באהבה וגם בתשוקה. הוא נטול שנאה, גם כשזו מתבקשת.

הקובץ “אשכבה למשורר משולח” מוקדש למשורר נדב ברזילי, שהתאבד בהיותו בן 28. הקשר ששזר את גורל הדוברת בגורלו מתואר בתמציתיות יתר בשיר “הספר” מתוך קובץ זה.

“…עודנו חם מלפיתת

צווארו של משורר צעיר ומשולח,

שהתאהב בקלות יתרה בנערה,

עם השקפה שחורה זהה לשלו,

שרדף אחריה ברחובות תל אביב,

שפחד מהעצב בעיניה,

בעל כורח הרוח שנטרפה באביב אלפים ושתים,

כשהיה בן עשרים ושמונה.” (עמוד 73)

נראה שהשיר “רוח חורגת” מתאר את אמו של המשורר שהתאבד. האם גדעה את אהבתם של הצעירים באיבה. השיר פותח בשורה “היי גברתי, את יכולה להראות לי את הדרך הביתה?” גברת זו לא אפשרה לזוג לממש את אהבתם, ובמובן זה לא אפשרה להם להקים יחד את ביתם, את משפחתם. לנו, הקוראים, מובן מאליו שהיא מכשפה ומפלצת. ברור לנו אף יותר, שהדוברת סבלה ממנה ואמורה לשנוא אותה. עם זאת, העוול הנורא שגרמה אמו של האהוב לאהובה ולו מועבר באופן מאופק מאוד. בדומה לשאר השירים בספר המדברים על אהבה, גם שיר זה מתאר גברת שנואה ואשמה. השנאה מובעת במרומז ובמתינות:

“היי גברתי, את יכולה להראות לי את הדרך הביתה?

כששאלתי מה יהיה על האהבה, ענית שאת יכולה לאהוב אותי.

אבל היית לי זרה גברתי, מעולם לא היית אימא שלי” (עמוד 56).

שיר זה והספר כולו כתובים באופן דומה לשחקן המניע בתנועה קטנה את הראש, אבל דווקא בגלל תנועתו הקטנה, הבעתו עוברת אלינו הצופים ביתר חדות.

ראו גם:

חגית גרוסמן בלקסיקון הסופרים

לסנן יופי מתוך הפאתוס: יובל גלעד על “לווייתני האפר”

אלי הירש על “לווייתני האפר”

אשתו של קאמי פיסארו: אילן ברקוביץ’ מנתח שיר של חגית גרוסמן

Image result for ‫לוויתני האפר חגית גרוסמן‬‎
חגית גרוסמן

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן