"ספלאש לאנד" מאת אור זילברמן: הזוכה במקום השלישי בתחרות סיפור המתח הטוב לשנת תשע"ז של "יקום תרבות"

לפניכם אחד משני הזוכים בפרס השלישי בתחרות סיפור המתח הקצר הטוב ביותר לשנת תשע"ז של "יקום תרבות" – סיפורה של אור זילברמן, ״ספלאש לאנד״.

אור זילברמן היא עורכת חדשות העובדת כיום בהייטק ומפרסמת את פרי עטה בבלוג
האישי שלה, "מליצה
".

סיפורהּ "למטרות שלום" ראה אור באסופה "היה יהיה" (2016) של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה. היא מרבה להשתתף בתחרויות כתיבה.

אור זילברמן מקבלת את פרס "יקום תרבות"

נימוקי צוות השופטים:

טון הסיפור "ספלאש לנד" רגוע, נונשלנטי, מנוגד לחלוטין לתוכן, שאחרי הכול מתאר רצח קר מזג. המספר חכם, אמיץ, מסתכן, וגם פה יש ניגוד לאופן שבו הוא מתאר את החקירה. הקישור בין היחסים האישיים של המספר לאירועים החיצוניים מעורר סקרנות, האם יש פה איזה רמז שלא מפוענח בסיפור? אי אפשר שלא לקשר למה שידוע על המחברת, אישה צעירה שנישאה לא מכבר. החקירה אמנם מסתיימת, אבל סיפור-המסגרת דווקא ממשיך, ואולי באופן מורבידי, לחתונה במקום שנרצח בו אדם.

ראיון עם אור זילברמן על הסיפור ראו כאן.

ספלאש לאנד \ אור זילברמן


אני לא יודע אם עדי בוחבוט מת במשמרת שלי. אני רק יודע שמצאו את הגופה שלו במשמרת של שמרית. נכון, אני האחרון שראה אותו חי. אני זה שנתן לו להיכנס, אבל לא היה לי מושג שמשהו לא בסדר. אם משהו לא בסדר, עוצרים, מכבים, בודקים ועד שמסיימים אני כבר לא שם.
מההתחלה.
תחילת מאי. אני לא צריך להגיד איך נראה הפארק. אנשים עוד לא קלטו שהגיע קיץ. אני הבן אדם הכי צעיר בין כל הפנסיונרים שחוזרים משחיית הבוקר שלהם, ואני בן 27. משעמם לי, אז אני גולל את הפיד בניינגאג. יש שם מלא תגובות על הגיף שהעליתי אתמול עם הילד בלי המכנסים, ואני לא יכול להסתכל על זה בבית. חברה שלי, מור, לא סובלת את האתר הזה. אז בעבודה יש לי זמן וגם ככה אני בראש מגדל ואין לי עם מי לדבר עד שכל הילדים יוצאים לחופשת קיץ, או מינימום מבריזים מבית ספר.
ואז מגיע איזה ילד, טיפה יותר גדול, בן 18. הוא רוצה להשתמש במגלשה. אני מוריד את העיניים מהמסך, בודק את זרימת המים עם כף הרגל ומסמן לו עם העיניים שילך על זה. אבל הוא לא יורד כל כך מהר, כי קודם כל הוא שולף את הסמארטפון שלו, מצלם סנאפצ'ט על רקע המגלשה וצועק משהו על הכנה לצנחנים. אחר כך הוא מפקיד אצלי את המכשיר, למרות שאני מבהיר לו שאני לא אחראי על הציוד, וזורק את עצמו במורד הצנרת.
לא ראיתי אותו יוצא החוצה. גם לא הסתכלתי. זה לא שהיה מישהו אחריו בתור שהיה יכול ליפול לו על הראש. המשכתי להעסיק את עצמי עד ששמרית הגיעה וכשהיא שאלה אותי אם יש אנשים, אמרתי שאין. זה לא שגם ככה היה אכפת לה אם קרה משהו. לשמרית אכפת רק ממה שקורה מחוץ לעבודה וכשמנסים להחליף איתה משמרות, זה יותר קשה מלהשיג פגישה עם מנחה לתזה. פה מאוחר לה, פה אין בייביסיטר וכאן יש לה זמן ללכת לביטוח לאומי.
המבקרים, לפי מה שהבנתי, לא ראו כלום. שמרית נתקלה בגופה כשירדה לבריכה למטה והזעיקה את עמי. עמי עשה מה שהוא תמיד עושה, כלומר מלמל משהו על למה העובדים שלו מכניסים אותו לצרות ומרח את הזמן עד שהתחיל אשכרה לעשות טלפונים. אחר כך הגיעה המשטרה. אני לא ידעתי על כל זה עד שהגעתי למחרת בבוקר וראיתי את המקום סגור ואת הניידות משטרה. גם לא הבנתי מה רוצים ממני עם כל הדיבורים על גופה-לא-גופה. רק כשהראו לי את הפלאפון נזכרתי שבכלל השארתי אותו בעמדה. לא נעים להגיד, אבל קצת הצטערתי שלא גנבו אותו. לפחות היו מגיעים למישהו אחר.
לא עצרו אותי או משהו, אבל גם לא היו נחמדים במיוחד. התחלתי לפחד שאולי אני צריך עורך דין, אז ניסיתי לפחות לשאול מה סיבת המוות. הוא טבע, אמרו לי. אוקי, זה דווקא מתקבל על הדעת. הוא לא ידע לשחות אז הוא טבע בבריכה. לא, השוטרים אמרו. הבחור גדל בקיבוץ, לשחות הוא יודע. גם בכושר שיא הוא היה, קרבי וזה. משהו פה לא מסתדר, הם אמרו ושאלו אותי: הוא אמר לך משהו? הוא הראה סימני חולשה?
האמת שלא. גמגמתי משהו בניסיון להבין אם הם חושבים שאולי הוא ניסה להתאבד. כלומר, התאבד. הם לא ידעו, לפחות לא בשלב הזה. התלבטתי אם לומר משהו, ובסוף סיפרתי להם על מה שהבחור אמר לפני שהוא התגלש למטה. זה בטח כבר עלה לרשת, אז לא באמת הייתה לי ברירה. הם הודו לי והלכו לדבר עם המפקד שלהם.
נשארתי שם, למרות ששחררו אותי הביתה, כדי לא להיראות אשם וכדי לא להתקשר לחברה שלי בבקשה שתאסוף אותי. ישבתי ליד בריכת הפעוטות ואחרי זמן לא רב התיישב לידי אחד השוטרים, כביכול בהפסקת סיגריה. הוא התחיל לשאול מה אני חושב על המקום, על הבוס שלי, על שמרית, על הקופאים בכניסה. הקופאים, כן?
וזה הביא לעוד חפירות, על עד כמה אני מכיר את הקופאים – שזה בכלל לא – ואם יצא לי לשמוע אותם מדברים על העבודה שלהם או על המבקרים פה או על הרצון לעשות פיגוע. לא, לא ולא – וגם אם הם דיברו על זה, כנראה לא הבנתי מילה. השוטר השתעמם והמשיך הלאה, והייתי בטוח שהוא שחרר בינתיים את כולם. אז זהו, שלא, כי שמרית נעצרה.
אני ושמרית אף פעם לא היינו חברים, למרות כל הזמן שהעברנו יחד בישיבות צוות וחילופי משמרות. זה לא אומר שחשבתי עליה בתור רוצחת פוטנציאלית. הדבר היחיד שהיה ממש אלים אצלה זה היכולת לקלל. היה לה פה של מלח רוסי שיכור. לא קלטתי מה קרה עד שעמי ביקש שאעבוד כפולה באבובים, אחרי שכבר עשיתי משמרת אחת. הוא הגיע כולו מזיע מאימון בחדר כושר ומת ללכת, והמשכתי לנדנד לו מה ולמה, אז הוא הציע לי להסתכל בפייסבוק של שמרית. לא היה לו מושג מה יש שם, כי הוא לא חבר שלה או משהו כזה, אבל הוא הבין שזה קצה החוט היחיד שהיה למשטרה.
לא הייתי צריך לגלול לה את הוול. אני כבר יודע שהיא אלמנה ושהיא שונאת שמרחמים עליה בגלל זה. אני יודע שהיא חושבת שהמוות של בעלה בעזה היה מיותר. אני יודע שהיא והגננת של הבן הקטן לא בדיוק חברות. ממתי הולכים על זה לכלא? הייתה לה איזו שורה אחת שהרתיחה את הפיד שלי, משהו על זה שעדיף לבני נוער לקבל כדור בראש כאן בארץ מאשר לחטוף אותו ממחבלים. זה עדיין מניע די קלוש.
שמרית שוחררה עד לסוף המשמרת ואישרה את מה שחשבתי: שלמשטרה אין ממצאים פורנזיים וגם אין ראיות נגדה, שהם במבוי סתום. מעבר לזה, היא לא רצתה לדבר על החקירה או על מה קרה בתא המעצר והוסיפה גם שמה אני מבין מהחיים שלי יא קוקסינל. אני מבין שהמגלשה עוד לא נפתחה מחדש, אמרתי לה. זה היה רע לשנינו – פחות מתקנים שווה פחות משמרות, שווה פחות כסף.
גם הפארק עצמו לא הרוויח מכל העניין. מצלמות הטלוויזיה ארבו למבקרים בבוקר ושאלו אותם אם הם מפחדים. אחר כך עברו להורים למשפחת בוחבוט, שתועדו בשבעה כשהם בוכים בהלם ובזעזוע ודורשים תשובות. על המנויים מתושבי הסביבה וחדר הכושר זה לא השפיע, אבל שאר התנועה הידלדלה משמעותית. זה לא היה סימן טוב בתחילת מאי, חודש לפני שאמור להיות חם ומפוצץ פה עד להתפקע, ובלי שהיה ברור מתי ואם בכלל יסירו את הסרטים של המשטרה ממגלשת המים.
אותה משטרה, כך הבנתי, ניסתה להוריד למטה מצלמת גו-פרו ולא ראתה שום דבר חריג. אז החלטתי לרדת בעצמי, אחרי שהפארק כבר היה לקראת סגירה. אמרתי לעצמי שאני מכיר כל פיתול של המתקן, הרי גם התגלשתי בו מלא כשהייתי ילד. אם יש איזו פינה עם יותר מדי מים, אני אדע לצאת ממנה. אולי להפך – יש איזו פינה שקרסה לתוך הבריכה – ואז אני אדע במה להיאחז. עד שיגיע מהנדס חדש, אני אוכל להצביע עבורו על הבעיה.
אלא, שהבעיה לא הייתה בפינות. המגלשה נראתה מבחוץ כמו שנראתה תמיד – חלון אטום של צוללת בצבע כחול צרפתי בהיר ומצועצע. הבפנים שלה חרק כשפיסקתי עליו רגליים. המים שניתזו עלי היו כמו קרים כמו קרח. האשטאג אני מזדקן, חשבתי וניתרתי פנימה.
בהתחלה הכול נראה תקין. נתקעתי בצד בפיתול השני, אבל הבעיה הזאת קיימת כבר שנים. חתרתי טיפה קדימה עם הידיים וכבר התחלתי להגביר מהירות, כשלפתע הרצפה נפתחה מתחתיי. לא קרסה, נפתחה, כמו דלת בקניון.
הסתכלתי מסביב ולא ראיתי כלום, אבל הרגשתי קירות בידיים, משני הצדדים. ניסיתי לצוף למעלה והרגשתי את הרצפה נסגרת מעליי. דחפתי אותה עם היד וזה לא עזר. הבנתי שאין לי זמן ודחפתי את עצמי חזק למעלה, כשהמים ממשיכים ליפול ולמשוך אותי למטה ואין לי במה להיאחז. הצלחתי ללגום אוויר, בקושי, אבל ידעתי שעוד רגע הרגליים שלי הולכות קאפוט. נשענתי על הצד היבש והצלחתי איכשהו לקפל את הרגליים כך שהמכסה לא נסגר עליהן, בדיוק בזמן כדי לקבל זרנוק מים לפרצוף. פרשתי את הידיים ובלמתי את עצמי במקום, וכאן היה לי מזל שאין דברים כאלה. החיבור שבין שתי חוליות המגלשה מאחורי נסגר בחבטה עם דלת נסתרת, כמו גיליוטינה.
אז אומנם לא נחתכתי לשניים, אבל החלל שבו החזקתי את עצמי התחיל שוב להתמלא במים. נשענתי על הדלת הקרה וחשבתי מה לעשות. חשבתי שאני יכול לקוות שהיא תיפתח שוב ולהמשיך להתגלש למטה, או שאני יכול לחכות כאן קצת, ולצוף שוב. בסוף לא עשיתי את שניהם. הדלת נפתחה בדיוק כשזרימת המים נפסקה, בבת אחת. הצלחתי לאחוז בחיבורים שמעליי רגע לפני שהרגליים נפסקו מתחתיי וכמעט נסחפו למטה. לא ראיתי דרך אחרת לטפס, אז השתמשתי במרפקים. יכול להיות שהיו עוד מלכודות מוות, אבל לא רציתי לגלות.
השתמשתי במפתח הסגל שהיה לי כדי לצאת ולקחתי מונית הביתה. נשכבתי על הספה בכניסה לדירה כשאני רטוב ורועד מקור. הטלפון צלצל אבל זה פשוט לא הזיז לי.
מור הגיעה אחרי שעה או שעתיים וכנראה התכוונה לצעוק עליי, לא שהיו חסרות סיבות, אבל בסוף לא עשתה את זה. היא ניסתה לדבר אתי וכשלא הצליחה, הדליקה לי בוילר. תוך כדי שהמים מתחממים סיפרה לי שבעלי הפארק שכרו את המשרד שלה בשביל לטפל במשבר המגלשה. זה נראה רע, היא אמרה. גם ככה הפארק מפסיד כסף רוב השנה. המהמתי בצליל שמראה שאני מסכים והיא ביקשה שאעבור למטבח, כדי לא להשאיר כתמי רטיבות על הספה. אל תדאג, תום, היא אמרה, בשנה הבאה כבר תקבל את הקביעות ותשכח שבכלל עבדת שם. המהמתי שוב והלכתי להתקלח, עם הבגדים. אני חושב שהורדתי אותם רק כשקלטתי שאני לא מתייבש.
עד שחזרתי לעבודה, למחרת בצהרים, היה ברור לי שאני חייב לדעת מי תכנן את המגלשה. מה שראיתי נראה יותר מדי כמו מנגנון של שעון, יותר מדי מחושב. אם הייתי מאחר רגע או שניים בתגובות שלי, הייתי גומר בדיוק כמו העדי בוחבוט הזה, אם לא יותר גרוע. כל העניין נראה לי גם מוזר. מוזר שעמי לא שלף ישר את השם של המהנדס, ברגע ששאלו אם יש למגלשה אישור ממכון התקנים. מוזר שאותו מהנדס לא נדרש לבוא לכאן ולהגיד מה לא בסדר, ואולי גם לתקן משהו.
במהלך המשמרת, שבלי יותר מדי אימהות עברה כמו השגחה על מבחן של תלמידי שנה אל"ף, גיליתי שהמשטרה זימנה לתשאול את כל מי שהצליחה להשיג. לא הייתי בטוח אם זה כולל את המהנדס האלמוני או לא, אז השתמשתי במפתח הסגל כדי להיכנס למשרד של עמי כשהוא אמור להיות ביוגה. השתמשתי בתעודת מכון התקנים שעל הקיר כדי למצוא את התיקייה הספציפית עם האישור לכל מתקן. על כל האישורים היה חתום אחד, ירין סברבוביץ'. יצאתי מהמשרד בשקט ולמרות השעה המאוחרת, ניסיתי להגיע לבחור הזה דרך אחת-ארבע-ארבע. בגלל שלא ידעתי איך מבטאים את השם שלו קיבלתי שלושה מספרי טלפון. בראשון לא היה מהנדס, בשני לא דיברו עברית ובשלישי לא ענו. ניסיתי בגוגל והגעתי לאותו מספר שלא ענו לי בו. אמרתי לעצמי שאולי זה משרד ושאנסה שוב בבוקר.
התקשרתי בבוקר, מהבית. הגעתי למענה קולי שאומר ששעות הפעילות של המשרד הן מתשע בבוקר, כשהשעה אצלי הייתה כבר אחת עשרה. ניסיתי שוב לפני המשמרת, ושוב אף אחד לא ענה. התקשרתי לבניין שבו אמור להיות ממוקם המשרד – לא רחוק מכאן, בניר אליהו – ונאמר לי שהוא נסגר מזמן.
לא ידעתי היכן עוד אפשר לאתר את הסברבוביץ' הזה, ולא היה זמן מיותר. התקשורת כבר עזבה אותנו בשקט, דוח הנתיחה שלאחר המוות הצביע על טביעה, אבל הנזק כבר נעשה. שמו של הפארק הופיע  בהקשר הלא נכון בגוגל וצבא של פקחים היה אמור לסגור אותו בקרוב עד להודעה חדשה, כלומר עד שכל המתקנים ייבדקו יסודית, כלומר אף פעם, אם הבדיקה לא תסתיים עד יוני. זה לא היה זמן טוב לספר למור שלא אישרו לי את הגראנט לתזה, לא כשהמשמעות היא לפחות חצי שנה של אבטלה. הקיץ, מעבר להיותו עונת הרחצה, הוא גם העונה שבה הבנות השוות זורקות אותך בשביל איזה דוש בבגד ים.
אז שוב פעם חיכיתי שהפארק ייסגר, והפעם התארגנתי מראש על גלשן. הסוג האיכותי, מפלסטיק. התכופפתי מתחת לסרטים, טיפסתי למגדל, הפעלתי את זרם המים וכשהייתי בטוח שהמגלשה מוכנה, שחררתי את הגלשן פנימה.
בכל שנותיי כמפעיל המגלשה החרמתי אינספור גלשנים ומצופים. אף פעם לא יצא לי לראות מה קורה כשהם צולחים את הדרך למטה. מתברר שהם לא צולחים. כלומר, הם נתקעים באיזה שהוא שלב, יוצרים הצפה ומובילים לדליפה מהדפנות, שלא לדבר על הצליל המטריד שאומר שעוד רגע הגלשן נשבר או שהמגלשה מתפוצצת, אני לא בטוח מה בא קודם. חיכיתי לראות אם המגלשה תיאבק בגלשן, אבל זה לא קרה. היא כנראה מגיבה רק למשקל גוף אנושי, מה שמסביר איך הגו-פרו ירד למטה בחתיכה אחת.
שסתום זרימת המים, מתג ההפעלה ואפילו מפסקי התאורה נמצאו כולם לידי, בראש המגדל. מי שירצה לראות מי ומה קרה למגלשה, יצטרך לעבור דרכי. הדרך היחידה לגלות מי זה הייתה להישאר בעמדה. כיביתי את התאורה, קיפלתי את הידיים מתחת לראש וניסיתי לנמנם.
לא ממש הצלחתי. השסתום עשה לא מעט רעש ובאיזה שהוא שלב הייתה גם צניחת טמפרטורה, שגרמה לי לחשוב שעברתי לממד מקביל שבו לא שמעו על קיץ. התעוררתי מכל תנועה או קול למטה, וזה כולל גם את החתולים שחיטטו בפחים של הקפיטריה. גיליתי אפילו שהמים עושים קצת רעש, כשהברזים בבריכה מופעלים כל שעה וחצי, אבל זה כבר קול חלש יחסית. את הקול המקפיץ הרבה יותר שמעתי כשהמדרגות המובילות למגדל חרקו תחת רגליים כלשהן, וכשהמעקה שבין עמדות התורים נאנק כשגוף כלשהו דילג עליו. לילד קטן לוקח בדיוק דקה לטפס את כל זה, כשהוא מתעלם מהחלוקה לתורים ומפגין יופי של סיבולת לב-ריאה. למבוגר זה לקח שתי דקות, והוא הגיע מתנשף.
הוא בהה כמו אידיוט, ממשיך להחזיק בארגז כלים ובתיק למחשב. החזרתי לו מבט ושאלתי מי הוא. מי אתה, הוא השיב, כמעט בזעם. אני פה להשגיח על המתקן התקול, המצאתי. יופי, הוא אמר, אז אני פה לטפל בתקלה – אפשר לקבל קצת מקום?
קוראים לו ירין סברבוביץ' והוא המהנדס של המגלשה. נראה לי שהצלחתי להיראות מופתע. קשה להשיג אותך, אמרתי. הוא משך בכתפיו ושיקר משהו על זה שעמי התקשר אליו, שהוא כבר לא עובד פה ועדיין יש לו אחריות על המקום, שהוא שמע משהו על גופה ומשטרה אבל זה בטח קשור לבלאי של המגלשה או למפעיל שלא ידע מה הוא עושה. קצת רציתי לדחוף אותו למטה באותו רגע אבל כבר כיוונתי את מצלמות האבטחה להקלטת קול. הקלטה שכנראה תהיה חסרת תועלת, אם לא אגרום לו להפסיק על כיסויים ביטוחיים ואוציא ממנו איך הוא ידע על התקלה.
תרצה שאתגלש למטה, התחלתי לשאול ואז התחרטתי, תוך כדי שהוא מתחיל לעבוד. שאלת משהו, הוא סינן בחוסר סבלנות והרכיב מתוך הערכה סליל ארוך וגמיש, מהסוג שבדרך כלל משמש לניקיון, ובסיומו מברשת מחוברת בוו.
כן, כן, מה זה המכשיר הזה שאתה משתמש בו? אני יכול לעזור במשהו? אה, הוא מנקה שם בפנים? כן, הוא ענה. למה דווקא זה?, שאלתי. אתה יכול בבקשה לתת לי לעבוד?, הוא השיב.
אני מבין שעמי לא הסכים שתבוא בשעות הפעילות, אמרתי.
לאדון סברבוביץ', מתברר, הייתה בטן מלאה על עמי. כמו שחשבתי, הוא פוטר, ולא לחלוטין ברור למה, לא שזה משנה. הוא רק המשיך לומר איך עמי לא נתן לו קרדיט, לא המליץ עליו לקבלנים אחרים בסביבה, לא דאג לעשות בקרת איכות למתקנים. ואתה יודע מה הכי גרוע?, הוא שאל – הכי גרוע שהוא לא שילם את כל הסכום שהוא היה חייב לי. על זה כבר הלכתי אתו לבית משפט. אמרתי עד כאן, אבל בית משפט נתן לו לחזור הביתה עם הכסף.
למה?, שאלתי. לעמי לא חסר כסף.
כי עשיתי את כל העבודה בחמישה חודשים. זה מה שעמי רצה. לא חיכיתי לכל האישורים. קיבלתי אותם אחר כך. העורכי דין של עמי אמרו שזה מספיק כדי לקחת לי את הרישיון. העורכי דין שלי אמרו שהם צודקים. עשינו פשרה, קוראים לזה. זאת הייתה סחיטה.
וואלה אני מבין אותך, אחי, אמרתי. אתה לא רוצה לדעת כמה הוא משלם לי כאן, סטודנט לתואר שני, גר בשכירות. חברה שלי מרוויחה כפול ממני, ועובדת הרבה פחות.
זה לא מפתיע אותי, הוא אמר.
אתה יודע שעמי לא משתמש במתקנים בפארק, אמרתי.
הוא גיחך. עמי לא, אמר. חשבתי שאולי המהנדס הבא שלו ישתמש, הוא לא הביא אחד עדיין.
חשבת או קיווית?
הוא הגניב לעברי מבט: למה אתה מתכוון?
אתה התקנת את המלכודות לקראת הקיץ כי היית בטוח שהוא יביא מהנדס, לא? אף אחד עוד לא משתמש במגלשה של הגדולים, וצריך מתישהו לבצע בקרת איכות.
הוא קם על רגליו: אני לא יודע על מה אתה מדבר.
אתה לא התכוונת להרוג את הילד ההוא, כבר הבנתי את זה. חבל רק שהתקלה הזאת הורסת לך את התכניות. כל מהנדס שיבחן  אותה יתעסק בחסימה ולא יתקרב למלכודות.
אז זה אתה גרמת לה.
לא, זה אתה. איך ידעת בכלל שיש תקלה? כי אתה התעסקת עם המגלשה לפניי.
הוא הגיח לפתע קדימה ואחז בחוזקה בכתפיי: ילד, אין שום תקלה. אולי תרד  לברר לבד?
התכוונתי להגיד לו שלא תודה, כי עמדתי להציע את זה קודם והתחרטתי, אבל אז גיליתי ששוב דיברו אתי בציניות. הוא פשוט דחף אותי לכיוון המגלשה ועמד לזרוק אותי פנימה. בתגובה, אחזתי גם אני בכתפיים שלו. נאבקנו כמה דקות בכניסה למגלשה, מנסים כל אחד לצאת החוצה ולדחוף את השני פנימה. הרגליים שלנו חרקו על הפלסטיק המחוספס והמשטח התקער מתחת לעומס המשקל שלנו. לבסוף הוא בעט בי ונפלתי ראשון, לא לפני שתפסתי לו במכנסיים ומשכתי אותו אחריי.
הגעתי לחספוס בפנייה הראשונה וגיליתי שאני שוב לא יודע מה לעשות. אם אנסה לטפס למעלה, הוא ייפול לי על הפרצוף ואולי ינסה להרוג אותי. אם אמשיך, יש לי רק צ'אנס אחד לצאת מזה בלי למות. החלטתי ללכת על הצ'אנס הזה. התגלשתי קדימה בכל הכוח עד שתפסתי את הגלשן ואחזתי בו עד לשלב שהרצפה נפתחה מתחתיי. אז השתמשתי בו כדי לטפס חזרה למעלה וכשהדפנות איימו להיסגר עליי, השתמשתי בגלשן כדי לחצוץ ביניהן. הספקתי לשמוע קול של "ספלאש" לפני שעברתי לצד השני, חילצתי את הגלשן ונתתי לדפנות להיסגר מאחוריי.
אני לא יודע מה עמד מאחורי הקול הזה, אבל מר סברבוביץ' לא יצא אחריי. נפלתי לבריכה, שחיתי לגדה בחתיכה אחת ותוך רגע יצאתי מטווח ראייה. החלטתי לשמור את הגלשן, עד היום אני אומר שזה גלשן המזל שלי. לאחור לא הסתכלתי, וגם למגדל השמירה לא חזרתי יותר. את סרטוני האבטחה הוצאתי ישירות מעמדת הקב"ט ובאותו לילה מסרתי אותם למשטרה, בלי לעבור אצל עמי.
היה לזה מחיר. הפארק נסגר שוב רק בערב של היממה למחרת, ודווקא אז לא הייתה לי משמרת, אז יכול להיות שהגופה של סברבוביץ' ירדה לבריכה, או שמהנדס חדש גילה על המלכודות שלו. המשטרה לא יצרה אתי קשר הפעם. כן דיברתי עם שמרית, שאמרה שהחשדות נגדה בוטלו סופית ולמה אכפת לך כל כך יא הומו. דיברתי גם עם עמי, שאמר שאני משוחרר הביתה עד להודעה חדשה.
מאז לא חזרתי לעבוד. מור אמרה לי שהפארק פשט רגל, יותר מדי ימים תחת חקירה ופחות מדי תנועה של לקוחות. היא הייתה מאושרת בצורה לא פרופורציונלית כשהודיעה לי שאני מפוטר. המשרד  שלי תיווך עם התאגיד שרכש אתכם, הוא גם לקוח שלנו, דיווחה בפנים קורנות, רמז לעמלה השמנה שקיבלה.
אה, באמת? איזה תאגיד?
אולי שמעת עליהם, זאת חברה לארגון חתונות. הם רוצים לשנות לגמרי את המקום, להפוך אותו לפארק קונספט. תחשוב על החתן והכלה עושים צילומי טראש במגלשת מים, המוזמנים רוקדים בבריכת אבובים. זה אחלה של גימיק, בייחוד באזור הזה, ובגלל שהתשתית מוכנה כבר לא חייבים לייקר את מחיר המנה או להוסיף חניות. אפשר אפילו לשחק על הקטע של הרצח, תחשוב על זה – פארק חתונות אתגרי רדוף רוחות!
מגניב לאללה.
נכון?
יש לך הנחת עובד?
היא כמעט נפרדה ממני באותו רגע. אחר כך הבהירה שהיא מצפה שאציע לה כמו שצריך, עם כריעת ברך וטבעת ולוקיישן רומנטי, ושלא אחשוב אפילו להרטיב לה את שמלת הכלה ומה פתאום שאימא שלה תסכים להעביר את הערב החשוב בחייה על אבוב. בסדר, חשבתי, אז גם לך אכפת מאיך שדברים מצטלמים בסוף.

ראיון עם אור זילברמן על סיפור זה ראו כאן.

אודות אור זילברמן

אור זילברמן היא עורכת חדשות שעובדת כיום בהייטק, ומפרסמת את פרי עטה בבלוג האישי שלה, "מליצה". סיפורהּ "למטרות שלום" ראה אור באסופה "היה יהיה" של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות מתח ובלשים עם התגים , . קישור קבוע.

תגובה אחת על "ספלאש לאנד" מאת אור זילברמן: הזוכה במקום השלישי בתחרות סיפור המתח הטוב לשנת תשע"ז של "יקום תרבות"

  1. מאת מצטערת:‏

    עושה רושם שלסיפור נמאס מהכול, הוא רוצה להיפטר מהשעורי בית המעצבנים לכתוב סיפור. כמו מישהו שמכריחים לאכול, אולי ילד מול ארוחת צהריים. הוא לועס מהר לא בכיף.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*