סיפור ליום השבת – "פיש אנד צ'יפס" \ עפרה בן-עמי

ברכבת מקלן ללונדון יבשו דמעות הפרידה ממייקל. לילה קודם לכן לא עצמנו עין. הבטחנו שניפגש בקיץ בארצות הברית ועד אז נעבוד כדי שנוכל לעבור לגור ביחד. בבוקר מייקל תפס טרמפ לשדה התעופה ואני – לתחנת הרכבת. קניתי כרטיס לקרון רגיל. קרון השינה היה יקר ובלאו הכי לא היה סיכוי שאצליח להירדם. מבעד לחלון נשקפה אפרוריות חדגונית מושלגת, שהפכה את המועקה בבטני לריקנות נסבלת. בהיתי בבתים ובעצים שהתרוממו ונעלמו במהירות לנגד עיני, כשאני מדמיינת את עצמי יורדת מהרכבת, פוסעת לתוך בית זר בכפר גרמני קטן בשולי המסילה, או מטפסת על גזע עץ וקופאת בזרועות פשוטות, מתמזגת בין ענפיו העירומים. בתחנה ההומה בלונדון אספתי את כוחותיי כדי למצוא מקום לינה אצל מישהו, כדי שלא אבזבז את חסכונותיי הדלים על חדר במלון.

התמקמתי בתוך תא טלפון ושלפתי מתרמיל הגב את המחברת ששמשה כיומן המסע עם מייקל. בדף האחרון היו לי כמה מספרי טלפון. אולי אתקשר לאִיסוֹ? ייתכן מאוד שהחדר שהשכירה לי בביתה לפני הטיול נשאר פנוי, אבל לא רציתי לשמוע ממנה שוב עד כמה מייקל אינו מתאים לי. לכל הפחות לא בימים הראשונים לפרידה ממנו. אפשר לחשוב שהיא אמא שלי. דילגתי על המכרים הבריטים המעטים ברשימה. לא סמכתי על הכנסת האורחים שלהם. אחר כך פסלתי את אורן. לא הייתי במצב רוח מתאים למסיבות האלכוהול והסמים שערך בביתו. אחרי שתי יממות ללא שינה די היה בדרינק או בג'וינט להפוך אותי לסמרטוט ספוג רחמים עצמיים. גם דן ורותי שעזבו את הארץ מסיבות פוליטיות לא באו בחשבון במצבי. אמנם הלכנו ביחד להפגנה מול שגרירות ישראל נגד מאסרו של סרבן המצפון הראשון, שסירב לשרת בשטחים הכבושים, אך כעת הרתיעו אותי עליצות ילדיהם והלהט הפוליטי שלהם. בלאו הכי לא התכוונתי לחזור לארץ בשנים הקרובות. אני לא מחויבת להשמיע הצהרות באוזני איש. לינה הייתה הבחירה האידיאלית ללילה ראשון בלונדון אחרי היעדרות של כמה חודשים, אך היא לא ענתה לטלפון. בסוף הרשימה היה המשורר, מרצה שלי לשעבר שחיזר אחרי בהתלהבות אחרי שעזבתי את הקורס שלו ונשרתי מאוניברסיטת תל אביב. ניסיתי שוב את לינה. כשלא ענתה חייגתי את המספר של המשורר. המשכתי לכנותו כך, כסוג של בדיחה פרטית ביני לבין עצמי. הוא היה מבוגר ממני בשנים רבות וחיזוריו באותה תקופה מבולבלת בחיי החמיאו לי ודחו אותי בו-זמנית. כעת שמח לשמוע את קולי וסיפר שיש בידו מפתח לדירת חדר של סטודנטית אמריקאית שגרה מעליו. אם ארצה, תעמוד הדירה לרשותי, בחינם, למשך שבוע. הודיתי לו ואמרתי שאגיע בתוך זמן קצר.

אלמלא נתקלתי במשורר במהלך השנה שחייתי בלונדון לפני הטיול עם מייקל לא הייתי מתקשרת אליו מתחנת הרכבת. נפגשנו באקראי במסיבה של ישראלים וישראלים לשעבר. הוא, כדרכו, דיבר על עצמו בשביעות רצון של מי שמודע היטב למעמדו, אך מכיוון שלא הזכיר את פרשת סירובי להפוך לבת זוגו ולשוב לספסל הלימודים כבת טיפוחיו, הרגשתי משוחררת ונינוחה בשיחה עמו. הסתבר שישב בלונדון בזכות מלגה נדיבה שקיבל מהאוניברסיטה ובלבד שישלים את עבודת הדוקטורט המתמהמהת שלו על דימויי טבע אימהיים בשירה ויקטוריאנית. לדבריו, איבד את העניין המועט שהיה לו מלכתחילה בנושא המחקר, אך התמיד במשלוח טיוטות כי החיים בבירה הבריטית התגלו כמקור השראה בלתי רגיל. כשהכתיב לי במסיבה את מספר הטלפון שלו בהמסטד, ציין את היותו בן בית אצל אינטלקטואלים בריטים וצרפתים, אך זה נשמע לי כעוד פרט יהיר המלמד על חייו ולא כרמז המכוון אלי. בדרכי אליו כעת  - תרמילי הכבד מונח לרגליי ורקותיי הולמות מעייפות – הזכרתי לעצמי שבאותה פגישה במסיבה הוא לא הציע ללוות אותי הביתה ולא שאל היכן אני גרה, ואלה מבחינתי היו סימנים מובהקים שהאיש ויתר על קשר אינטימי בינינו.

הרכבת התחתית דהרה לכיוון המסטד ולעבר החדר החינמי המובטח. לפעמים, הרהרתי, דברים מסתדרים מהר וטוב מהמצופה. אם ימשיך המזל להאיר לי פנים יעברו החורף והאביב בקלילות והקיץ יהיה כולו מייקל. חייכתי לעצמי באופטימיות במחשבה על לינה בדירת חדר משלי כבר בלילה הראשון לחזרתי ללונדון. ודאי יהיה בדירה חדר אמבטיה בריטי מטופש עם כיור שברזי המים החמים והקרים שלו נפרדים ובאמבטיה לא יהיה טוש. לא היה אכפת לי. כבר לא הייתי צריכה להוכיח לאיש שאינני ילדה מפונקת. בטיול התרמילים עם מייקל הסתפקנו במקלחות הציבוריות על החוף, כשאנו לבושים בבגדינו התחתונים. העיקר שכעת מצאתי מקום לישון ולא רק ללילה אחד, כי אם לשבוע. מחר ודאי תתעורר מחדש חיבתי ללונדון ותשכך במקצת את כאב המרחק ממייקל.

כשביקשתי להניח את תרמילי בחדר שיעמוד לרשותי בקומה מעל התעקש המשורר שנצא מיד. "חיכיתי לך כדי שנאכל ביחד," הסביר. "אני כמעט לא מחזיק מצרכים בבית." הצעתי ללכת למסעדה הודית זולה שזכרתי, אבל המשורר העדיף פיש אנד צ'יפס. "כמה מידידיי יהיו מופתעים לשמוע שפיתחתי תשוקה עזה לפיש אנד צ'יפס," התוודה באוזניי. לא אמרתי לו שאני מנחשת לאילו חברים הוא מתכוון. דבריו הזכירו לי את ארוחת הערב האחת והיחידה שביליתי עמו במחיצת חבריו העשירים. זה היה מביך ומוזר כמו לבלות ערב עם חברים של הורי, אילו היו להם חברים שגרו בדירות גג מפוארות. הייתי צריכה לבחור בין משימת ההבחנה בשימושים השונים של סכינים, מזלגות וכפיות שהונחו בקפידה על השולחן השופע כל טוב לבין השתתפות בשיחה על ספרות ועל אתרי נופש אקזוטיים. התרכזתי בסכו"ם.

במזנון המהיר הזמין המשורר לעצמו מנה כפולה של פיש אנד צ'יפס ולא עצר בעדי כששילמתי מכיסי על קונוס אחד ובקבוק שתייה קלה. "נחזור לסעוד בבית," הציע, "ונאכל כמו בני אדם." הסכמתי בנימוס כשאני מחשבת שבעוד שעה, לכל המאוחר, נסיים את הערב בברכת 'לילה טוב'.

"יש תוכנית ראיונות משובחת בערוץ ארבע. מעניין אותך?" שאל המשורר כשרוקנו את האוכל על שתי צלחות, שהעמיד על שולחן קפה קטן. התנצלתי ואמרתי שאני עייפה מאוד והמסך המרצד ודאי ירדים אותי. "למענך אני אפילו מוכן להחמיץ את התוכנית הערב," צחק. "למרות שהתמכרתי לטלוויזיה הבריטית, מה שלא מסייע לי בדוקטורט."

"אולי זה לא נורא כל כך. אני זוכרת שאמרת לי שאתה לא מעוניין להתקדם מהר מדי עם הדוקטורט." מיד התחרטתי על המשפט שנפלט לי. לא רציתי להישמע צינית או ביקורתית. התרכזתי באכילת הפיש אנד צ'יפס. הייתי קצרת רוח להגיע לחדר בקומה מעל ולא הזכרתי את המסע עם מייקל.

"בעצם לא סיפרת מאין חזרת הערב?" קרא המשורר את מחשבותיי.

"יש לי חבר אמריקאי. שמו מייקל," עניתי. "יצאנו לטיול תרמילים בצרפת. בסוף הגענו לגרמניה ובילינו את חג המולד עם חברים, שגרים בכפר קטן ליד קלן." סיכמתי בכמה משפטים יבשים את החודשים היפים בחיי.

"אז מה, הסתובבתם בטרמפים? כמו היפים?" שאל המשורר.

"כן, היפים. רוב הזמן ישנו תחת כיפת השמיים."

"זאת לא הרפתקה מסוכנת לחמודונת כמוך?"

המשכתי לנסח משפטים ענייניים ובמתכוון התעלמתי מה'חמודונת'. "רוב הזמן היינו בריביירה הצרפתית, בחוף של ניס. זה חוף שכולו אבנים חלקות, בלי חול. התיידדנו עם היפים מכל העולם."

"אז הוא אמריקאי, ההיפי שלך?"

"כן. אתמול חזר לארה"ב."

"כל ההיפים האמריקאים שבים בסוף הביתה, להורים העשירים. הרי אי אפשר לחיות על סמים ואהבה חופשית. ועכשיו את מלנכולית שהכול נגמר?"

הנימה הפטרונית של המשורר הייתה מוכרת ומאוסה, אך בחרתי שלא להגיב עליה. האיש הציע לי דירת חדר לשבוע. הייתי אסירת תודה.

"נאלצנו להיפרד באופן זמני, אבל אנחנו מאוד מאוהבים," עניתי.

"ואיפה החבר ההיפי שלך כשאת זקוקה לחדר בלונדון?" המשורר גיחך לעומתי.

"מייקל היה חייב לחזור לארצות הברית כדי לעבוד, ואני אסתדר כאן עד שאסע אליו," השבתי ברצינות גמורה, נחושה להתעלם מכל הקנטה.

הדגים המטוגנים והצ'יפס הותירו בפי טעם לוואי לא נעים.

"אולי נשתה תה ואחר כך אני אלך לישון?" הצעתי. "הנסיעה מקלן הייתה ארוכה ואני כבר ערה המון שעות." השתדלתי להביא את הערב לסיומו.

הוא התקרב אליי מעט: "יש לי שקיות תה, אבל החלב ודאי מקולקל, אז אל תצפי לתה אנגלי בקומקום חרסינה."

המשורר הלך למטבח, כשהוא משאיר אותי מפוהקת על הספה, מוקפת בחפציו. ספריו נערמו באי-סדר על גבי כוננית ישנה ועל הרצפה, לצד ערמות של עיתונים, כתבי עת ודפים מודפסים. על שולחן הכתיבה היו פתוחים כמה ספרים לצד הֶרְמֶס בייבי. התגעגעתי למכונת הכתיבה שלי, שחיכתה לי בדירה של לינה בלונדון ולספרים שבתל אביב נהגתי לנדוד איתם מדירה שכורה אחת לשנייה. כנראה איאלץ לחכות עד שאתמקם בארצות הברית עם מייקל ורק אז אבקש מאמי שתשלח אותם בעקבותיי. בדירה שלנו בארצות הברית יהיו לנו המון ספרים. שלי יהיו בעברית ובאנגלית ושלו – באנגלית ובצרפתית. יהיו לנו מדפים נפרדים ומשותפים, ובכל מקרה הספרים שלנו לא ייערמו על הרצפה מכוסים בשכבות אבק, כמו ספרי המשורר.

"אז מה? זה כל רכושך עלי אדמות בתור היפית?" הצביע המשורר על תרמיל הגב שלי כששב לחדר. "את מכירה אותי, אני לא רודף מותרות, אבל הנוחיות, כפי שאני מגדיר אותה, חשובה לי. את זוכרת… קצת תקליטי ג'אז, כוסית ויסקי משובחת בערב ולפעמים גם אחר הצהריים…" הוא ליטף ברכות את זקנו והמשיך. "וכמובן הספרים הנדירים שלי, שבלונדון הופתעתי לגלות שהם יותר זולים וגם יותר קל לאתר אותם. תשמעי, אני מכיר כאן לא מעט אנשים. אם תרצי, ילדתי…" החל מבלי לסיים את המשפט. לא הגבתי. בזמנו קרא לי 'ילדתי' כשניסה לשווא לשכנע אותי, שהמשיכה המינית, שלא גיליתי כלפיו, תהפוך לאהבה בוגרת אם רק אשכיל להבין אילו פינוקים מצפים לי בחיקו כסטודנטית מבטיחה. מאז חלפו שנתיים. לא ייחסתי משמעות לשימושו בכינוי הזה.

"מה דעתך שאקרא לך מחרוזת שירים שכתבתי כאן?" שאל. "בקרוב אשלח אותם לאחד המוספים הספרותיים בארץ – עוד לא החלטתי איזה – לצד רשימת התבוננות על חיי כמשורר ישראלי היושב בהמסטד."

"אני מתה מעייפות," התנצלתי. לנגד עיני עלתה הקדשה שכתב לי על אחד מספריו, כשעדיין קיווה שאיעתר לחיזוריו. המילים כללו ציטטה מתוך שיר של יהודה הלוי ואכן הצליחו להחניף לי ולחשוב שהייתי מיוחדת בעיניו. הקפדתי שלא לפגוע ברגשותיו: "שיריך החדשים מעניינים אותי מאוד, אבל כדאי שאלך לישון עוד מעט. אני חייבת לקום מוקדם ולחפש מקום לגור. אולי אחזור אל בעלת הבית שלי לשעבר. אני גם צריכה להתחיל מיד לחפש עבודה."

"אוכל 'לחבר' אותך עם מישהו שזקוק להדפסות והגהות," הציע, "ותוכלי לעשות טלפונים מהטלפון הציבורי שנמצא בקומה שלי. גם אני משתמש בו."

קירבתי לשפתיי את הספל החם. אדי התה הרותח הלהיטו את לחיי. הנחתי את הספל על השולחן מבלי לשתות ממנו. "מי גרה בדירה שאישן בה הלילה?" שאלתי.

"סנדרה, סטודנטית אמריקאית. היא נסעה להוריה לחופשת סמסטר ותחזור בעוד שבוע. אני עוזר לה קצת… בכל מיני דברים, אבל זה לא מה שאת חושבת…" עיניו התכווצו והוא הניח את כף ידו על ידי. משכתי בעדינות את ידי מבלי לזוז ממקומי על הספה.

"אני בעיקר חושבת שיש לי מזל גדול שהיא נסעה הביתה."

שוב נגעתי בספל התה. רציתי שיתקרר, שאוכל לגמוע ממנו כמה טיפות וללכת לישון, כשלפתע מצאתי את עצמי שוכבת על הספה ואת המשורר שרוע עלי בכל כובד משקלו.

"מה אתה עושה?" נדהמתי. ניסיתי לדחוף אותו.

גופו ננעל עלי במגושמות של דוב רעב. "את יודעת שתמיד נמשכתי אליך," לחש, פניו סמוכים מאוד לפני, אצבעותיו מסתבכות עם חולצתי, וחלציו לא נעים ימינה או שמאלה.

"מה אתה עושה?… אתה חייב להפסיק! מה שהיה בינינו נגמר מזמן… אני לא מוכנה שתיגע בי… אני לא מאמינה שאתה מתנפל עלי…" דיברתי על ליבו בשקט, עדיין מתקשה להאמין שאני מעוכה תחת גופו של המשורר. "תרד ממני… לא הייתי באה הנה אילו חשבתי שאתה…"

"תמיד רציתי אותך, את משגעת אותי. עם התספורת הקצרה הזאת… את נראית עוד יותר ילדה," המשורר התנשם בדבקות כשהוא מוחץ את גופי.

קולי החל לבגוד בי. "תקשיב, יש לי חבר. סיפרתי לך עליו לפני רגע. אני מאוהבת בו!" ניסיתי לזוז תחתיו ולהיחלץ, אך נראה היה שהתנגדותי רק מסעירה אותו. הזיעה שניגרה ממצחו החלה לטפטף על פני. קפאתי.

ריח דגים מטוגנים מעורב בצחנת זיעתו של המשורר עלה באפי כשנשק לי בכוח. בתוך ההלם והבחילה  הצלחתי להסיט את פניי הצִדה ולפני שעלה בידו להחדיר לפי את לשונו התעטשתי בקול גדול. עמדתי להקיא.

"אני מתחננת לפניך שתפסיק…" בקעה ממני לחישה. " אני אוהבת את מייקל… רק אתמול נפרדנו… אני לא רוצה שתיגע בי… " לא ידעתי אם קולי המרוסק ועיני הדומעות או סיבה אחרת גרמו למשורר לשחרר אותי מאחיזתו באותה פתאומיות דובית מגושמת, שבה זינק עלי.

הוא התרומם מהספה בלי להתנצל ואני קמתי, לקחתי את התרמיל שלי והתכוונתי לצאת לרחוב, ללילה, לאן שהוא, רק לא להיות יותר בחדר הזה לידו.

המשורר עצר אותי ליד הדלת. " חכי. את לא צריכה לפחד ממני. לא הייתי אונס אותך. הרי אין לך לאן ללכת הלילה. בואי. אני אקח אותך לדירה של סנדרה."

שותקת עליתי אחריו במדרגות. הוא פשפש בכיסו והציע לי מטבע להפעלת החימום. "קר כאן בלילה," אמר. סירבתי בתנועת ראש, נמנעת מקשר עין עמו. כשהגענו לדירה הפטיר "ליל מנוחה, נתראה בבוקר," והושיט לי את המפתח. לא עניתי. השפלתי את מבטי ונעלתי בפניו את הדלת.

לבי המשיך להלום בתוכי כשסקרתי את החדר הזר. בחושך הצטיירו בו צורותיהם של ארון קטן, שולחן כתיבה ומיטת יחיד. התיישבתי על המיטה, תרמילי צמוד לגבי. נרעדתי מהמחשבה שהמשורר מחזיק מפתח נוסף לדירה של סנדרה. מיהרתי לדלת לוודא שהשארתי את המפתח בחור המנעול. הדלקתי את האור לרגע ואז כיביתי אותו מיד וחזרתי לשבת על המיטה לצד התרמיל. זעם חסר אונים פעפע בי על שטלפנתי אליו, על שהאמנתי שיארח אותי מתוך נדיבות לבו, על שלא העליתי בדעתי שיתנפל עלי בכוח רק משום שלא עשה זאת בעבר, על שהייתי תמימה ומטומטמת מספיק כדי להזמין את עצמי אליו. הזיכרון של גופו המועך אותי ושל אדי הפיש אנד צ'יפס של נשימתו שוב מילאו אותי בבחילה. קמתי מהמיטה והתהלכתי בחדר החשוך, מאשימה את עצמי שלא הצלחתי להדוף אותו בכוח. שנאתי את עצמי על שקפאתי, תיעבתי את הדמעות והתחנונים שלי. למה לא צרחתי? למה לא בעטתי בו? למה לא נעצתי בו ציפורניים? למה לא עשיתי משהו? ומה יחשוב עלי מייקל כשאספר לו שהתנפלו עלי ובעצם לא עשיתי שום דבר חוץ מלבכות ולהתחנן? מייקל לא ידע אם לא אכתוב לו. אבל אולי בכל זאת אכתוב לו. הבטחנו לספר הכל זה לזו והנה אני כבר חושבת איך לא אהיה כנה. הכעס שלי על עצמי לא ידע גבול. יכולתי לדמיין את המשורר יושב בקומה שמתחתי, מוזג כוסית ויסקי ומשכנע את עצמו ששוב החמצתי את הזדמנות הפז של חיי להפוך לבת טיפוחיו. מחר בבוקר הוא מסוגל להעמיד פנים כאילו לא ארע דבר. המחשבה על פגישה נוספת אתו הייתה מאיימת. שקלתי לרדת לטלפון הציבורי, מול דירתו, להתקשר ללינה למרות השעה המאוחרת ולהסתלק מיד, אבל חששתי שישמע את קולי ויצא אלי. בשום פנים ואופן לא הייתי מסוגלת לשאת את מראה פניו. חזרתי לשבת על המיטה, נשענת על תרמיל הגב המגונן.

המשורר צדק בדבר אחד. החדר היה קר מאוד. חיטטתי בתרמיל. אעשן סיגריה ואז אחליט מה לעשות. הדלקתי את האור במנורה קטנה, שניצבה ליד המיטה ומצאתי צלוחית ששימשה ככל הנראה כמאפרה. לעיני נגלו קירות מכוסים בטפט פרחוני ירקרק-ורדרד, שהזכיר לי חדר ילדים. לימין שולחן הכתיבה הייתה תלויה רפרודוקציה קטנה עם דמותה של ג'יין אוסטין. הדיירת, סנדרה, הייתה כמובן סטודנטית צעירה לספרות. לא האמנתי שזה מקרי שהיא גרה מעליו. הוא, מן הסתם, צד אותה בספריית האוניברסיטה או בקפטריה, כשם שהתיידד עמי, ואולי סנדרה אינה מתנגדת לשכב איתו בתמורה לעזרה שהוא מרעיף עליה. בחדר הייתה דלת אחת. לפרוזדור. שם, ניחשתי, נמצאים מטבח, שירותים ואמבטיה משותפים לדיירי הקומה. ויתרתי על רעיון הביקור באמבטיה שמא אתקל במי מביניהם ואצטרך לנהל את שיחת ההסבר המתבקשת. איך אציג את עצמי? ידידה צעירה נוספת של המשורר הישראלי רב-הפעלים? הרגשתי בטוחה אך ורק כשישבתי על המיטה, צמודה לתרמיל הגב.

לבשתי את הסוודר העבה ביותר שהיה לי, משכתי אלי את השמיכה ביחד עם כיסוי המיטה ונשענתי לאחור, על התרמיל. אחר כך כתבתי ביומן המסע עד שנרדמתי בישיבה והעט נשמט מבין אצבעותיי. עם עלות השחר, לפני שיצאתי מהבניין ושאפתי לריאותיי את אוויר החורף הצונן, השחלתי תחת דלת הדירה של המשורר דף שתלשתי ממחברת היומן. בפינה התחתונה היה כתוב 'המפתח תחת המרבד' ובשאר הדף, מלמעלה עד למטה, חזר המשפט 'אתה עכבר ביבים עלוב ונאלח'.

אודות עפרה בן-עמי

גדלה בעיקר בישראל אך גם בארה"ב. למדה ספרות אנגלית ופילוסופיה לתואר ראשון, ותקשורת מחשבים בחינוך לתואר שני. תרגמה מחזות (ביניהם "כולם היו בני" לקאמרי, "במושבת העונשין" לתיאטרון המדרגות). חיברה ספרי לימוד, וכן פיתחה וכתבה תוכן לאתרי אינטרנט חינוכיים בתחום עברית וספרות ילדים (למרכז לטכנולוגיה חינוכית). מצלמת וכותבת שירה וסיפורים קצרים. תערוכתה "אחת מתוך 13" הוצגה בגלריית הוויטרינות של "תיאטרון החנות", וכמה משיריה פורסמו ב"ליריקה" וב"שירת אישה - שיר אחד ביום".
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*