זר בתוכנו \ יונתן הילינגר – זוכה הפרס השלישי בתחרות סיפור המתח הקצר הטוב ביותר לשנת תשע"ז

לפניכם  הסיפור "זר בתוכנו" מאת יונתן הילינגר, הזוכה השני בפרס השלישי בתחרות סיפור המתח הטוב ביותר לשנת תשע"ז מטעם "יקום תרבות".

כך הציג את עצמו בפנינו יונתן הילינגר:

אני כימאי אנליטי במקצועי, אבל עוסק בכתיבה כל חיי.
לפני כ-​6 שנים, בשלהי לימודי לתואר שני בביוכימיה, החלטתי להביא לידי
ביטוי את התשוקה שלי לכתיבה ספרותית, והתחלתי להעלות על כתב סיפורים שלי.
כתבתי שני ספרים באורך מלא אך עדיין לא הבאתי אותם לכדי הוצאה לאור.
השנה פורסם סיפור קצר ראשון שלי בעלון של עירית רמת גן ,לאחר שזכיתי בתחרות
הכתיבה של עירית רמת גן (יוני 2016). שמו היה "אחרון בני האנוש".
אני מגיש לפניכם את הסיפור הקצר השני שלי, ששמו "בתוכנו". מקווה שתיהנו
מקריאתו כמו שאני נהניתי מכתיבתו…

אלה נימוקי השופטים:

לסיפור הבלשי "זר בתוכנו" סיום מפתיע שמשנה בחטף את כל הציפיות, ולמעשה את הז'אנר הספציפי של הסיפור, והופך את הצייד, איש החוק השומר על הסדר, לניצוד. העל-טבעי הוא נושא פופולרי תמיד, וכך גם נטילת תרופות שיש הטוענים שהשימוש בהן הפך למגיפה, ושייתכנו תופעות לוואי מאוד לא רצויות שלהן. הסיפור בנוי היטב עם רמזים מקדימים. כך הנשיכות מתוארות בדיוק באותם המקומות שהחוקר נושק לאשתו, והזכוכיות והמראות המנופצות המפוזרות בכל הסיפור משמשות מעין רמז מקדים לקשרים האפלים, שמתבררים בסופו של הסיפור. בנוסף יש אמנם פתרון לתעלומה, אבל לא פתרון לכל הסיטואציה.

יונתן הילינגר מקבל את פרס "יקום תרבות"

זר בתוכנו \ יונתן הילינגר

הוא התקרב לאדם השכוב וכרע לידו על מנת שיוכל להתבונן מקרוב בגופה. בגדיו היו מוכתמים בדם ואדמה, על זרועותיו ופניו הייתה שכבה חומה ומחוספסת של מה שנראה כמו אדמה, חצץ ודם קרוש שנשזרו לתוך עורו. פניו היו נפוחות ממספר רב של מהלומות. דם רב ניגר ממנו ונשטף במורד הרחוב עם הגשם.
בדיוק כשהסתכל על שאריות הבוץ שהקיפו את סוליות נעליו הוא הרגיש משהו לופת את זרועו. הוא הסיט את פניו בבהלה. האדם השכוב, שחשב כמת, אחז לפתע בזרועו. עיניו היו פקוחות לרווחה והוא הסתכל עליו, לוחש בכבדות.
"רק ככה אפשר לעצור את זה".
"מה?"
"לעצור את זה".
לפיתתו נחלשה וידו נפלה חזרה ארצה. עיניו נסגרו. הפרמדיק הגיע אך פעולות ההחייאה לא הועילו.
הוא ניגש לעד הראייה.
"שלום, אני דורון חפר. חוקר במחלק הרצח. הבנתי שראית את הקורבן דקות לפני הרצח?".
"זה לא היה רצח".
"בוא נתמקד במה שראית".
"האיש הזה פשוט נכנס לאיזה טראנס. הוא לא הפסיק לנהום, להטיח עצמו כנגד הקיר, ולנגח אותו שוב ושוב, עד שנפל ולא קם. אף אחד לא תקף אותו".
"לא ראית אף אחד נוסף בזירה?"
"לא….. זה אחד מאנשי הזאב האלה, נכון?!"
דורון הושיט לו את הכרטיס הביקור שלו. "אם תיזכר במשהו נוסף, תיצור אתי קשר". הוא בא ללכת ואז פנה אליו שוב. "הייתי עכשיו מולו. הוא היה אדם פצוע קשה, לא שום איש זאב".
כבר יותר משלושה חודשים הוא עקב אחר גל רציחות עם דפוס דומה למקרים ברחבי העולם של עדי ראיה שמתארים "אנשי זאב" כתוקפים. הוא לא התרגש מהדיווחים האלה. אנשים ניזונים משמועות, רובן המצאות שכל קשר ביניהן לבין המציאות מקרי בהחלט, אבל בעולם הנשלט על ידי מדיה כמו העולם שלנו, שמועות מתפשטות מהר, גם המופרכות שבהן, כל עוד הן עושות כותרות.
בסוג העבודה שלו רואים הכל, ויש אמת אחת שאף סיפור או שמועה לא יכולים לשנות. האכזריות הבלתי נתפסת הזו, היא אנחנו. לא שדים, לא רוחות ולא כל יצור מעורר פלצות אחר שהמצאנו כדי להצדיק את האכזריות האנושית.
כמה ימים אחרי, לאחר שמאורעות אותו יום נשכחו, דורון הגיע לזירת רצח אחרת בפאתי העיר. הוא נכנס לחדר השינה שהפך לזירת רצח, וכשהסתכל על הקורבן נרתע. לא בגלל מה שהוא ראה, אלא בגלל מי שהוא ראה. הוא הכיר את הקורבן.
זה היה אורתופד שבעבר טיפל בכאבי הגב שלו במשך תקופה מסוימת וטען שיש לו פריצת דיסק, פיטם אותו בתרופות, ורק חודשים אחרי גילה דורון שהוא לקח תרופות לשווא. הוא התעמת אתו על האבחנה הלא נכונה, והאורתופד פטר אותו בתשובה מזלזלת. למרות הכעס שנותר בדורון מאז, הוא עדיין  הזדעזע לראות את הרופא כך. לאף אחד לא הגיע לגמור כך.
הרופא היה שרוי במיטתו, דמו ספוג בסדין ובמצעים, גרונו משוסע, סימני נשיכה על כל פלג גופו העליון.
הוא אסף ראיות מהזירה בידיעה ששוב יהיו דיבורים במחלק על "איש זאב". המציאות הרי היא האשליה שראשנו מיצר מהדברים שהוא רואה ושומע. דורון היה איש של עובדות. פרקטי. בגלל זה יצא לו שם כזה טוב בתור חוקר. הוא אף פעם לא האמין לשמועות, אלא הסתמך על עובדות.
לילה אחד דורון התעורר לרחשים מכיוון הסלון. באותה מידה זו יכלה להיות הרוח שחדרה דרך החלון הפתוח, אבל דורון לא היה מאלה שמשאירים מקום לספק. הוא קם מהמיטה בזהירות כדי לא להעיר את אשתו וניגש לסלון. הוא הספיק לראות דמות בשחור חומקת מהחלון. הוא מיהר לחלון והסתכל מטה. הדמות קיפצה דרך מרפסות הבניין כאילו היו מדרגות עד שהגיעה לרחוב, ומשם נכנסה לרכב שחור שחנה סמוך. הוא זרק על עצמו מעיל, שלף את מפתחות הרכב, רץ למורד הרחוב ונכנס לרכב. הוא נסע לפחות חצי שעה אבל לא הצליח למצוא את הרכב השחור.
בוקר אחרי דורון הוזעק לזירת רצח נוספת. זה היה בנין ישן ללא מעלית. הוא נשלח ע"י השוטרים לדירה 6 בקומה השלישית.
בדירה היה כבר צוות מז"פ ושוטרים שתחמו את הזירה. הסלון היה מסודר, אבל כשנכנס לחדר השינה התגלתה הזוועה. חלון חדר השינה היה מנופץ לחלוטין. שברי זכוכית היו פזורים לכל עבר. סימני המאבק נראו בברור. כתמי הדם היו פזורים על המיטה והקירות, גופת האישה הייתה מונחת על הרצפה בצד המיטה. גרונה משוסע, סמני נשיכה מרובים בפלג גופה העליון. כשניגש להסתכל באישה, פניו החווירו.
הוא זיהה אותה.
היא עבדה עם אשתו שנים לפני, והייתה אחת הסיבות שבגללן אשתו עזבה את העבודה והייתה צריכה לבנות את הקריירה שלה מחדש.
"מה קרה דורון? אתה נראה כאילו זו המאהבת שלך", אמר אחד מאנשי המז"פ שהכיר אותו.
דורון חייך, "כן, ממש".
הוא הצליח להסתיר את זה, אבל הוא נבהל. הרגשת הפחד מהזירה ההיא לפני כמה ימים לפתע חזרה, ולא הרפתה. שוב, הוא הכיר את הקורבן. המקריות הייתה מצמררת. ואם הוסיף את הפריצה לדירה מהלילה, זה התחיל להראות כמו ניסיון להפחיד אותו. לגרום לו לסגת מהחקירה. אבל דורון לא היה מאלו שנשברים בקלות.
הוא תיעד את הראיות, חקר את השכנים, משפחה, הגיש את הדו"ח, אבל שוב, כמו במקרה של הרופא, לכאורה, לא היה מניע לרצח, לא היו חשודים, שום קצה חוט מלבד שמועה מטופשת. בדיקות המעבדה הראו מעל לכל ספק שאלו סמני נשיכה אנושיים כמו בכל שאר המקרים.
דורון התנהל כרגיל. הוא לא אמר שום דבר בעבודה בנוגע לחשדות שלו וגם לא לאשתו. הוא היה בטוח ביכולת שלו לפתור את זה בעצמו. הוא אסף את אשתו מהעבודה, הם חזרו הביתה ודיברו בקצרה על היום שעברו, יצאו לריצה מסביב לשכונה, אכלו, ישבו לראות טלוויזיה, התקלחו, נכנסו למיטה ונרדמו זו לצד זה.
עברו כמה לילות שקטים מאז, אבל דורון היה מתוח. מתח היה חלק בלתי נפרד בעבודה מהסוג שלו, וכדי להירגע הוא היה לוקח הרבה פעמים סרוטיצין. אבל בלילות האחרונים גם כדור הסרוטיצין לא עזר. מאז שהסרוטיצין אושר לשימוש רחב לא היה רופא שלא נתן אותו למטופלים שלו. הרי מי לא היה רוצה תחושת רוגע ממקור טבעי ללא כל תופעות לוואי? זה אפשר לדורון לתפקד טוב יותר, ויותר חשוב, לישון טוב יותר. הוא חשב לקפוץ לרופא לראות אם יש סרוטיצין במינון גבוה יותר, כי חוסר השינה התחיל להשפיע על בהירות המחשבה שלו.

כמה ימים אחרי הוא נקרא לזירת רצח בחלק הצפוני של העיר, בבניין רב קומות יוקרתי.
הוא עלה לקומה ה-18 ונכנס לדירת הפנטהאוס. הוא ראה את הגופה שכובה על שטיח אפור, בסלון, כתם גדול של דם ספוג בשטיח הוביל לצדו הימני של הראש, בו נפער חור גדול.
זו הייתה פעם ראשונה שחש הקלה למראה גופה.
הוא חש הקלה כי לא הכיר את הקורבן. הוא לבש זוג כפפות והסיט קלות את ראשו של האדם על מנת להסתכל ישירות בפניו. לא, הוא לא הכיר את האיש.
לא היו כל סימני פריצה לדירה. הראיות הצביעו על התאבדות. הוא הבחין בשביל טיפות דם על השטיח שהלך והתרחק מהגופה ועקב אחריו לתוך המקלחת.
המראה הייתה מנופצת, סימני טיפות דם ושברי זכוכית בכיור מתחתיה, ועל המראה, בחלק שנשאר עומד, היה רשום בדם, "בתוכנו".
החתכים ביד השמאלית איששו שהקורבן חתך עצמו קודם לירייה בעזרת אחד משברי הזכוכית וכתב בדמו על המראה.
הוא שוחח עם קרובי משפחה שסיפרו על גירושין קשים, בעיות שתיה, התדרדרות נפשית.
דורון ניסה להבין את מה שהקורבן רשם על המראה ולא מצא במילה כל קשר או הגיון.

כשהגיע לביתו אשתו יערה ישבה מול המחשב. הוא הסיט את שערה הארוך לימין ונשק לצווארה נשיקה ארוכה, ואז נשק לראשה.
"הכל בסדר?" שאלה.
"הכל בסדר. עייף".
היא ידעה שלא הכול בסדר. תמיד כשהיה מתעכב לתת לה את שתי הנשיקות הארוכות האלו כשנפגשו בבית, זה היה סוג של תרופת הרגעה בשבילו. זה היה כמו להגיד "היה יום קשה, אבל אני משאיר הכל בצד עכשיו".
"איך היה היום שלך?"
"שום דבר מיוחד. אתה יודע איך זה. הבוס בהחלטה קפריזית נוספת, אני מתרוצצת כדי שהכל יתקתק כמו שהוא רוצה, כרגיל".
הם המשיכו בריטואל הקבוע של הריצה, האוכל והטלוויזיה עד שנכנסו למיטה. הוא הדליק את הטלוויזיה בחדר השינה ובהה במסך עד שראשו התרוקן ממחשבות ועפעפיו החלו אט אט להיסגר.
יום למחרת הוא הגיע לעבודה והסתכל בתוצאות המעבדה של הקרבן ממגדלי היוקרה. בדיקת הפרו-פרינט הראתה בברור שהוא החזיק בכלי הנשק שבו ירה. פצעי הכניסה והיציאה של הכדור ודפוס התזת הדם תאמו ירייה מטווח אפס ע"י הקורבן. לא היה הרבה מה להוסיף לתיק הזה. לאור התיקים הסבוכים שנפלו עליו לאחרונה, לפחות תיק אחד נסגר במהירות.
המתח שהרגיש הפך בהדרגתיות לאש שבערה בתוכו. הוא הרגיש אותה כשהוא קם בבוקר, במהלך העבודה, לפני השינה, הוא ניסה להתעלם ממנה אבל נמשך אליה כפרפר לאש. משהו בפנים עדיין זעק, ולא הרפה. זעק שמישהו מנסה לפגוע בו והוא חייב להגיע אליו לפני שיצליח. הוא עבר דרך רופא המשפחה לפני שחזר לבית כדי להגדיל את המינון של כדורי הסרוטיצין שלקח.
אותו לילה זה קרה שוב. הוא פקח את עיניו באמצע הלילה. שוב הוא שמע רחשים מהסלון. הוא מיהר לסלון למצוא את החלון פתוח. מאז הלילה בו ראה את הפורץ הוא וידא כל פעם לפני שהלך לישון שהחלון סגור. מישהו היה בדירה ללא ספק. הוא מיהר לרחוב ונכנס לרכב, שוב הוא מצא עצמו מסתובב בכבישים, מחפש אחרי הרכב השחור, שוב הוא חזר בידיים ריקות. הוא עלה חזרה לבית, לקח כדור סרוטיצין ונכנס למיטה בשקט כדי לא להעיר את אשתו.
יום למחרת הוא קם לטלפון שהנחה אותו לחקור רצח נוסף. ירי בין כנופיות. הפצועים הובלו לבית החולים. הם טענו שתקף אותם איש זאב. הרצח אירע בשעות הבוקר המוקדמות ורק כשהתעורר שם לב כמה שיחות טלפון קיבל מאז. בדרך כלל הוא היה מתעורר מרטט הטלפון, אבל כנראה שישן חזק יותר מכפי שחשב. הוא נסע ישירות לבית החולים בתקווה להוציא מידע מהחשודים. בדרך לבית החולים הוא קיבל שיחת טלפון מאשתו.
"יערה, אני באמצע נסיעה. הכול בסדר?"
"דורון… אתמול נעלמת מהמיטה וחזרת באמצע הלילה…מטונף…לא אומר מילה, היום לא קמת… אני צריכה לדעת מה קורה אתך. זה לא יכול להמשיך ככה".
"את צודקת…יש משהו שלא סיפרתי לך… לא רציתי להדאיג אותך… אני נוסע עכשיו לחקור חשודים אבל אני מבטיח שאחזור מוקדם היום ונדבר על זה".
דורון ידע שטעה שלא סיפר לה, אבל הוא עשה זאת כדי לא להדאיג אותה. הוא שם את כל המחשבות בצד כשהגיע לבית החולים כדי להתרכז בחקירה.
לאחר ברור קצר הוא מצא את החדר בו שכבו שניים מחברי הכנופיה. זו הייתה כנופיה מוכרת למשטרה, ודורון נתקל בחבריה פעמים רבות בחקירות.

"שלום, דורון ממחלק הרצח". הוא הראה את התעודה שלו. "רציתי לשאול אתכם לגבי מה שקרה אתמול בלילה ברחוב".
"לא אומר לך מילה בלי עורך דין".
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אני פחות או יותר הבן אדם היחיד בכל המחוז שמוכן להקשיב לטענות ההזויות שלכם שתקף אתכם איש זאב. אני במקומך, אם הייתי רוצה לצאת מפה לכל מקום חוץ מהכלא, הייתי מתחיל להסביר לי".
חבר הכנופיה השני הנהן לחבר שלו כדי לסמן לו שהוא יכול לדבר עם דורון.
"תקשיב, לא באנו לעשות בלאגן, פשוט עברנו שם. באנו לבקר את אחד מהחברה, פתאום משום מקום משהו הגיח מאחור.  ראינו אותו ממש שניות לפני שהוא תקף אותנו".
"תקף אתכם?"
אחד הרופאים בדיוק עבר ליד החדר.
"סליחה רגע". הוא יצא מהחדר ומיהר לכיוונו.
"דורון חפר. חוקר ממחלק הרצח. אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות".
"אני קצת עסוק עכשיו, כמו שאתה רואה".
"אני צריך רק 5 דקות, לא יותר".
"מה אתה רוצה לדעת?"
"אתה מטפל בחברי הכנופיה שהגיעו לפה?"
"כן, בין השאר".
"יצא לך לראות את הפציעות שלהם?"
"כן".
"רציתי לדעת לגבי פצעי הנשיכה. ראית דברים כאלה בעבר?"
"אם היית מדבר איתי לפני כמה חודשים, התשובה שלי הייתה שכמעט ולא…אבל בחודשים האחרונים… מגיעים לפה מקרים של פציעות פנים וצוואר, הרבה דיווחים על אנשים שתוקפים בנשיכות".
"ומה אתה חושב על זה?"
"אתה שואל אותי אם אני מאמין בשמועות האלה על אנשי זאב?"
"נניח שכן".
"במקצוע שלי מתבססים על עובדות. לא על שמועות".
"גם בשלי. טוב לדעת שיש עדיין אנשים שפויים במדינה הזו".
"טוב, אני חייב לחזור לעבוד, אם אתה רוצה משהו נוסף תבקש אותי בקבלה, קוראים לי ארז. ארז פרלשטיין".
"תודה".
הוא הבין שהוא עלה פה על משהו גדול. לא פלא שהרגיש שיש מישהו בעקבותיו שמנסה להניע אותו מלהמשיך לחקור. הוא נסע חזרה למשרד אבל החליט לחתוך משם הביתה. הוא היה עייף והבטיח ליערה לחזור מוקדם.
הוא נכנס לבניין שלו, עלה במעלית ופנה לכיוון דלת הדירה, הצמיד את המפתחות למנעול ולקח נשימה ארוכה רגע לפני שפתח את הדלת.

יערה כדרכה הייתה מול המחשב בפינת העבודה. הוא נשק לה כתמיד בראשה וחיבק אותה.
"יערה", הוא לקח את אחד הכיסאות מהשולחן במטבח, התיישב לידה והסתכל בפניה.
"תקשיבי לי. עליתי פה על פצצה מתקתקת, משהו שקשור לאחת החקירות, ואני חושב שמנסים להפחיד אותי".
"למה אתה מתכוון?"
"אני חושב… שניסו להיכנס לדירה בלילה/// לא סיפרתי לך כי לא רציתי להדאיג אותך, לא כי היה לי מה להסתיר. בגלל זה יצאתי מהדירה באמצע הלילה. ניסיתי לתפוס אותם".
"איך לא סיפרת לי כלום?!"
"תביני אותי, יערה, לא רציתי להדאיג אותך".
"החלטתי שאני בודקת מה אתה עושה, לאן נעלמת. חשבתי שאולי אתה רוצה להתבודד, לא ידעתי מה לחשוב. חיפשתי אותך בדירה, ולא מצאתי אותך בשום פינה. ירדתי החוצה לרחוב, חיפשתי את הרכב. הוא לא היה שם. כבר התחלתי להאמין שאתה מנהל רומן עם מישהי".
"לעולם לא הייתי עושה לך דבר כזה יערה, לעולם".
"אני לא יודעת מה לחשוב דורון, היית צריך לספר לי".
"אני… פשוט… רוצה שתהיי בטוחה… זה הדבר היחיד שחשוב".
הוא חפן את ראשו בידיו, ויערה ראתה שהוא בסערת רגשות. היא רכנה לכיוונו וחיבקה אותו שוב.
הוא נשק לה בשפתיה, ולרגע הרגיש שהשפיות והרוגע חוזרים אליו.

"אני מאמינה לך… רק… אל תסתיר ממני דברים כאלה. יש דברים שצריך לעבור ביחד".
"צודקת. זו הייתה טעות לא להגיד לך. אני לא אחזור עליה".

ד"ר פרלשטיין ישב בכיסאו בסוף המשמרת. משהו שהפריע לו כבר זמן רב צף מחדש מאז שדיבר עם דורון.
הוא הרים טלפון לקולגה שלו מימי האוניברסיטה, כיום רופא משפחה.
אחרי שיחת חולין של חמש דקות על הילדים והנשים, ארז פנה לעיקר.

"תשמע, עמוס, רציתי לשאול אותך שאלה בנוגע לסרוטיצין".
"אתה צריך מרשם?"
"לא, רציתי לדעת כמה מטופלים יש לך שלוקחים אותו, מספר כללי כזה אם יש לך לתת לי, באחוזים".
"זה לא יהיה קשה. בערך 80%. זה מרגיע אותם כשיש מה לדאוג, וגם כשאין".
"אתה חושב שזה ממכר?"
"תראה, הוכיחו שלא, אז אם זה עוזר, אני לא רואה סיבה לא להשתמש בזה. אני משתדל לא לתת את זה על בסיס קבוע למטופלים, אבל יש כאלה שדורשים, ויש גם רופאים שיתנו כל מה שהמטופל רוצה כל עוד זה מעביר אותם למטופל הבא".
"למה אתה שואל?"
"קשה לי להגיד, אם אני אספר לך אתה תצחק אבל… כל המקרים האלה של התקיפות בנשיכות לאחרונה, אני מתמודד איתם הרבה בבית החולים, ופתאום חשבתי לעצמי, אולי…"
"מה? הסרוטיצין? מה פתאום, איך הגעת לזה?".
"תשמע, אני אף פעם לא הייתי בעד שימוש בכדורים אם אין סיבה הכרחית, ועם הכדור הזה, יש איבוד פרופורציות טוטאלי באוכלוסייה".
"אני לא מאמין. בקנה מידה כזה? כל הרשויות הרגולטוריות בעולם אישרו אותו. זה הרי הכדור הנמכר ביותר בעולם כיום, זו תעשייה של מיליארדי דולרים! אתה לא חושב שאם הייתה בעיה איתו לא היו עולים על זה?"
"זה בדיוק העניין שגרם לי לחשוב עמוס. זו תעשיה של מיליארדים. מה היה קורה אם כן היו עולים על זה?"
יומיים עברו, ודורון ניסה לשמור על השגרה שלו כמה שאפשר, לתת למתח לדעוך ולהמשיך לחפש ראיות שיקרבו אותו לאמת. למי שעומד מאחורי מסע ההפחדה נגדו.
אבל אז… זה קרה.

שוב רחשים בלילה. דורון לא בזבז שנייה. הוא זינק מהמיטה וראה את הדמות בשחור חומקת דרך החלון. הוא זינק אחריה דרך החלון והמרפסות עד שנחת עליה וראה את פניה בפעם הראשונה. זה היה אחד מחברי הכנופיה שראה בבית החולים כמה ימים לפני. דורון הופתע וחבר הכנופיה ניצל זאת כדי להתחמק מאחיזתו ולרוץ לעבר הרכב השחור. דורון רץ לרכב שלו והחל לנסוע אחריו. הוא נהג בצורה פרועה אבל דורון לא התכוון לתת לו לחמוק. לבסוף הרכב השחור נעצר ליד אחד הבתים וחבר הכנופיה זינק מהרכב לכיוון הבית. דורון רץ אחריו וראה כיצד הוא מנפץ את חלון הבית וקופץ פנימה. הוא שמע צעקות מתוך הבית ומיהר להיכנס אחריו. זה היה מאוחר מדי.
הרוצח נעלם, רק אדם מתבוסס בדמו נשאר שכוב על המיטה. דורון ניגש אליו וניסה לעצור את הדם שניגר מצווארו, אבל ללא הועיל. האדם ניסה לדבר אך לא הצליח. הוא הסתכל על דורון, ורק אז, דורון הסתכל עליו חזרה, והבין את מי הוא מחזיק בידיו. זה היה רב ניצב מורנו. דורון לא האמין. הוא נפטר בידיו. שוב הובילו אותו למלכודת. הוא ידע שהוא חייב להיעלם לפני שיגיעו כוחות המשטרה והעזרה הראשונה. הוא בדק שלא השאיר שום דבר בזירה, חמק לרכב במהירות ונסע.
דוד מורנו היה ראש מחלק רצח לפני שהפך לניצב. הוא ודורון אף פעם לא הסתדרו. הוא ניסה לסגור לדורון תיקים עוד לפני שדורון סיים את החקירות כדי לעמוד בלוחות הזמנים של התקשורת. היה תמיד יותר חשוב לו להראות טוב מאשר לעשות טוב את העבודה, ודורון הרבה להתווכח אתו. באחד הוויכוחים ביניהם דורון האשים אותו בהיעלמויות של ראיות מחדר הראיות שמנעו המשך חקירה. מורנו אמר לו:
"תזכור את היום הזה, כי זה היום שסידרת לעצמך להישאר בתפקיד שלך לעוד 20 שנה".
"אם זה אומר להיות מה שאתה אני מעדיף להישאר בתפקיד שלי". הם לא דיברו יותר מאז. דורון הועבר למחלק מרכז.
הוא חזר לדירה ונכנס ישר למקלחת. הוא הוריד מעצמו את כל הבגדים ושם אותם בשקית זבל שחורה. הוא שם עצמו מתחת למים החמים הזורמים של המקלחת. בזמן שהביט בדם מגופו נשטף עם המים לעבר פתח הניקוז, הוא חשב לעצמו אם השאיר ראיה שתוכל להוביל חזרה אליו.
הוא לקח את שקית הזבל עם הבגדים ויצא שוב לרחוב, הלך כמה רחובות וזרק את השקית באחד מפחי הזבל. הוא חזר למיטה מזיע כולו. יערה הייתה ערה.
"שוב זה קרה?"
"כן".
"הצלחת לתפוס אותו?"
"אני יודע מי זה. מחר אני שם לזה סוף. בואי ננסה לחזור לישון". אבל הוא לא באמת יכול היה לחזור לישון.
הוא שכב במיטה עד שהגיע הבוקר והוא יכל לצאת לעבודה. כשהגיע למחלק הוא חלף על פני אחד החוקרים שעבדו איתו.
"מיכאל, מה קרה? מה כולם פה נראים המומים?"
"לא שמעת? מצאו את רב ניצב מורנו בדירה שלו, מת, שחוט, סימני נשיכה והכל".
"מה?!"
"זה מטורף, אנשים לא יודעים מה לעשות. קיבלנו פקודה לא להתקרב לאזור בינתיים".
דורון מיהר לצאת מהבניין. כבר לא היה לו ספק. מנסים להפליל אותו. הוא נכנס לרכב ונסע לכיוון הדירה של מורנו. כל הדרך הוא רק חשב על הפנים של חבר הכנופיה, ועל המראה של רב ניצב מורנו מת בזרועותיו.
לפתע זיהה ברחוב ליד הפארק את חבר הכנופיה. הוא היה בטוח שזה חבר הכנופיה. הוא זרק את הרכב בצד הכביש והחל במרדף אחריו. חבר הכנופיה זיהה את דורון והתחיל לרוץ, אבל דורון הלך והתקרב אליו. הוא נכנס לאחד המבנים, שירותים ציבוריים, ודורון ידע שמשם הוא לא יצליח לברוח.
הוא נכנס אחריו, אבל לא היה אף אדם באף אחד מהתאים. הוא בדק את החלון ופתח הביוב. הם היו קטנים מכדי שאדם מבוגר יוכל לעבור דרכם. לא יכול היה להיות שהוא חמק ממנו. הוא התעכב לרגע מול המראה ולא האמין למה שראה. הוא ראה את חבר הכנופיה מסתכל עליו דרך המראה. הוא התקרב יותר ופתאום פניו התחלפו לפניו של ד"ר פרלשטיין, ואז שוב לפניו שלו. הכיתוב של הבחור שהתאבד לפתע התנוסס על המראה… "בתוכנו".
לשניות אחדות הוא היה מבוהל ואז תחושת אקסטזה סחפה אותו.
סוף סוף הוא פתר את החקירה.
"אז אני זה אתה. אתה זה אני", חייך לאיש במראה, והוא חייך אליו חזרה.
"אז מי הקורבן הבא?"

ראו גם:

ריאיון עם יונתן הילינגר על הסיפור "זר בתוכנו"

Thebeastmustdie.jpg

אודות יונתן הילינגר

כימאי אנליטי במקצועו אבל עוסק בכתיבה כל חייו. בשלהי לימודי לתואר שני בביוכימיה, החליט להביא לידי ביטוי את התשוקה שלו לכתיבה ספרותית, והתחיל להעלות סיפורים שלו על הכתב. כתב כבר שני ספרים באורך מלא, אך טרם הביא אותם לכדי הוצאה לאור. סיפור קצר שלו, ״אחרון בני האנוש״, פורסם בעלון של עירית רמת גן לאחר שזכה בתחרות הכתיבה של עירית רמת גן בשנת 2016.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ספרות מתח ובלשים. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*