זהירות: סמלי שואה! מאת ד"ר אביבה זרקה

Image result for ‫טלאי צהוב‬‎

מאת אביבה זרקה

אביבה זרקה היא ד"ר לספרות, כתבה עבודת דוקטורט על סיפוריה הקצרים של סופרת השואה אידה פינק.

שימוש בסמלי שואה כאקט של זיכרון צריך להיות מודע וזהיר. בעידן שבו מעטים בלבד מן הניצולים נותרו בחיים – נותרנו בעיקר עם סמלים. יש לדבר על משמעותם, להבין אותם ולמקמם בהקשרם ההיסטורי. אבל אין להשתמש בהם באורח בלתי אמצעי. זאת כדי לא להעביר כך את "השם" הבלתי נתפס של השואה ל"פה".

סמל הוא ייצוג של דבר מה: רעיון, תפיסה או אירוע כמות השואה. סמל מוסכם הוא ייצוג שקיבל הכרה רחבת היקף. כך למשל בכל העולם יוכרו צלב הקרס או העיט של הרייך כסמלי הנאצים. טלאי צהוב יוכר מנגד כסימן הזיהוי של קורבנותיהם היהודים. לכן לא התקשו רבים בשנה הקודמת לזהות טלאי צהוב על חולצות ששיווקה חברת אופנה אחת, או פסים המזכירים מדי אסירים במחנות בחולצות ששיווקה חברת אופנה אחרת. ובארצות הברית, בלטו סמלים נאצים על גבי הרכבת התחתית בניו-יורק. וזאת לאחר שחברת טלוויזיה אמריקנית החליטה לפרסם כך סדרת טלוויזיה חדשה שהוציאה לאקרנים. אחרי הסערה התקשורתית והזעזוע העמוק, בהיות סמלים חזותיים אלו מוסכמים וטעונים כל כך, התנצלו מרבית גופים אלו וטענו לחוסר מודעות זמנית.

כי נדמה שבעוכרי אותו השימוש בסמלי שואה עומדת אחרי הכול אי הבנה באשר למשמעותם האמיתית. כלומר, להיותם לא רק סמלים, אלא בעיקר עדות לעולם אחר, לפלנטה אחרת. כך היה במקרה שבו ילדי גן ענדו טלאי צהוב על בגדיהם או במקרה שבו תלמידים כרכו סרטים על שרוולי חולצותיהם. כי מי שהניע אותם לעשות זאת, לא בדיוק הבין זאת, אלא ביקש לפעול בתום לב למען הנצחת השואה. כמו גם לעניין את תלמידי בתי הספר שסף הגירוי שלהם השתנה. או שאולי לגרום להם להזדהות עם הקורבנות. להגנתו הוא אף יכול לטעון שכך גם פעלו בעבר.

אך היום הדברים הם אחרת: נותרנו בעיקר עם סמלים, בנוסף לעדויות ולתמונות וליצירות האמנות. זיכרון השואה כרוך בהם. ליתר דיוק: בשימוש זהיר ונכון בהם. וברוח רעיונותיו של הניצול וחוקר השואה פרופסור שאול פרידלנדר, שימוש זה צריך לעמוד בשני תנאים: האחד, עליו לבטא את הרעיון המרכזי לפיו השואה היא תופעה בלתי נתפסת. שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה האנושית וכך עלינו לייצגה. השני, ומה שמתקשר לדברים, אין הוא אמור להעביר את "השם" שלה ל"כאן". כלומר, לנסות להעביר אותה למחוזות הקיום או ההבנה שלנו. (רק אם מדובר בניסיון לייצג את הלאקונה, את החלל הטראומטי שהיא חוללה בנפשות הניצולים והמתקיים בקרבם מאז). והרי זהו הדבר שקורה כשילד עונד טלאי צהוב: באורח לא מודע הוא הופך למסמן שלה. כי עם הסמל שעל גופו הוא לכאורה מעתיק אותה ל"פה". וכשהרשת געשה בעניין זה, על כך בעצם יצא קצפה: על ההתמרה של סמל הטלאי הצהוב, על השינוי במשמעותו.

רק  לניצולי שואה יש את הזכות המוסרית ללבוש בגדי פסים וטלאי צהוב, כי רק הם היו שם. והם השתמשו בזכות זו למשל במצעד מחאה שקיימו לפני מספר שנים. "הצעת חוק איסור השימוש בסמלים ובכינויים נאצים", עוררה סערה בטענה שהיא פוגעת בזכות לחופש הביטוי ומגבילה את הדיון הציבורי. יחד עם זאת, היא הותירה מקום לתיעוד, לימוד, עבודת מדעית או דיווח היסטורי על אודות סמלי השואה. כי הלימוד והמחקר צריכים להקנות משמעות, להבין כיצד סמלים שימשו בידי המשטר הנאצי כדי לרומם או להשפיל, לתייג ולסווג. אין דהומניזציה נוראה יותר מהטבעת סימן או סמל משפיל על גופו של אדם. וזה קרה בתקופה החשוכה ביותר בתולדות העם היהודי. מטרת הלימוד, המחקר והאמנות, כן, גם האמנות, להדגיש שזה קרה פעם, ולא אמור לקרות שוב לאיש.

*

אודות ד״ר אביבה זרקה

אביבה זרקה היא ד"ר לספרות. כתבה עבודת דוקטורט על סיפוריה הקצרים של סופרת השואה אידה פינק.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, יהדות. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*