ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של “יקום תרבות” ממליץ על

הספר “הזיות של מטייל בודד” מאת ז’אן- ז’אק רוסו (הוצאת “כרמל”. תרגום מצרפתית: אירית יעקובי. פתח דבר: משה סקאל. אחרית דבר: ברוניסלב בצ’קו).

בספר אנו פוגשים את ז’אן-ז’אק רוסו, הפילוסוף והסופר הצרפתי החשוב של המאה ה-18, בסוף ימיו. הוא מדוכא, מיואש מהחברה הצרפתית שבה הוא חי ושנידתה אותו, ובעיקר מעדיף להתבודד ולהיות עם עצמו. זהו חיבור אוטוביוגרפי ופילוסופי בן עשרה פרקים, פרק לכל טיול, ובו רוסו מהרהר בחייו, ומצדיק בלהט ובפאתוס רומנטי מאוד את מעשיו, דעותיו, וכתביו השונים. אלו שעוררו עליו את זעם ההמון והדת, כמו למשל “האמנה החברתית”, “אמיל או על החינוך והווידויים”. בספר הוא מתאר את עצמו כקורבן תמים ואומלל של החברה היהירה. וכך הוא פותח את הספר בטיול הראשון:

“הנני לבדי אפוא בעולם, ואין לי עוד לא אח, לא רֵע, לא ידיד, ולא שום חברה אחרת מלבד עצמי. האוהב והידידותי שבבני אנוש נוּדה מקרבם בהסכמה פה אחד. בין פלאי ההמצאה של שנאתם, ביקשו להם את המכאוב האכזר מכל לנפשי הרגישה, וניתקו בכוח את כל הקשרים שחיברוני אליהם. הייתי יכול לאהוב את בני האדם גם למרות רצונם. רק משחדלו להיות בני אדם היה לאל ידם להתחמק מחיבתי. הנה הם אפוא זרים, אלמוניים, בקיצור — אַין ואפס בעיני, מאחר שכך רצו. ואולם אני, מנותק מהם ומהכול, מה אני כשלעצמי? הנה מה שנותר לי לחקור. למרבה הצער יש להקדים למחקר זה סקירה חטופה על מצבי. שלב זה הכרח הוא לי לעבור בו, כדי להגיע מהם אל עצמי״.

רוסו דן בספר במגוון נושאים: היחיד מול החברה, קריאת ספרים, חירות ושעבוד, אמת ושקר, הקריירה הספרותית שלו, ומה זה תובע ממנו, בוטניקה וחקר הכוכבים, ועוד. לדידי הפרקים שבהם הוא עוסק במוסר הם הפרקים החזקים בספר (פרקים רביעי, שישי ותשיעי). למשל מתי אסור לשקר, ובאילו מקרים מוסר הכוונות דומה למוסר של תוצאות, במיוחד לאור הדיון והוויכוח בין הטלאולוגיים לדאונטולוגיים. הספר משלים במידה מסוימת את “הווידויים” שלו, ומעניק מבט חודר פנימה לנפשו של רוסו. כשקראתי את הספר חשתי הזדהות אתו במגוון נושאים, במיוחד במקרים שבהם הוא מדבר על לחץ חברתי ומוסר מזויף. ממליץ לקרוא את הספר לאט ובנשימות קטנות.

לוי צירולניקוב מעניק אנטי-המלצה על

הספר “הבשורה על פי יהודה” מאת עמוס עוז (הוצאת “כתר”, 2014)

אכזבה קשה מעמוס עוז הסופר.
בספר הזה שני רבדים. האחד – הסיפור, שמתרחש בירושלים של 1960, אבל כלום לא מתרחש בפועל בין שלוש הדמויות הפעילות, ותיאור דמותו של איש מת, בעל מטען פוליטי שאמור להיות אקטואלי לימינו.
השני – הפוליטיקה, שאם הייתה חדשנית או מעניינת – ניחא. אבל הפוליטיקה – אפולוגטיקה של בגידה – אינה חדשה, אינה מקורית, ולא מעניינת. לא ב-1960 ולא ב-2017.
תיאור דמותו של יהודה איש קריות – אב-טיפוס של בוגד – כמושיע למעשה, הופיע לפני יותר ממאה שנה בסיפור ״יהודה איש קריות״ של לאוניד אנדרייב, סופר רוסי חשוב.
תיאור כזה הופיע, למרבה העניין, גם בכתב יד בשפה הקופטית מהמאה השנייה לספירה, שהתפרסם בתחילת שנות ה-2000.
יתרה מזאת, שימוש בדימוי הזה כדי להצדיק את ״הבוגדים״, כגון מרשל פטן (לאו דווקא את דה-גול בגרסתו של עוז), הופיע כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, וממש לא מרשים על רקע ישראל שנות אלפיים.
למרבה הצער, בלי מטאפורות פוליטיות מעניינות, הסיפור מלאכותי ומשעמם. החזרות הבלתי פוסקות על תיאורים שונים באותן המילים ממש – מעצבנות, הדמויות רדודות ולא משכנעות. אמנם, אווירת ירושלים של שנת 1960 מסקרנת, אבל לא מצדיקה את הרומן.
אכזבה.

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על

מתי כספי עם התזמורת הפילהרמונית

מתי כספי – אחד המוזיקאים המוכשרים הפועלים בישראל, זמר, מלחין, מעבד מוזיקלי –  מציין  50 שנות יצירתו בסדרה של קונצרטים חגיגיים.

ביום חמישי 27.4.2017 הופיע מתי כספי על במת היכל התרבות ע”ש צ’ארלס ברונפמן, עם התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של אילן מוכיח, בפני אולם מלא, ובו למעלה מ-2300 מעריצים.
מתי כספי יודע לתת הופעה – הוא שר, מספר על עצמו, על האמנים שאיתם עבד, והכול בחן שנון, ובהומור אינטליגנטי. הקהל אוהב אותו ומגיב בצחוק אוהד, במחיאות כפיים, מצטרף אליו במספר שירים ידועים, דוגמת “אליעזר בן יהודה”. הרכב רחב של התזמורת ניגן את הלחנים ומתי כספי ליווה את עצמו בגיטרה או בפסנתר, ושר בקולו הרך, העמוק, עם הרטט האופייני הייחודי הזה, הנעים כל כך לאוזן, המהנה. הוא ביצע את השירים: “מרוב אהבה”, שאותו כתב עבור למילותיו של יוסי בנאי, “אחרי שנסעת”, שידוע כ-“ואיתך”, למילים של שלמה גרוניך. מתי סיפר על שיתוף הפעולה עם הפזמונאי אהוד מנור, אשר היטיב לחבר מילים ללחנים שנכתבו קודם, דוגמת השיר “ילדותי השנייה”. הוא ביצע את השירים הדרמטיים “ברית עולם”, “ימי בנימינה” – שניהם למילותיו של אהוד מנור – ו”היא חזרה בתשובה” – למילים של יענקל’ה רוטבליט – לצד השירים ההומוריסטיים “ייאוש פגש ייאוש” – למילותיו של מאיר אגסי – אותו ביצע בתחילת שנות ה-70 עם שלישיית “לא אכפת להם”, ו”כלבלב הו בידי בם-בם” למילים של נתן זך.

מתי כספי אירח את בתו סויאן, ולה קול נעים עם סלסולים קלים. המופע בן הלמעלה משעתיים נחתם במילותיו של יהונתן גפן בדואט של אב ובתו בשיר “מקום לדאגה”.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש + שבע עשרה =