Image result for ‫בעט ברזל‬‎

מאת עמיר סגל

פורסם במקור בעתון 77″, גיליון 393, אפריל 2017

בתחילת שנות האלפיים התעוררה שירת המחאה הישראלית וריבוי של כותרים, כתבי עת ובעיקר יוצרים היו לגל אינטנסיבי של יצירה שהשפיע על השירה העברית.

מטעם כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית  יצחק לאור מספר 1

על הציפייה לשירה פוליטית אפשר להצביע  בהופעת המאמר “אצלי היגייני, אזור כתיבה” של תמי ישראלי ויערה שחורי, בגיליון הראשון של ‘מטעם’ שיצא בחורף 2005. כתב העת יצא במקביל ל’דקה’ ול’מעין’, שהיו במובהק כתבי עת פוליטיים ועורכיהם הכריזו על כך בפתח דבריהם. בנוסף, ‘הכיוון מזרח’ כבר יצא במשך שנים אחדות, האסופה ‘בעט ברזל’ ראתה אור ב-2004 וכמה משוררים צעירים פנו לכתוב שירה פוליטית; כך שהדרישה העקרונית עלתה באותו הזמן בו “שירת הפנאי”, כפי שאפיינו אותה ישראלי ושחורי, כבר החלה להתחלף בשירה פוליטית.

מנגד או במקביל לשירה הפוליטית, מתקיימת תנועה אחרת, של שירה בלתי פוליטית בהגדרה. כלומר יוצרים ועורכים, שבהגדרת הכוונות שלהם כתיבת שירה איננה עוסקת בכאן ובעכשיו הפוליטי, המקומי או העולמי. חשוב להבהיר, לא מדובר באסקפיזם או בהתייפייפות אלא במי שבוחרים להצהיר, במידה זו או אחרת, כי העיסוק בעכשווי, בפוליטי, הוא עקרונית לא מעניינם.

אסקור כאן שלושה כתבי עת המייצגים במיוחד את המגמה האנטי-פוליטית בשירה העברית. אלו שלוש הבמות העיקריות המקדמות מגמה זו ועורכי כתבי העת הם היוצרים הבולטים המתנגדים לפוליטיות של השירה.

Image result for ‫הו‬‎

בפתח הדבר של הגיליון הראשון של “הו!” שיצא בשנת 2005, כתב העורך, דורי מנור: “כתב העת ‘הו!’ נוצר מתוך תחושה של דחיפוּת. דחיפוּת להשיב לשירה את מקומה המרכזי בתרבות העברית, דחיפוּת להשיב את העברית העשירה, הלא-אנורקטית, אל לִבה של היצירה הישראלית, דחיפוּת להעמיד על במת הספרות דור חדש של סופרים ומשוררים.” הרצון הזה אופיין בשיבה אל סגנון הכתיבה שהיה נהוג בשירה העברית. בפתח הדבר של הגיליון השביעי כותב מנור “‘הו!’ הוא פתיחת פתח לחידוש האופציה הרהוטה, העשירה והקוסמופוליטית בספרות העברית, ליצירה מתוך התכתבות מתמדת עם קולות של יוצרים לא עבריים, מתוך הסתכלות ביקורתית ומפוכחת על הישראליוּת ומתוך מוּדעוּת לקולותיה של העברית האחרת: הרב-תרבותית, העל-זמנית, הטרום-צברית”.

בחירות אלו הן שהפכו את תפיסת כתב העת ‘הו!’ לכזו שהיא אנטי-פוליטית. ראשית הדרישה לעל זמניות, או אפילו האמונה שישנה על זמניות שניתן לדון בה בהקשר השירה מניחה את האפשרות הא-פוליטית כאפשרות העומדת עקרונית אל מול השירה שאיננה על-זמנית. הדרישה לשירה על זמנית שכזו היא בחירת צד בין “זמני” ובין “על זמני”.

הטענה כי יש דרישה אל שירה שהיא “טרום-צברית” שהיא “רב-תרבותית” וכן “קוסמופוליטית” היא לכשעצמה יכולה להיחשב  כנקיטת עמדה פוליטית. אכן, בראיון שקיים אלמוג בהר עם דורי מנור וכן עם מתי שמואלוף (ראיון שפורסם ב”תיאוריה וביקורת – במה ישראלית”, גיליון מס’ 35, סתיו 2009, מדור “בין ספרים”, עמ’ 264-279) טען בהר כי ‘הו!’: מבקש כבר בשמו להצביע על האסתטי-צורני ולהתרחק מן הפוליטי, אך לאמיתו של דבר הוא מעמיד מעין קריאת כיוון – “הכיוון אירופה” – אל מול הנטייה האנגלו-אמריקנית הרווחת בשירה העברית מאז שנות החמישים והשישים. המרחב הספרותי הרוסי, היידישאי והצרפתי תופס בו מקום מרכזי, כחלק מן הניסיון לשוב אל מקורות ההשראה של השירה העברית-אשכנזית בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.”

אך העמדה של ‘הו!’ איננה פוליטית, אלא אנטי-פוליטית. תוך עמידה על עמדה אסתטית של חרוז שקול ולפיכך חזרה אל מקורות השירה העברית, כתב העת ‘הו!’ מחריג את עצמו – כבמת כתיבה – מכאן ועכשיו, לפיכך מהסוגיות הפוליטיות של המציאות הישראלית. אפילו הגישה המנסה לחזור אל מקורות מתקופה “טרום-צברית” (ולא לבלבל עם “פוסט ציונות”) היא גישה פואטית המבכרת שירה המנסה להימנע מסוגיות פוליטיות, אל עבר מדומיין, טרם היות הפוליטיקה הישראלית.

בעוד ‘הו!’ הוא הגורם המרכזי המציג עמדה אסתטית אנטי-פוליטית הרי שיש עוד שני כתבי עת בולטים שעמדתם היא אנטי פוליטית. האחד הוא כתב העת ‘הבה להבא’ שהקים ועורך עודד כרמלי, השני כתב העת ‘דחק’ שעורך והקים יהודה ויזן. במקרה או לא במקרה, ויזן וכרמלי הם מי שערכו את כתב העת קצר המועד ‘כתם’ שיצא בפורמט פשוט וזול למדי בין השנים 2006-2008.

Image result for ‫הבה להבא‬‎

‘הבה להבא’ שאף להביא בשורה לשירה העברית. הצהרת הכוונות הזאת חוזרת בגיליונותיו ומפיו של העורך, כרמלי. בפתח הדבר של הגיליון הרביעי, בשם “לנכדינו המדוזות”, שטח כרמלי באופן משועשע את חזונו לשירה וספרות שמכוונות אל האוניברסלי, אל העתיד ולא אל דיונים במציאות חיינו. “אבל אנחנו בני אדם, לעזאזל, לא מומנטים רוחניים!/ אוניברסליזם הוא הומניזם!/ אוניברסליזם הוא פלורליזם!/ אוניברסליזם זה האיזם של היקום!/ מי אתם שתצאו נגד האיזם של היקום, שמנדריקים?” כך כתב בניסיון להגחיך את הגישה המבקשת דיונים חברתיים, בין אם מדובר בתפיסות סוציולוגיות בכלל, או אלה הנוכחות בעולם השירה והספרות.

‘הבה להבא’ נתלה בשירה המודרניסטית, בעיקר של דוד אבידן, בניסיון להעמיד אלטרנטיבה לשירה הפוליטית, ובעיקר לשיח הזהויות. כפי שהייתה עמדתו של כרמלי עוד בטרם הקים את ‘הבא להבה’. בנוסף לשאיפה לספרות איכותית ולשירה ‘גדולה’, המוכנה להצהרות ולתפיסת עולם שמעל למגזריות או לפוליטיקת זהויות. לפיכך, ‘הבה להבא’ אינו מפרסם טקסטים שעניינם סוגיות פוליטיות עכשוויות. הטקסטים המפורסמים בו אינם אחידים ברמתם, אך הם תורמים לביטוי תפיסת עולם שמהותה התנגדות לכאן ולעכשיו.

Image result for ‫דחק כתב עת‬‎

כתב העת ‘דחק’ היוצא משנת 2011 מתהדר במוטו “הרדיקליזם האמיתי הוא השמרנות”. העורך, יהודה ויזן, מסביר: “דחק’ מבקש להחזיר את דיון הממשי לספרות ואת הספרות הממשית לדיון. ובה בעת, להדיר, באמצעות המורכבות והרצינות, את מיני השרלטנים שמצאו מקלט בשורותיה […] ‘דחק’ מבקש לחזור לעמדה השמרנית שקובעת כי בלי קריאה אין כתיבה וכי אין בכוחו של הבור לגעת באמת. המטרה היא לייצר כתב עת […] שיצליח לשמור על רמת-דיון שמחייבת קריאה ומחשבה (צמד מילים שדי בו כדי להטיל מורא על מרבית עסקנינו, סופרינו וקוראינו), ותוך כך לייצר שדה ספרותי ממשי[…] את אותו שדה, אבקש לכנות בשם שכבר נשתכח מתודעתנו בהקשר הספרותי (ואולי גם בהקשרים אחרים) – מרכז. ואין כוונתנו, בשום פנים ואופן, למרכז פוליטי-פנים-ספרותי [..] כי אם למרכז שמתהווה ויתהווה מתוקף משקלו הטקסטואלי גרידא. מתוקף המסה הקריטית. נבקש להשפיע טעם ולחנך להבנת ספרות טובה.”

‘דחק’ אם כן בוחר לתקוף את “השרלטנים” או להתעלות מעל טעם הקהל, האקדמיה ובעיקר בחתירה אל ההבנה שטמונה בעבר – כלומר גניאולוגיה ספרותית שתכליתה לחשוף ספרות טובה.

לא נעדרים מכתב העת טקסטים פוליטיים, או אמירות פוליטיות – אך אלה לא רק שאינם מייצגים את השיח הפוליטי העכשווי, אלא בעיקר מתנגדים לו. כך למשל על כריכת גיליון 4 של דחק מופיעה תמונתו של קים איל סונג, מייסד דיקטטורת צפון קוריאה, וסבו של הדיקטטור הנוכחי. אין צורך בהבנה מעמיקה בפוליטיקה עולמית כדי להבין את הפרובוקציה, המתכתבת עם נטייתם של אנשי ספרות אחדים בתחילת ובאמצע המאה העשרים, שנטו להעריץ עקרונות פאשיסטיים כמודרניזם אסתטי או אתי. כבר אז הדבר היה מנותק מהמציאות, והיום התייחסויות כאלו הן בין פאתטית למגונות.

השאיפה אל היררכיה ואל המודרניזם – ומתוך כך הצהרה על התנגדות לכללי התקינות הפוליטית הנהוגים, עד כדי מתן במה לטקסטים פשיסטיים / אנטישמיים, מעוגנת בתפיסה המבקשת מהספרות לא להיות חלק מהשיח הפוליטי הנהוג, אלא להתנגד לו או להתנתק ממנו. ‘דחק’ מנסה לעשות זאת על ידי חזרה אל המודרניזם ואל העבר הספרותי יחד עם חתירה אל איכות ספרותית הנמצאת מעבר, ואולי כלל לא, בספרות העכשווית.

בעוד ‘הבה להבא’ מקפיד על קו נונסנסי לעתים וקליל יחסית, כתב העת ‘דחק’ מעריך את הכבדות והעומק. כך גם בעיצוב הגיליונות, ‘הבה להבא’ מודפס על נייר עיתון ומופץ בעותקים רבים (אלפים, לדברי כרמלי) ואילו ‘דחק’ מקיף מאות עמודים הכוללים תרגומים, מאמרים, יצירות מהעבר העברי או מספרות העולם ויצירות עכשוויות ומקוריות. שני כתבי העת, עם זאת, מציגים מנעד לא אחיד דיו מבחינת איכות הכתיבה וגיבוש הגליונות, מה שהופך את ההצהרות הגדולות על ספרות טובה (‘דחק’) או ספרות אוניברסלית (‘הבה להבא’) למעט חלולות.

אמנם, גם יוצרים נוספים, כמו אנשי ‘מקום לשירה’ ו’הליקון’ הציבו עצמם מחוץ לפוליטי שבשירה, אך עמדת ארגוני שירה אלו מעולם לא הייתה עקבית, ולאחר מחאת קיץ 2011 ועוד במהלכה ניתן היה לראות כיצד אירועי ‘מקום לשירה’ או פסטיבל ‘שער’ לא רק נותנים במה למשוררים פוליטיים ומחאתיים, אלא אף משתפים עימם פעולה באופן נרחב. כך למשל פסטיבל ‘שער’ שנערך בדצמבר 2016 הוקדש לנושא הגירה.

במרחב הישראלי-עברי ישנם יוצרים נוספים המתנגדים לפוליטיות של השירה. לא מדובר ביוצרים שבוחרים בנושאי כתיבה לא פוליטיים, אלא ביוצרים שמתנגדים לפוליטיות שבשירה. למשל, המשורר ומבקר הספרות דוד (נאו) בוחבוט הוא אחד מהבולטים שבהם.

הטיעון המרכזי של העורכים, הכותבים והמבקרים הנוקטים עמדה זו הוא כי מדובר במתח בין ספרות טובה לבין ספרות טובה פחות. אך למעשה, לא מדובר בתפיסה אסתטית, אלא בתפיסה אתית באשר לתפקיד השירה, המשורר והספרות בכלל.

זו, כמובן, אירוניה מעניינת משום שרבים ממקורות ההשראה של מובילי המגמה האנטי-פוליטית בשירה הם משוררים פוליטיים במובהק: אצ”ג, אלתרמן, ביאליק ואחרים, ששירתם הייתה חלק מהשיח הפוליטי של תקופתם. אמנם ניתן לנשענים על משוררים אלה לדון בהם כאילו במנותק מהפוליטיות שביצירתם – אך אפשר שכך יהיה בעוד כמה עשרות שנים עם יוצרים עכשוויים אשר כותבים שירה פוליטית איכותית. ולכן אינני מקבל כלל את הניסיון לייצר הבחנה בין הפוליטי לבין האיכותי, בין האסתטי לבין האתי.

Image result for ‫שירה פוליטית‬‎

מכאן עולה השאלה – מה המקור למגמה האנטי פוליטית ביחס לשירה?

תשובה אחת, פשטנית משהו, היא כי לכל תנועה יש תנועת נגד, כך בעת שהשירה המחאתית והפוליטית בישראל פרחה, פרחה במקביל גם תנועה נגדית. אך אפילו אם מניחים כי השירה הפוליטית ומופעיה – בגרילה תרבות, ערספואטיקה ונספחיה, או כתבי העת ‘מעין’, ‘מטעם’, ‘הכיוון מזרח’, ‘משיב הרוח’ או ‘דקה’ דרשו איזו התנגדות – הרי שהתנגדות זו יכולה הייתה לקבל גוון פוליטי אלטרנטיבי. כך למשל כתב העת ‘מטעם’ ועורכו יצחק לאור לא הגיבו בחיבה יתרה לצמיחתו של כתב העת ‘מעין’ או קבוצת גרילה תרבות הצעירים, הקלילים והבלתי מנוקדים וממוסדים.

לטעמי המגמה האנטי פוליטית בשירה נובעת מכמה תהליכים במקביל. ראשית, הרדידות שאחזה בשירה העברית החל בשנות השמונים ועד לתחילת המילניום הנוכחי; זו התאפיינה בהיעדר אמירה משמעותית והתמקמות השירה במעמד שולי. בעוד שמשוררים ועורכים פעלו כדי לקדם את הממד הפוליטי בשירה וכך לחבר אותה לרחוב הישראלי (לעתים על ידי הקראת שירה ברחוב ממש), המגמה האנטי-פוליטית, החל בכתב העת ‘הו!’, התמקדה בעיקר בניסיון לשקם את מעמד השירה כסוגה עלית של תרבות ואינטלקט.

ההכרה במעמד ההולך ונידח של עולם השירה  והמשוררים הניעה לפעולה משוררים רבים. אך בעוד שהיו מי שפעלו להביא את השירה אל הרחוב, אל המחאה והשיח החברתי והפוליטי, משוררי ה’אנטי’ בחרו, בהכללה, לא לרדת אל הרחוב ולא להצטרף אל השיח הנוכחי אלא להגביר את האליטיזם הקיים בספרות ממילא.

כך  כתב העת ‘הו!’ וניסיונותיו לחזור אל השירה המחורזת; כתב העת ‘דחק’ המביא על הכותבים המודרניסטים  שפרסם, ואפילו ‘הבה להבא’ אשר קיבל השראה מהשירה המודרניסטית של המאה העשרים, בדגש על אבידן.

Image result for ‫שירה פוליטית‬‎

באופן עמוק יותר, אפשר לראות בשני אפיקי הפעולה – הפוליטי והאנטי פוליטי, מהלכים שמגיבים לייאוש הישראלי ההולך ומעמיק. שרשרת משברים פקדה את החברה הישראלית החל בתחילת המילניום הנוכחי. אוסף המשברים – בשמאל, בימין, במגזר החרדי, באקדמיה, בכלכלה העולמית והמקומית, בשלטון – כל אלה הביאו לשלל תגובות ציבוריות. בעולם השירה הביא המשבר המדיני צורך לנסח מחדש את החזון המדיני, ניסוח שנע בין אובדן אמון בשלום אפשרי לבין טענה כי ישראל מעצם הכיבוש היא-היא המייצרת את העוול שהפך את השלום לבלתי אפשרי. פניה המשתנים של החברה הישראלית הפכו את השיח השגור בפי האליטה התרבותית והתקשורתית למשפיע פחות ולרלוונטי פחות. הקיצוץ באקדמיה חיבל במעמדה והותיר עוד מבין ‘האליטות’ מחוץ למעגל התעסוקה. משבר כלכלי וצעדים שהגבירו את יוקר המחיה והאי שוויון, הביאו לכך שיותר ויותר נכנס השיח הכלכלי והמעמדי אל השיח התרבותי.

אך ההיבט המשמעותי ביותר המגדיר את הישראליות הוא הכיבוש המתמשך כבר כמעט חמישים שנים. כיבוש שניסיונות חוזרים לסיימו לא צלחו, ואף ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון לא הביאה אל “השלום”. מול התמשכות  הכיבוש, ציבור ישראלי אדיש, הנהגה פלסטינית בעייתית, ועולם ערבי הולך ומשתנה, קשה ליצור קול עוצמתי שיציע פתרון אמין ובר קיימא – ומשום כך מסתמנת בחירה בקצוות: שירה פוליטית שמצדדת בשמאל קיצוני, בימין קיצוני או בא-פוליטיות עקרונית.

המגמה האנטי-פוליטית מייצגת חלק מהשיתוק שאחז בחברה הישראלית, שיתוק שהתגבר בעקבות תקוות נכזבות לצמיחה כלכלית בעולם לאחר המשבר של 2008, אכזבה מכישלון האביב הערבי ואכזבה גדולה ממחאת קיץ 2011. שיתוק זה הביא להסתגרות רבים מול החברה הישראלית המשתנה, ולייאוש מול ממסד אקדמי שהפך רופס יותר ויותר, כאמור.

אם המשוררים הפוליטיים, כתבי העת הפוליטיים והקבוצות שחרתו את המחאה על דגלן ייצגו תקווה לשינוי – הרי שהגל האנטי-פוליטי מייצג ייאוש. ייאוש מהאפשרות לשנות את החברה הישראלית, ולפיכך הצורך של הסופר והמשורר להיסגר מפני החברה ולשוב, כצעד ריאקציוני, אל העבר, תפיסותיו ויוצריו. אפשרות נוספת היא נסיגה אל קונספציה “אוניברסלית” לפיה האמן הוא, כדברי נתן זך, “אזרח העולם”. קישור מפתיע, מכיוון ששירתו של זך היא בדיוק מה שכלל כתבי העת והעורכים האנטי-פוליטיים מתנגדים אליו – לניגון, לנושאים ולהשפעה הנרחבת. אך זך הוא מקור השפעה אדיר בדיוק על משוררים ועורכים אלה, באשר הוא המייצג המובהק ביותר של שירה עברית א-פוליטית. זך פעל בתקופה שבה כתיבה א-פוליטית הייתה כמעט בלתי נתפסת, אך בחר בגישה זו כחלק מהמרד שנקט נגד אלתרמן ושאר משוררי זמנו.

כך, אף שנוסח הכתיבה של זך הפך נפוץ בשירה העברית, תפיסותיו נהפכו בלתי רלוונטיות עם התחלפות האלף השני בשלישי, ואילו צאצאיו הערכיים הם דווקא אלה שמנסים לברוח ממורשתו לגבי הנוסח השירי.

נראה כי הייאוש והאכזבה מהמציאות הישראלית היא תמה מתמשכת; היא שהולידה את מגמתו השירית של נתן זך, היא שהביאה את דוד אבידן לשאוף אל עתיד הנטוע בשורשים מודרניסטיים והיא המניעה את הגל האנטי-פוליטי העכשווי, המאוכזב, המיואש, המסתגר.

22 תגובות

  1. מאמר יפה ונכון. זך הוא אכן אבי הגישה האוניברסליסטית-אסתטית.
    לעמיר – שים לב רק שההקשר הסוציולוגי פוליטי לא יבלע את המבקר האסתטי שבך,
    כי חשוב גם לשים לב לפואטיקות שונות., גם אם נכון שהבחירה באוניברסלי היא בריחה מהפוליטי,
    רעיונות שדנו בהם יחד בעבר.

    ואפרופו השחיטה של ויזן את סומק ב”הארץ”, ארשה לעצמי להגיב כאן בעניין, כי אני שם לב שרעיונות שלי
    (ההשוואה של סומק ללפיד, ראו טוקבק מספר 5 ברשימתי באתר זה על סומק) מטוקבקים הופכים לכותרות ב”הארץ”:
    ויזן בורח ממזרחיותו לאורך אלפי דפים של תרגום כל הקלאסיקות המערביות האפשריות, גיליון אחרי גיליון
    של ‘דחק’ (ומטבל קצת בשירת ימי ביניים יהודית). בכך הוא פרובינציאלי ממש כמו ציפר.

    האוניברסליות והדחף לאוניברסליות מקורו לכן, אם משייכים את זה לזך כאבי הסגנון, ברצון לברוח לאירופה (מובן, בהתחשב באור המזרח תיכוני הקופח, ובמלחמות הבלתי פוסקות), והאוניברסליזם של זך תמיד אירופאי. המעניין הוא התופעה החדשה: מזרחי (ויזן) שמתחפש למומחה לתרגומים (ומוציא גיליונות של מאות עמודי תרגום של מיטב הקלאסיקות) וכל זאת כדי, כפי שציין המבקר כאן, לברוח מהפוליטי (ואין רע חלילה בתרגומי קלאסיקה המטבלים כתב עת מקומי, ל’דחק’ הכוונה, אבל לא לגולם הקם על יוצרו, כלומר כתב עת לתרגומים, מטובל בקצת ספרות מקור, מתוך התנשאות הטענה שאין בישראל טקסטים ראויים לפרסום). כך נמצאה גם זיקה בין ויזן למנור שנוא לבבו, שניהם נוהים למערב ולתרגומים (אם כי לויזן עוד יש תקווה, בזכות זיקה לשירה היהודית בימי הביניים, שירת ספרד, וגם שירו העוסק בניוולה של אירופה מודע לעניין, לפחות חלקית).

    • תודה על ההערה יובל, לגבי הבחירה בסוציולוגי – זה באמת הכיוון של המאמר הנוכחי, אבל גם של עוד כמה מאמרים ומחקרים שלי בתקופה הזו. בגדול, לקראת הניוח הסוציולוגי של שירת המחאה בישראל, בין השאר של השירה שמתנגדת למחאה. המבט האסתטי חשוב, אבל נראה לי שבהקשר הנ”ל ובעוד כמה החלוקה הסוציולוגית-פוליטית היא הקו המפריד בין משוררים וקבוצות ספרותיות. גם לגבי כתבי העת שהבאתי כאן, רק הו! מנסה להביא גישה אסתטית מובחנת, וגם הם לא עקביים לגמרי.
      לגבי ויזן, לא בטוח לגבי הניתוח הפסיכולוגי של המוטיבציה שלו. יש לי לא מעט בקורות על ‘דחק’, בין השאר חוסר אחידות ברמה, אך גם, כפי שציינת, התעלמות מופגנת מהכאן והעכשיו בישראל. לא יודע מה הביא אותו לכך, באופן כללי מעדיף לא להניח הנחות על מוטיבציות פסיכולוגיות בהקשר הספרותי.
      לגבי הבקורת שלו על סומק, היא קצת רופפת כבקורת, אבל ברור בדיוק על מה הוא מבקר אותו, ויש לי הרגשה שגם סומק עצמו יסכים עם חלקים בבקורת הזו.

      • כאמור, יש לבקר את סומק, ויש לשחוט בכיכר העיר. ה”שחיטה” בכיכר העיר סיבתה פשוטה: העורכת החדשה של “ספרים” מחפשת סנסציות שיביאו לייקים וטראפיק, שמביא מפרסמים. כך במקום ביקורת מדודה, גם אם נוקבת, קבלנו לעג על “סומך”, הצגתו כפוליטיקאי, ושוד תובנות של ערן הדס ממאמרו ב”מעיין”. בשביל פלגיאט אין צורך בביקורת.
        לגבי האסתטיקה – ביקורת חייבת לעסוק גם באסתטיקה, אחרת היא פוליטיקה. אבל המאמר יפה.

  2. ויזן אינו בורח מ”מזרחיותו” .היא לא רלבנטית מבחינתו .למה אתה מנסה לכפות אותה עליו לא מובן לי.אתה תיקבע ליהודה ויזן מהי תרבותו ?

  3. הכוונה לפרנץ יוזף, ההוא מהצילום הענק בפוסט עליו?
    אני לא קובע כלום, נולדתי פולני, אז אני פולני. ויזן ככל הנראה נולד לתפוצת יהדות צפון אפריקה. אני יודע שהדיון המזרחי רדוד, אבל הוא זה שתקף את סומק על שינוי שמו מסומך, בראשית רשימה נודעת ביותר בעלת 30,000 לייקים ב”הארץ”. אז גם לי מותר. אפשר וצריך לתקוף את סומק – אבל אין צורך בירידות אישיות.

    לדעתי, מה לעשות, הדיון המזרחי רדוד(ומדובר בדיון, שנולד ב”הארץ” ומוגבל כיום בעיקר ל”הארץ”, ולועדת ביטון שלא רלוונטית לכלום, אלא רק לתרבות שכופים על ילדי ישראל) אבל נוגע, למצער, בעיקר למשוררים שהוריהם יוצאי תפוצות צפון אפריקה ואסיה. הם מתבקשים, לצערם, להצטרף למאבק העדתי המזויף חלקית, או להתנגד, בלית ברירה. כך הגייסות מתחלקים כך: דוד (ניאו) בוחבוט, יהודה ויזן, ועוד, דבקים באדיקות בתפיסה האסתטית של השירה, בעוד הערס פואטים בצד השני, כידוע.
    מה לעשות, גם במזרח נוצרה תרבות, והתרבות המוסלמית והתרבות הפרסית ענפות ביותר. ב’דחק’ לא נמצא זכר להן, אבל נמצא חשש עמוק מהשתלטות האיסלאם, ואינסוף תרגומים מתרבות המערב. אז לא צריך להצטדק, ואפשר לטעון לעליונות המערב, וזה לגיטימי, אבל להבנתי, אותו גודש מתפקע של תרגומי מערב אינו אלא בריחה, מסוימת, מאותה זהות מזרחית מהותנית, שנגדה נאבק המבקר המוכשר והסופר הפחות מוכשר גם ב”פקח”.

  4. לא, סביי וסבותיי נולדו שם, וחלק ממשפחותיהם גם נרצחו שם.
    אני מבין את הטענה. אבל אני בהחלט לא מרגיש מי יודע מה כאן, תחת האור הקופח, והאלימות המוסלמית סביב. מצד שני, אני מנסה לכתוב שירי התרסה נגד אירופה, יש כיום אוורור של ארצות המוצא, כחלק מהשיח הישראלי, במדינה שיש לה בעיות, אבל היא בהחלט עדיפה ליהודים מאשר גרמניה (ברלין) או פולין (בורשט).

  5. לגבי הזהות “המזרחית” .אני לא ידעתי שויזן הוא “מזרחי “מה שזה לא יהיה עד שאתה הזכרת את זה כאן .משום מה תמיד חשבתי אותו ל”עברי”.
    אני חושב שאתה פוגע בו בכך שאתה מנסה לכפות עליו זהות שהוא אינו מתעניין בה.
    בעניין הזה נזכיר שאחת הטענות שהושמעו כנגד “התרבות המערבית ” בידי סעיד ומרעיו השונים וכמובן בידי יורשיהם כאן בארץ היה מה אנשי המערב האלו חוקרים את התרבות המזרחית .מי שמם להתעניין ולשפוט ? איך הם מסוגלים להבין משהו ? הרי כל תרבות היא חייזרית לחלוטין ולא יכולה להיות מובנת לאף אחד חוץ ממנה. שישארו עם התרבות שלהם .
    מסקנה כל אחד צריך להישאר בתרבות שלו לא להוציא את האף שלו ממנה. נראה שזאת התזה שלך כאן .אתה דורש מויזן שישאר עם איזו תרבות “מזרחית ” שרק בה הוא אמור להתעניין .

  6. חס וחלילה. ויזן איש ספרות מהמעלה הראשונה, רק נשאלת השאלה, בכל זאת, מה פירוש אינסוף תרגומי הקלאסיקה המערבית, בשעה שהמבקר והמשורר מודע היטב למורכבות הסיטואציה כאן. אף אדם, אפילו אם הוא אשכנזי פריבילגי (נגיד) לא יכול לכפות זהות על אדם אחר.
    יש בעייתיות בעמדה ה”אסתטית” בלבד. האסתטיקה לא מחוברת מהאתיקה, והאתיקה היא המציאות. לראיה – ב”הבה להבא” החדש, בוחר עודד כרמלי לתקוף בחריפות את “ערס פואטיקה”, וחורג בכך מהמנדט הפוסט הומניסטי שלו, וישנו גם שיר יפה של דוד (ניאו) בוחבוט הלועג לארז ביטון. וויזן עצמו, שממעט לכתוב כמבקר (וחבל) תקף בשתיים מהרשימות האחרונות שלו את “ערס פואטיקה” (במאמר נרחב ומעניין ב”דחק”) ואת רוני סומך/סומק. אז אין טעם להתחבא מהעניין. לדעתי.

    ואם להמשיך את מאמרו היפה של סגל – הרי הפניית העורף של כתבי העת שנסקרו לפוליטי (גם לפוליטיקת הזהויות) היא בחירה, שמאחוריה מאמץ גדול. כמו שאמר ויזלטיר בראיון לחגית ג. ב”עיתון 77″ בזמנו – המאמץ להיות לא פוליטי בשירה הישראלית כיום גובה מחיר רב ממשוררים.

  7. נזכיר אם כך שמר אילן ברקוביץ מבקר המגדיר את עצמו משום מה כ”אשכנזי ” או כ”אשכנזי האחרון ” מה שזה לא יהיה טען שויזן לא יתקוף משוררים “הגמוניים ” כמו יצחק לאור ( למה הגמוני משום שהוא כותב ב”הארץ” איפה שאגב גם אותו ברקוביץ’ כותב אבל את עצמו משום מה הוא לא רואה כתוצאה כ”הגמוני ” לך תבין ) .
    האמת היא שויזן בהחלט עסק ביצחק לאור לפני שנים במאמר שפורסם גם בבלוג שלי וזה היה מאמר לא במיוחד סימפטי . ולא מזמן הוא תקף “אשכנזי הגמוני ” לפי מיטב הגדרת ” ההגמוניה”של המכונים “מזרחים ואשכנזים ” ,את מנחם פרי .
    כך שאני לא מבין מה רוצים ממנו .הוא חייב לבדוק לפני שהוא כותב רשימה מה המוצא הגנטי של מושא הרשימה ?

  8. אה, זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה, כל זמן שהוא יהודי, בדמוקרטיה ליהודים, עד שביבי ורגב יבטלו גם אותה. אני גם לא בעד לערב מוצא ברשימה, וגם לא מערב מוצא ברשימותיי (וראה את כל ביקורותיי באתר הזה).

    רק שמי שפותח רשימה במוסף “הארץ” ספרים, שיש הפנייה אליה בעמוד הראשון של “הארץ”, בבוז לסומק על ששמו היה במקור סומך, מערב את העניין העדתי במתקפה. כל שאר המחשבות שכאן עלו בדעתי עוד קודם, ואפשר לראות בהם בהחלט ביקורת לא הגונה על המבקר, או שלא, אבל גם המבקר אינו הגון – לתקוף את שירת סומק – בבקשה, ללגלג על מוצאו העדתי או על בריחתו מהמוצא העדתי שלו על ידי החלפת שמו – מיותר, מילא בטוקבקים באתר אינטרנט, אבל לא בביקורת ספרותית על מבחר שירים.

    • לגבי הבקורת של ויזן על סומק, העייפות מפסח עם ילדים סייעה לי לשכוח את הפתיחה שהיא לא יותר מעוקצנות פרסונלית ואנטי מזרחית. הבקורת נאה, אגרסיבית מעט אבל לגיטימית לגמרי והמהות שבה נדרשת בעיקר במרחב הספרותי המתלקק. אבל הפתיחה, לא נאה ובהחלט מכוונת את הקורא להתעסק בעניין העדתי, פשוט משום שויזן עסק בו. כך שלא יודע אם זה כדי לגרור פרובוקציות בשקל תשעים, או כפי שנכתב כאן ניסיון לש ויזן לברוח מהמזרחיות של עצמו – או כך סיבה אחרת. אבל ברגע שהדבר נכתב ויזן מכריח אותנו להתייחס לענייני עדות ועדתיות.

  9. והנה תחילת אותה ביקורת פורצת דרך של ויזן על סומק. כל כולה עיסוק בנושא העדתי, וטענה כלפי סומק שהוא מתאשכנז (לפיד):
    כבר במשפט הראשון, חושף ויזן (אגב, קרוב משפחה של שחקן כדורגל דגול מיהוד) את מוצאו העדתי של סומק (סומך). אחר כך מתייחס ויזן להתייחסות לסומק כ”מזרחי פורץ דרך”, ה”אותנטיות” שמייחסים לו, והיות “פרא אציל”. זהו לעג לסומק על היותו מזרחי “מזויף”, וכשירות לציבור קוראי האתר, אביא את הפתיח כאן, למי שבטעות החמיץ. כך שאני לא הכנסתי את העניין המזרחי לדיון, אלי. רוצה לתקוף את סומק על הפואטיקה המתקתקה והממוחזרת, על הדבקות בעולם נעורים בשירה מתייפיפת, בבקשה! אבל לא כך בחר לעשות ויזן, בעיתון לאנשים חושבים (כלומר, אשכנזים חושבים). ובכן, הביקורות שלי לא מתייחסות למוצא, אלא אם כן המשורר עושה זאת בעצמו, לא כך המצב כאן:

    “רוני סומק הוא מתחזה. מתחזה למשורר, מתחזה לאמן פלסטי, מתחזה לאיש רוח. כבר הרבה שנים שסומך, כלומר סומק, הולך ומתחזה — וככל מתחזה מקצועי, שמנוני ומשומן, הוא גם הולך ומתחזק, וקונה, בחלקוּת לשונו ובנועם הליכותיו, מושב לא לו בין אנשים טובים ממנו.
    יש אולי מי שיטענו בזכות התחלותיו של סומק, ישיחו בערגה בשבחם של ימי המוסטנג, המרלבורו, הרוקנרול ושאר התחפושות שעטה בשעתו. יש כאלה, איך לא, שיבקשו לזכּוֹתו מן האשם בשל היותו “מזרחי פורץ דרך”, בשל ה”אותנטיות” שלו ובשל ספרים כגון “1 בשביל 3, 3 בשביל 1″, שפירסם במשותף עם אלי בכר ודרור פרץ בנאי (הוצאת עכשיו, 1980). ואולם, גם אם יש (ואין) דברים בגו, אני איני מתפתה למתוק־המתוק הזה. מה גם ש”נקמת הילד המגמגם”, ספרו החדש של רוני סומק, הוא מבחר שירים מן השנים 1997–2017, היינו — שירים שנכתבו לאחר שסומק, הפרא האציל מבגדאד, כבר התביית לגמרי, התמקצע לחלוטין ונעשה באופן סופי ומוחלט עד כדי איון לאלגוריתם שמתחזה לרוני סומק שמתחזה למשורר.

  10. לי זה נראה כמו אירוניה אכזרית כנגד כל הקשקשת ה”האשכנזית -מזרחית ” .
    למי לעזאזל איכפת אם קוראים לו או קראו לו סומך או סומק.
    אגב לסומק באמת יש צליל יפה יותר.

    • זה ויכוח פנימי בינו לבין מר גבריאל מוקד, האב הרוחני של המבקר. מוקד שומר חסד נעורים לסומק, ויזן מתנער, ואני בהחלט מזדהה.
      אבל כאן מדובר בביקורת בעיתון ארצי, ונדרשת קצת אחריות מהמבקר. או לפחות, התמקדות בשירה ולא בעדות ישראל, ובהתגייסות האשכנזית (מוקד?) להגנה על סומק בגלל היותו “פרא אציל”.

  11. ואחרון, לפני שאני באמת קורס לשיח המזרחי הערס פואטי.
    ויזן הוא סאטיריקן טוב, אבל קופץ לו הגן המזרחי כשהוא כותב על מזרחים, אם להיתלות באילנות גבוהים כראש הממשלה.
    כך גם כשכתב על “ערספואטיקה”. אז העניין המזרחי כבר באמת יצא מכל החורים, וברור שמשוררי תפוצות אסיה וצפון אפריקה רכבו על העניין ועשו קריירה יפה מהשיח העדתי. ועם זאת, מבקר קר רוח יוכל לראות בקלות שחסן אינו האלתרמן של דורנו, אבל הוא משורר טוב ומעניין, לפרקים, כך גם חתוכה, וגם קיסר. ואילו בביקורתו של המבקר עליהם, אין זכר לכל אלה. כך אם נשארים בתחום האסתטי, לא יעזור כלום, אי אפשר לבטל את המשוררים הללו, אלא אם מערבים זעם של מזרחי שמסרב להיות מתויג כמזרחי, כלומר עניין פוליטי-סוציולוגי, בויכוח אסתטי (האם חסן וחתוכה משוררים טובים, כלומר ביקורת שירה).
    לכן, למצער, מצב ביקורת השירה בישראל לא משהו. כי השיח העדתי בלע, גם, את המבקר החד ויזן.

  12. יש לקוות שבעקבות הרשימה הזאת ויזן כבר יעזוב את העניין הזה לכל הרוחות . באמת לא שווה התייחסות.
    אגב לא בטוח שקיסר וחסן לא רוצים להיות מתוייגים כ”מזרחים ” לי נראה שהם דווקה כן רוצים וזאת זכותם להיות מתוייגים איך שהם רוצים . . אבל כמובן אין שום עניין בתיוג שלהם של כל אחד אחר מלבדם כ”מזרחי או “האשכנזי ” או “הוטוטנטי “.

  13. הוטנטוטי זה טוב.
    הבנתי במאוחר את העניין – ויזן הוא סאטיריקן טוב, אבל ברשימתו הסאטירית על סומק אין למעשה ביקורת. אין התייחסות לספר החדש, אלא היטפלות למילה פרוז’קטור. כך גם הסאטירות שלו על צ’יקי ארד, על ערספואטיקה, ועל דורי מנור. יהיה נחמד אם יקבץ אותם לספר. אבל ספר סאטירי, כפי שציפר אינו מבקר אלא סאטיריקן.

    סאטירה יכולה להיות כלי בידי המבקר, וסאטירה היא ביקורתית מטבעה. אבל ביקורת אינה רק סאטירה. היא הצבעה על פגמים וחולשות, לפעמים גם באופן חריף ו”פוגע”, אבל מתוך השתדלות להיות הוגן, ואם יש גם דבר מה יפה – אפשר להצביע גם עליו.

    ואפשר גם לקטול, אבל אז צריך לנמק. בשחיטת סומק בעיתון “הארץ” שיצא מדעתו ומחפש סנסציות, מתוך רדיפת טראפיק וההיסטריה שפקדה את המיליונר שוקן מחשש (מובן) מפני הפסדים, אין ביקורת, יש סאטירה הנגועה גם בשנאה למזרח.

  14. אין שנאה למזרח . יש לעג ל”מזרחיים ” שזה משהו אחר לגמרי כי הם נראים כשולטים בשיח היום לפחות בעיתון “הארץ” ,
    הם השתלטו על השיח שלך כפי שהדיון האחרון מראה .
    אז הם חוטפים.
    מה הם פרות קדושות?
    מסכים שהשיח הזה מוצה לחלוטין עד הגרם האחרון. ואין לי עניין להמשיך בו .אני מאמין שגם לויזן אין עניין בכך להוציא הערות סטיריות שהוא כנראה לא יכול לעצור את עצמו לגביהם בבחינת “בעט בבורגני מדושן העונג “.
    השיח של ה”בה להבא ” מעניין הרבה יותר.

  15. בהחלט מוצה. רק שלמען ההגינות צריך לומר שסומק לא עשה קריירה ממזרחיותו, כפי שעושים “ערספואטיקה”, לכן החבטה הסאטירית כלפיו בעניין זה אינה עניינית, להבנתי. ואגב, יש שם טעות, שמו של המשורר והמתרגם הוא פרץ דרור-בנאי, ולא דרור פרץ-בנאי, כפי שנכתב בטעות ב”הארץ”, ולא תוקן על ידי העורכת, שהרי אין בינה ובין ספרות דבר וחצי דבר. זאת תרבות מזלזלת.

    ל”הבה להבא” האחרון אתייחס בגיליון הבא של “עיתון 77”, כמו גם לשירו של ניאו בוחבוט על ביטון.

    סומק התייחס למוצאו לא מעט, גם אם בצורה אוריינטליסטית לעתים, אבל את הקריירה עשה, לפחות חלק מהדרך, בעזרת מארג של דימויים ומטאפורות באופן הדוק, גם אם מצועצע, והרבה פוליטיקת פסטיבלי שירה. אגב, היחיד שמתחרה ביכולות הפוליטיות הבינלאומיות של סומק בשדה השירה הישראלית, הוא זך. לעמיחי הלך יותר טוב משניהם, כי הוא פשוט היה טוב יותר משניהם, לדעתי לפחות. ומטאפורות ודימויים מתרגמות באופן קל ובהיר.

  16. אני אסיים את הדיון הזה בידיעה הזאת שהיא בהחלט קשורה:
    וג אתיופים הוגדרו ”כושים” ויקבלו 120 אלף שקל

    http://rotter.net/forum/scoops1/395792.shtml

    הוגדרו “כושים” ויקבלו 120 אלף שקל.
    מלצרית הזינה למחשב המסעדה הזמנה של לקוחות ממוצא אתיופי ובחרה להגדירם “כושים” • כשגילו זאת, החליטו לתבוע • למרות שבעל המסעדה התנצל ואף פיטר מיד את המלצרית – גם הוא וגם היא חויבו בפיצויים.”

    ובכן רבותי בהמשך לידיעה הזאת כדאי לציין שלפניי כמה ימים קיבלתי חוות דעת משפטית שעדיף להשתמש ב”יקום תרבות ” כמה שפחות במונחים כמו “מזרחים ” ו”אשכנזים ” .
    זאת משום שעצם השימוש בהם עלול להביא כנגדנו תביעה מהסוג שתוארה למעלה שזכתה בפיצוי של -120 אלף ש”ח.
    תביעה כזאת יש לה סיכויים טובים להצליח לאחר שראש הממשלה בעצמו התנצל על עצם השימוש במילה “:מזרחים ” וזה אומר שלכל עורך דין בתביעה כזאת יש כעת סיכוי טוב להצליח כשהוא יביא את התנצלותו של ראש הממשלה כעדות ברורה שהמדובר במילת ניבול פה מוכרת.
    אז אבקשכם להשתמש כמה שפחות במילים מאין אלו. רק אם אין ממש ברירה כדי לא לסבך אותנו.

  17. אני מבין שהעניין העדתי שוב סחף את המתדיינים לחופים זרים.
    סליחה על התגובה המאוחרת אך ברשותכם אחזור לגוף המאמר. קראתי את המאמר עוד בגרסתו המודפסת. המאמר פוטר, בעצם מכחיש את הלגיטימיות של השאלה האם קל לכתוב שירה פוליטית איכותית, דהיינו עם פואטיקה ראויה. זה קצת התמיה אותי. כי המאמר מתעלם מעצם מהות השירה והגדרתה.

    לא אאריך בעניין זה כי את דעתי בסוגיה כבר הבעתי באותה במה ממש של “עיתון 77” (גיליון 379-80), בגיליון שעסק בשירה פוליטית בישראל, ושתמונת עטיפתו מלווה את המאמר בגרסתו הרשתית שבכאן.
    הנה גרסה רשתית של המאמר המקיף בליווי דוגמאות שיריות רבות:
    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-105266-00.html

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 + 11 =